פוסט מס' 572. דיון ו' : …ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אץ יורם ארבל שוּב למולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוק" כדי לצקת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים. 1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל). 3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס). פוסט מס' 572. כל הזכויות שמורות.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

—————————————————————————————- 

פוסט חדש מס' 572 : הועלה לאוויר ביום שני – 18 בינואר 2016.

—————————————————————————————-

דיון ו' : …ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק"…הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אָץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מרדיו גלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק" ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים. קטנוניות, פינוק, ואי אמירת האמת אינם עניין של גיל. הם עניין של אופי. 

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).  3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס). פוסט מס' 572. כל הזכויות שמורות.

yoash 20

טקסט מסמך : 15 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך הערכה – צל"ש ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי (הבוס הישיר שלי) בתום מבצע השידורים של ה- Final four בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. רפיק חלבי היה עיתונאי מעולה מן הדרגה הראשונה. הוא ניהל בהצלחה את חטיבת החדשות ונהנה מאמונם של פַּקוּדָיו. רפיק חלבי נהנה גם מאמונו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשעתו, יאיר שטרן. רפיק חלבי הוא היום יו"ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 21

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים המורכב והממושך של מונדיאל צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 22

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. לא יכולתי להעריך אותו לאחר שהתברר כי הוא עשה יד אחת עם מנכ"ל רשות השידור החובבני יוסף בר-אל (מאחורי גבי) כדי לקנות במחיר מופרז ביותר ללא כל הצדקה את זכויות השידורים של 8 (שמונה) משחקים בלבד ב- מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מידי חברת "צ'ארלטון" בראשות אלי עזור ופנחס זהבי. נחמן שי ויוסף בר-אל היו נטולי כל השכלה וניסיון בניהול משא ומתן הנוגע לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים. הם כלל לא הכירו את פעילות השוק המקומי והבינלאומי ואת ההיצע שהיה גדול הרבה יותר באותה התקופה מהביקוש. ל- מו"מ הנֶפֶל ההוא בין רשות השידור לבין חבורת "צ'ארלטון" של רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 היה שותף גם השר הממונה דאז על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, שהמליץ על הקנייה. כזכור שילמה רשות השידור פי שמונה יותר בעבור מונדיאל 2002 מאשר תמורת מונדיאל צרפת 1998, שידרנו פי שמונה פחות משחקים במונדיאל 2002 בהשוואה למונדיאל 1998 (במונדיאל צרפת 1998 שידרנו ישיר את כל 64 משחקי הטורניר מעמדות שידור בתריסר האצטדיונים בהם הם נערכו), ובנוסף לכל החובבנות העלובה הזאת, נכפינו לשדר את אותם שמונה המשחקים ההם של יפן / קוריאה 2002 Off tube מהאולפן בירושלים. בעקבות העסקה הכושלת ההיא של רשות השידור עם "צ'ארלטון" הוקם ערוץ 5 פלוס בכבלים שקנה ב- זִיל הַזוֹל את 56 המשחקים הנותרים מ- "צ'ארלטון" ושלח ליפן וקוריאה הדרומית את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ כדי לשדר ישיר מהשטח. היה מדובר בעסק ציבורי עלוב ומסריח. נחמן שי שותפו של יוסף בר-אל התגלה כעסקנצ'יק מפלגתי מהדרג הנמוך שראה בתפקידו כיו"ר הרשות קרש ניתור לעבר שדה הפוליטיקה. היום אותו נחמן שי הוא ח"כ. רשות השידור המסואבת בראשות המנכ"ל יוסף בר-אך והיו"ר נחמן שי הפכה לזירה פוליטית נגועה ומלוכלכת במקום זירת שידור. אגב, ואולי לא דרך אגב, ראש הממשלה אריאל שרון שלח את ידיו הארוכות לעבר רשות השידור סילק את אותו נחמן שי הכושל מתפקידו מהטעמים הפוליטיים של עצמו, והציב שם במקומו מישהו משלו גם כן איש כושל פוליטי אחר בשם אברהם נתן, שגם הוא הועזב את הרשות במועד מאוחר יותר. המסמך הנ"ל ששלח לי נחמן שי נשמר אבל הוא חסר ערך. יש לזכור שלמרות שיו"ר הרשות נחמן שי הפך למשת"פ של המנכ"ל יוסף בר-אל הרי שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור התעשתו אם כי באיחור רב, גילו עד כמה האיש איננו מוכשר ולא מוצלח, והיו אלה שהדיחו אותו ב- 2005 מכיסאו הרם לעבר ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. נחמן שי ויוסף בר-אל הכושלים נשאו בשעתו במשרות ניהול בכירות ביותר ברשות השידור ש- אִפשרו להם לקדם את השידור הציבורי אולם הם לא קדמו אותו אפילו ב- מילימטר אחד לפנים. שניהם נותרו בלתי יעילים, לא חשובים, וחסרי כל כישרון ויכולת מנהיגות ולבסוף סולקו מתפקידם בטרם השלימו קדנציית ניהול שלימה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"אֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש", כדִּבְרֵי קהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶך בִּירְוּשָלִים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתם של המנכ"ל יוסף בר-אל והיו"ר נחמן שי.

"הֲבֵל הְבָלִים אָמַר קהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל. מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶיַעֲמוֹל תַּחַת הַשָּמֶש ? דוֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּמֶש וּבָא הַשָּמֶש, וְאֶל מְקוֹמוֹ שוֹאֵף, זוֹרֵחַ הוּא שָם. הוֹלֵך אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן. סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ וְעַל סְבִיבוֹתָיו שָב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם – וְהָים אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, שָם הֵם שָבִים לָלָכֶת. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים. לֹא יוּכַל אִיש לְדַבֵּר, לֹא תִשְבַּע עַיִן לִרְאוֹת, ולֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּמֹעַ. מַה שֶּהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶנַעֲשָּה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש. יֵש דָּבָר שֶיֹאמַר : רְאֵה זֶה חָדָש הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶר הָיָה מִלְּפָנֵינּוּ. אֵין זִיכְרוֹן לָרִאשֹנִים, וְגַם לָאַחֲרוֹנִים שֶיִהְיוּ, לֹא יְהְיֶה לָהֶם זִיכָּרוֹן עִם שֶיִּהְיוּ לָאַחֲרוֹנָה".

אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני מביע לו בוז. אינני היחיד. גם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחסות היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז רחשו לו בוז והדיחו אותו מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. מינויו למנכ"ל קבע של רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה שגוי ומופרך מיסודו שהביא בבת אחת לרגרסיה עצומה. ממשלת ישראל התעשתה גם אם באיחור של שלוש שנים וסילקה אותו מרשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. המודח הזה היה יוסף בר-אל. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות ההיא ב- 2002 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים לרבות אנשי חטיבת החדשות. רובם כיהנו ומכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה ב- 2002 בגלוי לעין אור השמש למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים מחורבנים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, קיבלו ומקבלים ב- 2002 החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם "כ- Yes men", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון.

החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בסתיו 2002 בגין מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הייתה לאלתר וסופית. זה היה צירוף מקרים : ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", ובו הכריז ואני מצטט אותו כהאי לישנא, "הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי", שלח לי אלכס גלעדי מכתב בנושא הנדון טקסט תקווה, חוות דעת שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [1].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי מנהל מח' הספורט, הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים. עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה, אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

alex 1

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ואומר ואוסיף, "בכל הזמנים".

yoash 4

טקסט מסמך (1) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס). 

yoash 5טקסט מסמך (2) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס). 

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל והיו"ר ההוא נחמן שי, וגם מפני המנכ"ל ההוא יהונתן "יוני" בן מנחם והיו"ר ההוא אמיר גילת, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את המנכ"לים של רשות השידור ואת היו"רים של הרשות לתפקידם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל.

[1] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ- 8 ביולי 2002 בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור.

yoash 23טקסט מסמך : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך פרידה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן בטרם חבר לדן שילון כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רשת" אחת משלוש קבוצות שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : צפיתי אמש (יום ראשון – 17 בינואר 2016) בשידור הישיר של ערוץ 1 את המשחק המרכזי בליגת העל מכבי אשדוד – מכבי ת"א 86:96. הבימאית סימה כהן (בימאית עירנית וטובה) חשפה דרמת כדורסל מופקר של שתי הקבוצות, משחק מרושל, מפוזר, וילדותי (14 חטיפות כדורים של אשדוד ו- 11 של מכבי ת"א), המון איבודי כדורים (16 של אשדוד ו- 20 של מכבי ת"א), היעדר דבקות במשימה במשחק ההגנה של שתי הקבוצות והיעדר תכנון בהשגת יעדי ההתקפה גם כן של שתי הקבוצות, היעדר מנהיגות במועדון התל אביבי (מאמן מכבי ת"א ז'אן טבק לא מהסס להתפרץ לזירת המשחק בדקה האחרונה של הרבע ה- 3, ולעיני שחקניו המשתאים, תוקף בחריפות ובתנועות ידיים אגרסיביות ומכוערות את אחד משופטי המשחק דודי רומנו, ומגורש מזירת הפרקט לחדר ההלבשה של קבוצתו), מחסור באחריות, אבל לא מעט הברקות אישיות של שני שחקני מכבי אשדוד אייזיאה סוואן ודיאנטה גארט. אפשר לכתוב ספר אודות דמותה הגְרוּמָה של מכבי ת"א כפי שהתגלתה אמש באשדוד אולם הבימאית של ניידת השידור של ערוץ 1 סימה כהן חוסכת לי את העבודה הזאת. שני ה- Close ups של יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי שהיא מעלה לאוויר בסיוע ששת הצלמים שלה בניידת השידור, מספרים את סיפור המשחק כולו. מכבי ת"א נראית ברגע זה קבוצת ספורט מפורקת, נטולת ערכים של המועדון המפואר ההוא, נטולת כישרון, וגם נטולת יכולת הרתעה. היא פגיעה. לקולתה צריך להזכיר שכוכבה דווין סמית' לא שיחק אמש נגד מכבי אשדוד. למתבונן מהצד נראה כי נדרש לעשות שם סדר חדש מבראשית. מכבי ת"א בעלת מורשת ונושאת מוניטין עבר, היא גם ברגע זה עדיין הקבוצה הטובה בארץ, ומי שנהנית מתקציב הגבוה ביותר מבין כל קבוצות הליגה. בגלל הממון ושמה שעדיין הולך לפניה התבוסות שלה לקבוצות הישראליות המקומיות הופכות את השידורים הישירים למרתקים. אולם אמש נפל דבר באולם "ה- קרייה" צר המידות באשדוד (תכולה של 1700 צופים בלבד). המדרוג היה עלוב. הרייטינג האומלל בן % 3.3 שצבר אמש ערוץ 1 בין 21.00 ל- 23.00 בעת השידור הישיר של המשחק מכבי אשדוד – מכבי ת"א 86:96 (בהובלת השדר אורי לוי והפרשן גור שלף) הוא מעין סנונית שמבשרת ירידה דרסטית בעניין שמגלה הציבור במכבי ת"א שהייתה פעם הקבוצה של המדינה. סילוקה של מכבי ת"א מה- Euroleague ל- Eurocup ונדידת זכויות השידורים הישירים מערוץ 10 הארצי לערוץ הנישה מס' 55 בכבלים מהווה פגיעה במוניטין של המועדון וגם בכיסו. האם שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מסוגלים עדיין לחולל את הבלתי ייאמן בעונה הנוכחית ? האם רכישתו של גל מקל מסוגלת איך שהוא להועיל ? הימים הבאים יגידו.

mizrahi 1טקסט תמונה : יום ראשון – 17 בינואר 2016. אולם הכדורסל של מכבי אשדוד. מכבי אשדוד מביסה את מכבי ת"א בפעם השנייה העונה בתוצאה 86:96. תיעוד נפלא של בימאית ערוץ 1 סימה כהן, שחושפת בפרהסיה את פרצופם של מנהיגי מכבי ת"א שמעון מזרחי (משמאל) ושל דייוויד פדרמן (מימין) עוטים יגון, עצב, וייאוש. מה זה צריך להיות ההבעה הזאת ? מה אמורים שחקני מכבי ת"א המתמודדים על הפרקט וגם אוהדי הקבוצה המתבוננים בשידור הישיר של ערוץ 1 לחשוב על שני מנהיגי המועדון שאינם כובשים את ייסורי התבוסה וחושפים את חולשתם קבל עם ועולם. צל"ש לבימאית ערוץ 1 סימה כהן. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ 1).

mizrahi 2טקסט תמונה : יום ראשון – 17 בינואר 2016. אולם הכדורסל של מכבי אשדוד. מכבי אשדוד מביסה את מכבי ת"א בפעם השנייה העונה בתוצאה 86:96. יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי הנוּגֶה והטראגי איננו מסתיר את יגונו ואת אכזבתו משחקני המועדון שבראשו הוא עומד. האם מכבי ת"א איחרה את המועד ? האם הקבוצה יכולה עדיין להתאושש ולשוב ולזכות באליפות הליגה ובגביע המדינה ? צל"ש לבימאית ערוץ 1 סימה כהן. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ 1).

פרפרת 2 : מר ידידיה מאיר וגב' סיוון רהב – מאיר מגישים יחדיו תוכנית שבועית בת שעה בשתיים עשרה בצהריים בימי שישי בשבוע. הוא הרבה יותר מעניין ממנה.

פרפרת 3 : התוכנית העוקבת את הצמד ידידיה מאיר וסיוון רהב- מאיר בימי שישי באחת בצהריים בהגשת נתן דטנר ואודיה קורן – לא מעניינת. משעממת.

פרפרת 4 : הזמר המנוח דייוויד בואי (David Bowie) יצר מוסיקה והופעת בימה שאינני יכול להתחבר אליהן. אני אוהב מאוד וכרוך למוסיקה שיצר אלוויס פרסלי. יש לי בחדר עבודתי כ- 60 ספרים אודותיו, עשרות רבות של קלטות Video שמתעדות את פועלו וכישרונו המוסיקלי. לא בכדי הוא מכר בחייו ובמותו קרוב ל- 2.000000000 (שני מיליארד) תקליטים ו- CD. אין שום פלא כי ג'ון לנון חבר בלהקת "החיפושיות" / ה- "Beatles" אמר עליו בשעתו את הציטוט כלהלן : "Before Elvis There was nothing". אני אוהב מאוד וכרוך למוסיקה שייצרה להקת "החיפושיות" אולם אינני קשור כלל לרולינג סטונס ומיק ג'אגר. אני אוהב מאוד את ריקי נלסון, פט בון, פרי קומו, פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, ברנדה לי, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, הלן שפירו, טומי סנדס, פול אנקה, בילי היילי, פראנקי ליין, ריי צ'ארלס, הפלטרס, פגי לי, קוני פראנסיס, דין מרטין, דוריס דיי, ארבעת האסים, קינגסטון טריו, אדי קאלוורט, רוזמארי קלוני, טנסי ארני פורד, פטולה קלארק, ג'ימי רוג'רס, להקת האורגים, מארינו מאריני, דומניקו מודוניו, ורבים רבים אחרים. אין לי שום קשר עם המוסיקה של דייוויד בואי. אינני אומר שהמוסיקה שלו לא טובה. אני אומר שדייוויד בואי איננו פונה אלי. אני אוהב את אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, זוהר ארגוב (במיוחד את "הפרח בגני"), הדודאים, ו- להקת גשר הירקון. החלונות הגבוהים הייתה להקה פנטסטית. אני מאזין שוב ושוב לשני השירים הנצחיים שלהם "זמר נוגה" ו- "אינך יכולה ללכת". המשורר חיים גורי הוא בר מזל מפני שהקומפוזיטור סשה ארגוב חיבר לשיר "הרֵעוּת" שלו מנגינה נפלאה ו- נצחית. כנ"ל רחל המשוררת. היא בת מזל משום ששמוליק קראוס חיבר לשיר שלה "זמר נוגה" פס קול מוסיקלי מדהים, ערב, ובלתי נשכח והעניק ל- "זמר נוגה" שלה חיי מוסיקה אין סופיים. נורית גלרון וגלי זמרי הן שתי זמרות עתירות מוניטין בארץ. אולם אלי הן אינן מדברות. יהודית רביץ – כן. אני יכול לשרוק בע"פ את ה- "קונצרט לכינור" של מנדלסון ואת ה- "קונצרט לחצוצרה" של היידן וגם את "מחול החרבות" של חאצ'אטוריאן והמון קלסיקות אחרות, אולם יש קונצרטים קלאסיים שלא מזיזים לי.

פרפרת 5 : דן מרגלית הוא עיתונאי בעל מוניטין שלא חשש בשעתו לבצע את החטא העיתונאי הקדמון בשעה שהקו המקביל האישי שלו חצה את את הקו המקביל של הממלכה. עיתונאי שמתיידד עם השלטון הופך את מקצועו לחוכא ואיטלולא. דן מרגלית חבר בזמנו אל הפוליטיקאי המוכשר אהוד אולמרט והתיידד עמו. באמצעות ידידות הבלוף וודאי קיווה לנַכֵס לעצמו מקור מידע חשוב. כידוע אקסיומה מתמטית קובעת כי קוויים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל שחוצה קו מקביל אחר איננו רק פשע חשבוני אלא גם טוּמְאָה מוסרית. מדובר בחוק ברזל : עיתונאים אינם מתיידדים לעולם עם פוליטיקאים. עכשיו מנסה דן מרגלית ליישר את החוֹצֶה שלו ולהשיבו למקומו כדי שישמש שוב קו מקביל לקו המקביל של אהוד אולמרט אולם הוא איחר את המועד. הפוסטים העכשוויים שלו בגנותו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט –  מאוסים. עכשיו הוא נזכר. עיתונאי בגדר של בדיחה.

פרפרת 6 : "ישראל היום" ו- "הארץ" מפרסמים בהרחבה (יום שישי – 15 בינואר 2016) הראשון בעמוד 17 והשני בעמוד 20 ידיעה מצערת הדנה בשתי תאונות דרכים בהם נדרסו למוות שני צעירים בצפון הארץ ובדרומה. עורך "ישראל היום" עמוס רגב מביס ללא תנאי את עורך "הארץ" אלוף בן בפירוט הבאת הידיעה הקטלנית לציבור הקוראים. שני עיתונאי "ישראל היום" דני ברנר וגדי גולן העירניים והחרוצים שמים בכיס הקטן את הקולגות שלהם מ- "הארץ" נועה שפיגל ואלמוג בן זכרי. צריך לקרוא את שתי הידיעות הטרגיות בשני העיתונים השונים כדי לעמוד על ההבדלים הגדולים ביניהם לטובת "ישראל היום". כתבי "ישראל היום" מפרטים כי הנדרס בצומת אילניה הוא ניב גלאם חייל בן 20 ואב לשניים ממגדל העמק המשרת בבסיס נפתלי סמוך לצומת גולני, והנדרס באשקלון הוא סטודנט זר בן 36, הרי שכתבי "הארץ" מסתפקים בדיווח כללי מִידַי כי הנדרס בצפון הוא הולך רגל בשנות ה- 20 לחייו והנדרס בדרום הוא גבר בשנות ה- 30 לחייו.

פרפרת 7 : ראיתי משהו מהשידור הישיר של ערוץ 55 בכבלים את משחק הכדורסל הנחות ב- Eurocup, ניז'ני נובגורוד – מכבי ת"א 87:83 (יום רביעי – 13 בינואר 2016). מדובר בעסק יָרוּד ורָדוּד. נטול צבע ועניין. חד גוני. משעמם. לך תדע אם צוות השידור האפרורי של ערוץ 55 בכבלים בראשות השדר ניב רסקין והפרשן ארז אדלשטיין (מאמן נבחרת ישראל) עשה את מלאכתו ודיווח לצופיו כמצופה ממקום ההתרחשות. מכל מקום הוא נשמע ישנוני ועצל ומשוחח בינו לבין עצמו בקצב הכתבה. מאפיינים שמסגירים שידור Off tube. השידור הישיר המגוחך של ניז'ני נובגורוד – מכבי ת"א ורמת המשחק היו ביזנס טלוויזיוני מחורבן ועלוב. בזבוז זמן.

פרפרת 8 : לא כל יום מזדמן לראיין אישיות רפואית מדהימה ברמתו של הפרופסור היהודי – אמריקני הרולד וורמוס מומחה לחקר מחלות הסרטן וחתן פרס נובל המבקר בארץ. ראיינה אותו העיתונאית – שדרנית אושרת קוטלר אשת ערוץ 10 לתוכניתה "המגזין" (שודר במוצ"ש – 16 בינואר 2016). פרופסור הרולד וורמוס הוא מאגר עצום של מידע רפואי בתחום שמעניין את האנושות כולה ואושרת קוטלר ידעה לשאוב ממנו את מירב האינפורמציה המרתקת לטובת צופי ערוץ 10. אושרת קוטלר היא מראיינת ישירה וסקרנית בעלת קצב דיבור מהיר ושוטף ובעלת כושר ביטוי שיודעת לשאול בתמציתיות ובקצרה. היא אדיבה כלפי המרואיין הנכבד שלה אולם יודעת מתי צריך להתערב, לברר, ולחדד מבלי להפריע. אנטי תזה של ירון לונדון. כמו כולנו גם היא מלאת תקוות מחד וסקפטית מאידך. ובנוסף היא אסתטית על המסך.

פרפרת 9 : אינני נלאה מלהעריץ את ליאור שליין החריף. כבר מזמן לא נתקלתי באיש כה שָנוּן על מסכי הטלוויזיה שלנו. רחמנות על אנשי הפנל שלו ב- "גב האומה" איתי טיראן, ענב גלילי, עידו רוזנבלום, ואורנה בנאי שיושבים לצדו משום שהמנחה מאפיל עליהם ללא תנאי. לא כוחות. ליאור שליין קצר הצלחה בטקסט המורכב שלו בעת משחק מילים B ו- B שנגע לראש הממשלה בנימין נתניהו. כשהוא שיחק סולו בחלקה השני של "גב האומה" עשה ליאור שליין את המוות ליאיר לפיד. הרג אותו וגם קבר אותו. ליאור שליין הוא אָשָף. לא רק בטקסטים. גם בסך ההופעה הטלוויזיונית שלו כ- מגיש, מנחה, קריין, יוצר, אופן וצורת פנייתו לציבור צופי הטלוויזיה, גוון קולו המשתנה, כישרון ההדגשים, קצב הדיבור המהיר והברור שלו וחיתוכו, הבעות הפנים והמימיקה שלו,ושליטתו המוחלטת בפנל שלו. מדובר בשחקן ואיש טלוויזיה פנטסטי בתחום הקונקרטי שבו הוא עוסק. לא היה כדבר הזה במחוזותינו.

פרפרת 10 : הפרסומת של חברת "סופר פארם" היא מעניינת, יפהפייה, עדינה, ומסקרנת. ה- ווידיאו כמו פס הקול המוסיקלי. קודם זאת הייתה "נשיקת האש". עכשיו "לה – קוקוראצ'ה". הדוגמנית – שחקנית – רקדנית שמקדמת את מכירת המוצרים של סופר פארם היא אסתטית ומושכת המון תשומת לב. פרסומת נאה ביותר. מעשה אומנות של ממש (!).

sudoku 1פרפרת 11 : מוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב". יום שישי – 15 בינואר 2016. את חידת הסודוקו הקשה מאוד פתרתי בשתי דקות וחצי. את הסודוקו הקטלני הכנעתי בחמש דקות.

פרפרת 12 : מהו סוד כוחו של המיקרופון וקסמו של מסך הטלוויזיה ואולי גם של רפי רשף שמשכנעים את העיתונאית אורלי ווילנאי להתערטל ב- "אינטימי" (במוצ"ש – 16 בינואר 2016) בערוץ 10 מול המראיין…? האם זה רפי רשף שמפשיט אותה ו/או שמא היא עושה זאת מרצונה ?

פרפרת 13 : שני עיתונאי "ישראל היום" אלי סהר ואבי סגל אוכלים כדורסל, נושמים כדורסל, וישנים כדורסל. הפוסט "על הכישלון" של אלי סהר (התפרסם ביום שישי 15 בינואר 2016) עוסק ברשימה היסטורית ארוכה של שחקני נפל זרים שגייסה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מאז ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת וגרמו להתרסקותה. הוא אלי סהר רק לא מסביר לקוראים שלו מה גורם לאנשים במכבי ת"א שחושבים שהם אנשי מקצוע לשוב ולחזור על השגיאות של עצמם גם בעצם הימים הללו. על כל פנים בעונת הכדורסל ההיא של  1973 – 1972 שימש מנהל חטיבת הספורט מר דן שילון גם שדר ראשי של כל משחקי הכדורגל והכדורסל הבכירים לרבות אלה של מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הוא לא נתן לאיש להתקרב למיקרופון הספורט הטלוויזיוני שהיה מעין צעצוע פרטי שלו. יורם ארבל היה אז דרדק טלוויזיה. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון מינה אותי להיות עוזר שדר וסטטיסטיקאי קבוע של דן שילון בעמדות השידור ההן בהיכל הספורט ביד אליהו ו/או ב- "בלומפילד" ו/או באצטדיון ר"ג בטרם עידן המחשב. אני זוכר כל פרט מאותם דברי הימים של המפגשים ההם. זה היה באמת בעונת 1973 – 1972. שחקן הציר השחור של מכבי ת"א רון דאנלופ (2.10 מ') קלע סל לזכות קבוצתו כשלפתע איבד את ה- אוריינטציה שלו, שכח באיזה קבוצה הוא משחק, ו- אָץ אל מאחורי הקו ליד סל הקבוצה היריבה על מנת להכניס את הכדור למשחק כאילו הוא נמנה על שורות קבוצת היריב. דן שילון נדהם ותיאר באירוניה את המקרה המגוחך שמעולם לא ראינו כמותו בהיכל הספורט ביד אליהו.

yoash 24טקסט תמונה : יום חמישי בערב- 23 במארס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית ליוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. אני (מימין) משמש סטטיסטיקאי והמחשב האלקטרוני של דן שילון (משמאל) באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר שלוֹ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 25טקסט תמונה : יום רביעי – 22  במרס  1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. היכל הספורט יד אליהו. יממה לפני משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין אלופת איטליה איניס ווארזה לבין אלופת יוגוסלביה קבוצת יוגופלסטיקה ספליט. יאיר שטרן בן 30 (מימין) ואנכי בן 34 (משמאל) מבקרים עם ילדינו בהיכל הספורט ביד אליהו באימוני שתי הקבוצות ערב משחק הגמר ההיסטורי על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית לבין יוגופלסטיקה ספליט היוגוסלבית. ההיכל התל אביבי המיתולוגי מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ילדינו שלנו עומדים מימין לשמאל : שי שטרן (בן 6), רועי אלרואי (בן 6 וחצי), גור אלרואי (בן 4). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

דיון ו' : …ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק" ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים.

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).  3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס). פוסט מס' 572. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת :

ציטוט : "השקר עָף וְהַאֶמֶת צולעת אחריו. לכן כשהאֶמֶת מתגלה סוף – סוף, הרי זה באיחור זמן רָב". (ג'ונתן סוויפט).

ציטוט : "אם מישהו משקר לך בהוֶוה – לך תדע כמה פעמים הוא שיקר אותך בעבר". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "ככל שהשקר צובר עוד ועוד שָנִים – כך קשה יותר להפריכו". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "השקר הוא צֶמַח חסון –  הוא גָדֵל ומשגשג בכל קרקע". (מ. פ. טופר).

arbel 2

טקסט מסמך : 1983. העיתון / יומון "חדשות הספורט" ז"ל. מייד לאחר פרסום הפוסט הנ"ל הודעתי ליורם ארבל שאין זה מתפקידו של החייל להתחנף למפקד שלו באמצעות כתבי העיתונות. הוריתי לו לחדול מזה. זה מגוחך שמישהו כמו יורם ארבל שאיננו מעורה בשיקולים המורכבים שלי, נימוקי תוכן של בחירת נושאי הכיסוי, שיקולי טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ניתוח מאזנים תקציביים כספיים, ושיקולים של זמן "אוויר" בעת המו"מ עם הבוס העליון שלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל, מביע בכלל את דעתו. (ארכיון "חדשות הספורט". באדיבות הארכיונאי רוני דרור ובאדיבות מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

הקדמה קצרצרה. התחרות היא נשמת אפה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד את זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים, הפופולאריים, והרלוואנטיים בארץ ובעולם ליריביי / מתחריי. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה ב- 1990 ו- למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היה הפסד לעצמנו.

בראשית עשור ה- 90 של המאה קודמת עזבו שני השדרים הבכירים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי את מחלקת הספורט, כל אחד מסיבותיו הוא. הם לא היו הבעיה שלי כמפקד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והענייה. אנשים, שדרים, עורכים, ומפיקים באים והולכים. זוהי דרכה של תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ. מדובר בתהליך בלתי נמנע. כמפקד שידור אתה מאבד ברבות השנים בעת מסע ארוך ו- מפרך כל מני אנשים מכל מיני מסיבות שנות (על חלקם אתה לפעמים מזיל דמעות). אולם אל לך כמפקד לאבד זכויות שידורים של אירועי ספורט פופולאריים ורלוואנטיים לציבור הצופים שלך. זכויות השידורים ששוכנות באמתחת הטלוויזיה שלך חשובות מהשדרים שלך. יש תחליף לאנשים. אין תחליף לרכש של זכויות שידורים בלעדיות. מי שחפץ בחיי טלוויזיה ארוכים ומאושרים אל לו לאבד את זכויות השידורים של אירועי הספורט הפופולאריים והרלוואנטיים ליריביו / מתחריו. תחילת עשור ה- 90 במאה הקודמת בישרה על שינוי טוטאלי במבנה וברכישה וקנייה של זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים, הרלוואנטיים, והפופולאריים, בארץ ובעולם. המחירים החלו לנסוק לשמיים. למרות ההקלה הכלכלית – כספית הנובעת מחברותינו הפעילה בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שוק הטלוויזיה בארץ עמד בפני שינוי דרמטי. השידור הציבורי החל לאבד בהדרגה את המונופול שלו והשוק הפך לתחרותי. ערוץ הספורט מס' 5 בטכנולוגיית הכבלים (שירת את חברות הכבלים גוונים, מת"ב, וערוצי זהב) נולד זה עתה. דמותו של ערוץ 2 המסחרי כבר ניצבה בשער. שני גופי השידור הצעירים הללו היו חדורי שאיפות גדולות להביס ולהכניע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החלה תקופה חדשה לגמרי הרת סכנות מוניטריות בעבור השידור הציבורי העני והאיטי. יש תחליפים לשדרנים הפורשים אולם אין תחליף לכסף. גרף זכויות השידורים החל להיתמר לשמיים. למשל : בעבור אולימפיאדת סיאול 1988 שילם ה- EBU זכויות שידורים בגובה של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. בעבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 נתבע ה- EBU לשלם סך זכויות שידורים של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר. כמובן שה- Share של כל רשתות הטלוויזיה החברות באיגוד האמיר בהתאם. ועוד דוגמא : בחוזה של 1989 – 1987 שילמנו להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים בגובה של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה הבא של 1992 – 1989 שילמנו להתאחדות הכדורגל 2.500000 (שני מיליון וחצי) דולר. משהו סביב 830000 (שמונה מאות ושלושים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה של 1994 – 1992 שילמנו להתאחדות 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. 1.150000 (מיליון וחצי) דולר בכל עונה. הדוגמאות רבות מספור. באקלים המוניטרי הזה שהרקיע שחקים הייתי צריך למצוא את דרכי ולנווט את שידורי הספורט באחריותי. את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה היו מסוגלים להוביל רק מנהיגים מוכשרים בעלי ידע, הגונים, בעלי יושרה, ואנשים של חזון. ואז התחוללו ב- 1990 שתי צרות נוספות. יוסף בר-אל התמנה ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה וזמן קצר אח"כ עזב סמנכ"ל הכספים עתיר הידע, והמיומן ובעל ניסיון של רשות השידור יוחנן צנגן את תפקידו וחבר כמנכ"ל משותף עם דן שילון של הזכיינית "רשת". היה מדובר באבדה אנושית – מקצועית גדולה בעבורי. באפריל 1993 איזן אלוהי הטלוויזיה את תאונת יוסף בר-אל. מוטי קירשנבאום ז"ל התמנה למנכ"ל רשות השידור והדיח את יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה מוטי קירשנבאום ז"ל הפקיד במקומו את יאיר שטרן על ניהול הטלוויזיה, וסייע בידי להציב את שידור משחקי הכדורגל בארץ ובעולם ב- Top rating של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מוטי קירשנבאום ז"ל שידרנו ישיר בעונת 1994 – 1993, 20 (עשרים) משחקים מרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), וכיסינו את כל 273 המשחקים ב- 39 מחזורים (הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה) באמצעות מצלמות אלקטרוניות בלבד. תמורת 20 השידורים הישירים הוספנו להתאחדות 1.000000 (מיליון) דולר, 50.000 (חמישים אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר. מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח סייע בידי לחולל מהפכה. ביצעתי אותה ללא כל קושי למרות היעדרם של יורם ארבל ונסים קיוויתי מפני שעמד לרשותי ממון וטכנולוגיה. 20 השידורים הישירים ההם בעונת 1994 – 1993 ועמם התוכנית "משחק השבת", צברו כמות פנטסטית של מִדְרוּג בין % 39 ל- % 46. היה מדובר בשגשוג טלוויזיוני סנסציוני תחת המטרייה של מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח. האירועים תמיד חשובים מהשדרים שמתארים אותם. נכון שאתה חותר להתאים את המאגר האנושי שברשותך למשימות השידור בהכרה שהפער בין יורם ארבל למאיר איינשטיין הוא מצומצם. אולם ברור לכל בר בי רב ש- ללא זכויות שידורים אתה שווה בקושי פרוטה שחוקה, גם אם יורם ארבל ומאיר איינשטיין ניצבים לצדך.

אשנה ואומר זאת שוב : התחרות היא נשמת אפה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור ב- 2002 והצבתו בפסגת השידורים של מדינת ישראל כמנכ"ל הרשות היה הפסד לעצמנו מכל היבט. לא בכדי הגה פעם רון ארלדג' (Roone Arledge) המנוח מי שכיהן כנשיא חטיבות הספורט והחדשות של ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, את הסלוגן ההוא, "When you have the rights you have the show". הוא צדק. במקרה שלנו תחומי ההפסד לא רק כללו תוכן וזכויות שידורים והשימוש בהן, אלא התערבבו בהם מוסר לקוי, אי צדק, מחסור בכישרון, יכולת ניהול מוגבלת, ושימוש מופרז מאוד בכוח על חשבון חשיבה ומחשבה. אין זה דבר של מה בכך שממשלת ישראל מפטרת מנכ"ל רשות שידור באמצע כהונתו ומאשימה אותו בשוחד ושחיתות מסך. בריאיון העלוב והאומלל ההוא שקיים רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם העיתונאי הכושל יורם ארבל מי שנטש את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני, אמר אותו יורם ארבל ואני מצטט : "…כדי להיות ישר והגון, אני חייב לומר שאני חי בתחושה, שלטלוויזיה סוף סוף יש מנהל יוסף בר-אל. בלי להיכנס לוויכוחים על דרכו או על פילוסופיית השידורים שלו, אני חושב שיש ביכולתו של יוסף בר-אל להוביל בדרך טובה. אני מצטער קצת שלא הצלחתי לעבוד עמו…". בהמשך הריאיון המביך ההוא מבלי שרפי רשף מהסה אותו, "רק רגע מר יורם ארבל אלו כלים עומדים לרשותך ומהיכן אתה שואב את ההערכה אודות יוסף בר-אל שסוף סוף יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל…", מוסיף יורם ארבל כלהלן ואני מצטט אותו הלאה : "יוסף בר-אל הציע לי לשדר את משחקי גביע אירופה השנה. הוא התנה את השידורים בכך שאני לא אשדר כדורסל בערוץ השני בטלוויזיה החינוכית. זה תנאי שהייתי מוכן לעמוד בו. מאוחר יותר קיבלתי מסר שמנכ"ל רשות השידור לא מוכן שאני אסע לחו"ל. אחרי עשר שנים שלא השארתי אולם אחד עזוב באירופה מנכ"ל רשות השידור רוצה למנוע ממני את הצ'ופר של נסיעות לחו"ל. ויתרתי על הנסיעה לחו"ל. ואז באה התניה חדשה של יוסף בר-אל, שהרחיב את התנאים שלו לאי השתתפות שלי בכל צורה שהיא בערוץ 2". כאן נכנסת שאלה של רפי רשף : "יכולת לצפות את זה ?" יורם ארבל משיב לו כלהלן : "כן. מכיוון שידעתי שאני עומד להפיק תוכנית מגזין ספורט, לא יכולתי לעמוד בתנאי הזה ונפרדתי מיוסף בר-אל בידידות, מה שאני לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים במערכת"את זאת אמר יורם ארבל שדר טוב ו- איש טלוויזיה מגוחך לפני 25 שנים ב- 21 בדצמבר 1990. ברור שרפי רשף לא שאל אותי אם מה שיורם ארבל אומר לו זה נכון. היה נחמד לדעת שיורם ארבל אומר לרפי רשף כי לטלוויזיה יש סוף סוף מנהל בדמותו של יוסף בר-אל והוא מצטער שלא הצליח לעבוד עמו…ושהוא נפרד מיוסף בר-אל בידידות, מה שהוא לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הזמן עושה את שלו ומאפשר למתבונן לבחון את אמיתות הדברים. אותו יוסף בר-אל שיורם ארבל יוצא מגדרו כדי להעריך אותו סולק ע"י מוטי קירשנבאום ב- 1993 מניהול הטלוויזיה הישראלית בציבורית וע"י ממשלת ישראל מניהול רשות השידור ב- 2005. גם גורלו של יורם ארבל לא שפר עליו. בערוב ימיו סולק מערוץ 10, גורש מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, והודח יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן מערוץ 1, ומצא את מפלטו עכשיו כשדר Off tube בערוץ one.

אשוב ואשנה ואומר את מה שלא ידעתי אז אבל אני יודע היום בנוגע ליורם ארבל : עמדה לי בכל זאת הזכות בימים ההם לנהל את שני השדרנים המובילים של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991 – 1978 : יורם ארבל ונסים קיוויתי. יורם ארבל צעיר מנסים קיוויתי ב- 16 שנים נטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוגוסט / ספטמבר 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני וערוץ 5 בכבלים. ראשו היה עטוף בהילת השַדָּר הנבחר. עזיבתו לוותה ברעש וצלצולים רוויי דיסונאנס, שגיאות, ואי דיוקים (בלשון המעטה) של כל מיני עיתונאים בעיתונות הכתובה. נסים קיוויתי מאידך יצא לגמלאות בנובמבר 1991 בקול ענות חלושה. נסים קיוויתי היה שדר א"ק ושחייה ברמה בינלאומית עליונה. בהיות השדר האולימפי המוביל של תחרויות הא"ק והשחייה נשא על כתפיו את מרבית המשקל הסגולי של חמש אולימפיאדות רצופות : מינכן 1972, מונטריאול, 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, ו- סיאול 1988. שגיאה אחת חמורה שלו של נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986 חרצה את עתידו הפנסיוני לשבט. הוא שידר ישיר ב- 1 ביוני 1986 מעמדת שידור נוחה שלנו באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחארה את המשחק ברזיל – ספרד, ובמשך כמעט 7 (שבע) דקות מנה שער שלא היה וסיפר לצופי מדינת ישראל כי ברזיל צועדת ביתרון 0:1. ולא רק זאת, ברוב תמימותו וה- יושרה שלו עוד התנצל על שגיאתו באותו השידור הישיר ההוא. הציבור לא סלח לו. משיצא ב- 23 בנובמבר 1991 לגמלאות, ערוץ 2 לא ספר אותו ולא קרא בשמו. נסים קיוויתי הצטייר כשַדָּר מַפְסִידָן. Loser. הציבור לא סלח לו על שגיאתו ההיא בגוואדאלאחארה ב- 1 ביוני 1986 מפני שלא הבין כיצד שדר עתיר מוניטין וניסיון שיושב בעמדת שידור נוחה באצטדיון משדר לציבור שלו שער שלא היה. לכל כיבוש שער יש שתי אינדיקציות : הראשונה, הכדור חייב לעבור במלוא היקפו את קו השער. השנייה, לאחר כיבוש השער חייב המשחק להתחיל מחדש מהעיגול של קו האמצע. זה לא קרה. הייתה לי הזכות האנושית לנהל בשעתו את יורם ארבל ונסים קיוויתי. אולם הזכות הזאת הייתה בטלה בשישים לעומת זכות הממון שהעניקו לי הבוסים שלי לרכוש את זכויות השידורים של אירועי הספורט הנבחרים והבכירים ו/או שלא העניקו לי וכפו עלי לאבד אותם. לבני אנוש יש תחליפים. לממון אין.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושל יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 וזכויות השידורים של ענפי הכדורגל והכדורסל בארץ. 

יש להזכיר כאן כי באותה התקופה ההיא בה יורם ארבל ונסים קיוויתי עזבו ב- 1990 ו- 1991 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מסיבות שונות) חלו תמורות מרחיקות לכת, מהפכה של ממש, במבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים בארץ וגם בעולם ואופן מכירתן לרשתות הטלוויזיה. ההתניה הראשונה של הוועדות המארגנות הייתה כספית. השנייה, חשיפה. ב- 1990 הצלחתי לבנות מנגנון די יעיל שתפקידו היה להעניק מרחב של פתרונות לכיסוי המורכב והמסובך של אירועי הספורט בארץ ובעולם. לרוע מזלי ולרוע מזלם של רבים, ב- 10 ביולי 1990 נבחר איש מאוד לא מוכשר בלשון המעטה לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בשם יוסף בר-אל. אותו יוסף בר-אל לא אפשר לי לקבל זמן "אוויר" דיו, ויתר טכנולוגיה, על מנת לחשוף בקנה מידה ראוי את שני ענפי הספורט המרכזיים במדינת ישראל, הכדורגל והכדורסל בשידורים ישירים וגם בהקלטות. נכון ששילמנו כסף אולם התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל ביקשו גם זמן חשיפה. חיש מהר עלינו על מסלול ההתנגשות עם הוועדות המארגנות שמכרו לנו את זכויות השידורים שלהן. היה מדובר במנהל טלוויזיה לא מוכשר, לא מוצלח, וכושל. עובדה שעם הפקדתו של מוטי קירשנבאום ז"ל על רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הוא העיף את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה. (יש לעדכן כאן את קוראי הבלוג הצעירים כי זאת הייתה גם בקשתה המפורשת של שרת החינוך דאז שולמית אלוני ז"ל והממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת יצחק רבין ז"ל ממוטי קירשנבאום, להעיף קיבינימט את יוסף בר-אל). מוטי קירשנבאום ז"ל מינה לכהונה הרמה את יאיר שטרן במקומו של יוסף בר-אל המסולק. ההיסטוריה המתעתעת העניקה ליוסף בר-אל הזדמנות נוספת להתייצב בקדמת הבמה של השידור הציבורי משמונה במארס 2002 למ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח) ואח"כ ב- 2 ביוני 2002 למנכ"ל קבע, שהיה אמור לכהן בתפקיד הרם והאחראי עד קיץ 2007. כזכור ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל פיגורה לא מוצלחת ואיש בלתי מוכשר, אותה הממשלה ההיא התעשתה והדיחה אותו לירכתיים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בשבת באחת בצהריים (13.00) – 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1 שידרה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ישיר מבאר שבע את משחק הגמר על גביע הטוטו בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר ת"א. 2 מיליון אזרחי ישראל צפו בשידור הישיר ההוא מפני שהסתגרו בבתיהם מחמת הטילים של סאדאם חוסיין. התוצאה בתום 120 דקות הייתה 0:0 ושתי הקבוצות נערכו לקראת בעיטות ההכרעה מ- 11 מטר. סצנה ספורטיבית שהייתה אמורה להימשך כעשר דקות אולי רבע שעה נוספת. ואז באה הפקודה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל למפקח הטכני ב- Master Control מר אלי קרייתי לקטוע את השידור הישיר בטרם ביצוע בעיטות ה- 11 מ' בטענה, "…ש- ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל…". זה נשמע דמיוני אבל זה קרה במציאות. השידור הישיר נגדע. ברור שאמרתי לו בפרצופו, "אתה מנהל טלוויזיה כוחני לא מוכשר וחסר תבונה שחי על זמן שָאוּל…". יוסף בר-אל לא פיטר אותי.

מרבית הכותבים העיתונאיים ומבקרי הטלוויזיה אינם מבינים כיצד עובדת תעשיית הטלוויזיה ועל פי איזה חוקים היא פועלת. עזיבתו של יורם ארבל אותי ואת השידור הציבורי לא הזיזה לי ולא העיקה עלי. הוא סיפר לכל מיני אנשים בטלוויזיה שבתום מונדיאל איטליה 1990 הוא עוזב אותי לדרך חדשה. לי הוא לא דיווח מאום על תוכניות העריקה שלו. אני הייתי האחרון לדעת. הוא טמן לי מעין מארב וחשב שאין לו תחליף, כפי שיתברר מהצהרות הרהב שהצהיר ב- 21 בדצמבר 1990 בפני העיתונאי רפי רשף. אחת מהן הייתה כלהלן : "אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב". מזווית מבט אחורית ב- פרספקטיבה של רבע מאה של שנים מדובר בנבואה מטופשת חסרת כל בסיס. יורם ארבל לקח את זה אישית בעוד שהיה מדובר בעסקים. עסקי טלוויזיה. אילו הייתי יודע שהטרובדור הזה מתכונן לשיר את סרנדת הברבור שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידורי מונדיאל איטליה 1990, הייתי מוותר על שירותיו בטרם החל מבצע השידורים שלי מעשרה אצטדיונים בארץ המגף ונעזר בשירותיו של שדר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין מוקדם מהצפוי. אזכיר כאן לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי שלושת השדרים המתוכננים שלי לאייש את עמדות השידור שלי ברחבי איטליה 1990 היו יורם ארבל עצמו כשדר מוביל, נסים קיוויתי שדר משני, ורמי ווייץ שדר שלישי. מאיר איינשטיין היה בעת ההיא רק על הכוונת. עזיבתו של יורם ארבל את השידור הציבורי ואותי, ומעברו לשידור המסחרי, לא הזיזה לי מפני שזכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם היו שלי. כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזקתי בזכויות השידורים הבלעדיות והבלבדיות כלהלן : אולימפיאדות, מונדיאלים, Euros (אליפויות אירופה לאומות בכדורגל), אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורסל, הליגות הלאומיות (ליגות העל היום) בכדורגל וכדורסל לרבות משחקי גביעי המדינה בכדורגל + כדורסל, כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בית וחוץ בטורנירי הקדם של המונדיאלים וה- Euros וכן בקדם אליפויות אירופה לאומות בכדורסל, טורניר ווימבלדון בטניס, המכביות, כינוסי הפועל, ומשחקי הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. זה נכון שאתה עושה כל מאמץ להתאים למשימות השידור השונות את השדרים הטובים והמוכשרים ביותר. אתה מעוניין להציב בחלון הראווה שלך את הדמויות האטרקטיביות ביותר ויורם ארבל נמנה עליהן, אולם הן לא היו החשובות ביותר. אירועי הספורט שאותם שידרו היו חשובים מהם.

למרות הרעש הגדול בעיתונות הכתובה בסתיו 1990 אודות נטישתו של יורם ארבל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית  וההתבכיינות הבלופרית שלו כי יואש אלרואי הוא מנהל ברוטלי שמקפח אותו ומטפח ומעניק סיכויים לאורי לוי, לא היה סיכוי כי חטיבת הספורט תתמוטט. עזיבתו של יורם ארבל לא הזיזה לי. היא גם לא הייתה חשובה יתר על המידה. האנשים לא הבינו כי מה שחשוב הוא מי מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים ולא איזה שדר מתאר ומשדר אותם. תנועת שדרים בין הערוצים השונים היא תופעה שמאפיינת את תעשיית הטלוויזיה. ובכן, יורם ארבל שימש לאורך כל עשור ה- 80 של המאה הקודמת לא רק שדר ראשי שלי אלא גם מגיש ראשי שלי. בזכות. כבר נאמר באחד הפוסטים הקודמים כי יורם ארבל היה שדר ספורט מוכשר יחסית לגברדייה שסובבה אותו ואותי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, ולכן הפקדתי בידיו בחדווה % 90 – % 85 מסך השידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל בארץ ובעולם. אולם הוא לא היה שָם לבד. הוא צלח את הדרך בגלל מערכת עיתונאית שניצבה מאחוריו ואשר סייעה לו לצלוח את משימות השידור בארץ ובעולם. הציבור איננו מבין כיצד פועלת תעשיית הטלוויזיה המורכבת והמסובכת וכי שדר כמו יורם ארבל איננו יכול לבצע את משימתו מבלי שיישען על מערכת הפקה, ארגון, תוכן, וטכנולוגיה משומנת, מוקפדת, ומדויקת ביותר. הצופה הפשוט נטול כל השכלה טלוויזיונית לוחץ על השלט ורואה את יורם ארבל. הוא איננו יודע כי מאחוריו ניצבת מערכת מקצועית תומכת שמזרימה לגופו בכל רגע דם נקי וחמצן טרי, מטווה מעין קומפלקס שבלעדיו יורם ארבל שווה כקליפת השום. בלעדי המארג הזה יורם ארבל (ושדרי טלוויזיה אחרים שכמותו) חשוב כבר – מינן. בלעדי המכניזם הזהה שקרוי מערכת עיתונאית שמיסדתי בימים ההם, זאת שעטפה אותו בתריסר השנים ההן בין 1978 ל- 1990, יורם ארבל היה מתמוטט מייד. מגישות החדשות של ערוץ 10 תמר איש שלום וטלי מורנו שוות כקליפת השום ללא מערכת ההפקה והעריכה העיתונאית המדויקת והממושמעת שעוטפת אותן. רפי רשף שווה כקליפת השום בלעדי העורך שלו עידו תמרי וצוות ההפקה שמקיף את "חמש עם רפי רשף". חיים יבין היה שווה כקליפת השום ללא מערכת "מבט" שהייתה חומת הביטחון שלו במשך שנים ארוכות מאוד. כנ"ל אמורים הדברים אודותיו של וולטר קורנקייט (Walter Cronckite) המגיש והמנחה המיתולוגי של "חדשות CBS". עובדה שבסופו של דבר בלעדי אותה המערכת העיתונאית המקצועית שלי שסוככה עליו, ואודותיה אני מדבר עכשיו, הוא יורם ארבל התמוטט והפך בתוך זמן קצר לשֶבֶר כְּלִי. "משחק השרוכים" שאותו שידר ישיר (יחדיו עם הפרשן שלו דאב אבי כהן ז"ל) בערוץ 2 המסחרי מאצטדיון "קריית אליעזר" בשבת ההיא של 2 במאי 1998 בין קבוצות הפועל בית שאן ובית"ר ירושלים, היווה את הסמן הימני של קריסתו המתמשכת שהחלה זמן רב קודם לכן. בקיץ 2014 נשלח יורם ארבל יחדיו עם הפרשן הצמוד שלו דני נוימן ע"י ערוץ 1 למונדיאל ברזיל 2014 כדי להוביל משם את השידורים הישירים של גביע העולם בכדורגל. בלעדי מערכת עיתונאית מקצועית של הפקה ותוכן נקברו יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 מתחת להריסות הטלוויזיה שקרסה עליהם ועל שולחיהם בראשותם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת + מנהל הספורט שלו מאיר בר. היה מדובר בלעג וצחוק הגורל. מר מאיר בר מי ששימש מנהל מחלקת הספורט של ערוץ 1 באותו מונדיאל 2014 סידר לעצמו ג'וב, להיות מפיק שטח מקומי של יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 במקום לנהל בתוקף תפקידו את מערכת השידורים הישירים הענפה מעמדת פיקוד בירושלים ו/או בריו דה ז'אניירו. היה מדובר בפלופ חסר תקדים בתולדות שידורי המונדיאלים בשידור הציבורי מאז גביע העולם של מכסיקו 1970. מנכ"ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' אישרו למאיר בר לשמש מפיק שטח זוטר של הצוות יורם ארבל את דני נוימן. בברזיל 2014 התגלה יורם ארבל כחובבן חסר תקנה, הוא והמערכת הירושלמית הדילטאנטית והכושלת שלו שמשכה ללא כל כישרון וידע מהארץ בחוטי ההפקה. החומרים המוקלטים של מונדיאל ברזיל 2014 מכילים בקרבם מאות טעויות של יורם ארבל משגיאות זיהוי ועד אי הבנה מוחלטת של תורת הכדורגל. שוב הוכח כי שדר ספורט טוב ככל שיהיה שווה כקליפת השום ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת, וללא מערכות טכנולוגיות ולוגיסטיות חכמות ויעילות. מששב הביתה מברזיל 2014 יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן גורשו שניהם מערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יונה וויזנטל בהשראת כונס הנכסים של סוכת ערוץ 1 הנופלת פרופסור דוד האן. יורם ארבל שילם בו במקום את מלוא המחיר. בשכונת רוממה בירושלים לא נראו משמרות מחאה של מפגינים שמוחים נגד סילוקם של יורם ארבל ודני נוימן מתפקידם. במקומם של שני המפוטרים גויסו לשורות ערוץ 1 השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר. מאז פרישתו ב- 1990 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית שרוי יורם ארבל במצוקה, במדרון. ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת ועוטפת הוא מתגלגל לעבר עוד בור ועוד תהום. עכשיו הוא נעצר בקיר Off tube בדמותו של ערוץ one בכבלים ומשדר מהארץ ברמה של שיחות Voice over בקצב הכתבה את משחקי הליגה הספרדית עם שני פרשני ה- Off tube חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. זאת כמובן איננה טלוויזיה רצינית. אי רצינות שמקבילה לשידורי ה- Off tube של ערוץ 55 בכבלים את משחקי ה- NBA.

תנועת שדרים.

החל מספטמבר 1990 פמפמה העיתונות הישראלית עוד ועוד מידע ברובו שטחי ומטופש וגם רווי שגיאות ובלופים אודות סיפור פרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לעבר שידור המסחרי, זה של ערוץ 2 הניסיוני וגם של ערוץ הספורט בכבלים (אז מס' 5 בממיר). כאילו העזיבה שלו אמורה לזעזע את יסודותיה של חטיבת הספורט. קראתי את מרבית הפוסטים וגיחכתי עד כמה הכותבים אינם בקיאים בחוקי תעשיית הטלוויזיה ובמנהיגות שלה, ובכך שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר טוב אולם נציג, שלוחה בלבד, ולא הראש. ההיסטוריה הטלוויזיונית רצופה מעברים של של שדרנים, מגישים, ומנחים מערוץ לערוץ. מרשת לרשת, וממקור X למקור Y. אין בכך כל רבותא וכל פוטנציאל של מיטוט. בתום מונדיאל אנגליה 1966 ולאחר שידור הטלוויזיה הישיר המוצלח של גמר המונדיאל בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 (חזו בו 600.000000 צופים בכל רחבי תבל), נטש השַדָּר הראשי של ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) את כור מחצבתו ועבר לארה"ב כדי לעשות לביתו. לנעליו נכנס בקלות יתירה דייוויד קולמאן (David Coleman) מי ש- שימש מגיש ומנחה של אולפן גביע העולם 1966 של ה- BBC בלונדון. דייוויד קולמאן היה גם שַדָּר א"ק דגול. קנת' וולסטנהולם עזב אולם ה- BBC לא התמוטט. הערה שלי : קנת' וולסטנהולם ודייוויד קולמאן אינם עוד בין החיים. לשורת שדרני הכדורגל של ה- BBC הצטרפו אז גם בארי דייוויס וג'ון מוטסון וב- ITV בלטו יו ג'ונס ובראיין מור. גדולתם של שדרני הספורט משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות האלה הייתה בכך שהם ידעו והכירו תמיד בעובדה כי הם רק מתווכים של אירועי ספורט מסקרנים בין המציאות לבין צופיהם באמצעות מסך הטלוויזיה (!). באוקטובר 1975 היינו מר אלכס גלעדי ואנוכי אורחיהם של ה- BBC ו- ITV שחברו יחדיו ומיסדו Workshop טלוויזיה בינלאומי בלונדון שנמשך 10 ימים. הייתי עֵד שם להערה חמורת סבר שנזף בפרהסיה מנהל הספורט דאז של ה- BBC אלאן הארט בדייוויד קולמאן המגיש בעל המוניטין של התוכנית "Match of The Day". התעניינתי לדעת אצל אחד העורכים ג'ונתן מרטין אם עניין הנזיפה הוא דבר מקובל ב- BBC ? ג'ונתן מרטין השיב לי כי הרשת כגוף לאומי ציבורי משדר חשובה יותר מהשדרנים והמגישים שלה וזוהי הפררוגטיבה של העורך.

תאגיד השידור הבריטי של ה- BBC נותר האוּרים ותוּמים שלנו. באוקטובר 1975 טסנו כאמור מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ואנוכי ללונדון לתקופה של שבועיים על חשבוננו כדי ליטול חלק ב- Workshop רחב ממדים שארגנו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV. כמאתיים אנשי טלוויזיה מכל רחבי תבל לקחו חלק בסמינר. הרצאת הפתיחה המשותפת והמפורטת של בימאי ה- BBC אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) ועמיתו מ- ITV הבימאי בּוֹבּ גָארְדָאם (Bob Gardam) עסקה בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל אנגליה מנקודות מבט של בימוי, טכנולוגיה, מצלמות מיקרופונים, ולוגיסטיקה. למדנו שם שיעור חדש בטלוויזיה. אני טסתי כרגיל בג'ינס ונעלי ספורט ואלכס גלעדי בלבוש מוקפד יותר. התגוררנו בלונדון בדירה של חבר של אלכס גלעדי ליד Marble Arch. אלכס גלעדי לא הסכים שהופיע ב- Workshop בלבוש הפשוט שלי ג'ינס ונעלי ספורט. הוא לקח אותי לחנות "C & A" ברחוב אוקספורד וביקש לחנוט אותי בתוך חליפה ענוד בעניבה ונעלי עוֹר חדשות. "אלכס גלעדי אתה פשוט השתגעת עם הרגישות שלך ללבוש", שחתי לו בכעס. "יואשיש, אתה קיבוצניק שלא מבין דבר בלבוש, כשיהיו לך פעם כמה גרושים תחזיר לי", השיב לי מניה וביה. בעוד החייט מודד את מידותיי באחד מאגפי החנות הענקית, סקר אלכס גלעדי את המבנה והעושר הקפיטליסטי שהגיח מכל פינה. לפתע לחש לי טקסט מוזר, "בטלוויזיה אני טוב – אבל בעסקים חלש. אני ממש כישלון", והוסיף, "אילו הייתי Businessman ולמשל בעל מפעל למצבות ותכריכים, אני בטוח שהאנשים היו מפסיקים למות". לכנס הטלוויזיוני רב המשתתפים בלונדון התייצבתי כשאני לובש לראשונה בחיי חליפה (בצבע כחול כהה) ועונב עניבה תכלת מפוספסת שאלכס גלעדי קנה לי מכיסו בחנות אופנה לונדונית. אלכס גלעדי התבונן בי ושוב לחש : "יואשיש, אתה ממש נראה כוכב קולנוע. אילו הייתי יפה כמוך לא הייתי יוצא מהמיטה". האנשים לא מבינים כי למרות שהיה בוס שלי תמיד נהג עמי בחוסר רשמיות. הוא היה נדיב אלי. אלכס גלעדי היה האיש המוכשר ביותר שהכרתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל ימי חיי.

באחת השבתות של חודש אוקטובר ההוא בשנת 1975 הוזמנו משתתפי ה- Workshop לאצטדיון "Highbury" של קבוצת הכדורגל המפורסמת ארסנל בלונדון כדי להתבונן בהפקת רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC שכיסתה את משחקה של המארחת שלא הייתה במיטבה באותה עונה נגד יריבתה העירונית קבוצת QPR (ראשי תיבות של Queens Park Rangers). הבימאי בניידת השידור היה אלק וויקס (Alec Weeks) עצמו ושַדָּר המשחק בארי דייוויס (Barry Davies). המשחק הזה היה אחד משלושה שהוקלט עבור תוכנית הספורט "Match of The Day" בת 60 דקות, תוכנית טלוויזיה מספינות הדגל של ה- BBC, ונועדה לשידור באותו ערב. כשהכול היה מוכן לתחילת הקלטת שידור הטלוויזיה הזה, ושחקני שתי הקבוצות ערכו את האימונים האחרונים שלהם על כר הדשא בטרם שריקת הפתיחה, החלה עדשת המצלמה המובילה לנוע ב- Zoom out איטי מסמל התותח הגדול, הלוגו של מועדון ארסנל, שניצב ביציע ממול. כעבור שתיים – שלוש שניות פקד בימאי ניידת השידור מר אלק וויקס את הצו הטלוויזיוני “Cue” לשַדָּר שלו היושב בעמדת השידור, ומר בארי דייוויס השַדָּר המוביל באותו היום, שידר למיקרופון טקסט פתיחה חסכוני, יעיל, וקולע בול בן שבע מילים בלבד : "Same gun but not the same gunners". אחזתי בתדהמה בשרוולו של אלכס גלעדי. גם אלכס גלעדי היה נפעם. שנינו הבנו כי נפל דבר. הטקסט בטלוויזיה חייב להיות קצר, פשוט, וברור. טקסט שאיננו בומבסטי וגם לא מתוחכם. שַדָּר ה- BBC בארי דייוויס צדק. יעילותו והגיונו של הטקסט הטלוויזיוני ושיווק המסר במדיה האלקטרונית נובעים מהאלמנטריות שלו ומצניעותו, ומהיותו אמירה. לבארי דייוויס מלאו 38 שנים ב- 1975. הוא היה בן לדור השַדָּרִים הצעיר כמו גם ג'ון מוטסון שהצטרף לא מכבר לשדר הבכיר והמוביל דיוויד קולמאן המנוח יליד 1926. דורות של שדרי ספורט וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, יורם שימרון, יורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין צמח וגדל על המורשת ההיא של דור השדרנים הבריטיים ההוא מ- BBC קנת' וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג'ון מוטסון ושני שדרני ITV מר הְיוּ ג'וֹנְס ובראיין מור, וגם על מורשתו של השדר הישראלי נסים קיוויתי [1].

coleman 1

טקסט תמונה : שנות ה- 70 המוקדמות של המאה שעברה. תמונה היסטורית. שורה רבת מוניטין של שדרי ספורט וכדורגל של רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השדר אלאן וויקס (Alan Weeks), השדר בארי דייויס (Barry Davies), הפרשן ג'ימי היל (Jimmy Hill), השדר ג'ון מוטסון (John Motson), השדר דיוויד קולמאן (David Coleman), השדר פראנק באף (Frank Bough), ארצ'י מקפירסון (Archie Macpherson), וטוני גובה (Tony Gubba). (התמונה באדיבות ה-BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] נסים קיוויתי עצמו אחד מגדולי שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים (נולד בארץ ישראל ב- 23 בנובמבר 1926) נסע ללונדון ב- 1946 ללמוד הנדסת טלפונים, חזר לארץ ב- 1948 כדי להשתתף במלחמת העצמאות, ובתומה שוב חזר לאנגליה כדי להמשיך בלימודי ההנדסה. כדי לממן את לימודיו הצטרף לשידורי השעה העברית של ה- BBC בלונדון. הוא הצטיין מייד בעיתונאות ושַדָּרוּת ובלט ביכולת הביטוי והכתיבה. נסים קיוויתי צמח והתחנך בעצמו על תרבות השידור הבריטית של ה- BBC ברדיו ובטלוויזיה. הוא תמיד נהג לומר : "ה- BBC היה בית הספר הטוב ביותר בעולם לתקשורת, עיתונאות, רדיו וטלוויזיה. הייתי בר מזל שזכיתי להימנות על שורותיו". מאוחר יותר שכרו בעלי "ידיעות אחרונות" המו"ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי מנוחתם עדן את שירותיו כעיתונאי כללי שמכסה את המתרחש באנגליה ובכל האיים הבריטיים. ב- 1976 נשלח נסים קיוויתי ע"י שניהם נוח מוזס ודוב יודקובסקי לשמש כתב העיתון בוושינגטון בירת ארה"ב. בקיץ 1979 עזב את "ידיעות אחרונות" וחבר למערכת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מר אלכס גלעדי. הצטרפותו למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדרג והעלה מייד את רמת הסיקור והשידור הישיר, וגם את רמת הכתיבה בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי. הכתיבה בטלוויזיה היא תחום התמחות מיוחד וקונקרטי. נסים קיוויתי היה רב אמן בכתיבה לטלוויזיה ואיש תקשורת איכותי ו- ייחודי.

ב- 1985 החליט האווארד קוסל (Howard Cosell) השדר המוכשר והמנווט הראשי של תוכנית הספורט הפופולארית "MONDAY NIGHT FOOTBALL" ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, לסיים את תפקידו ולנטוש. הסיבות לעזיבה היו כרגיל אגו ואמביציות יֶתֶּר המאפיינות את סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. הפלא ופלא, ABC של רון ארלדג' (Roone Arledge) לא התמוטטה. ב- 1976 עזבה ברברה וולטרס (Barbara Walters) את רשת NBC וחברה אל הארי ריזונר (Harry Reasoner) מגיש מהדורת החדשות הארצית של ABC, גם כדי לעשות לביתה תמורת משכורת שנתית של מיליון דולר. וראו זה פלא, NBC שרדה. בין השנים 1973 ל- 1970 נחשב ברנט מאסברגר (Brent Musburger) לשדרן הספורט מס' 1 בהא הידיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ברנט מאסברגר היה שאפתן לא קטן. למרות שהיה שדרן מוכשר ועסוק ושידר כמעט כל דבר שזז ברשת שלו (כמו יורם ארבל אצלי), עדיין חשב שהמנהלים שלו מעניקים יותר מידי סוכריות לשדרים האחרים. הוא לא היסס ונתן דרור ופומבי למחשבותיו. באפריל 1990 פיטרה CBS את ברנט מאסברגר בשל אמביציות יתר. פלא פלאים, ברנט מאסברגר הלך ו- CBS לא התמוטטה. השמיים לא נפלו. הדוגמאות רבות מספור. אותו כנ"ל עם יורם ארבל. יורם ארבל נטש ב- 1990 את השידור הציבורי ואותי לא מחמת עוול מנהיגות ו/או מחסור בכישרון ניהול וניווט, אלא מסיבות אגואיסטיות וגם מפני שרצה לעשות לביתו. הבעיה עם יורם ארבל (מי שהיה שַדָּר טוב ושידר כאמור באורח קבע בטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו סביב % 90 – % 85 מכלל שידור חומרי הספורט שלי) שהוא רץ לעיתונות ועטף את סיבות האגו ואמביציות היתר שלו שבגללן נטש, בבלופים של שיטת ניהול ברוטלי שלי. הוא פשוט היה איש לא כֵּן שהתעקש ככל יכולתו לרדת לגובה כר הדשא שעליו רצו שחקני הכדורגל שאותם תיאר.

התקופה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז מינויו של יוסף בר-אל ב- 10 ביולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה לבלתי נסבלת מנקודת מבטי כמי שמנווט בעבורו את שידורי הספורט מהארץ ומהעולם היקרים ועתירי הרייטינג. זה היה פשוט מזל פוליטי מחורבן ובלתי מוצלח. במקום להציב בראש הפירמידה את אלכס גלעדי, ו/או את דן שילון, ו/או את יוחנן צנגן, ו/או את נסים משעל ו/או אישים מוכשרים אחרים, הפקידו את יוסף בר-אל הכושל על השידור הציבורי הוותיק והמסורבל. דווקא מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה איש מוכשר וחכם בשם אריה מקל שניהל את המכרז ההוא למנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990. אולם הוא היה נאמנו המובהק של ראש הממשלה יצחק שמיר שהורה לנציגי הליכוד בוועד המכרז להרים את ידם בעבור יוסף בר-אל ואריה מקל שלא העריך בגרוש את יוסף בר-אל היה הראשון להרים את ידו בעד המינוי. אריה מקל הוא איש נבון וחכם אך מנקודת מבטי היה אדיש במשהו לגורלו של השידור הציבורי. שונה לחלוטין ממחליפו מוטי קירשנבאום ז"ל שהגן בגופו על השידור הציבורי ההוא. אריה מקל הגיע לרשות השידור ממשרד החוץ והיה בעצם שליחו ובמידה רבה נאמן ו- עושה דברו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רשות השידור הייתה תחנה בדרך של אריה מקל לעבר מינוי דיפלומטי עתידי בכיר בחו"ל מטעם משרד החוץ, והיא לא עניינה אותו יתר על המידה. לא פעם ולא פעמיים שַח לי כי איננו מתכוון להתאבד בעבור רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא לעולם איננו שוכח מי שלח אותו לרשות השידור. אריה מקל לא היה איש של חזון. יוסף בר-אל וודאי שלא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה ב- 1990 בפני שני אתגרים עצומים : הראשון, מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם השתנה במהירות והמחירים האמירו לשמיים. השני, החל לנשוב בארץ אקלים טלוויזיה תחרותי. ערוץ הספורט מס' 5 בטכנולוגיית הכבלים כבר קם והחל לנשוף בעורפינו ותקומתו של ערוץ 2 המסחרי על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת" , ו- "טלעד" הייתה רק עניין של זמן (ערוץ 2 המסחרי עלה לאוויר ב- 4 בנובמבר 1993). לרוע מזלו של השידור הציבורי ניצב בראשו יוסף בר-אל. במקום ליזום ולפתח את רעיון השידור הציבורי ולהגדיל את נפח ההפקות ולהכפיל את את זמן האוויר ע"י בניית ערוץ טלוויזיה ציבורי נוסף (על פי המודל של BBC 1 ו- BBC 2 בבריטניה), הוא התגלה כאיש פוליטי, מנהל מוגבל, לא מוכשר, נטול ידע, ואשר איננו מתמצא בתחומי טלוויזיה רבים. לא בכדי הוריש לו דן שילון Space בספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998) שם רשם כלהלן בעמוד 98 של הספר טקסט שמסתיים בשתי מילים "שוחד מסך" :

shilon 1

טקסט מסמך : עמוד מס' 98 בספר "בשידור חי" של דן שילון.

shilon 2

טקסט מסמך : הספר "בשידור חי" של דן שילון שיצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות.

העיתונות הישראלית דשה ב- 1990 בנטישתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולם איננה מבינה כי יורם ארבל הנוטש איננו הבעיה שלי. יש לו תחליף. הפרובלמה הגדולה שלי היא כיצד לשַמֵּר לעצמנו את זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ ובעולם במסגרת התחרות הטלוויזיה הגדולה המתפתחת נגד ערוץ 5 בכבלים ונגד ערוץ 2 המסחרי.

הבה אפנה לפוסטים רובם מגוחכים ורוויי שגיאות שהתפרסמו אז בחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, ודצמבר של שנת 1990 בשמם של כתבים שונים ודנו בעריקתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לשידור המסחרי לעבר ערוץ 2 הניסיוני וערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. ההתייחסות החשובה ביותר הנוגעת לפרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי וחבירתו יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני הודפס בשעתו ב- 21 בדצמבר 1990 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" והיא בעצם הריאיון ההוא שקיים העיתונאי רפי רשף איש גלי צה"ל עם השניים. הריאיון חושף את רפי רשף כמי שלא הכין אז היטב את שידורי הבית שלו ולא השכיל לחקור ולשאול שאלות המשך לתשובות שקיבל . אתייחס לריאיון הנ"ל בהמשך הפוסט.

arbel 3

טקסט מסמך : 21 בדצמבר 1990. המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות". יורם ארבל מפרסם לראשונה את בלוף "הדוק" ואין סוף בדותות אחרות אצל רפי רשף. מדובר בריאיון מחורבן. לא בגלל המרואיין יורם ארבל שבא להגן על האינטרסים שלו באמצעות סיפורי בדים אלא בגלל המראיין הרכילאי רפי רשף שהאמין להם ולא בדק את אמיתותם.

arbel 4

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת בעיתון "מעריב" לפוסט של משה גורלי.

arbel 5

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת של אוהד ציטרום במקומון הירושלמי "כל העיר".

arbel 6

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת של גיורא איילון במקומון "ירושלים" של "ידיעות אחרונות". פוסט נכלולי רצוף בלופים. תגיד לי מר גיורא איילון מהיכן אתה ממציא את הסיפור שלא היה ולא נברא אודותיי ואודות מרדכי ציפורי ? מה קורה לך בן אדם ? אז מה אם עבדת 6 שנים במחלקת הספורט בפיקודי, האם בשל כך מותר לך לבלף ? חלק מהעיתונאים מנצלים את העובדה שרשות השידור היא מסורבלת, איטית, כבדה, ואדישה מידי מכדי להגיב ולתבוע את המלעיז כדי להגן על עובדיה.

arbel 7

טקסט מסמך : 23 ביוני 1989. דיווח של חיים ברעם במקומון הירושלמי "כל העיר".

arbel 8

טקסט מסמך : 1990. כותרת בעיתון "חמצן" בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

arbel 9

טקסט מסמך : 1990. ריאיון עמי בעיתון "חמצן" בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

arbel 10

טקסט מסמך : 1990. דיווח בעיתון "חמצן" בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

arbel 11

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. ריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון "תל אביב" בהוצאת "ידיעות אחרונות". (צילמה אותי סיוון בן מיור).

arbel 12

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. כותרת מתוך הריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון "תל אביב" בהוצאת "ידיעות אחרונות".

arbel 13

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. מתוך ריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון "תל אביב" בהוצאת "ידיעות אחרונות". 

arbel 14

טקסט מסמך : 12 בנובמבר 1986. העיתון "מעריב". ריאיון שערך עמי מוטי רוזנבלום. מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל נעלב מהכותרת. אבל היא הייתה כנה ונכונה.

arbel 16

טקסט מסמך (1) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם "מלחמת הערוצים" בעיתון "מעריב". (באדיבות "מעריב").

arbel 17

טקסט מסמך (2) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם "מלחמת הערוצים" בעיתון "מעריב". (באדיבות "מעריב").

arbel 15

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991. לקט עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ידיעה בעיתון "חדשות" ז"ל. היה מדובר במנהל טלוויזיה חובבן וירוד. ביולי 1993 אותו מנהל הטלוויזיה הלזה שקוראים לו יוסף בר-אל שילם בראשו על עליבות הניהול שלו. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל הדיח אותו ומינה במקומו את יאיר שטרן.

רפי רשף (1). ייצר ב- 21 בדצמבר 1991 מסמך ריאיון רדוד ועלוב.

אני שב לעיתונאי רפי רשף מי שערך ב- 21 בדצמבר 1990 את ריאיון הרכילות במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" עם יורם ארבל שנטש אז את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני. ריאיון רכילות הוא שיחה בה המראיין מאפשר לבני שיחו (במקרה הקונקרטי הזה יורם ארבל) להעלות רעיונות שטעונים הוכחה אולם הוא נמנע מלחקור אותם כאילו מדובר בעשרת הדיברות התנ"כיות, ומתקדם הלאה. דווקא בריאיון האחרון שערך שלשום (מוצ"ש – 16 בינואר 2016) ב- "אינטימי" עם גב' אורלי ווילנאי דאג לערטל ולהפשיט אותה, והיא הסכימה. לפני רבע מאה של שנים בעת הריאיון ההוא עם יורם ארבל ואורלי יניב היה רפי רשף איש אחר, מראיין בטלן.

שאלה של רפי רשף ליורם ארבל : "קראתי שלא אהבת את שילובו של אבי רצון בטלוויזיה" ? (השאלה איננה מנוסחת היטב. רפי רשף מתכוון לכך שכמנווט שידורי הספורט והעורך הראשי שלהם הצבתי את עיתונאי "מעריב" דאז אבי רצון כפרשן כדורגל שלי) :

תשובת יורם ארבל לרפי רשף : "אין לי שום דָבָר נגד אבי רצון. יש לי נגד השיטה. נגד דרך קבלת ההחלטות. נגד העובדה שהאימרה "טלוויזיה היא לא דמוקרטיה" מיושמת במחלקת הספורט בצורה הברוטלית ביותר". מדובר בהבל הבלים מוחלט. אולם רפי רשף מחריש ומשאיר את המצב כמו שהוא. מעורפל. 

שום שאלה נוספת של רפי רשף בהמשך לתשובתו המגוחכת של יורם ארבל, שום התעניינות של המראיין, שום סקרנות שלו כלהלן : "יורם ארבל, אולי תואיל בטובך לפרט כיצד באה לידי ביטוי הברוטליות של יואש אלרואי…? הרי יואש אלרואי לא היה לבד שם…הבוס הישיר שלו היה מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ומעליו מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל…מדוע לא פנית אליהם בעניין הברוטליות של יואש אלרואי…?".

אין לי מושג אם רפי רשף הפיק וניהל מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים, מסובכים, וגם ממושכים הרחק מגבולות המדינה. על כל פנים יורם ארבל הוא התזה העיקרית מדוע הטלוויזיה איננה רשאית להיות מוסד תקשורת דמוקרטי. אני שב לרגע למונדיאל ארגנטינה 1978 שהייתה ההפקה הבינלאומית הראשונה שלי בסדר גודל עצום והראשונה של יורם ארבל כשדר כדורגל. אלכס גלעדי וארנון צוקרמן הפקידו אותי על הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. מקום מושבי היה ב- IBC בפיגורואה אלקורטה בבואנוס איירס. סחבתי עמי לארגנטינה את השדר המשני שלי יורם ארבל. מִשְנִי אבל מוכשר. את השדר הוותיק דן שילון שהיה גם המוביל שלי הטסתי לבואנוס איירס מניו יורק שם שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1981 – 1977.

זה מדהים אולם ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגיים שליוו את הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. אך זה גם לא תפקידו להבין, כשם שאינו מבין דבר בתעשיית המזון ו/או בהפקת מי שתייה. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את התמונה שלו כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג', ו/או כפי שהוא פותח את הברז ומבקש לראות מים זורמים. תהליכי ההפקה אינם מעניינים אותו. המשחקים החשובים באמת בשלב הראשון והשני של אליפות ארגנטינה 1978 שודרו ישיר והועברו בשלמותם ארצה. ככל שחלפו הימים הפכה ההצלחה לרוטינה אך היה צריך לפקוח עין כדי לשַמֵר אותה. עמדתי על המשמר. בתקופה של 35 ימי ההפקה יישנתי מעט מאוד אולי שעתיים – שלוש בלילה. הייתי מאוד מוטרד ומלא חששות מפני שכ- Team Leader, מנווט השידורים, עורכם הראשי, וגם ראש המשלחת אינך יכול ורשאי לחלוק את האחריות עם איש. השידורים צלחו אומנם למרות המהמורות אך הדירו שינה מעיניי. לך תדע אפוא תיכשל והיכן תיפול.

ואז זה בא. בבוקרו של יום רביעי – 21 ביוני 1978 העירני צלצול טלפון בחדרי במלון "PLAZA" בבואנוס איירס. הספקתי לישון באותו לילה מאכסימום שעתיים, אולי פחות. על הקַו היה יורם ארבל. הוא דיבר משדה התעופה של בואנוס איירס : "יואש אלרואי אומרים לי שערפל סמיך עוטה את רוסריו והטיסות לשם בוטלו". השבתי לו מנומנם : "או. קיי. יורם ומה אתה אם כך מתכוון לעשות ?" להפתעתי הרבה השיב לי השַדָּר שזה היה המונדיאל הראשון בחייו תשובה חסרת בושה ואמר בגילוי לב ללא כחל ושרק : "יואש, אני מתכוון לוותר על הטיסה לרוסאריו", והוסיף, "אני מציע שאשדר את המשחק המיועד ארגנטינה נגד פֶּרוּ Off Tube ממשרד ההפקה והשידורים שלך בפיגורואה אלקורטה". הייתי ישנוני במקצת ושפשפתי את עיניי אך צלול מספיק כדי לא להאמין למשמע אוזניי. חשבתי בתחילה שאינני שומע טוב. אבל שמעתי היטב. עכשיו כבר הייתי עֵר לגמרי. "תשמע חוצפן קטן", אמרתי לו בכעס, "לא הטסתי אותך מישראל והבאתי אותך עמי לארגנטינה כדי לשָדֵר Off tube משחק כדורגל מהמוניטור במשרד ההפקה בבואנוס איירס. אני מצפה ממך להיות דבק במשימת השידור הישיר שלך. זהו הדבר היחיד שאתה צריך לעשות כאן. זוהי משימתך הבלבדית להחזיק את המיקרופון ולשָדֵר לצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל. מוזמנת לך עמדת שידור באִצטדיון ברוסריו. מוזמנים לך ולבני עורי (איש מחלקת הספורט שהגיע לארגנטינה בכוחות עצמו ושימש עוזר שדר של יורם ארבל ודן שילון) כרטיסי טיסה הלוך ושוב מבואנוס איירס לרוסריו . אם אין טיסות יש רכבות. אתה מצויד במספיק כסף מההפקה כדי לממן את הוצאות התחבורה האלה", והוספתי בו במקום, "יש לך שתי ברירות, לשדר מעמדת השידור באצטדיון ברוסריו או שתמצא את עצמך מודח מכאן ומייד ואני מעלה אותך על המטוס הראשון הממריא מבואנוס איירס לישראל". מעולם לא שמעתי על עצלנות שכזאת, בה השַדָּר שהפך להיות השַדָּר הלאומי מעדיף בשל עֲרָפֶל וכמה טיפות גשם להסתתר במשרד ולשדר משחק כדורגל בגביע העולם Off Tube על פני הימצאותו בשטח, במקום ההתרחשות, במוקד ההתמודדות, בלב העניין, בעמדת השידור האותנטית באצטדיון. כבר אז ידעתי שהאיש איננו עיתונאי ונדמה לו בעיני עצמו שהוא חשוב מהאירוע. היה ברור לי עכשיו שבתור מפיק ראשי והאחראי הראשי לכל ההפקה המרוחקת, הממושכת, והסבוכה מטעמם של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן עלי להישמר מפניו, מחוסר השאפתנות שלו. לא מפני שיורם ארבל הוא אדם רע. להפך יורם ארבל הוא אדם נבון ורווי חוש הומור. אולם הוא מפונק ורואה את החיים אחרת לגמרי ממני. הוא זקוק למטפלת. על פי תפישתי המקצועית כעיתונאי ואיש טלוויזיה, להטיס את יורם ארבל מנתב"ג לארגנטינה כדי לאפשר לו לשדר Off tube מהמשרד בפיגורואה אלקורטה, מהווה מעשה הונאה. מעשה אחיזת עיניים בו יורם ארבל ואנוכי מבלפים את הציבור אליו שנינו משדרים. ברור שלא אפשרתי לשדר המצוין שלי אבל גם מפונק כמו ילד קטן לשדר Off tube במקום לעשות זאת מהשטח מעמדת שידור המוזמנת לו ברוסאריו ולבלף בכך את ציבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. ולכן ברור גם שהעמדתי בפניו מייד את שתי האופציות ההן, להגיע לרוסאריו (הוא היה מצויד במספיק כסף די והותר של ההפקה) ואם לאו להגיע לנתב"ג. עיתונאות ותקשורת המונים אינם עסקים שמיועדים לחובבנים. יורם ארבל שהיה זקוק לשמרטפית ראה בזה ניהול ברוטלי שלי.

ועוד דבר : יוֹרָם אַרְבֵּל ובֵּנִי עוֹרִי הגיעו לרוֹסַארְיוֹ בסופו של דבר במועד. בדרכו לשם הוא יורם ארבל הֵפֶר ללא ידיעתי את הוראת קב"ט שגרירות ישראל בבואנוס איירס החשובה ביותר שניתנה לצִוותי השידור שלנו שם : "לעולם אל תתחברו לאנשים שאינכם מכירים, ולעולם אל תיסעו בטרמפים". צריך להבין חלפו רק 6 (שש) שנים מאז אסון אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. אולם כפי שאומרים Sure enough, מפני שקרה עוד דבר שהוא לא ייאמן…אבל כן ייאמן ! יורם ארבל ובני עורי שנשאו על צווארם את תגי ה- Accreditations של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נענו בחפץ לב להצעה של שני עיתונאים ארגנטיניים מקומיים שאותם לא הכירו, ושהציעו להם טרמפ לרוסאריו. הנסיעה לרוסאריו נמשכה כמה שעות אך יורם ארבל ובני עורי הגיעו בזמן לעמדת השידור שלנו באִצטדיון. מדהים : "עֲרָפֶל", משמש תרוץ לשַדָּר שלי להישאר במקומו כדי לשָדֵר בשיטת Off Tube מהמוניטור במשרד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ב- בואנוס איירס משחק כדורגל הנערך ברוסאריו. במקום לשאוף בכל מחיר לעשות זאת מעמדת שידור שלנו באִצטדיון, חלום של כל שַדָּר טלוויזיה באשר הוא, מעדיף יורם ארבל ללא בושה להיות שדר Off tube. הייתי מופתע מאוד מרמת הפינוק של יורם ארבל. וותרנותו, הנכונות שלוֹ להיכנע ולהתפשר על בינוניות, וחוסר דבקותו במשימת השידור הדליקו לי לפתע אורות אדומים. עיקרון ההִצמדות למשימה בכל תנאי היה מהות ושורש ההבדל בינינו אולי בגלל שאני הייתי לוחם קצין קרבי ב- "גולני" והוא היה בשירותו הצבאי זמר בלהקה צבאית (להקת הנח"ל) ושימש גם כנהג בוסית לעת מצֹא של קצינת ח"ן ראשית בצה"ל. אבל צריך לומר עוד משהו. לזכותו. יורם ארבל היה שַדָּר כדורגל מזהיר. פנומן. אהבתי אותו עד למאוד ותמיד סלחתי לו על כל "חטאיו". הוא היה אב טיפוס של שַדָּר טלוויזיה דָגוּל שזקוק לתשומת לב ולטיפוח מרביים מטעם ההפקה והמערכת. אולי בצדק. שַדָּר כה מוכשר כמותו נולד פעם בדוֹר. אולי פעם בשני דורות.

טקסט תמונה : יוני 1978. העיתונאי והתחקירן בני עורי במונדיאל ארגנטינה 1978. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי כמנווט, עורך, ומפיק ב- IBC ברומא ויורם ארבל כשדר שלי בצפון איטליה, בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990.

ההיסטוריה המתעתעת שבה וחוזרת על עצמה. הגיע מונדיאל איטליה 1990. טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 שעתיד היה להתקיים במשך חודש ב- 12 ערים ברחבי איטליה בין 8 ביוני 1990 ל- 8 ביולי 1990 נחשב לאירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר באותה שנה. זכויות השידורים של מונדיאל איטליה 90' היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בעקבות מו"מ כספי מוצלח (מאוד) בין קוֹנסוֹרְצְיוּם השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU  לבין ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל). פתיחה נחמדה של עשור חדש. גולת הכותרת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט שלי עמדה להביס ברייטינג את כל שאר התוכניות בטלוויזיה הציבורית, כל אחת לחוד ואת כולן ביחד. אושר ושמחה גדולים מציפים את כל כולי ומשנעים את האדרנלין בגופי עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו. בראש רשות השידור ניצב בימים ההם אריה מֶקֶל. נסים מִשְעַל כיהן אומנם רק כממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך היה מועמד כמעט וודאי לזכות בתפקיד במִכרז שנועד להתקיים ב- 10 ביולי 1990. יריבו יוסף בר-אל שימש באותה תקופה מנהל הטלוויזיה הערבית. אקוויוולנט היררכי ברמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִבְרִית, אולם בפועל סניף ברשות השידור שהוענקו לו 90 דקות שידור יומיות בלבד משש וחצי עד שמונה בערב. הטלוויזיה בשפה העַרבית נחשבה ע"י רבים במשך שנות דוֹר בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה הקודמת לרשת שידור מלאכותית שאין הצדקה לקיומה במתכונתה הקיימת. כמעט אֶבֶן נֶגֶף. אף על פי כן היה יוסף בר-אל שקול בתפקידו ובמעמדו במערכת האִרגונית של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים ראו בטלוויזיה הערבית מעֵין מתנה שהעניק יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ליוסף בר-אל, זכר לקרבות המתישים נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. זה נכון רשות השידור הציבורית חייבת לשדר בשפה העַרבית אך היא איננה צריכה להקים לשם כך רשת טלוויזיה. כולם ידעו את זה. גם יוסף בר-אל. זאת הסיבה שנשא עיניו לעבר המטרה האמיתית שופעת כוח, יוקרה, ומוניטין. ניהול הטלוויזיה הישראלית המשדרת בשפה העִברית. יוסף בר-אל מת לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו משאת חייו. הוא מאוד רצה את התפקיד. מה זה רצה (?) חשק בו (!). בכך אין להאשים אותו. הוא היה שייך לקבוצת מנהלים אמביציוזית ברשות השידור, לעיתים שאפתנית יתר על המידה. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם המינוי הרם לא היווה את פסגת השאפתנות שלו. זאת בהחלט לא הייתה המדרגה האחרונה עליה טיפס לעבר צמרת הפירמידה של השידור הציבורי. ב- 2 ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנכ"ל רשות השידור לתקופה של 5 (חמש) שנים עד 2007. שלוש שנים אח"כ פחות חודש, ב- 2 במאי 2005 הודח יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל .

טורניר גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה מונדיאל הכדורגל החמישי בקריירה הטלוויזיונית שלי. יתרונו הגדול מנקודת מבטי כמנווט ועורך ומפיק ראשי מטעמם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל, היה נעוץ בעובדה שהוא נערך על אדמת אירופה. קרוב לישראל. שעות המשחקים פרקטיות ונוחות לצופים בישראל. כמעט ולא היינו צריכים לעשות הכרה ב- 1990 לקהל הישראלי עם הנבחרות החביבות, האהודות, והמועמדות לזכייה בגביע העולם. אוהדי הספורט הרבים בישראל נחשפו שוב ושוב לכדורגל האירופי והדרום אמריקני באמצעות תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערוץ מס' 5 העתיד לקום בישראל באמצעות טכנולוגיית הכבלים כבר נשף בעורפנו, אך ב- 1989 עדיין שידרנו ישיר ותּיקְצָרְנוּ את משחקי אליפות דרום אמריקה בכדורגל (Copa America). זכויות השידורים של שתי הליגות הבכירות האירופיות, האנגלית והאיטלקית, היו בלעדיות של השידור הציבורי. הקטעים הנבחרים והשערים של המשחקים המעניינים בליגות האירופיות האחרות, הגרמנית, ההולנדית, הספרדית, הצרפתית, והבלגית – וגם אלה של יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ואפילו של פולין ובולגריה, הגיעו אלינו באמצעות מערכות השיווק של רשתות הטלוויזיה האירופיות, והתנקזו  לאגן ה- “News Exchange” שהוא מאגר החדשות המשוכלל שייסדו זה מכבר ה- EBU (איגוד השידור של מדינות מערב אירופה) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי של המדינות הקומוניסטיות). מידי יום ביומו הגיעו לאולפן בירושלים בשידורים לווייניים מג'נבה (Geneve – שווייץ) שלושה או ארבעה מגזינים חדשותיים EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מכונות ה- VTR שלנו עמדו בהיכון בקומה ה- 2 בבניין הטלוויזיה ברוממה והקליטו כל שביב אינפורמציה. לעיתים קרובות בשל ריבוי אירועי הספורט באירופה, היה מרכז התיאום הטכנולוגי האירופי בגֶ'נֶבָה מריץ מגזין ספורט נטו ללא תוספות של אירועים חדשותיים אחרים. מערכת השידור האירופית המאורגנת היטב והמצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר הייתה יורה ל- "אוויר" כהרף עין “Flash” מיוחד של אירועי הספורט החשובים. היינו מעודכנים ובעלי הזכויות.

במונדיאל איטליה 1990 נטלו חלק הנבחרות הגדולות המסורתיות מאירופה ודרום אמריקה כמו גרמניה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הולנד, ספרד, ברה"מ, יוגוסלביה וכמובן נבחרת ארגנטינה אלופת העולם יחד עם הקפטן הנערץ שלה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) שהגיעה לאיטליה כדי להגן על תארה. רק למען דייגו ארמאנדו מאראדונה היה כדאי לנו לשלם זכויות שידורים ולפתוח את קווי השידור הלווייניים בין איטליה לישראל. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי ועל ידי מחלקת הספורט בפיקודי נעשתה לראשונה באווירה תחרותית. הייתה לה משמעות טלוויזיונית שונה מבעבר וחשובה בהווה וגם לקראת העתיד מפני תקומתו של ערוץ תקשורת נוסף בכבלים בישראל ב- 1989 ובתוכו Channel מיוחד לענייני ספורט. בעורפינו נשף כאמור ערוץ 5 בכבלים הצעיר רווי בהורמוני שידור. חלפו ימי המונופול. החל עידן היריבות והקונקורנציה. היה נחוץ לחולל הפקה כמותית ואיכותית טובה הרבה יותר מזאת שעשיתי בגביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986, וודאי מזאת של הפקת מונדיאל ספרד 1982, על מנת להציב בחוזקה ובאיתנות את הטלוויזיה הציבורית על מפת השידורים של מדינת ישראל. המונדיאל האיטלקי היה הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יודעת ומסוגלת להתמודד היטב עם אתגרי שידור בינלאומיים, וכי ניתן לסמוך עליה ועל אנשיה. האפשרויות הטכנולוגיות שלה לרבות תקשורת הלוויינים וההתחברות למערך השידור הלווייני של ה- EBU על לוויין ה- ESC האירופי התעצמו אך עמן התעצֵם גם האנטגוניזם של הוועד המנהל של רשות השידור לשידורי הכדורגל. כרגיל התגלו קשיים וחילוקי דעות מבית. חלק מחברי הוועד המנהל החובבני של רשות השידור ובראשם רוני פיינשטיין ז"ל שהיה נציג מפלגת המערך ומי שהיה מבקר ואופוזיציונר פוליטי ומקצועי חריף של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עוד מימי מונדיאל מכסיקו 1986 ראה במאמץ השידור של מונדיאל איטליה 1990 בזבוז כספי ציבור וזמן מסך. הוא אמר לי ולמנכ"ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל בטרם הדיונים הסופיים כלהלן כהאי לישנא : "אני חושב שצריך לשדר רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. השאר חסר ערך ולא חשוב, מה עוד שרוב משלמי האגרה אינם חפצים בשידורי כדורגל". רוני פיינשטיין ז"ל אישיות דומיננטית בוועד המנהל של רשות השידור באותם הימים לא היה האיש הקובע היחידי אך הוביל קו מסוכן שהתנגד מפורשות להצבת מסות של שידורי ספורט בינלאומיים רלוואנטיים בכלל על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי כדורגל בפרט. הוא לא הסתיר את דעתו השמרנית הקיצונית. הספורט בכללו על פי תפישת עולמו היה סטריאוטיפ זול וחסר איכות. תרבות הטלוויזיה שלו הייתה מוגבלת ושונה למרות שדובר במונדיאל אירוע השיא של הכדורגל הבינלאומי. 30.000000000 (שלושים מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם נושאים אליו את עיניהם אך את רוני פיינשטיין ז"ל זה ממש לא עִניֵין. כל ניסיונותיי להסביר לאופוזיציונר הזה מהוועד המנהל של רשות השידור המתנגד לשידורי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU שאנחנו חברים בו "במשרה" מלאה עתידות לשדר ישיר את כל 52 המשחקים בטורניר, העלו חֶרֶס הנימוקים נפלו על אוזניים ערלות. "אז מה", סנט בי רוני פיינשטיין ז"ל, והוסיף, "הם ישדרו ואתה לא…אנחנו לא צריכים ליישר קו עמם…רשות השידור לא צריכה לנהוג כמותם…". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל תמכו בגישתי כי המונדיאל הוא אירוע ספורטיבי – תרבותי גלובאלי בעל עניין עצום בישראל מעבר להיותו חגיגת כדורגל איכותית. חבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל היה בר פלוגתא לא רק של אורי פורת ז"ל אלא גם של אריה מקל ונסים משעל ייבדלו לחיים ארוכים.

לפתע תקע מישהו מקל נוסף בגלגלי הזמן. זה היה מר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית אקוויוולנט למר נסים משעל מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מאז נובמבר 1989 מועד סיום הקדנציה של המנהל הקודם מר חיים יבין). התברר כי הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Local ) קבעה שני זמנים מרכזיים ל- 52 משחקי המונדיאל. 22 מהם יתקיימו בשֵש בעֶרֶב על פי שעון ישראל ו- 30 בעֶשֶר בעֶרֶב. פירושו של דבר ש- 16 ממשחקי הטורניר בשלב המוקדם, 4 משחקים בשלב שמינית הגמר, ו- 2 משחקים בשלב רבע הגמר המתקיימים בין השעות שֵש בערב לשמונה בערב, "נופלים" על זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית בניהולו של יוסף בר-אל. הוועדה המארגנת האיטלקית לא שמעה על יוסף בר-אל ושידורי הטלוויזיה שלו בשפה הערבית בעת תכנון שעות המשחקים אך מאידך מנהל הטלוויזיה בערבית גם לא שמע על COL. יוסף בר-אל לא הסכים לוותר. על פי השקפת עולמו מונדיאל 1990 פלש לטריטוריה לא לוֹ. היה נדמה לי שהוא נפגע וכועס מפני שאנשי הוועדה המארגנת האיטלקית לא התייעצו עִמוֹ.

מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה ב- 1990 לא הבינו את חשיבות שיבוצם של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הכדורגל נתפש ע"י מפקחי השידור הציבורי בישראל, 23 חברי המליאה ו- 7 אנשי הוועד המנהל בראשות האופוזיציונר והמוביל רוני פיינשטיין ז"ל, כעוֹל ו- סטראוטיפ רדוד שצריך אולי לשדר ממנו משהו, קמעא, אך אין להרבות. תפישה כוללנית ופשטנית של מנהיגי השידור בישראל הפוכה לחלוטין מגישתן של כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות עד האחרונה שבהן בשורות ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי, שביקשו להרבות בשידורי המונדיאל, ואומנם שידרו ישיר את כל 52 המשחקים במונדיאל איטליה 1990. למרבה הצער אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם חלק נכבד מחברי המליאה לא הבינו שמתפתח במהירות במדינת ישראל שוּק תקשורת וצרכנות טלוויזיה שונים לחלוטין ממה שהם הכירו, שבו הכדורגל מהווה נדבך שידור מרכזי ואיתן בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם ייצגו את מִמסד השידור היָשָן, התעלמו מהעניין הציבורי העצום הטמון בטורניר גביע העולם בכדורגל , ולחלוטין לא הבינו את הקשר בין התשלום הבלעדי עבור סחורת השידור היקרה והמרתקת לבין ניצול יתרון הבלעדיות והשימוש הנכון והמיטבי בה . רובם היו מינויים פוליטיים שלא התעניינו באמת במקצוע השידור ולא ראו את הנולד. אנשים חסרי כישרון שלא הייתה להם את היכולת להוביל את השידור הציבורי בישראל וגם לא לצפות את מפת התקשורת העתידית המשורטטת מחדש ומתפתחת במהירות במדינת ישראל ובעולם. תפישת השידור של רובם הייתה רשלנית. הם ראו בחברותם בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי לא תפשו שהחלשת שידורי איטליה 1990 הופכת את הטלוויזיה הישראלית לפגיעה ומאוימת ע"י ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים שחושק אף הוא בסחורת השידור הזאת. הם לא העריכו נכונה את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2 המסחרי שעתיד לקום בתוך שנים מעטות. בדיעבד הוברר כי ערוץ 2 לא רק שהציב ויצר תחרות צפייה קשה לערוץ הציבורי המונופוליסטי, אלא הדבר הראשון שעשה היה לחטוף לעצמו ב- 17 במאי 1994 את סחורת הכדורגל מידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה נכס שידור חשוב שלה במשך רבע מאה מאז שנוסדה ב- 1968. אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור נראו לעיתים כאסופה חובבנית שבינה לבין עיתונאות טלוויזיונית אין שום מכנה משותף. קשר מקרי. מוסד הוועד המנהל של רשות השידור ועמו המליאה הפכו מראשית בריאתם לטרמפיאדה פוליטית. אנשים בעלי אמביציות פוליטיות ללא כל הבנה בשידור טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה נשלחו לתפקידם לפרק זמן מסוים בשני המוסדות המפקחים של השידור הציבורי ע"י פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים וותיקים מהם. הוועד המנהל של רשות השידור והמליאה הצטיירו כמקומות חנייה לעוברים ושבים כשבידיהם מטה נדודים פוליטי. החנייה הקצרה בשני המוסדות שימשה להם קרש קפיצה בלבד. הדוגמאות רבו מספור : דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל, גיל סמסונוב, אלון אלרואי, סילבן שלום, אהרון הראל ז"ל, ורבים אחרים.

rony fienstein

טקסט תמונה :  זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80  ו- 90 של המאה שעברה. היה יריב עיקש ומר של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וגם של אריה מקל, והתנגד בשעתו התנגדות גורפת וטוטאלית לכיסוי נרחב של מונדיאלים ואולימפיאדות בטלוויזיה הציבורית . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אח"כ הפך לעו"ד ונוטריון פרטי. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל נולד ב- 7 במאי 1939 בירושלים. הוא צמח על ערכי תנועת העבודה. היה בעברו מנכ"ל עיריית ירושלים. הנשיא החמישי יצחק נבון שכיהן בתום כהונת הנשיאות שלו כשר החינוך בממשלת ישראל [1] היה האיש ששלח את רוני פיינשטיין ז"ל לוועד המנהל של רשות השידור. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל זכר היטב את אשר התחולל בוועד המנהל של רשות השידור בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "הובלתי בוועד המנהל מראשית קו קשוח נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר. אני זוכר שהתרשמתי רע מאוד מהדרך הלא ראויה בה רצה אורי פורת לסלק בצורה לא ראויה מניהול רדיו "קול ישראל" את גדעון לב ארי ז"ל (מת ב- 2001 בן 66). התנגדתי לאורי פורת ז"ל (מת ב- 2007 בן 72) פוליטית ומקצועית. אח"כ היו לי גם מחלוקות עם אריה מקל. אני זוכר היטב את ההתנגדות הנמרצת שלי לשידור מסיבי של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הייתה מונופוליסטית בימים ההם והיה ידוע לי שמחצית מהצופים משלמי האגרה לא רצו לראות בכלל כדורגל".

כלכלה טלוויזיונית בינלאומית.

ב- 1987 חתם קונסורציום השידור הציבורי הבינלאומי המונה שישה גופי שידור ציבוריים (כולל את ה- EBU איגוד השידור האירופי העשיר מכולם בתוכו ואשר כידוע רשות השידור הישראלית נמנית כ- Active member על שורותיו) OIRT + OTI + ASBU + URTNA + ABU על חוזה שידורים משולש בלעדי עם ה- FIFA, הכולל שלושה מונדיאלים רצופים. זה של איטליה 1990, ואת הבאים אחריו ארה"ב 1994 וצרפת 1998. הקונסורציום הבינלאומי הורכב כאמור מאיגודי השידור הציבוריים האלה : EBU איגוד השידור המערב אירופי, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, URTNA – איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק (למעט אוסטרליה ויפן שפעלו בעצמן), ו- OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. בהסכם נקבע כי הקונסורציום ישלם ל- FIFA עבור שלושת המפעלים סך של זכויות שידורים העומד על  345.000000 (שלוש מאות ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים, שווה ל-  230.000000 (מאתיים ושלושים מיליון) דולר. זה היה חוזה כספי מצוין וזוֹל מאוד שלא חזר על עצמו עוד בעתיד . העוֹל הכספי העיקרי נפל על ה- EBU העשיר. חברות בו כ- 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות (גם את רשות השידור הישראלית) וביניהן רשתות גדולות ועשירות כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות , RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ARD ו- ZDF הגרמניות, 1 TF ו- כן F3 ו- F2 הצרפתיות. ה- EBU שילם מתוך הסכום הכללי % 38.5 שהיוו 133.000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים.

הערה שלי : המערכת המוניטארית והחישובים הכספיים של איגוד השידור המערב אירופי התנהלה במטבע השווייצרי מפני שמקום מושבו של ה- EBU (גוף השידור הציבורי העשיר והמוביל בעולם) היה בג'נבה. כמו כן יש להזכיר לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי חלוקת הנטל הכספי בין רשתות הטלוויזיה שהרכיבו את ה- EBU התנהלה על פי הנוסחא המתמטית הזאת : שורש ריבועי של מספר מכשירי הטלוויזיה בכל מדינה חלקי עשרת אלפים מניב את מספר היחידות הבסיסי של כל רשת ורשת. אם למשל מספר היחידות הבסיסיות של גרמניה הוא 46.90 ומספר היחידות הבסיסיות של ישראל הוא 7.74, אזי על כל דולר שהטלוויזיה הישראלית תשלם בעבור זכויות שידור של אירוע X כלשהו, הגרמנים (כלומר שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF) ישלמו 6.06 דולרים, וכן הלאה.

formula 2

טקסט מסמך : כך נראית ופועלת נוסחת ה- Share הכספי של ה- EBU על רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות בשורותיה. כמות היחידות הבסיסיות של כל רשת טלוויזיה באשר היא ב- EBU, היא תוצאה של כמות מכשירי הטלוויזיה שמחזיקים האזרחים בביתם באותה המדינה הנדונה. היחס ישיר. ככל שמספר היחידות הבסיסיות גדול יותר כך יגדל גם נתח ה- Share הכספי של אותה רשת הטלוויזיה המדוברת בעוגה הכללית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זהו ה- Breakdown  של הסכום הכללי 345.000000 פרנקים שווייצריים שהוטל על ה- EBU לשלם לשלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארב"ב 1994, ו- צרפת 1998, והוא התחלק כלהלן בשלושת המונדיאלים המדוברים :

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2]        תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                     95000000 (שווה ל- 63.300000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                 35000000 (שווה ל- 23.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית             455000 (שווה ל- 300.500 דולר)

הערה : עלות של כל משחק בודד מ- 52 משחקי  מונדיאל איטליה 90'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 5770 (חמשת אלפים ושבע מאות שבעים) דולר.

מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 [3]            תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                     115.000000 (שווה ל- 76.600000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                 45.000000 (שווה ל- 30.000000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית              576000 (שווה ל- 384.000 דולר)

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7385 (שבעת אלפים שלוש מאות שמונים וחמישה) דולר .

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 [4]              תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                    135000000 (שווה ל- 90.000000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                53000000  (שווה ל- 35.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית             705000 (שווה ל- 470.000  דולר)

הערה שלי :  עלות כל משחק בודד מ- 64 משחקי מונדיאל צרפת 98'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדה על 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבע) דולר.

הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990, COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Locale) הוקמה ב- 3 בדצמבר 1984 בראשותו של הנשיא פרנקו קארארו (Franco Carrao) ועשרת סגניו, בתוכם נשיא ה- FIFA ז'וּהוֹ הבלאנז' ומזכ"ל ה- FIFA יוזף "סֶפּ" בּלאטר יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI, עשו עבודה ענקית ופנטסטית, ויסודית. הכדורגל הבינלאומי ובראשו המונדיאלים הפכו זה מכבר לעסק כלכלי פורח. ב- 26 באוקטובר 1986 נחתם ההסכם הדן בקידום התוכנית המסחרית (The commercial program) של מונדיאל איטליה 90' בין הוועדה המארגנת האיטלקית COL לבין ה- FIFA. ההסכם קבע עקרונות מדויקים של הענקת רישיונות והפעלת חברות מסחריות בינלאומיות רבות עוצמה לטובת ארגון המשחקים. ההסכם כלל חמש קטגוריות רשמיות של חברות המעניקות חסות, חברות ספקיות שירותים, חברות מוצרים כמו : Adidas  Api  Barilla  Caffe Mauro  Grana Padana  Seiko  Matercardועוד יוכלו להציב את שלטי הפרסומת שלהם באצטדיונים בחינם, חברות איטלקיות Alimondo ו- Cartiere Burgo ישתפו פעולה רק בתוך איטליה לשיווק לוגו וסמל המשחקים בתמורה למתן מוצרים הדרושים לפעילותה השוטפת של הוועדה המארגנת COL, ו- 46 חברות איטלקיות שיוכלו לעטר את מוצריהן בלוגו וסמל המשחקים תורת תשלום כמובן. ביזנס ענק. האיטלקים בעצה אחת עם אנשי ה- FIFA התירו לעֶשֶר חברות ענק כלכליות, חברת המכוניות אלפא רומיאו, ג'ילט, חברת הממתקים מארס, חברת האלקטרוניקה פיליפס, קוקה קולה, יצרנית המצלמות חברת קאנון, JVS , Vini d`Italia – המיניסטריון לחקלאות והייעוּר של איטליה, ענקית הפילם פוג'י, חברת הבירה באדווייזר – לפרסם באופן בלעדי את החסות שלהן (Sponsor) בתקופת המשחקים תמורת ממון רב, במה שכונה ע"י אנשי הכדורגל, "האירוע הגדול עלי אדמות". כמו כן העסיקה הוועדה המארגנת האיטלקית המקומית שמונה חברות גדולות של ספקיות המעניקות שירותים כלהלן : בנקאות, תעופה, מערכת היסעים, הדפסה והעתקת מסמכים וכיו"ב. החברות האלה כונו ע"י ה- FIFA כ- ” Official Suppliers”. ה- FIFA והוועדה המארגנת האיטלקית עשו כל מאמץ לשווק את עצמם באמצעות הספונסרים שלהן כמי שמיטיבים עם כל ילדי העולם. זה בלט בתמונות שהן שלחו לכל רשתות הטלוויזיה בעולם כולל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- הפיצו אותן בכל פינה ועל כל לוח מודעות ברחבי תבל.

[1] יצחק נבון נודע בעבר כתומך פוליטי מובהק של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אַרְיֵה מֶקֶל, ובאמת הוא היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע"י הממשלה למנכ"ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר ב- 1990 ע"י הוועד המנהל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2]  הנתונים באדיבות ה-  EBU.

[3]  הנתונים באדיבות ה- EBU.

[4]  הנתונים באדיבות ה-  EBU.

rai 6

טקסט תמונה : נשיא הוועדה המארגנת האיטלקית פרנקו קארארו (נולד ב- 6.12.1939). (באדיבות RAI).

rai 1

טקסט תמונה : 1990. סגן נשיא הועדה המארגנת אנטוניו מאטארזה (באדיבות RAI).

rai 2

טקסט תמונה : 1990. נשיא ה- FIFA , הברזילי ז'והו הבלאנז' (נולד ב- 8  במאי 1916). (באדיבות RAI).

rai 3

טקסט תמונה : מזכ"ל ה- FIFA  השווייצרי ספ בלאטר (נולד ב- 10 במרס 1936). (באדיבות RAI).

rai 4

טקסט מסמך : חברת ג'ילט המתמחה במוצרי גילוח לגברים משווקת את עצמה ב- 1990 כתומכת נלהבת של משחק הכדורגל. (באדיבות  RAI).

rai 5

טקסט מסמך : חברת קאנון יצרנית המצלמות ומכונות הצילום והעתקת מסמכים, משווקת את עצמה ב- 1990 כמתעדת היסטורית של אהבת משחק הכדורגל ע"י כל ילדי העולם. (באדיבות  RAI).

מונדיאל איטליה 1990. הוועדה המארגנת האיטלקית COL.

תקציב הפעולות של COL עמד על 120000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר. בהסכם המסחרי בין הוועדה המארגנת המקומית COL (ראשי תיבות של Comitate Organizzatore Locale) ל- FIFA נקבע כי הפדיון הכספי של הוועדה המארגנת המקומית יבוא משני מקורות : מהכנסות ה- FIFA ומהכנסות מהפרסומות ושיווק הסמליל (Logo) וקמֵע (Mascot) של המשחקים. FIFA התחייבה להעביר ל- COL סכום בן % 9 ממכירת הכרטיסים ל- 52 המשחקים, % 9 מזכויות שידורי הטלוויזיה של הקונסורציום הבינלאומי, % 9 מחוזי הפרסום, ו- % 30 החזר הוצאות הקשורות ללוגיסטיקה של אירוח 24 הנבחרות המגיעות מארצות מוצאם לאיטליה. כמו כן נקבע כי COL תקבל % 100 מהרווחים של החוזים עם שמונה החברות האיטלקיות המספקות את השירותים המבצעיים של הטורניר, % 30 מהכנסות החוזים עם חברות המוצרים , % 100 מהכנסות החוזים עם שתי החברות האיטלקיות "משתפות הפעולה" (Collaborators) כ- % 80 מזכויות השימוש בסמל וקמֵע המשחקים, ו- % 20 מזכויות המכירה של סמל (Logo) וקמע (Mascot) המשחקים לקהילייה האירופית.

זהו ביזנס כלכלי אדיר. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI בעלת יכולות כספיות וארגוניות (אף על פי כן נעזרה בכוח אדם וציוד ע"י מספר רשתות טלוויזיה אירופיות החברות ב- EBU), הציבה ב- 12 האצטדיונים כ- 24 ניידות שידור ברחבי איטליה שכללו 375 (שלוש מאות שבעים וחמש) מצלמות טלוויזיה. בין 11 ל- 16 מצלמות בכל משחק. 1200 (אלף ומאתיים) אנשים הרכיבו חמישה ציוותי הפקה וצילום מיוחדים שתפעלו את ניידות השידור בשתים עשרה הערים. RAI עתידה הייתה להפיק בתקופת המונדיאל כ- 3000 (שלושת אלפים) שידורי טלוויזיה Unilateral לכל רחבי תבל בני 25000 (עשרים וחמש אלף) שעות. 147 רשתות שידור של טלוויזיה ורדיו עתידות היו לכסות את טורניר מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. בכל אִצטדיון הוקם מרכז טלוויזיה ועיתונות עצמאי משלו כמו גם נקודת שידור לוויינית למשלוח כתבות Unilateral ישירות למי שרצה מהאצטדיון המקומי לתחנות האם שלו מהירות וראשוניות הדיווח העיתונאי בטלוויזיה מותנה לחלוטין בטכנולוגיה החדשנית. משרד התקשורת האיטלקי הציב בכל תריסר האצטדיונים 7864 (שבעת אלפים שמונה שישים וארבע) מכשירי טלפון לעיתונות הכתובה ועוד 1645 (אלף שש מאות ארבעים וחמישה) מכשירי טלפון לאנשי הטלוויזיה והרדיו . הכדורגל באיטליה הוא דת והכרטיסים נמכרו כלחמניות טריות . הוועדה המארגנת האיטלקית עתידה הייתה למכור כ- 2.600000 (שני מיליון ושש מאות אלף) כרטיסים בתוך ימים ספורים ל- 52 משחקי הטורניר.

מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל (עיתונאי מוכשר ורב הישגים) מאבד ב- 10 ביולי 1990 את הזדמנות חייו להתמנות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נהדף לאחור ע"י בר הפלוגתא שלו יוסף בר-אל, ומפסיד במכרז. יוסף בר-אל מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הזוכה ממהר להצהיר "ידעתי שאנצח…" כאילו שמדובר במשחק כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. 

לתוך הקלחת הזאת של מונדיאל איטליה 1990 נכנסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט בפיקודי יחד עמה. לחבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל זה לא הזיז. המאבק המַר והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) על בכורת שידורי הספורט החל מייד עם תום משחקי גביע העולם בכדורגל איטליה 1990. ביום שלישי – 27 במאי 1990 נשלחתי ע"י נִסִים מִשְעַל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרוֹמָא להפיק, לערוך, לשַדֵּר ולנַהֵל את שידורי מונדיאל הכדורגל האיטלקי. בשובי לארץ כעבור ארבעים וחמישה ימים וארבעים וחמישה לילות ב- 12 ביולי 1990, קִידֵם את פני מנהל טלוויזיה אחר. יוסף בר-אל. דומה היה כי בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משנית בחשיבותה רק למונדיאל האיטלקי. העיתונות הישראלית לגווניה השונים דנה והעניקה Space עצום למכרז רשות השידור ודנה שעסק בבחירת מנהל טלוויזיה חדש . נסים משעל היה עיתונאי מצוין בעל הישגים איכותיים וכמותיים מרשימים לאורך שנים . אולם לא בטוח שידע לנהל. אין שום וודאות כי היה באמת מנהיג שידור שנועד לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר מסוגל לכפות את מרותו על כתביו.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו. משהפר כתב הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה, "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת לא תשאל". יִצְחָק שָמִיר כה כעס ורגז על יִגֱאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו, ניתק את המיקרופון הזעיר (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית As is, כמו שהוא. כולם ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצד ראש הממשלה רותח מזעם ו- מנתק את המיקרופון ומסתלק מחומם מיגאל גורן. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה מקדמת גברו. פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן . מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר-אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מאופן ניהולה הבלתי תקיף, ומאיך שהיא נראית עכשיו. נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה יצחק שמיר כמנהל טלוויזיה חלש שהעובדים לא סרים למרותו. ראה מקרה יגאל גורן. ראש הממשלה יצחק שמיר היה זקוק לאנשי שלומו בצמרת רשות השידור. הוא מצא אותם. הראשון היה המנכ"ל אריה מקל. השני מהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח בימאי בעל מוניטין עצום ומנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

igal goren 1

טקסט תמונה : קיץ  1969. הימים ההם – הזמן ההוא. תמונה היסטורית שצולמה לפני 47 שנים. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. זיהוי הנוכחים בתמונה : יגאל גורן (במרכז) בתחילת דרכו בטלוויזיה ישראלית הציבורית. מנהל שירותי הפקה יוסי לנדאו (במרכז), ומימין, הבימאית היפה רינה הררית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yedioth 1

טקסט מסמך :  9 ביולי 1990. עיתון "ידיעות אחרונות". כתבת העיתון גב' רבקה נוימן מדווחת כי נציגי הליכוד הוועד המנהל של רשות השידור יצביעו בעד מועמדותו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בוועדת המכרז המתכנסת למחרת ב- 10 ביולי 1990. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ראה גם "הארץ" מ- 9 ביולי 1990. עיתון "חדשות". כתבת העיתון רונית אנטלר קובעת מפורשות כי ראש הממשלה יצחק שמיר הורה לנציגי הליכוד בוועד המנהל לבחור ביוסף בר-אל למנהל העתידי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

davar 1

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון "דבר". כתבת העיתון גב' עירית רוזנבלום מדווחת לקוראיה אודות התככים , הוויכוחים , והמאבקים הפוליטיים המתנהלים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור והנוגע לבחירת מנהל טלוויזיה חדש. (באדיבות ארכיון עיתון "דבר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

נִסִים מִשְעַל נלחם מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון. הוא, נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו. במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993 . וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אריה אבנרי ועמוס בן ורד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר-אל שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו  "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998) – על פניו של נסים משעל הרענן והחכם. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוסף בר-אל הייתה שגיאה פַטָאלִית ובְכִיָיה לדוֹרוֹת. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך. ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולענה" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה התקשר לביתו של הח"כ ומזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש ואיים כליו כי אם שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין, והיו"ר אהרון הראל לא יצביעו בעדו הרי שהמפלגה תינזק לאחר מינויו.

mishal 1

טקסט תמונה :  זהו נסים משעל ב- 1990. עיתונאי מוכשר ועתיר הישגים. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1990 ותיקווה גדולה להנהגת השידור הציבורי בכללו, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 1

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר במכרז מסודר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם עיתון "הארץ" מ- 11 ביולי 1990. העיתונים "הארץ" ו- "ג'רוזלם פוסט" מסקרים את בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ההתמקחות הפוליטית בין חברי הוועד המנהל לבין עצמם בעניין הבחירה והעדפתו של יוסף בר-אל על פני נסים משעל. 

yedioth 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רבקה נוימן בעיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ראה עיתון "חדשות" מ- 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רונית אנטלר בעיתון "חדשות". 

al hamishmar 1

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת פאר-לי שחר בעיתון "על המשמר" (פאר לי שחר היא היום עיתונאית ושדרנית ברדיו "קול ישראל"). (באדיבות ארכיון "על המשמר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

davar 2טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת הילה גבריאל בעיתון "דבר". (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר (על פי עדותו של יצחק נבון כפי שהעיד בפניי בעת מחקר וכתיבת שני הספרים "8 ימי בראשית" ו- "רוש ולענה". אולי מפני שראה בו לא רק איש בעל יכולות ניהול אלא גם איש מסודר ונאמן השלטון . נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז"ל, אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוסף בר-אל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה. שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים". אמנון מֶנְדָה ז"ל זכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור".

menda 1

טקסט תמונה :  זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990 . הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ.

הערת שלי הנוגעת לגב' דליה איציק : גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור יוסף בר- אל. טעמיה שמורים עימה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד. השרה דליה איציק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה דליה איציק נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. זה לא עלה בידה. ראה הספר, "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

maariv 1 טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. ידיעה של עיתונאית "מעריב" אילנה באום. יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הַרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות "מעריב").

מזכ"ל מפלגת העבודה דאז מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק, רוני פיינשטיין ז"ל ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל שהבריזו לו ועל שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה. תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה. במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מיכה חריש סיפר בפומבי [3] כלהלן : "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז, ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך". (הטקסט המצוטט נלקח מהפוסט של העיתונאית גב' הילה גבריאל כפי שהתפרסם בעיתון "דבר" ב- 11 ביולי 1990).

לוגיסטיקה במונדיאל איטליה 1990. 

נותרה רק בעיה אחת לא פתורה בכל ההפקה הענקית הקרויה "מונדיאל איטליה 1990". טֶרֶם היה לנו מקום היכן לגוּר ברומא בתקופת המשחקים. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן חשב שמחירי המלונות המוצעים ע"י הועדה המארגנת האיטלקית גבוהים מידי. הוא ביקש אותי למצוא אלטרנטיבה חלוּפִית. ניצלתי את נוכחותו של ידידי העיתונאי אָבִי רָצוֹן עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" באותה העת ברומא (הכיר את הבירה האיטלקית כאת כף ידו מימים עברו), כדי לנסות להשיג לנו מגורים בבֵית דירות הסמוך ככל האפשר למרכז השידורים הבינלאומי של RAI (רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האיטלקית ששימשה Host broadcaster בינלאומי ו- הפיקה את שידורי מונדיאל איטליה 1990). מעולם לא נזקקתי למלונות פאר שהיו בנמצא ברומא. הבעיה הייתה שלא מצאתי מקומות לינה זולים המתאימים למחירי רשות השידור הענייה.

עוד קודם לכן החלטתי להציב את אָבִי רָצוֹן באולפן גביע העולם בירושלים כעיתונאי המספק חדשות טריות במונדיאל לצדם של השידורים הישירים. מדהים שאבי רצון תימני אסלי, יליד רמת ישראל במקורו, ידע את השפה האיטלקית על בורייה. הוא דיבר, כתב וקרא איטלקית נפלא והיה קשור בכל נימי נפשו לתרבות האיטלקית, לספורט שלה בכלל, ולכדורגל בפרט. היו לאָבִי רָצוֹן קשרים מסועפים עם העיתונות האיטלקית וחברים טובים ללא סוף בה. במיוחד עם עיתונאים מפורסמים בעיתון הספורט האיטלקי הידוע ורב המוניטין אחד הנפוצים ביותר מסוגו באירופה (מודפס על נייר בצבע וָורוֹד), ונקרא, “LA GAZZETTA DELLO SPORT”.

למרות ששימש ככוח עזר בלבד במערכת שלי בירושלים וכלל לא היה איש רשות השידור, היה לי כאח נאמן, מקצוען ועיתונאי אמיץ, דיסקרטי בעבודתו וידען גדול מאין כמוהו. אבי רצון אכל כדורגל, ישן כדורגל, וחלם כדורגל. הוא הבין היטב את תורת הכדורגל. לא היה לי כל ספק בכך. יכולתי לפרוש בפניו את כל תוכניותיי מבלי לפחד שפרט כלשהו ידלוף החוצה. אולי רכש את ערך החֲבֵרוּת כשהיה לוחם בצנחנים ואח"כ מאבטח בשב"כ באיטליה. אולי הביא עמו את מוסר הרֵעוּת מהבית – מהמשפחה. הוא היה אישיות מיוחדת. לא חלמתי כי אזכה אי פעם בפיס הזה שנקרא "אָבִי רָצוֹן". ידעתי שהוא טוב, לא ידעתי עד כמה הוא טוב. בקלות רבה הוא סידר וארגן לי את המגורים הדרושים ברומא. הוא מצא ווילות להשכרה במחירים מגוחכים ממש באזור מלבב ושקט ב- "קורטינה ד'מפצו" ברומא , הבנויות על הדרך הראשית של וויה – קאסייה, מרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מ- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) של RAI. הנוף הנאה באזור המגורים הזה שלנו ב- "קורטינה ד'מפצו" הזכיר את מראות הכרמל בחיפה. בשום אופן לא היה ניתן להגיע להישג לוגיסטי כזה מישראל. המגורים המצוינים והנוחים במקום לא מרכזי ברומא היו אומנם זוֹלים אך בלתי מאובטחים ע"י גורמי הביטחון האיטלקיים. נדרשו על ידי לבצע סידורים מיוחדים כדי לאבטח 24 שעות ביממה את מגורי המשלחת של רשות השידור (טלוויזיה + רדיו "קול ישראל"). על פי בקשתו של יוחנן צנגן הצטרפה למגורים שלנו גם משלחת שדרי הרדיו של "קול ישראל" שהורכבה מגדעון הוד, דני דבורין, ומאיר איינשטיין. החבר'ה האלה קיבלו לידם כרגיל את המוכן מבלי להתאמץ. רוב משלחות השידור של ה- EBU התגוררו במלונות במרכז רומא ושילמו מֵאוֹת דולרים ללילה. הביקוש לא היה רָב מההֵיצַע . רשתות השידור הגדולות והעשירות כמו ה- BBC ו- ITV, רשת הטלוויזיה הספרדית  TVE, שתי רשתות הטלוויזיה הממלכתית של צרפת FR3 ו- FR2, הרשו לעצמן לשכור לאנשיהן מלונות תמורת 400 דולר ללילה אחד. אנחנו היינו הרבה יותר צנועים.

הפרשן אבי רצון במונדיאל איטליה 1990.

ההחלטה האסטרטגית שלי לבנות את אבי רצון לטווח ארוך ולמזג אותו תחילה כעיתונאי במערכת העיתונאית של שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואח"כ כפרשן כדורגל וספורט מוביל בטלוויזיה, גמלה בלבי עוד באוקטובר 1988, מייד לאחר סיומם של המשחקים האולימפיים בסיאוּל 1988 בדרום קוריאה, שם למדתי באקראי לקח עיתונאי חשוב. את האינפורמציה העיתונאית המרעישה והסנסציונית ביותר של משחקי סיאול 1988, פסילתו של האָצָן הקנדי בֵּן ג'וֹנְסוֹן (Ben Johnson) הזוכה בריצת 100 מ' בגין שימוש בסמים וסילוקו מהאולימפיאדה, סיפק לי טכנאי טלוויזיה ישראלי באישון לילה, ולא חמשת כתבי ושדרי מחלקת הספורט שהיו עמי בסיאול. עמדו לרשותי בצֶוֶות השידוּר של סיאול 1988 חמישה שדרים – עיתונאים. יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. כולם קיבלו את משכורתם מהטלוויזיה הישראלית על בסיס הדירוג העיתונאי. הם לא היו אשמים. האנשים האלה עבדו סביב השעון והגיע להם לנוח ולישון כמה שעות ספורות מידי לילה. וכך את הידיעה העיתונאית החשובה ביותר באולימפיאדת סיאוּל 1988 לא הם השיגו עבורי. הביא לי אותה טכנאי VTR רב תושייה וחרוץ, ובעל חושים עיתונאיים מבורכים, בשם אלי רבינוביץ' שעבד בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אלי רבינוביץ' טכנאי בכיר בטלוויזיה הישראלית הציבוריתבעל שיעור קומה ויוצא דופן באיכותו, נשכר בשעתו ע"י אלכס גלעדי לשמש כעורך Video במשחקי סיאול 1988 במסגרת צוות הטכנאים של רֶשֶת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הרֶשֶת העשירה שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות בתוך ארה"ב תמורתן שילמה 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר הביאה לסיאול 88' כוח אדם שמנה 2154 (אלפיים מאה חמישים וארבעה) אנשים. אלי רבינוביץ' היה אחד מהם. איש מיוחד בעל ידע טכנולוגי עצום, מוכשר ומהיר כמו שד, מיומן מאוד, וטכנאי בעל תודעה עיתונאית עמוקה. לא אחטא לאמת אם אומר כי אלי רבינוביץ' היה איש טלוויזיה רב גוני ו- מזהיר (!). אלי רבינוביץ' היה האיש שצִלְצֵל אלי בטלפון לחדרי במלון "Seoul Garden" בסיאול ביום רביעי בארבע וחצי לפנות בוקר – 28 בספטמבר 1988. צלצול הטלפון העיר אותי בבהלה וקלקל לי את המנוחה הקצרצרה שכה הייתי זקוק לה. במשך חודש ימים בתקופת שידורי אולימפיאדת סיאול עבדתי כ- 21 שעות ביממה. זהו מבחן שידור שתובע מאמץ פיסי ומנטאלי עצום. בין שתיים לפנות בוקר לחמש בבוקר השתדלתי לישון קצת. נטלתי מיושן את השפופרת וקרבתי אותה לאוזני. אלי רבינוביץ' כבר דיווח לי כמו עיתונאי מנוסה את הידיעה הסנסציונית כלהלן : "יואש , בֵּן ג'וֹנְסוֹן (Ben Johnson) האָצָן הקנדי שזכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' נפסל לפני דקות אחדות ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי בשל שימוש בסמים, מדליית הזהב נשללה ממנו, וברגע זה מסיעים אותו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול כדי לסלקו ולהדיחו מן  מהמשחקים האולימפיים". הייתי המום. זאת הייתה חדשה מרעישה. הודיתי לו מקרב לִבִּי. בתוך שניות העברתי את הידיעה הסנסציונית מהמלון שלי בסיאול למערכת האולימפית שלי בירושלים. השעה בארץ הייתה כמעט תשע בערב. מהדורת "מבט" תעלה בתוך דקות לאוויר. היינו בין הראשונים בעולם לדווח את הסיפור המרעיש לצופים בישראל אודות סילוקו של בֵּן ג'וֹנְסוֹן אלוף הריצה ל- 100 מ' מאולימפיאדת סיאול 88', לאחר שרשתות הטלוויזיה, האמריקנית NBC והקנדית CBC, עשו זאת הראשונות ודיווחו לצופיהן בארה"ב ובקנדה אודות הידיעה המרעישה. מדליית הזהב נלקחה מבן ג'ונסון והועברה לאָצָן האמריקני קארל לואיס שסיים שני באותה ריצת הגמר ל- 100 מ' ההיא שנערכה ב- 24 בספטמבר 1988 באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול 88'.

yoash 30

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ה- IBC בלוס אנג'לס. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר. אנוכי כמנווט ועורך ומפיק ראשי של שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' (מימין) עם אלי רבינוביץ' המוערך והמזהיר (משמאל), מי שהיה הטכנאי והעיתונאי המצטיין שהביא לי באישון לילה את הידיעה החשובה ביותר של אולימפיאדת סיאול 1988. גירושו של האצן הקנדי בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 1988. התמונה הזאת צולמה ב- IBC  באולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. אלי רבינוביץ' טכנאי מצטיין בעבודתו ורב יכולות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נשכר לעבוד במרכז המבצעי של ה- EBU  ע"י הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) והצרפתי לוסיין בנטון (Lucien Banton) שני ראשי ה- EBU Operation Group  בהפקת שידורי לוס אנג'לס 84' . בסיאול 1988 שכרה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את שירותיו של אלי רבינוביץ'. הוא היה טכנאי ברמה של מהנדס טלוויזיה ובלתי נשכח עבורי. כשאתה יוצא למלחמות שידור ממושכות, לשדות הקרב הטלוויזיוניים הארציים והבינלאומיים, אתה רוצה שיהיו לידך שדרנים ברמה של יורם ארבל ונסים קיוויתי, בימאים ברמה של יואב פלג ורוביק פודגור, מפיקים ברמה של אמנון ברקאי וששי אפרתי, וטכנאים ברמה של סעדיה קאראוואני, אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, ואלי בבא, ועוד טכנאים אחרים טובים נוספים והיו שם הרבה כאלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי והשדר שלי יורם ארבל במונדיאל איטליה 1990.

אבי רצון היה עיתונאי מהולל עתיר הישגים וגם פרשן ספורט וכדורגל מזהיר. מהיכן אני יודע שאלוהי הטלוויזיה אוהב אותי ? אני יודע זאת מפני שהוא הפגיש אותי בשעתו עם אבי רצון. חלפו תריסר שנים מאז מונדיאל ארגנטינה 1978. יורם ארבל נותר סוּג של בֶּן אֶנוֹש שנהג לוֹמר ואהב לשדר, אך לא ידע לשאוֹל. הוא פשוט לא היה סקרן דיו כדי לחקוֹר. פעם אחת כמעט ושילם על כך ביוקר רב. זה קרה בשידורי גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. מיניתי אותו באופן טבעי לשַדָּר מוֹביל כללי שלי ובתוקף המשימות כראש הצוות הצפוני שלי באיטליה 90'. חלק ממשחקיו ומשימות השידורים הישירים שלו התקיימו בחבל הצפוני של ארץ המָגָף האיטלקית. מכיוון שנע עם צִיוותו על ציר גֶנוֹאָה – טוֹרִינוֹ – מִילָאנוֹ – וֶורוֹנָה (כ- 150 ק"מ מפרידים בין מילאנו לשלוש הערים האחרות), ניסיתי להקל עליו ועל צוותו, והצמדתי לוֹ רכב שכוּר של ההפקה, מכונית חדשה מדגם מֶרְצֶדֶס לבנה 190. הוא יורם ארבל היה שַדָּר עָסוּק מאוד. במוצ"ש של 23 ביוני 1990 הגיע עם טכנאי התקשורת שלו אמנון אלטשוּלר והפרשן אמציה לֶבקוֹביץ' בתום אחת ממשימות השידור למילאנו והחנה את הרכב בחֶניון מלון "קְרִיסְטָאלוֹ" ששכרתי עבורם. ביום ראשון – 24 ביוני 1990 שידר ישיר מאִצטדיון "סַן – סִירוֹ" את משחק שמינית הגמר גרמניה – הולנד 1:2. למחרת יום שני – 25 ביוני 1990 נסע עם צוותו ברכב השכוּר של ההפקה ל- גֶנוֹאה כדי לשדר ישיר מחצית שנייה ועוד משחק בשלב שמינית הגמר אירלנד (אייר) – רומניה שהסתיים בתיקו אפס בתום 120 דקות, ו- 4:5 לאירלנד בבעיטות הכרעה מ- 11 מ'.

yoash 11

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1990. מפת 12 הערים המארחות את 52 משחקי הטורניר והמרחקים בק"מ ביניהן. מתוך ספר השידור / פקודת המבצע שכתבתי וחיברתי לקראת כיסוי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֶרֶב שָב הצוות מגֶנוֹאה למלון במילאנו כדי לנוח ולהתכונן לנסיעה נוספת למחרת והפעם ל- וֶורוֹנה לצורך שידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. כשהגיע הצוות למלון "קְרִיסְטָאלוֹ" לעת לילה התברר שתפוסת החֶניון מלאה. יורם ארבל מי שהיה אחראי מטעמי על צוות השידור החנה את הרכב השכור בקרבת המלון. הוא לא שאל ולא בדק אם בכלל מותר לחנות במקום, אולי בגלל שמיהֵר עם עמיתו אמנון אלטשולר לסרט קולנוע כלשהו שהוקרן באחד מבתי הקולנוע בעיר. אמנון אלטשולר סיפר לי שנותר בידיהם קצת זמן פנוי אז שניהם הלכו לסרט עם כוכבת הפּורנוֹ הידועה ההונגרייה – איטלקייה אִילוֹנָה סְטָאר המוכרת יותר בכינוייה "צִ'יצ'וֹלִינָה". כששָב הצֶוות למחרת בשעות הבוקר המאוחרות אל רִכב ההפקה כדי לדהור עמו לוֶורוֹנָה, גילה שהרֶכֶב נעלם כלא היה. לא רק שנעלם אלא שהצֶוֶות ההמוּם גם לא זיהה את הטופוגרפיה של המקום. אבד לוֹ לגמרי חוּש ההתמצאות. בצַר להם צלצלו אלי שניהם למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC ברומא כדי לדווח לי ולבקש עזרה. אפילו לא המתנתי לסוף הבקשה והאצתי ביורם ארבל, "יורם ארבל, הנך ראש צוות השידור במילאנו מטעמי", והוספתי, "התקשר מייד למשטרת מילאנו ודווח להם על המקרה המצער. השתמש באקרדיטיישן שלך כשַדָּר טלוויזיה במונדיאל איטליה 1990 ואני בטוח שהם ישמחו לסייע לכם". חיש מהר הוּברר שהצֶוֶות החנה את רכבו לחניית לילה מבלי לבדוק במקום אסור. ה- 26 ביוני 1990 היה יום שלישי שהוא תאריך מסורתי של השוּק השבועי של העיר מִילָאנוֹ. זאת הסיבה שמכונית המרצדס השכורה שלנו נגררה משם ע"י המשטרה (למקום חנייה בטוח). הרכב והצֶוֶות ניצלו. השוּק שהוקם בשעות הבוקר המוקדמות שינה את פני הסביבה ובלבל לגמרי את האוריינטציה וחוש ההתמצאות הטופוגרפית של יורם ארבל ואמנון אלטשולר. אפשר היה להימנע מהטעות הזאת. היה צריך רק קצת להתעניין ולשאול שם בזמן מישהו מקומי במילאנו, אם מותר להם בכלל להחנות את הרכב במקום האסור שחנה. פתאום נזכרתי במונדיאל ארגנטינה 1978. הבנתי שיורם ארבל הוא אומנם שדר דגול אך זקוק למטפלת אישית.  "מה פתאום מיהרתם כל כך להצגת הקולנוע של כוכבת הפּורְנוֹ ההונגרייה – איטלקייה הפתטית הזאת", שאלתי את צוות השידור הנבוך. אמנון אלטשולר התעשֵת הראשון והשיב, "אני לא יודע מה היו מניעיו של יורם ארבל, אך אותי עִניֵין לעמוד על טיבה של עבודת ה- Sound בסרט הפורנו הזה של צִ'יצ'וֹלִינָה". מכיוון שהביא להגנתו טיעון מקצועי ודיבר אמת אי אפשר היה לכעוס עליו, על הג'ינג'י החמוד הזה. לשמחתי נותר להם די זמן והותר כדי להגיע במועד לוֶורוֹנָה לשידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. חסר להם היה שלא יגיעו במועד לשידור הישיר. יוגוסלביה ניצחה במשחק הזה 1:2 בתום 120 דקות והעפילה לרבע הגמר. אני יודע שאני מנהיג ברוטלי של יחידת טלוויזיה קטנה וחוד חרבי היה גלוי אולם בסופו של דבר השידור הרוטיני ההוא יוגוסלביה – ספרד שהפך בטעות לפרובלמטי עבר בשלום. אילו הוא לא היה צולח כמתוכנן הרי שיורם ארבל ראש הצוות הצפוני שלי במונידאל איטליה 90' היה מועלה על המטוס הראשון במילאנו שממריא לנתב"ג. שום איש מוכשר ככל שיהיה בצוות שלי איננו רשאי לרתום את פוטנציאל ההפקה לצרכיו שלו. גם לא יורם ארבל. ההיררכיה הטלוויזיונית מובנת וברורה. יורם ארבל עבד אצלי ואני עבדתי אצל יוסף בר-אל ואריה מקל. הייתה מוטלת עלי אחריות אנושית + טכנולוגית + לוגיסטית כבדה, רבה, ועצומה במונדיאל איטליה 1990, ובסופה להביא הביתה 31 (שלושים ואחד) שידורים ישירים + 21 שידורים מוקלטים עם קולות השדרים שלי. האנשים אינם מבינים את כללי הפיקוד והמנהיגות לאמור : "את אחריות העצומה שהטילו עליך המפקדים שלך ואשר רובצת על כתפיך אינך יכול ואינך רשאי לחלוק עם איש" (!). אומר ואוסיף : יורם ארבל שידר נפלא את המשחק הדרמטי. בתחום השידור והמֶלֶל לא היו לו מתחרים. הוא היה שדר טלוויזיה של אירועי ספורט (בעיקר כדורגל וכדורסל) Play by play שהתקרב בשעתו יותר מכולם לשלמות.

yoash 39

טקסט תמונה : יולי 1990. מונדיאל איטליה 90'. זוהי עמדת הפיקוד וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת במרכז השידורים הבינלאומי ברומא ה- IBC  (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), בבירת איטליה רומא. משמאל, אמנון אלטשולר מטובי הטכנאים בתחום הקוֹל והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ג'ינג'י נחמד ואדיב ובעל חוש הומור וידע רב בתחום מקצועו. אהבתיו עד למאוד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל איטליה 1990. השדר יורם ארבל פורש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ועובר לערוץ 5 בכבלים. יוסף בר-אל מתמנה במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש. נסים משעל מודח.

אף על פיכן מיניתי באופן טבעי את יורם ארבל לשָדֵר ישיר את משחק הגְמָר בין נבחרת ארגנטינה אלופת העולם לבין נבחרתה של גרמניה. אירוע השיא הנועל את משחקי מונדיאל איטליה 1990, שעמד להיערך בעַרבוֹ של יום ראשון – 8 ביולי 1990 באִצטדיון "אוֹלימפּיקוֹ" ברומא. הוא היה שַדָּר הכדורגל (וגם הכדורסל) הטוב במדינת ישראל. אחד שנולד פעם בדור. אולי בשני דורות. בצהריים נפרד המנכ"ל אריה מֶקֶל ממני ומצוות השידורים שלי במשרד ההפקה ב- IBC. הודיתי לו מקרב לֵב על שאִפשר לי להפיק ולנהל מבצע שידורים רחב היקף שזכה כמו תמיד לצפייה מרבית בארץ. משחק הגמר החל בשמונה בעֶרֶב. RAI הציבה 16 מצלמות באִצטדיון ה- "אולימפיקו" ברומא. התפתח משחק אלים בו הורחקו שני שחקנים ארגנטינאיים בכרטיסים אדומים מן המגרש. שופט המשחק המכסיקני אדגארדו קודסאל מנדז לא עשה שום חשבון לאלופת העולם היוצאת. בדקה ה- 85 הוא פסק על בעיטת עונשין מ- 11 מטר לזכות גרמניה. אנדריאס ברהמֶה (Andreas Brehme) הכניע את השוער הארגנטיני נֵרי פּוֹמְפּידוּ וגרמניה עם מאמנה פרנץ בקנבאואר ניצחה במשחק בתוצאה המינימאלית 0:1. בשעה שהוּענק גביע העולם ללותָּאר מתּיאוס הקפטן הגרמני המאושר כשחיוך רחב נסוך על פניו , ניצב לצִדוֹ דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ודמעות זולגות על לחייו. באותה העֵת של השידור הישיר ההוא לפני רבע מאה של שנים נפרד יורם ארבל בטקסט פרישה ופרידה מחושב מראש מצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו "אני משדר לכם בפעם האחרונה…". לי הוא לא אמר מילה לפני כן. הוא מעולם לא הודיע לי שהוא פורש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת מקום עבודה אחר. לאחר שמונה עשרה שנות עבודה משותפות לא מצא צורך להיפרד ממני באופן אישי. הוא נפרד מהם – מצופיו. לא ממני. ברור שזאת הייתה זכותו ללכת מבלי להיפרד ממני. הוא לא אמר לי שלום ולא לחץ את ידי.

rai 34

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר שימש מאמן נבחרת גרמניה בשני מונדיאלים רצופים במכסיקו 1986 ואיטליה 1990. ב- 1986 הפסיד לקארלוס בילארדו 2:3. ב- 1990 ניצח אותו 0:1. (באדיבות RAI ו- FIFA).

rai 35

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר זכה עם נבחרת גרמניה בסגנות האלופה במונדיאל אנגליה 1966 לאחר שנוצחה 2:4 במשחק הגמר השנוי במחלוקת שנערך בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבלי" בלונדון. שמונה שנים אח"כ ב- 7 ביולי 1974 זכה כקפטן גרמניה בגביע העולם מונדיאל גרמניה 74' לאחר שנבחרתו גברה במשחק הגמר על נבחרת הולנד 1:2 באצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות RAI ו- FIFA).

rai 36

טקסט תמונה :  8 ביולי 1990. מונדיאל איטליה 1990. האצטדיון האולימפי ברומא. נבחרת גרמניה דקות מספר בטרם משחק הגמר נגד ארגנטינה. גרמניה ניצחה 0:1 מבעיטת עונשין מ- 11 מטרים שבעט אנדריאס ברהמה (Brehme) וזכתה בתואר אלופת העולם בפעם השלישית בתולדותיה. נבחרת גרמניה הנוקשה כללה את השחקנים האלה : השוער בודו אילגנר (שני משמאל), קלאוס אאוגנטאלר, תומאס ברטולד, יורגן קוהלר, גוידו בוכוואלד, תומאס האסלר, לותאר מתאוס (כורע ראשון מימין), פייר ליטבארסקי, אנדריאס ברהמה, יורגן קלינסמן (כורע שני משמאל), ו- רודי פלר (עומד ראשון מימין).

אהבתי אותו. אהבתי אותו כשַדָּר. יורם ארבל היה שַדָּר Play by play משכמו ומעלה. בעל קול בּריטון עמוֹק וצלוּל, ניחן בדיקציה מושלמת, נבון, ובעל חוּש הומור לא מבוטל. בין השַדָּרִים הבודדים שידע לשים סייג לכמות המֶלֶל שלו. הוא התיידד בקלוּת עם כל מיקרופון. הוא היה שַדָּר הספורט הטוב במדינה גם בגלל שניצבה מאחורי מערכת הפקה עיתונאית תומכת. יורם ארבל היה קריין פרסומות בחֶסֶד. אולם משהשכיר את קולו לטובת המפרסם המסחרי אבדו לו כישוריו העיתונאיים שממילא היו מוגבלים. יורם ארבל החל לפני שנים רבות לשָוֵוק ולפרסם בקולו המיוחד מוצרי צריכה והדבר פגע לעַד באמינותו כעיתונאי. למען האמת העיתונאות מעולם לא עניינה ולא הטרידה אותו. עניין אותו המיקרופון והמסך. העיתונאות היא מקצוע טהור ונקי מכל רבב המחויבת לאֶמֶת ולא לסוּג של אינפורמציה שמשלמים עבורה כסף בכדי שתיאמר. הסוגיה הלא נעימה הזאת הנוגעת ליורם ארבל השַדָּר מספר אחד שלי במחלקת הספורט וקריין הפרסומות מספר אחד ברדיו, עלתה לדיון פעמים מספר בעידן המנכ"לים יוסף "טומי" לפיד ז"ל ום אורי פורת ז"ל, ולאחרונה גם עם אריה מֶקֶל יבל"א. איך שהוא העניין תמיד התמסמס. אשוב ואדרש לעניין הזה השנוי במחלוקת כה רבה בספר שאני חוקר וכותב ואשר קרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס סוקר את ועוסק בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, בתרומתם של השדרים והשדרניות, המגישים והמגישות, הפרשנים והפרשניות, טקסט וכיתוב, מנתח את כישרון השידור וההגשה באולפן ובשטח, את תורת הריאיון, ומרכבי נוסחת השידור הישיר של Play by play.

שַדָּר הספורט הטוב ביותר שלי ואולי הטוב ביותר בישראל בכל הזמנים נטש אותי ללא שום הודעה מוקדמת. לא היה בידי הזמן עכשיו לבַכוֹת את יורם ארבל ולהתאבל על אובדנו ועל מר גורלה של חטיבת הספורט בפיקודי. הייתי חייב להביא שַדָּר חדש וידעתי גם מי הוא יהיה. עזיבתו של יורם ארבל את מחלקת הספורט הייתה מצערת אך לא היוותה שוֹק חיי. כבר מזמן למדתי שהחיים הרבה יותר פשוטים ממה שרבים נוטים לחשוב. המדינה הזו מלאה באנשים מוכשרים שהלכו מאיתנו וש- חשבו שאין להם תחליף . שַדָּר רדיו "קול ישראל" מֵאִיר אָיְינְשְטֵיין נקרא על ידי לדגל הטלוויזיה במקומו של יורם ארבל. והוא התייצב.

einstein 1

טקסט תמונה : מאיר איינשטיין. ככה הכרתיו ב- 1990. הוא הגשים במידה רבה את ציפיותיי כמחליפו של יורם ארבל. מאיר איינשטיין נוֹלד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביום שקוֹלוֹ של יורם ארבל גָוָוע שָם לעַד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רפי רשף (2). ייצר ב- 21 בדצמבר 1990 מסמך – ריאיון רדוד ועלוב.

גם בחלוף רבע מאה של שנים ברור לי שיורם ארבל העניק לרפי רשף ריאיון בלתי הגון ונעדר יושרה. מדובר בדו שיח נכלולי. דו שיח מכור מראש. מפני שהראשון מדווח בדותות והשני נמנע באופן מפורש מלחקור אותן. רפי רשף שואל את יורם ארבל באותו הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990, "למה לא ניסית להציב אולטימטום או אני או יואש אלרואי ?" הנה חלק מתשובתו של יורם ארבל : "…כאשר הגעתי למסקנה שאני לא מסוגל לתפקד כמו שהייתי רוצה, תחת שיטת ניהול שאיננה מקובלת עלי, עמדו שתי אופציות : יכולתי לחתור ויכולתי לפרוש…". המראיין הרכילאי לא מפסיק אותו ולא מעיר לו, "שהוא יורם ארבל הרי שידר % 90 – % 85 מסך חומרי השידור הישירים של חטיבת הספורט בארץ וגם בחו"ל, ובנוסף גם שימש מגיש ראשי של תוכניות הספורט למיניהן, אז על מה הוא מלין ועל איזה שיטת ניהול ברוטלית בדיוק של יואש אלרואי הוא מדבר…?". בהמשך הריאיון מצהיר יורם ארבל בפני רפי רשף כלהלן : "…אני לא יודע אם אני בחור טוב או לא. אני שדר טוב. והעובדה שאני שדר טוב הייתה צריכה לגרום, אני חושב, למי שעומד מעליי, להיות מרוצה ולומר תודה בכל בוקר למזלו, שזימן לו איש טוב למחלקה…". לא האמנתי למקרא עיניי. השתן עלה לו לראש אולם המראיין הרכילאי שוב לא עוצר אותו ולא מעיר לו, "יורם ארבל הרי יואש אלרואי הפקיד בידך % 90 – % 85 מכל חומרי השידורים הישירים שלו בארץ ובחו"ל לרבות הגשת התוכניות שלו…הרי לא הוא גירש אותך…אתה קמת מיוזמתך והלכת…אז על מה אתה מדבר…?". גם היום אין לי שום בעיה להפריך את הבדותות ההן של יורם ארבל אחת לאחת. אינני מופתע עוד מהבלופים רק אינני יודע מה המניעים שלהם.

בכותרת הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990 מכריז יורם ארבל באוזני רפי רשף כדלקמן : "אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב". פרספקטיבה בת רבע מאה של שנים מאותה הנבואה ההיא של אותו האיש ההוא, "אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב", מצביעה על העובדה כי הייתה חסרת בסיס והפכה לבועה שהתנפצה. אורלי יניב שבה מייד בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת מערוץ 2 הניסיוני לגלי צה"ל. היא לא הצליחה בניסיונה השני להיות שוב אשת טלוויזיה וחזרה לכור מחצבתה בגלי צה"ל. שום רשת טלוויזיה בארץ לא קראה עוד בשמה.

הריאיון ההוא של רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם יורם ארבל שנטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואורלי יניב היה ריאיון מחורבן. שיחת נֶפֶל רכילותית. לא בגלל יורם ארבל. בגלל רפי רשף. המרואיין יורם ארבל בא להגן על האינטרסים שלו באמצעות העמדת פנים ואין סוף סיפורי כזב אודות הניהול הברוטלי שלי בעוד המראיין הרכילאי רפי רשף מפנה לו את השטח. רפי רשף הפך מרצונו וביודעין למפלס מוקשים של יורם ארבל. אינני עומד מעל שום ביקורת אבל אני ניצב כמו כל מבוקר אחר מעל שקרים, דברי כחש, ובלופים. יורם ארבל שיקר את רפי רשף. לרפי רשף לא היו כלים כדי לבדוק את אמיתות הדברים אז הוא רשם, ורשם, ורשם בלופים. יכול להיות שרפי רשף נחשב למראיין דגול בעיני הציבור. אולם באותו הריאיון ההוא נחשף כאחרון בשורת העיתונאים.

ובאשר ליורם ארבל. יורם ארבל הוא שדר ספורט טלוויזיוני. אין בכך כל ספק. אולם הוא גם הוכיח שהוא מפונק וקול בריטון בלבד איננו מבטיח חיי נצח טלוויזיוניים. חוץ מקול בריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה שלך, למשל מערכת הפקה עיתונאית מהימנה וחרוצה סביבך. ב- 2 במאי 1998 שידר יורם ארבל את "משחק השרוכים" בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים כאילו היה מדובר במשחק כדורגל טהור ולא במכירת חיסול כללית. מערכת ערוץ 2 המסחרי זאת שהפעילה את יורם ארבל שתקה וקפאה על שמריה. היא לא זרקה אותו קיבינימט מעמדת השידור ואִפְשֵרָה לו לשדר בדותה, משחק בלוף, כאילו מדובר בהתמודדות אֶמֶת. יותר מאוחר אותו יורם ארבל בעל קול הבריטון הודח בזה אחר זה מערוץ 10, סולק מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ולאחר מונדיאל ברזיל 2014 גורש גם מערוץ 1. אני מקווה שאינני נשמע בוטה מידי אבל זאת האמת המדויקת. יורם ארבל נזרק. שלוש חברות טלוויזיה בארץ הקיאו את השדר הדָגוּל משורותיהן. קול בריטון איננו ערובה מספקת שאמורה להבטיח חיים אין סופיים בטלוויזיה. קול בריטון איננו מהווה שום פוליסת ביטוח בת אלמוות. ליד קול הבריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה כמו למשל להיות מחונן באישיות עיתונאית בעל יושרה. יורם ארבל משדר היום Off tube בערוץ One את הליגה הספרדית.

קראתי שוב את הריאיון הנמוך והעלוב ההוא שערך רפי רשף מי שלחלוטין איננו בקי בחומר עם יורם ארבל לפני 25 (עשרים וחמש) שנים. יורם ארבל פשוט מבלף את המראיין הרכילאי שלו רפי רשף צעד אחר צעד בכל מיני נקודות בריאיון, ולא מספר לו את האמת לאמיתה לפני הקלעים ולא מאחורי הקלעים, מציאות שרפי רשף כלל לא מכיר אותה. יורם ארבל אומר ורפי רשף רושם. אבל…ויש כאן אבל : ייתכן כי בחלוף עשרים וחמש שנים חל חוק ההתיישנות על הבלופים האלה שיורם ארבל מזין בהם את רפי רשף. מעניין מדוע אותו המראיין הרכילאי רפי רשף ההוא שלא הכין את שיעורי הבית שלו, לא מצא לנכון לחקור אותי לפחות במשהו…בפרט אחד ו/או שניים…אודות מסכת הגירושין הטלוויזיונית ההיא. אולם כדי לצאת ידי חובתו הוא פנה להשיג תגובה מאלימלך רם אז מנהל חטיבת החדשות ומ- מנכ"ל רשות השידור דאז אריה מקל יבד"ל.

arbel 18

טקסט תמונה : 1990. הצלמת אסנת קרסננסקי מצלמת את יורם ארבל ואורלי יניב בעבור הריאיון שערך רפי רשף עם הצמד ההוא בדצמבר 1990 ואשר התפרסם ביום שישי – 21 בדצמבר 1990 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות אסנת קרסננסקי).

arbel+yaniv 1

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1979. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים (!). אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. איציק בורוביץ' מ- מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלם את יורם ארבל ואורלי יניב בעת הגשת התוכנית "מבט ספורט". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפתיח כמו הסיום – תקף (!).

ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני, רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק" ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים.

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל). 3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

סוף פוסט מס' 572. כל הזכויות שמורות. יום שני – 18 בינואר 2016.

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *