פוסט מס’ 636. 1. שידור ה- Off tube של שני עיתונאי ושדרני ערוץ 10 איילה חסון והיועץ שלה לענייני חוץ נדב אייל באולפן בגבעתיים וההעתקה של שניהם ממסך רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את ה- Debate ה- 1 דונאלד טראמפ .vs הילארי קלינטון (יום שלישי 27 בספטמבר 2016, 05.30 – 03.00) היו בחלקם רשלניים, חסרים, ולא מדויקים. ביקורת טלוויזיה. 2. תזכורת מרה (9) : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית, 11 ספורטאים שלנו, חוזרים בארונות הביתה. פוסט מס’ 636. כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 636. הועלה לאוויר ביום חמישי – 29 בספטמבר 2016.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

————————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 636. הועלה לאוויר ב- 01.30 של יום חמישי – 29 בספטמבר 2016.

————————————————————————————————–

1. שידור ה- Off tube של שני עיתונאי ושדרני ערוץ 10 איילה חסון והיועץ שלה לענייני חוץ נדב אייל באולפן בגבעתיים וההעתקה של שניהם ממסך רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את ה- Debate ה- 1 דונאלד טראמפ .vs הילארי קלינטון (יום שלישי 27 בספטמבר 2016, 05.30 – 03.00) היו בחלקם רשלניים, חסרים, ולא מדויקים. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס’ 636. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

איילה חסון איננה מגישה ראשית ומנחה טלוויזיונית טבעית. היא קריינית איטית, מסורבלת, כבדה, ולא שוטפת. היא איננה רהוטה. איילה חסון היא אומנם עיתונאית – שדרנית Front של ערוץ 10 אולם במידה רבה מנהלת דיונים טלוויזיוניים בצורה עילגת מפני שהיא מחפשת כל הזמן מילים. המלל שלה איננו זורם. היא נראית מתלבטת. משפטיה קטועים. גם השאלות, ההערות, ותגובות הביניים נגועות בעילגות. ראו את זה 1001 פעמים קודם לכן בהגשת ה- “יומן” בערוץ 1. בינה לבין גאולה אבן הקולגה שלה מערוץ 1 רבץ בשעתו פער טלוויזיוני גדול בתחום הקריטי הזה של הנחיה והגשה ו- מהירות וניסוח מדויק של הַמֶלֶל. הנוכחות שלה של איילה חסון באולפן הטלוויזיה של ערוץ 10 כמובילת שידור ישיר של העימות / Debate ה- 1 שמנהלים ביום שלישי לפנות בוקר – 27 בספטמבר 2012 בשפה המועמד הרפובליקני דונאלד טראמפ והמועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון לנשיאות ארה”ב באוניברסיטת הופסטרה (Hofstra) במדינת ניו יורק – איננה נוֹחָה ואני אומר זאת בלְשוֹן המעטה. זאת דעתי כצופה טלוויזיה היום. גם האנגלית של איילה חסון איננה מספקת טובה על מנת להוביל דיון וניתוח נרחב של מסה מסיבית כזאת שמתנהלת בשפה האנגלית. היא איננה מוכשרת לתרגם סימולטנית On air מאנגלית לעברית (לבטח לא לאורך Debate כה ממושך בן 90 דקות) את שני המתמודדים דונאלד טראמפ והילארי קלינטון, בעיקר את דונאלד טראמפ שמדבר משהו בסביבות % 25 מהר יותר מהילארי קלינטון. זאת היא בפירוש משימתו המובהקת של נדב אייל. הוא כן מוכשר לעשות זאת לעסוק במלאכת התרגום המהירה מעבר לאוריינטציה והתמצאותו בפוליטיקה האמריקנית, והוא שהיה אמור להנחות ולהוביל את שידור ה- Debate ממסך NBC (על פי דעתי בלבד). נדב אייל הוכיח את 1001 פעמים את בקיאותו המיטבית בסבך הפוליטיקה האמריקנית לפרטי פרטים. וכאמור לא רק זאת. הוא שולט שליטתה אבסולוטית על בורייה בשפה האנגלית ומבין את ביטויי ודקויות השפה. פתאום מישהו בחברת החדשות של ערוץ 10 מחליט להציב את דווקא איילה חסון כמגישה ומנחה מובילה של ה- Debate האמריקני ולהפוך את נדב אייל לשוּלִיָה שלה. למעֵין יוֹעֵץ. משעה שהדיון בערוץ 10 מתפתח וצובר סקרנות ולתמונה נכנסים סוף כל סוף דונאלד טראמפ והילארי קלינטון, הופך נדב אייל באופן טלוויזיוני ו- טבעי ל- “בעל הבית” האחראי של השידור הישיר האמריקני (!). איילה חסון הופכת לסטטיסטית ולעיתים מפריעה לו. הוא נדב אייל לא צריך לגנוב את ההצגה ממנה. ההצגה הטלוויזיונית האמריקנית היא שלו. רק שלו. היא מראש שלו מבלי שהוא כופה את עצמו עליה. הוא איננו צריך להתאמץ לעשות זאת. מדובר בעיתונאי עַל. פרופסור טלוויזיה נבון בעל ממדים עיתונאיים בקנה מידה גדול בתחום הסיקור הבינלאומי. אחד שמצויד בכלים ובעומק ורוחב של מֵידָע בלתי נדלים.

ההפקה של ערוץ 10 נתקלת בתחילת ה- Debate בקשיים טכנולוגיים ממושכים בעת הרמת מפעל התרגום הסימולטאני On air בכתוביות / כותרות ל- “אוויר” של ערוץ 10, מאנגלית לעברית. לרבות טעויות, איחורים, קטיעות, היעדר Sync בין הטקסט הוורבאלי באנגלית לבין הכתוביות בעברית המופיעות בתחתית המסך, וכן משהו סביב שתי עשרות שגיאות כתיב בטקסטים של התרגום לעברית. מפעל העלאת כתוביות / כותרות של התרגום בעברית ל- “אוויר” בעת השידור הישיר של ה- Debate צלח בחלקו. ככל שהמִשְדָר האמריקני הישיר מתחמם וגְרָף הסקרנות והמתח מאמירים, מתברר כי יש מחיר לשידור ה- Off tube של ערוץ 10. NBC מעלה לאוויר שלה תמונות אווירה כלליות ב- Long shots של המוני אנשים, עשרות, אולי מאות, שמתכנסים באחד האולמות של אוניברסיטת הופסטרה שם עתיד להיערך ה- Debate בין דונאלד טראמפ להילארי קלינטון. למרות המראות הרחוקים אני מזהה לעצמי שָם כל מיני אישים ידועי שֵם ביניהם נשיא ארה”ב לשעבר ביל קלינטון (בעלה של הילארי קלינטון) וגם את בני משפחתו של דונאלד טראמפ. ואז עושה הרשת האמריקנית מעשה שמעמיד את מובילת השידור איילה חסון בפני מבחן וגם דילמה. NBC מעלה ל- “אוויר” שלה כמה דמויות ב- Close ups. פירושו של הדבר הוא נהיר וברור : אם NBC מחליטה להראות את האנשים האלה בצילום מקרוב ולייחד את המסך רק להם, סימן שהם חשובים ורלוואנטיים לשידור הישיר אודות ה- עימות / Debate הקרֵב ובָא. אני סקרן לדעת מי הם. לא בכדי השכמתי קום. אנוכי מבקש להיות מעודכן בכל הפרטים אבל מובילת השידור איילה חסון איננה יודעת מי האנשים האלה (ש- NBC מבליטה את נוכחותם) ולא מסוגלת לזהות לי אותם. העסק הזה הוא חידתי, מוזר, וגם מביך. לאיילה חסון ולערוץ 10 יש באולם של אוניברסיטת Hofstra במדינת ניו יורק המקום בו נערך ה- Debate, נציג ותגבורת חיונית ביותר בדמותו של העיתונאי העירני, המצוין, והמקושר גיל תמרי. הרי גיל תמרי נמצא בשטח, במקום ההתרחשות, ו- רואה את את תמונת המסך של NBC. הוא מחובר לערוץ 10 ובקלות יכול לזָהוֹת עבורה ו- לדווח ו- ללחוש לה את שמות האישים ש- NBC מייחדת להם זמן אוויר מיוחד וממושך באמצעות צילומי Close ups, ואשר רואים אותם גם בישראל. אין מדובר בצילומים אקראיים של הרשת אלא מתוכננים לגמרי. אני מת לדעת מי הם הגברים האלה והאישה הזאת ש- NBC שָבָה וחוזרת ומראה אותם שוב ושוב בצילומים מקרוב. מגוחך שאיילה חסון יודעת להציג לי את העיתונאית האורחת באולפן ערוץ 10 יעל לביא ואת נדב אייל ומואב וורדי אולם איננה יכולה לתרום מידע אודות אותם האישים האמריקנים שמופיעים על מסך של NBC (אני מדגיש : מדובר בצילומי Close ups כשהם מבודדים מההמון הצובא על ההיכל באוניברסיטת הופסטרה) בטרם העימות דונאלד טראמפ .vs הילארי קלינטון. היא אפילו לא טורחת לספר לי שמי שמנווט את העימות הוא מגיש החדשות הנודע והוותיק של רשת NBC לסטר הולט (Lester Holt) אמריקני שחור בן 57. טוב, זה אולי לא חשוב מנקודת מבטה של איילה חסון. לסטר הולט איננו העיקר. הוא לא הנושא. הוא “רק” מנחה את ה- Debate ה- 1 המסקרן שעתידים לצפות בו יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) אזרחי ארה”ב ומאות מיליונים נוספים ברחבי תבל, ואנוכי בתוכם. העיקר שהיא איילה חסון מזהה לי את יעל לביא, נדב אייל, ומואב ורדי. מדובר באבסורד. מי זה בכלל לסטר הולט לעומת איילה חסון. ה- Split screen מעשה ידיו של בימאי ערוץ 10 בו הוא מחלק את המסך לשניים, ומציב בעת ובעונה אחת את אנשי הפאנל שלו נדב אייל ויעל לביא מצד שמאל ולצדם את האישים האמריקניים האנונימיים בצד ימין, מבליט באופן פרדוקסלי עוד יותר את מגבלת שידור ה- Off tube של ערוץ 10.

trump-klinton-1

טקסט תמונה : יום שלישי לפנות בוקר – 27 בספטמבר 2016. אוניברסיטת הופסטרה (Hofstra) במדינת ניו יורק. מי הם שני האישים הללו ? רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC המשמשת Host broadcaster בלעדי בשידור ישיר של ה- Debate ה- 1 דונאלד טראמפ מול הילארי קלינטון ב- אוניברסיטת הופסטרה (Hofstra) במדינת ניו יורק, מעלה לאוויר שלה בטרם העימות שני אישים שוודאי רלוואנטיים לשידור הישיר שהיא מפיקה. הרשת חושפת רק אותם על הסיגנל שלה במשך כמה דקות. זמן נצח בטלוויזיה. ערוץ 10 מארח אותם על המסך שלו באולפן שלו בגבעתיים, אולם השדרנית המובילה של ערוץ 10 איילה חסון מחליטה לוותר ו- איננה מזהה לי אותם. תמוה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10). 

trump-klinton-2

טקסט תמונה : יום שלישי לפנות בוקר – 27 בספטמבר 2016. אוניברסיטת הופסטרה (Hofstra) במדינת ניו יורק. מיהו האיש הזה מימין ? רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC המשמשת Host broadcaster בלעדי בשידור ישיר של ה- Debate ה- 1 דונאלד טראמפ מול הילארי קלינטון ב- אוניברסיטת הופסטרה (Hofstra) במדינת ניו יורק, מעלה לאוויר שלה בטרם העימות אישיות אמריקנית, מישהי שהיא כנראה חשובה ורולוואנטית לשידור הטלוויזיה. את האיש משמאל נדב אייל אני מכיר. אולם מיהו האיש מימין ש- NBC החליטה לחשוף אותו ב- Close up קבל עם ועולם בפני 85.000000 (שמונים וחמישה מיליון) צופי טלוויזיה בארה”ב ועוד מאות מיליונים נוספים ברחבי תבל ? השדרנית המובילה של ערוץ 10 איילה חסון איננה מזהה אותו. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10). 

trump-klinton-3

טקסט תמונה : יום שלישי לפנות בוקר – 27 בספטמבר 2016. מי האישה הזאת ? רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC המשמשת Host broadcaster בלעדי בשידור ישיר של ה- Debate ה- 1 דונאלד טראמפ מול הילארי קלינטון מעלה לאוויר שלה בטרם העימות אישיות אמריקנית שהיא כנראה חשובה ורולוואנטית לשידור הטלוויזיה. האיש משמאל מוכר לי. זהו נדב אייל שדרן ערוץ 10. אולם מי היא האישה מימין ש- NBC החליטה לחשוף אותה ב- Close up בפני 85.000000 (שמונים וחמישה מיליון) צופי טלוויזיה בארה”ב ועוד מאות מיליונים נוספים בכל רחבי תבל ? השדרנית המובילה של ערוץ 10 איילה חסון איננה מזהה אותה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10). 

trump-klinton-4

טקסט תמונה : יום שלישי לפנות בוקר – 27 בספטמבר 2016. מי האישה הזאת ? רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC המשמשת Host broadcaster בלעדי בשידור ישיר של ה- Debate ה- 1 דונאלד טראמפ מול הילארי קלינטון ב- אוניברסיטת הופסטרה (Hofstra) במדינת ניו יורק, מעלה לאוויר שלה בטרם העימות אישיות אמריקנית, מישהי, שהיא כנראה חשובה ורולוואנטית לשידור הטלוויזיה הקונקרטי וחושפת רק אותה על המסך שלה במשך כמה דקות בפני יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) צופים בארה”ב ומאות מיליונים נוספים ברחבי תבל. ברור שיש לכך סיבה אולם אנחנו איננו יודעים מהי ולא יודעים מי האישה ומדוע היא נחשפת במשך זמן ארוך לציבור כה גדול בארה”ב ובעולם כולו. את האישה משמאל העיתונאית יעל לביא (בתם של הזמר אריק לביא ז”ל ושושיק תבד”ל) אני מכיר. אולם מי היא האישה מימין ש- שמדברת למיקרופון ו- NBC החליטה לחשוף אותה ב- Close up קבל עם ועולם בטרם העימות ? השדרנית המובילה של ערוץ 10 איילה חסון איננה מזהה אותה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10).

הופעתה של הילארי קלינטון בעימות – דַלָה. היא מנסה לזלזל בכריזמה וכישרונו הטלוויזיוני של דונאלד טראמפ אולם ללא הצלחה. בעיניי כצופה טלוויזיה בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי – 27 בספטמבר 2017 בכורסתי בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב, דונאלד טראמפ סוחף פי אלף ממנה. הוא מביס אותה ומאפיל עליה (ללא תנאי). הוא עולה עליה בכל פרמטר טלוויזיוני. היא הילארי קלינטון נראית כמו הדודה שלי ומדברת אלי כמו הסבתא שלי כאילו הייתי הנכד שלה. 

נדב אייל : כשאתה מבשר לי באחת ההערכות שלך כי, “…יש הרבה אנשים באמריקה שעדיין מפריע להם בעין שיש נשיא שהוא שחור, שקוראים לו חוסיין ברק אובאמה…”, לאיזו כמות אנשים אתה מתכוון כשאתה אומר, “יש הרבה אנשים באמריקה…”, חצי מיליון, מיליון, 5 מיליון, 10 מיליון…? לכמה אתה מתכוון בדיוק…? איזו כמות…?

איילה חסון מתערבת, מפריעה לנדב אייל, וקוטעת את דבריו בבוטות ובחוסר נימוס בטרם העימות, ואומרת : “…אין פרסומות…דקה…דקה…דקה לעימות…אנחנו כאן בחדשות 10 נשתדל לתת לכם תרגום בכתוביות של העימות הזה בין שני המועמדים לנשיאות דונאלד טראמפ והילארי קלינטון…אם חלילה יהיה שיבוש קטן נדב…אנחנו נתגייס שנינו לתת את ה…” (היא איננה מסיימת את הטקסט שלה כי נדב אייל משיב לה…).

נדב אייל מתערב ומפריע לאיילה חסון וכך הוא אומר : “…אבל אני בטוח שצופינו הנאמנים שקמו בארבע לפנות בוקר, הם… הם יבינו בכוחות עצמם…”.

איילה חסון מאשרת, “…כן…”.

טעות גדולה של שניכם. מדינת ישראל איננה שלוחה בריטית ולא מושבה אמריקנית. אוכלוסייה גדולה בישראל זקוקה לשירותי תרגום מהירים ומדויקים מאנגלית לעברית. אל תזלזלו בה. אנוכי אוהב את חברת החדשות של ערוץ 10 אולם הפעם הזאת אין לה במה להתגאות בכל הנוגע להפקה וכיסוי ה- Off tube הרשלניים של העימות הראשון דונאלד טראמפ vs הילארי קלינטון לפנות בוקר של יום שלישי – 27 בספטמבר 2016 בין 03.00 ל- 05.30. נעשו שם כמה שגיאות גסות בלתי מחויבות המציאוּת.

2. תזכורת מרה (9) : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית, 11 ספורטאים שלנו, חוזרים בארונות הביתה. פוסט מס’ 636. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מרה (9) : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית, 11 ספורטאים שלנו, חוזרים בארונות הביתה. פוסט מס’ 636. כל הזכויות שמורות.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972″ נעשה על ידי במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2014.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17.

במשך כ- ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012 ערכתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי “אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972”. המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 10000 עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים. בעת המחקר והכתיבה של “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מיסודן של ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו”ר הוועדה המארגנת המערב גרמנית ונשיא הוועד האולימפי המערב גרמני ד”ר ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים, מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים . מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון “ספטמבר השחור” בפיקודו של לוטיף “עיסא” אפיף על דירות מס’ 1 ומס’ 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית “סבנה” ע”י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו”ל (כמו בארץ) היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח ע”י ארגוני הטרור הפלסטיניים. 

טקסט מסמך : זהו שער קדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, שקרוי : “ההכנות”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 1998 ל- 2012. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער אחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, הקרוי, “ההכנות”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 1998 ל- 2012. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער קדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת דמים – מינכן 1972”. הכרך השני הקרוי : “הרצח והטבח”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 1998 ל- 2012. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, הקרוי “הרצח והטבח”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 1998 ל- 2012. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער קדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, “מטמורפוזה”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 1998 ל- 2012. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער אחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, “מטמורפוזה”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 1998 ל- 2012. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

א. בעת המחקר והכתיבה ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו.

ב. הטרילוגיה שנחקרה במשך חותר מעשור ונכתבה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם.

ג. הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972” מוקדשת למשלחת הספורט הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת מינכן 1972, לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, ולאיש מיוחד ויוצא דופן : דמות אמיצה, מרתקת, ויישרת דרך, מי ששימש אז ראש המשלחת הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל “מוליק” ללקין (בן 91 היום). הטרילוגיה מוקדשת במידה רבה גם לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (בן 76 היום), אלכס גלעדי (בן 74 היום), והשדר נסים קיוויתי (או טו טו בן 90) שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972.

עם הגיעה של המשלחת האולימפית של ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972, היא נערכה על פי הוראת ראש המשלחת שמואל ללקין לביקור היסטורי במחנה ההשמדה דכאו (Dachau) ליד מינכן . נוכחות חובה של חברי המשלחת ספורטאים וספורטאיות, מאמנים, מלווים, ועסקנים. אחר כך נקבע גם מפגש מתוכנן בכפר האולימפי עם שחקן – כוכב התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי כוכב המחזמר “כנר על הגג” בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי הזמין את המשלחת הישראלית כולה לראות את ההצגה “כנר על הגג” בערבו של יום שני של 4 בספטמבר 1972, משהו בסביבות תשע בערב. בדיעבד התברר כי זה היה שעות ספורות לפני הרצח והטבח.

זכוּר היטב הטקסט מלא ההוֹד של נסים קיוויתי כשפתח את השידור ישיר בהופעתה המרהיבה של אסתר שחמורוב על המסלול האולימפי וסח למיקרופון, “…שוב פועם הלב הישראלי כאן במינכן הנה היא אסתר שחמורוב שלנו…”. רֶטֶט חלף בלבם של צופי הטלוויזיה בארץ למִשמע התיאור שלו שהיה כל כך אנושי ומיוחד במינו. נסים קיוויתי הספיק לשָדֵר בטרם האסון את הניצחון המזהיר של הרץ פיני הדגול למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצת 10000 מ’ על מסלול הא”ק שזכה גם במדליית הזהב גם בריצה ל-5000 מ’. הוא שידר ישיר את זכייתו הכפולה של האָצָן הסובייטי (אוקראיני במקור) וואלרי בורזוב בשתי הריצות הקצרות ל-100 מ’ו-200 מ’. בורזוב לעג לספקנים ולתיאוריה המעניקה עליונות לאצנים השחורים על האדם הלבן . הוא היה אז הספרינטר הטוב בעולם וניצח אתלטים שחורים ולבנים כאחד. הרץ הפיני פקה וואסאלה גבר על קיפצ’וגה קיינו מקניה ונטל את הבכורה בריצה ל- 1500 מ’. האמריקני הלבן פְרָנְק שוֹרְטֶר ניצח את הרצים האפריקניים בריצת המרתון. נסים קיוויתי היה השַדָּר בהאי לישנה של דן שילון במינכן 72′. אי אפשר לשכוח גם את התיאור הנפלא שלו ניצחון הדרמטי והמפתיע של הרץ האוגנדי ג’ון אקיבואה בריצת 400 מ’ משוכות וכמובן את השידורים הישירים הבלתי נשכחים המתארים ומותירים זיכרון נצח מהופעתו של השחיין היהודי אמריקני האגדי מרק ספיץ בבריכה. נסים קיוויתי שידר לצופי הטלוויזיה בישראל את תחרויות הא”ק האלה בצורה שאין טובה ממנה. הוא פשוט היה שדר א”ק ואיש טלוויזיה ברמה אחת בדרגה אחת מעל כולם.

השידורים הישירים המעטים והתקצירים הליליים המאוחרים והקצרצרים נכנסו לרוטינת שידור. יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט, יאיר שטרן, ואנוכי, יצאנו מדעתנו בכל פעם שהסתיימו. הצגת ספורט אדירה ונדירה שרק קמצוּץ ממנה שוּדַר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל עוזבת את המגורים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בדרכה לאצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מחווה קידה (במרכז) למצלמה. עוד אפשר להבחין בשורה הקדמית מימין בעסקן המלווה יצחק כספי (במשקפי שמש), ההלך ד”ר שאול לדני (מוסתר ומציץ למצלמה), נושא הדגל הקלע הנרי הרשקוביץ’ (מרכיב משקפי שמש ומשופם), מרים המשקלות יוסף רומנו (מתכופף), מאמן המתאבקים משה “מוני” וויינברג, הקלע זליג שטרוך, מאמן הקלעים קהת שור, והסייף דן אלון. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפותה של משלחת ספורטאים רשמית ישראלית הנוטלת לראשונה חלק בתחרויות האולימפיות הנערכות על אדמת גרמניה הייתה בעלת חשיבות היסטורית. עשרים ושבע שנים חלפו מתום השואה ומסיומה של מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ומאז שגרמניה הנאצית השמידה שישה מיליון יהודים. 32 ספורטאים, מאמנים, מלווים, ושופטים בינלאומיים של מדינת ישראל העומדים ליטול חלק באולימפיאדת  מינכן 72′ היווּ הוכחה לניצחונו של דוֹר השוֹאָה והתְּקוּמָה. אסמכתא מובהקת להתחדשותה של האומה היהודית שקמה מן האֵפֶר על רקע זיכרון מַר ושָחוֹר משְחוֹר של השואה ומלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939. ראש המשלחת שמואל “מוליק” ללקין חש כי אווירת נִשְגָבוּת הִתְּעַלוּת שררה בקרב הספורטאים בטרם טקס הפתיחה. כולם היו לבושים בחליפות הייצוג, מעונבים, וחבשו כובעים לבנים. הם נראו כאילו יצאו מחנות אופנה. הספורטאים זכרו את רגשות הגאווה שמילאו אותם בטרם עזבו את המגורים בדרכם לאצטדיון האולימפי במינכן. יוסף רומנו ז”ל (מהנרצחים הראשונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הפגין את כוחו בטרם מצעד הפתיחה והניף אל על את יו”ר הוועד האולימפי יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבָּר ז”ל. יוסף ענבר יליד ווינה ממייסדי קיבוץ גבעת חיים וספורטאי בעברו (היה שוער נבחרת “הפועל” בשנות ה- 30) שיתף פעולה והתנהג כאיש שרירים. זאת הייתה תמונה בלתי נשכחת שהצביעה על מורל גבוה ששרר בשורות המשלחת. כל מחיצות הוסרו.

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחבת מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הישראלית מניף אל על את יו”ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף “יושו” ענבר. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  : שבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72′. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואל “מוליק” ללקין, יוסף “יוֹשוֹ” ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו”ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי) .

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 בעת החדשה של מינכן 1972. אור היום הבהיר מאיר היטב את יציע המכובדים באצטדיון האולימפי. כולם נראים שבעי רצון ומתפעלים מטקס הפתיחה הצבעוני והמרשים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ווילי דאומה יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני, רעיית נשיא גרמניה, גוסטאב היינמן נשיא מערב גרמניה, אוורי בראנדג’ נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), והקנצלר הגרמני ווילי בראנדט. (באדיבות ובסיועה של DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדבר הראשון שעשתה המשלחת האולימפית של ישראל בראשותם של ה- Chief de mission שמואל ללקין ויו”ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף “יוֹשוֹ” ענבר עם הגיעה למינכן, ובטרם טקס הפתיחה, היה לבקר במחנה הריכוז דכאו הסמוך לבירת באוואריה, כדי להניח שם זרי זיכרון לזכר קורבנות השואה.

טקסט תמונה : 22 באוגוסט  1972. משלחת ישראל מניחה זרי פרחים במחנה הריכוז “דכאו” בפאתי מינכן טרם פתיחת המשחקים האולימפיים של מינכן 72′. הראשון מימין בשלישייה המובילה נושאת הזר הוא יוסף “יושו” ענבר יו”ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין של הצועדים מאחור : השחיינית שלומית ניר (בת קיבוץ איילת השחר), אישה לא מזוהה, המתאבק אליעזר חלפין, ראש המשלחת שמוליק ללקין (גבוה מכולם), הקלע הנרי הרשקוביץ’ (נושא הדגל של משלחת ישראל בטקס הפתיחה), חיים גלובינסקי, ויצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), לא מזוהה, ויצחק אופק (גם הוא מרכיב משקפי שמש). (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ביקור משלחת ישראל במחנה הריכוז דכאו הידוע לשמצה ליד מינכן . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק (פוקס) ז”ל, שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושופט ההיאבקות הבינלאומי גדל הגוף וגבה הקומה יוסף גוטפרוינד ז”ל (מנרצחי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 23 ב- אוגוסט 1972. המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל משתתפת בטקס האזכרה לנספים במחנה הריכוז דכאו (Dachau) ליד מינכן. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת חזרה מביקור הזיכרון בדָכָאוֹ וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי המתין להם שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי שכיכב בהצלחה רבה בעת ההיא במחזמר “כנר על הגג” שהוצגה בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי נפגש עם ראש המשלחת שמואל ללקין והזמין אותו ואת ספורטאיו להיות אורחיו בתיאטרון ולחזות בהצגה הפופולארית. שמואל ללקין בחן בקפידה את לוח התחרויות האולימפי ואז הוחלט כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בהצגה ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. זה היה התאריך הנוח ביותר. הופעתו של שמואל רודנסקי בכפר האולימפי עוררה התרגשות והספורטאים הישראליים ביקשו להצטלם עמו למזכרת. 

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי המככב בהצגה “כנר על הגג” בתיאטרון העירוני במינכן מזמין את ספורטאי משלחת ישראל להיות אורחיו ולחזות בהצגה . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, האצנית אסתר רוט – שחמורוב, שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך. מאחור נראה ד”ר מתי קרנץ. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו עשרה ימים מאז טקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972. המשחקים האולימפיים עשו כבר שני שלישים מכברת הדרך בת שישה עשר הימים. הארגון הגרמני היה מדויק ויעיל. הייתה תחושה שהעניינים מתנהלים כהלכה ועל מי מנוחות. בערבו של יום שני – 4 בספטמבר 1972 התארחה המשלחת האולימפית הישראלית בתיאטרון העירוני של מינכן וחזתה בהצגה “כנר על הגג” בה כיכב שחקן “הבימה” הידוע שמואל רודנסקי. מנהל המשלחת שמואל ללקין ארגן את ההסעה. כל 31 הספורטאים, המאמנים, וראשי המשלחת נדרשו לנסוע באוטובוס אחד לתיאטרון. רק מאמן הסיוף אנדריי שפיצר נעדר מהביקור ההוא בתיאטרון. שמואל רודנסקי קיבל את פניהם אישית. ביקור המשלחת הישראלית בתיאטרון הגרמני במינכן הפך לאירוע תקשורתי מסוקר כמו הביקור ההיסטורי של ספורטאי ישראל במחנה הריכוז הנודע לשִמצה דכאו ערב המשחקים שם הניחו זרים לזכר הנספים בשואה. מינכן בירת באוואריה ידועה במרתפי הבירה שלה. אדולף היטלר עשה שם את צעדיו הראשונים בשנות ה- 20 לכיבוש השלטון וייסוד הרייך ה- 3. כעבור חמישים שנה אירחה מינכן את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש. צבעים מרהיבים ומרץ נעורים ליוו את המשחקים. התקשורת הגרמנית עקבה אחרי תנועת המשלחת הישראלית בעיר ותיעדה את מסעה. עיתונאים וצלמים זרים רבים נוכחו במפגש רווי השמחה והגעגועים של שמואל רודנסקי עם הספורטאים האולימפיים הישראליים. הכל היה מאורגן היטב והלך למישרין על פי התוכנית. המפגש עם שמואל רודנסקי הסתיים לקראת חצות של יום שני – 4 בספטמבר 1972 והספורטאים, המאמנים, המלווים, והעסקנים עשו דרכם חזרה באוטובוס למגורים שלהם ברחוב קונולי 31 ב- כפר האולימפי כשהם שמחים, מחייכים, וטובי לב.

פרופסור שאול לדני זוכר היטב את הפרטים בשיחות התחקיר עמי : “אני סיימתי את תחרות ההליכה שלי ל-50 ק”מ ביום ראשון לפנות ערב- 3 בספטמבר 1972. סיימתי בזמן של 4 שעות ו- 24 דקות ודורגתי לבסוף במקום ה- 19. הלכתי  להצגה “כנר על הגג” בראש נקי. הרי לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר שלמחרת. התחרויות היו כבר מאחוריי. כולנו היינו סקרנים וחיכינו לראות מה תעשה אסתר שחמורוב”.

טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72”. המקום הוא התיאטרון העירוני של העיר מינכן בירת באוואריה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חבר של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי , ההלך ד”ר שאול לדני (ממושקף), מאמן הקלעים קהת שור, ראש המשלחת שמואל ללקין לוחץ את היד לשמואל רודנסקי ומברך את השחקן הישראלי. בגבה למצלמה זוהי אסתר שחמורוב שמסתירה את חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.

שידורי הטלוויזיה ממינכן 72′ לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון, אלכס גלעדי נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא מהנהלת רשות השידור כאילו כיסוי אולימפיאדת מינכן 1972 ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא דבר שבשִגְרָה .

במין צירוף מקרי לא מפתיע פרסם ביום שני – 4 בספטמבר 1972 אריה אבנרי כתב העיתון “ידיעות אחרונות” (לימים יו”ר תנועת אומ”ץ) מאמר גדול ממדים שכותרתו הייתה, “הכפילות בין רדיו “קול ישראל” ל- “גלי צה”ל” תידון בקרוב ברשות השידור”. המאמר לא עסק בדיווחים התקשורתיים מהאולימפיאדה אלא במאבק בין שתי רשתות הרדיו על אוזני המאזינים שהגיע לשיאו במכתב חריף ששלח מנהל רדיו “קול ישראל” משה חובב ז”ל למנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל ובו תלונתו שהתחנה הצבאית פולשת לתחום הנושאים האזרחיים. מפקד גלי צה”ל יצחק לבני הגיב מייד, “יש אצלנו מקום גם לשידורים שאינם צבאיים מובהקים”.

זה לא היה עוד סוד כי מפקד גלי צה”ל יצחק לבני הדינמי והבלתי נלאה מתמודד בכוחות שווים עם הפופולאריות של רדיו “קול ישראל”. שמואל אלמוג היה עד לכשרונו התקשורתי והתחרותי של יצחק לבני ברדיו הוותיק ולא אהב את זה. ברור שנאמנותו הייתה נתונה מראש למשה חובב. שמואל אלמוג לא רצה את יצחק לבני ברשות השידור בשום תפקיד ובאמת במכרז למנהל הטלוויזיה שהתקיים ב- 1 באוגוסט 1973 לאחר התפטרותו של ישעיהו תדמור, מכרז שגם יצחק לבני הציג בו את מועמדותו והישגיו בגלי צה”ל, מנע מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם יו”ר הוועד המנהל וולטר איתן והמשנה ליו”ר הסופר נתן שחם את בחירתו של לבני לתפקיד. שמואל אלמוג קידם את ההחלטה למנות את ארנון צוקרמן למשרה הבכירה . בתקופת כהונתו של הוועד המנהל הקודם של רשות השידור בשנים 1972- 1969 עלתה אומנם לדיון שאלת התיאום בין שתי תחנות הרדיו ואף הופעלה במסגרת זאת ‘וועדת תיאום” אלא שמעולם לא נערך דיון מעמיק ורציני בנושא זה. חברי הוועד המנהל הקודם בראשותו של ד”ר חיים יחיל (לשעבר מנכ”ל משרד החוץ) היו מודעים לכך ששליטתם על התחנה הצבאית מוגבלת למסגרת תוכניות אזרחיות בלבד בעוד שהתוכניות הצבאיות כפופות לשלטונות צה”ל . יו”ר הוועד המנהל הקודם של רשות השידור ד”ר חיים יחיל ז”ל הגיב לסיטואציה : “אי אפשר לומר כי אני מאושר מהמצב הקיים אך העובדה שלוח המשדרים של שתי התחנות עומדות לביקורת הוועד המנהל – היא חשובה”. שמואל אלמוג ז”ל לא הסתיר את העובדה כי היה מאושר יותר לוּ הייתה כפיפותו של מפקד התחנה יצחק לבני למנכ”ל הרשות גדולה יותר בדומה לכפיפותם של הממונה על הרדיו והממונה על הטלוויזיה אליו. כאשר החל לפעול לפני כמה חודשים ב- 1972 הוועד המנהל החדש בראשותו של היו”ר החדש ד”ר וולטר איתן (לשעבר מנכ”ל משרד החוץ) היה ברור כי ההתפוצצות תגיע בהזדמנות הראשונה והדבר אירע אף מוקדם מן המשוער.

מנהל המחלקה הכלכלית של ראשות השידור אמר כי ההוצאות השנתיות של גלי צה”ל מסתכמות ב- 10.000000 (עשרה מיליון) ל”י מתקציב הביטחון. משה חובב האשים את גלי צה”ל כי במרוצת השנים האחרונות שינתה התחנה את אופייה והפכה לתחנה אזרחית לכל דבר, למרות שחוק רשות השידור מגדיר אותה “כתחנת שידורי צבא ההגנה לישראל”. בגלי צה”ל מרובות התוכניות האזרחיות מן הצבאיות ובאורח טבעי הפכה תחנה זו למתחרה מובהקת לכל רשתות השידור של רדיו “קול ישראל”. משה חובב האשים את יצחק לבני כי חלק מעובדי “קול ישראל” ובעיקר הבכירים מגויסים לתחנה הצבאית במסגרת שירות מילואים. המילואימניקים משדרים במסגרת גלי צה”ל תוכניות שמתחרות בתחנה האזרחית בה הם עובדים. משה חובב טען גם שאותם האומנים שמופיעים ברדיו “קול ישראל” מופיעים גם בגלי צה”ל דבר שמבטל את הבידול והייחוד של “קול ישראל” ומטשטש את הגבולות בין שתי תחנות הרדיו.

מפקד גלי צה”ל יִצְחָק לִבְנִי תמה על פרסום המכתב של משה חובב בעת הזאת, ואמר, “למשֶה חוֹבָב יש כנראה קשיי עיכול של עובדת קיום תחנת רדיו שנייה בישראל. היה לו אולי נוח יותר לוּ שידורי קול ישראל’ היו היחידים במדינה, וייתכן שזהו סימן מובהק להצלחת גלי צה”ל, שאם לא כן לא היה טורח לכתוב את מכתבו”. תחנת הרדיו של גלי צה”ל העבירה אז את מהדורות החדשות של רדיו “קול ישראל”, ויִצְחָק לִבְנִי הודיע שאין לו כל בעיה להכין עם צוותיו מהדורות חדשות משלוֹ אבל הדבר מיותר. בזמנו הועלה הנושא השנוי במחלוקת הזה בוועד המנהל של רשות השידור ולבני אמר שאם גלי צה”ל היו מקבלים את חלקם מהכנסות אגרת הרדיו היה הדבר אפשרי”.

טקסט מסמך :  יום שני – 4 בספטמבר 1972 . הסכסוך הגדול בין מנהל רדיו “קול ישראל” משֶה חוֹבָב לבין מפקד גלי צה”ל יצחק לבני. רצח י”א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72′ ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 דחה את המאבק והעימות בין שתי תחנות הרדיו. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

ביום שני לקראת חצות – 4 בספטמבר 1972 חזרו הספורטאים הישראליים מההצגה “כנר על הגג” למגוריהם ברחוב ג’יימס קונולי 31 והלכו לישון מאוחר מהרגיל לקראת יום התחרויות הבא. הם לא שיערו בנפשם כי יתעוררו לשחר מחריד.

שמואל ללקין ראש המשלחת זוכר ומוסיף בשיחות התחקיר עמי (ב- 2005) : “אני זוכר היטב את תשעת החברה החטופים שלנו צועדים בלוויית המחבלים קשורים בעיניים וכפותים וראשם מושפל לעבר האוטובוס שהיה צריך להביאם אל שני ההליקופטרים. ההליקופטרים חנו בנקודת מנחת מרוחקת יותר בכפר האולימפי והיו אמורים להטיס אותם ואת שמונת המחבלים לשדה תעופה “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” סמוך למינכן. באמת בעֶשֶר ורֶבַע בערב המריאו שני המסוקים לעבר שדה התעופה הצבאי “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (Furstenfeldbruck) שם המתין להם מטוס בּוֹאִינְג 727 של חברת “לופטהאנזה” מוכן להמריא לטוניס או אולי לקהיר . המטוס היה פיתיון והטעייה . על פי מה שאני יודע , הגרמנים בסופו של דבר כלל לא התכוונו להטיס את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה אלא ביקשו לחסל את הטרוריסטים במכת אש מדויקת בעת מעבר ו/או בדרך בת כ- 170 מטרים שהפרידה בין שני ההליקופטרים לבין מטוס “לופטהאנזה” הגדול. בשדה התעופה עצמו לא הייתי. אף אחד מאתנו לא היה שם חוץ מראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן האיש השני של המוסד שהצטרפו לצוות המו”מ הגרמני בהליקופטר השלישי בו טסו גם האנס דיטריך גנשר, מנפרד שרייבר, ופרנץ יוזף שטראוס”. בעת המחקר שערכתי, ראיינתי לפחות שתי עשרות אנשי תקשורת גרמניים וגם אחרים אודות כוונת קבוצת המו”מ הגרמנית לאפשר ל- לוטיף “עיסא” עפיף וקבוצת המחבלים שלוֹ לחמוק עם תשעת בני הערובה ממינכן למדינה ערבית כלשהי. התשובות חלוקות. חלק מהצמתים הרבים והשונים והאירועים שמרכיבים את אסון מינכן 72′ נותרו מעורפלים ולא מפוענחים עד הסוף.  

טקסט תמונה : עשר וחצי בערב של יום שלישי –  5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מסוק ה- Bell  השלישי ממריא מרחבת קונולי – פלץ בכפר האולימפי לעבר שדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” עם צוות המו”מ הגרמני ובתוכו ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר וגם ד”ר ברונו מרק ומפקד משטרת מינכן ד”ר מאנפרד שרייבר. במסוק השלישי נמצאים גם ראש המוסד צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן. (באדיבות אנשי DOZ, הוועדה המארגנת, והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בערך בעשר בערב נחת ההליקופטר השלישי עם צוות המו”מ הגרמני וראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק”, בעוד שני ההליקופטרים עם המחבלים ותשעת בני הערובה חגים באוויר. כל האנשים עזבו אותו במהרה ורצו לבנייני המנהלה של השדה. ההליקופטר השלישי הריק המריא מיד מ- “פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרּוק” ונעלם כדי לא לעורר חשדות. ההליקופטר השלישי הסתלק ואז נחתו שני ההליקופטרים עם החוטפים והחטופים נחתו בשדה התעופה “פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק”. ראש קבוצת המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ועוזרו יוּסֵף “טוֹנִי” נָאזָאל (כינויו של הרוצח הזה היה צ’ה גווארה) עזבו מייד את שני ההליקופטרים כדי לבדוק את המטוס הגרמני הבואינג 727 של חברת ‘”לופטהאנזה” שהוצב עבורם במרחק של כ- 120 מטר מנקודת המנחת של שני ההליקופטרים. בהגיעם אל המטוס השומם והחשוך התברר להם שהונו אותם. המטוס היה חשוך ולא מאויש בצוות טיסה ודיילות כמובטח. לפתע נשמעו יריות של צלפי משטרת מינכן לעבר המחבלים. הצלפים פִספסו והמחבלים השיבו אש. באחת עשרה ושלושים בלילה מסר קצין משטרה גרמני כי מבצע החילוץ הצליח. המחבלים נהרגו והחטופים שוחררו בשלום. שעתיים מאוחר יותר דיווח לנו האנס קליין קצין העיתונות של המשחקים האולימפיים כי אחד משלושת המסוקים התפוצץ ועלה בלהבות אך הספורטאים הישראליים ניצלו ושלום להם .

ברבע לשתיים לפנות בוקר ביום רביעי – 6  בספטמבר 1972 הודיע קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) דוברו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בהודעה רשמית, “כל האתלטים הישראליים ניצלו וזהו הישג עצום”. רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF דיווחו בשידור ישיר כי משטרת מינכן בראשות מפקדה מנפרד שרייבר הצליחה להציל את חיי תשעת החטופים הישראליים” [1]

טקסט תמונה  : 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הגרמנים מודים בכישלון החילוץ ומפרסמים בכותרת “ ZUMGEDENKEN” (לזִכרם) את גודל האסון. התוצאה, 11 ספורטאים ישראליים נרצחו בידי מחבלים ערביים. מימין בשורה התחתונה תמונתו של השוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר שנהרג בניסיון החילוץ הכושל. (באדיבות DOZ).

רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72′ קטע את ההצלחה המדהימה של אסתר שחמורוב על המסלול. היא העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ’משוכות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלות גם לריצת הגמר. אסתר שחמורוב הייתה אצנית מוכשרת וחזקה מבחינה גופנית וגם מנטאלית. היא קורצה מגזע של אלופים. אסתר רוט – שחמורוב זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי : “דווקא את ריצת המשוכות הראשונה בשלב המוקדם באולימפיאדת מינכן 72′ ביצעתי בצורה לא יעילה. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מידי מעל המשוכות וכתוצאה מכך מאבדת זמן שלא לצורך. עמיצור שפירא תיקן לי את השגיאות ואח”כ הרגשתי הרבה יותר בטוחה. היו לי הרבה תקוות לקראת ריצת חצי הגמר. חזרנו לקראת חצות לכפר האולימפי לאחר הביקור בהצגת “כנר על הגג” בתיאטרון במינכן בהשתתפות השחקן שמואל רודנסקי”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן . יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972 . עוזרו של שמואל רודנסקי (בגבו במרכז התמונה) מתכנן ומביים את התמונה יחדיו עם השחקן הראשי של התיאטרון שמואל רודנסקי עצמו. הכוונה הייתה ליצור חיזיון כאילו הנפת השחקן האהוד שמואל רודנסקי במינכן בידי ספורטאי ישראל על הכתפיים שלהם היא ספונטאנית. למעשה ההנפה מבויֶמת בטרם לחיצה על הֶדֶק המצלמה. זה היה תיאטרון בתוך תיאטרון. תיאטרון כמו התיאטרון עצמו. הסטטיסטים בתמונה ניצבים כשהם מחייכים בשקט ומאזינים להוראות. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיוןֶ יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בשורה הראשונה גד צברי, זאב פרידמן, זליג שטרוך, שמואל רודנסקי, חברו של שמואל רודנסקי בגבו למצלמה, יוסף גוטפרוינד (מוסתר בשיער שחור), חיים גלובינסקי, מאחורי חיים גלובינסקי מישהו מוסתר ולא מזוהה), צבי פינקלשטיין, אליעזר חלפין, והילד אריק ללקין בן 13 בנו של ראש המשלחת שמואל ללקין . בשורה השנייה מימין אפשר להבחין בחיים וויין, רעייתו אהובה וויין, יריב אורן, איש לא מזוהה (מוסתר) ומשה “מוני” וויינברג מחייך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אסתר רוט – שחמורוב מוסיפה בעת שיחות התחקיר עמי : “הביקור בהצגה “כנר על הגג” בכיכובו של השחקן שמואל רודנסקי בתיאטרון העירוני במינכן היה מרגש. הייתי רק בת עשרים ואני זוכרת את אווירת השמחה ששררה במפגש בתום ההצגה ואת ההערצה של כולם לשמואל רודנסקי. הוא היה שחקן תיאטרון לפתע באופן ספונטאני החליטו אנשי המשלחת להרים ולשאת בהתלהבות את שמואל רודסקי על כתפיהם. אחד היוזמים היה שופט ההיאבקות הגבוה וגדל הגוף יוסף גוטפרוינד. אחר כך צעק מישהו להרים גם את אסתר שחמורוב לידו, אולי מפני שהייתי האתלטית המצטיינת ובעלת התקוות במשלחת, הרי למחרת הייתי אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר ב- 100 מטרים משוכות, ומי יודע אולי גם הייתי מעפילה לריצת הגמר. הכל היה ספונטאני עם פרץ רגשות ובאמת הם הניפו אותי אל-על ממש ליד שמואל רודנסקי עצמו וליוו את ההנפה בקריאות שמחה וגיל”.

טקסט תמונה  :  יום שני בערב  – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. אנשי המשלחת הספורטיבית של ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 72′ מרימים בסיבוב ה- 1 את שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה “כנר על הגג” על כתפיהם . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט – שחמורוב מספרת לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה : “כשמתבוננים היטב בתמונת הסטילס השנייה רואים כי יוסף גוטפרוינד ומוני וויינברג תומכים בשחקן שמואל רודנסקי שמחבק אותי. לעולם לא אשכח את אווירת העליצות ששררה בתיאטרון במינכן באותם הרגעים. מי תיאר לעצמו שממתינה בפתח טרגדיה נוראית שכזאת. השחיינית שלומית ניר ואני גרנו בשני חדרים נפרדים כ -150 מטר בקו אווירי משאר חדרי המשלחת. בשש בבוקר העירה אותי שלומית ניר וסיפרה לי על חטיפת הספורטאים שלנו ע”י קבוצת מחבלים ערבית . הורו לנו בבהלה בבוקר לארוז את החפצים ולעזוב את המגורים שלו כדי לעבור להתגורר בחדר אחר מוגן בכפר האולימפי. עקבנו אחר החטיפה באמצעות מסך הטלוויזיה. ראיתי את הגעת האוטובוסים בערב ואת המראת ההליקופטרים הגרמניים בלילה עם תשעת החטופים בדרכם לשדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נאמר לנו כי מתכוונים להטיס אותם למדינה ערבית, נדמה לי שלטוניס אם אני זוכרת היטב. היינו כולנו המומים אפופי יגון וצער. הייתה אווירה קשה ומתוחה מאוד. בעשר בערב באותו יום שלישי הנורא ב- 5 בספטמבר 1972 הודיע לי שמוליק ללקין כי למרות מה שקרה אצטרך כנראה להתחרות למחרת בריצת חצי הגמר ב- 100 ממשוכות, והציע לי ללכת לישון. רופא המשלחת ד”ר קורט ווייגל נתן לי שני כדורי שינה. זה היה ליל סיוטים. נרדמתי והתעוררתי חליפות. חשבתי על עמיצור שפירא. חלמתי שאני מנצחת עבורו. בבוקר התברר שהכול נגמר”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 72′. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . חוויה אופטימית שעות ספורות לפני הרצח. סיבוב השמחה ה- 2 בתיאטרון העירוני במינכן. ספורטאי המשלחת נושאים על כתפיהם יחדיו את שמואל רודנסקי ואסתר שחמורוב בת 20. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חיים וויין, יצחק אופק (פוקס), טוביה סוקולוסקי, מוני וויינברג (מציץ), זאב פרידמן, זליג שטרוך (ממושקף מעל זאב פרידמן), שמואל רודנסקי, אסתר שחמורוב, חבר של שמואל רודנסקי (ראש כסוף נוטה לכיוון אסתר שחמורוב), יוסף גוטפרוינד (מציץ מלמעלה), גד צברי, אליעזר חלפין, איש לא מזוהה, וצבי פינקלשטיין. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב ושמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.

בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שהתפלח אליה בהסכמת כל הדיירים. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף “יוֹז’וֹ” טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ’ פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68′ ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת אך משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס’ 2 בכפר האולימפי . הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו”ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס’ 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני (שָאוּל לָדָנִי הוא ניצול שואה), בהסתר וללא רשות. החבורה בדירה מס’ 2 שִכְפֵּלָה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד”ר שָאוּל לָדָנִי הפדנט עסוק בדירה מס’ 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל-50 ק”מ במינכן 72′. התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה”צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.48 שעות) ולכן יכול היה ה- הָלָךְ המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר. בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטֶבַח.

טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ההלך הישראלי ד”ר שאול לדני מסיים באצטדיון האולימפי את תחרות ההליכה למרחק 50 ק”מ. הוא דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים. (באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס’ 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק, נָמוּ להם דיירי דירה מס’ 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס’ 3 לדירה מס’ 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים עליה, ולאחר שנודע להם מעשה הטרור הנורא, נטשו דיירי דירה מס’ 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כ- מֵטַחֲוֵוי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס’ 1 אחד המחבלים עם רובה הקלאצ’ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס’ 2 נאספו ע”י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי. כפר בתחקיר הראשוני הזה זמן קצר לאחר סיום השתלטות המחבלים על הספורטאים הישראליים בדירות מס’ 1 ומס’ 3 התגלו סתירות בעדויות שלהם, אך הטרילוגיה הזאת איננה שופטת אלא מתעדת אותם. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס’ 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס’ 3 תישאר כנראה עלומה לנצח. ההלך ד”ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון וכותב בספרו “ההליכה לאולימפיאדה” את זיכרונו המצמרר : “כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס’ 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע”י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו. אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס’ 2 (על אברהם מלמד לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס’ 2”.

מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס’ 3 והובילו אותם לדירה מס’ 1 מבלי שששת דיירי דירה מס’ 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני מוסיף : “בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. האמת, לא הייתה לו מלאכה רבה”. ברגע ששלושת ההליקופטרים המריאו מהכפר האולימפי ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” ונבלעו בחשכת הליל אבדו לעיתונות ולרשתות הטלוויזיה מקורות המידע. מאות מהם לא וויתרו ועלו על הרכבים השכורים אף הם בדרכם ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק”. שיירת העיתונאים הענקית גרמה לפקק תנועה ארוך שמנע מארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן להגיע במועד לשדה התעופה הצבאי ולהושיט עזרה לצלפים וכוחות הביטחון הגרמניים שהיו נתונים בקרב אש עם המחבלים בניסיון לחלץ את תשעת בני הערובה. בהיעדר מקורות מידע החלו לעוף שמועות באוויר. ב- 23.00 התפשטה שמועה במרכזי העיתונות והטלוויזיה בקומפלקס האולימפי כי כל תשעת בני הערובה ניצלו במבצע חילוץ צבאי של כוחות הביטחון הגרמניים. החגיגות החלו. שדרני רדיו וטלוויזיה רבים כמותם גם מאות עיתונאים לא המתינו להודעה רשמית מסודרת והעבירו ידיעות כי תשעת בני הערובה הישראליים חולצו בשלום וכי כולם בריאים ושלמים. ב- 23.30 שחרור החטופים בשלום הפך לעובדת בלוף מצערת. סוכנות הידיעות הבינלאומית Reuters פרסמה מבלי לבדוק ידיעה סנסציונית בטלפרינטרים שלה בת שֵש מילים, “ALL ISRAELI HOSTAGES HAVE BEEN FREED”. הטלפון של ראש המשלחת הישראלית שמואל “מוליק” ללקין בדירה מס’ 5 בבניין ברחוב קונולי 31 טרטר ללא הפסק. כולם ביקשו לדעת ממנו מה קורה ופרטים על החילוץ המוצלח. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : “היינו כולנו נפעמים ומלאי שמחה. החרדה העצומה לשלומם של הספורטאים שלנו הסתיימה. הייתה תחושה של אופוריה”.

בשלב הזה של האופוריה הציעו שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לקנצלר ווילי בראנדט להתראיין בשידור ישיר כדי לבשר לעם הגרמני על הצלחת המבצע. וִוילִי בְּרָאנְדְט היה זהיר וסירב מפני שידע כראש המדינה משהו שהציבור לא ידע. הוא הבין שכנראה לא הכל הולך חלק ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” אך נמנע ברגע זה לגלות ולחשוף את המידע שברשותו. הכל היה מעורפל ולא ברור. עוזריו של הקנצלר ניסו להשיג בטלפון את אנשי שדה התעופה הצבאי ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” אך אפילו הם נתקלו בקשיים. הקווים היו תפושים. וִוילִי בְּרָאנְדְט החליט שלא להתייצב באולפני הטלוויזיה של ARD ו- ZDF  ולהמתין לאישור רשמי לידיעה המשמחת משר הפנים שלו האנס דיטריך גנשר שנכח בעצמו בקרב החילוץ בשדה. בינתיים גברו השמועות והתעצמו. מבצע החילוץ של הספורטאים הישראליים ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” הוכתר בהצלחה יתירה. כולם דיברו על כך בהערצה ובשמחה. הלחץ על וִוילִי בְּרָאנְדְט לפרסם הודעה רשמית היה עצום. הוא לא הסכים ולבסוף הושגה פשרה. וִוילִי בְּרָאנְדְט ועוזריו החליטו כי דובר הממשלה הפדראלית קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) יופיע בטלוויזיה וידווח לאומה הגרמנית על החילוץ המוצלח של תשעת בני הערובה.

קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס התייצב באולפנים ב- IBC בפני מצלמות הטלוויזיה של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF והודיע, “אני שמח לבשר לכם כי מבצע החילוץ של תשעת הספורטאים הישראליים בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” הוכתר בהצלחה מלאה ולכולם שלום. הם בריאים ושלמים”. משם רץ קונראד אהלרס לאולפן של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים האולימפיות לארה”ב ואמר למגיש המפורסם ג’ים מקאיי (Jim Mckay) : “המבצע הצבאי הגרמני ב- “פירסטנפלדברוק” צלח מעל למשוער והודיע כי המשחקים האולימפיים יחודשו מייד ואין ספק כי מעשה הטרור יישכח”.

ממשלת מערב גרמניה ובראשה הקנצלר וִוילִי בְּרָאנְדְט שגתה בצורה מחפירה. היא התבססה על ידיעה לא בדוקה של סוכנות “רויטרס” (Reuters) ואפשרה לדובר של קוֹנְרָאד אָהלֶרְס לשחרר ידיעה סנסציונית בלתי נכונה. בשעה שקוֹנְרָאד אָהלֶרְס הצהיר בטלוויזיה קבל עם ועלם על שחרור תשעת בני הערובה, קרב האש ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” בין כוחות משטרת מינכן לבין שמונת המחבלים היה בעיצומו וכלל לא הסתיים. שני שַדָּרֵי הרדיו של “קול ישראל” במערב גרמניה, נחמיה בן-אברהם ב- IBC ב- מינכן ופרופסור שלמה אהרונסון ב- ברלין, וישעיהו פורת שליח “מעריב” ורדיו גלי צה”ל שהיה אף הוא במינכן הסתמכו על הודעתו של הדובר קוֹנְרָאד אָהלֶרְס ודיווחו בשתיים לפנות בוקר לרשתות הרדיו שלהם כי מבצע החילוץ הצליח ולבני הערובה שלום. תושבי ישראל שנצמדו למקלטים הלכו לישון בהרגשה שתשעת בני הערובה חולצו בשלום. מערכות עיתוני הבוקר בישראל, “הארץ”, “על המשמר”, “דבר”, ו- “Jerusalem Post” סגרו את המהדורות שלהן של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בכותרות מרעישות כי מבצע החילוץ הגרמני צלח ולתשעת בני הערובה שלום. המפיצים העמיסו את עיתוני הבוקר על מכוניותיהם בדרכם לחלוקתם בכל רחבי מדינת ישראל, בערים, במושבים, ובקיבוצים.

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972. כותרת ראשית בעיתון “דבר”, “בני הערובה הישראליים חולצו בקרב יריות בשדה תעופה צבאי ליד מינכן”. (באדיבות בית אריאלה – ארכיון העיתון “דָבָר”).

טקסט מסמך : יום רביעי – 6בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כותרת ראשית בעיתון “על המשמר”, “שוחררו 9 בני הערובה”. (באדיבות “בית אריאלה” ו- ארכיון העיתון “על המשמר”).

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. Jerusalem Post. כותרת בעיתון  בשפה האנגלית של ישראל : “All hostages safe after airport battle”. ( באדיבות העיתון ג’רוזלם פוסט) . 

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 כותרת בעיתון “הארץ” על פי דיווח של הכתב יחיאל ארזי שליח עיתון “הארץ” למינכן, “הישראלים שוחררו – 5 מחבלים נהרגו, 2 נפצעו”. (באדיבות עיתון “הארץ”).

מפיצי ארבעת עיתוני הבוקר כבר יצאו לדרכם אל החנויות בכל הארץ כאשר בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הוברר כי כל תשעת בני הערובה בשני ההליקופטרים נרצחו. המחבלים ירו ביושבי ההליקופטר הראשון זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר ומייד העיפו לתוכו רימון רֶסֶס. ההליקופטר נדלק והתפוצץ. ארבעת הישראליים שהיו כפותים בידיהם ורגליהם וקשורים למושבם לא יכלו לברוח. הם נשרפו למוות.

זאב פרידמן ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

דוד ברגר ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

אליעזר חלפין ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

יעקב שפרינגר ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

חמשת בני הערובה בהליקופטר השני עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, ומרק סלאבין שהיו אף הם כפותים בידיהם ורגליהם נורו מטווח אפס ע”י המחבל עדנאן אל גאשי.

עמיצור שפירא ז”ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

אנדרה שפיצר ז”ל.  נרצח בהליקופטר השני.

 

קהת שור ז”ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

יוסף גוטפרוינד ז”ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

מרק סלאבין ז”ל. נרצח בהליקופטר השני. (התמונות באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

המוסד יודע בוודאות כי עדנאן אל גאשי היה המחבל שעבר מאחד לשני וסחט צרור בכל אחד מהם ממרחק של סנטימטרים ספורים. ניתוח מבצע החילוץ מעיד כי משטרת מינכן נהגה בחובבנות ורשלנות צבאית מכל היבט. התברר מאוחר יותר כי חמשת הצלפים שלה , שלושה על גג הבניין ב- “פירסטנפלדברוק” ושניים על הקרקע מאחורי ההליקופטרים, היו בכלל שוטרים רגילים ולא קלעים. הם החטיאו את המחבלים למרות הטווח הקצר יחסית. המחבלים התעשתו והשיבו אש. התפתח קרב יריות בשדה התעופה החשוך. למחבלים לא היה מה להפסיד עם הופעת ארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן ב- פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק והם חיסלו את כל תשעת בני הערובה. תשעת הישראליים נפגעו מייד ושילמו בחייהם על מחדל מקצועי קשה וחמור של משטרת מינכן וכוחות הביטחון הגרמניים. בקרב נהרגו חמישה מחבלים ביניהם מנהיג הקבוצה לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסֵף “טוֹנִי” נָאזָאל (צ’ה גווארה) וגם קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר . שלושה מחבלים נשארו בחיים ונלכדו באזור שדה תעופה פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק. מדינת ישראל התעוררה לטרגדיה נוראה.

[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם “ספורט 50”, והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.

טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים  במינכן 72′. חוסל מאוחר יותר ע”י המוסד. (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל  ג’אמל אל גאשי נותר בחיים במינכן 72′ המוסד לא הגיע אליו. (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72′. חוסל מאוחר יותר ע”י המוסד. (צילום סוכנויות).

גדעון הוֹד שהיה חבר במשלחת רדיו “קול ישראל” לאולימפיאדת מינכן 1972 יחד עם נחמיה בן-אברהם זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו : “במינכן היה לרדיו “קול ישראל” אולפן קטן שמצויד היטב במכונות הקלטה ל- “בישולים” ולשידור סרטי ההקלטה לארץ. קיבלתי לידי מכונת הקלטה “אוהר” כך שיכולתי להתרוצץ ולהביא מידֵי יום הרבה קולות לשידור. הקולות שולבו בשידורים שאותם הגיש נחמיה בן- אברהם ממינכן ושודר במסגרת שני יומני סיכום קצרים בני שתיים עשרה דקות “יומן האולימפיאדה” ב- 18.05 ו- 23.05 ברשת ב’. מובן מאליו שהמשלחת הישראלית הייתה הדומיננטית ביותר בדיווחים השונים ונדרשתי לבצע הקלטות מהאצטדיון האולימפי, מבריכת השחייה, ומהאולמות השונים וגם הקלטות טלפוניות [1]. ואז ב- 5 בספטמבר 1972 השכם בבוקר בשעה שֵש שמעתי דפיקות בדלת שהעירו אותי משנת הלילה הקצרה משום שבאותו לילה הייתה הפגישה של המשלחת הישראלית עם שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי ששיחק בהצגה “כנר על הגג” והועלתה בהצלחה גדולה בתיאטרון העירוני במינכן. היו אז הרבה צחוקים וישבנו בבר עד אחרי חצות. היו שם עיתונאים, ראשי המשלחת האולימפית הישראלית וספורטאים ומאמנים וביניהם מוני וויינברג. כאמור בשש בבוקר העיר אותי נחמיה בן אברהם כשהוא פוקד עלי, “רוץ מהר לכפר האולימפי יש שם מחבלים”. “מאיפה אתה יודע”, שאלתי אותו. “מירושלים התקשרו” ענה לי בבהילות. לא חשבתי הרבה, וזריזות לקחתי את מכשיר ההקלטה , תפשתי מונית וטסתי לשער המרכזי בכפר האולימפי. ראיתי שם כבר חלק מהעיתונאים הישראליים שמשום מה עוכבו ולא התירו להם להיכנס. לבסוף הצלחנו להיכנס ופניתי מייד אל הבניין הראשון מימין שם ראיתי את שמואל ללקין ויצחק “איציק” אופק מודאגים מאוד. הקלטתי את השתלשלות העניינים אודות פריצת המחבלים והחזקת תשעת החטופים בידי המחבלים ואודות הרצח של מוני וויינברג ויוסף רומנו”.

gidon hod

טקסט תמונה :  קיץ 1972. שדר רדיו “קול ישראל” גדעון הוד. אחד משדרני הרדיו המוצלחים ביותר בכל הזמנים מאז הקמת הרדיו הארץ ישראלי ב- 1936. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גדעון הוד מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : “אני חייב להעיד שעד לאותו היום הנורא הזה הבאנו את קולותיהם של כל הספורטאים והמאמנים שלנו במינכן 72′ לשידור ברדיו “קול ישראל”. נחמיה בן אברהם הרבה לשדר בלעדי. הוא אומנם העניק לי קרדיט בתום כל דיווח שלו אך הדבר הרגיז אותי מאוד. בכל מקרה השידורים היו רבים כולל הלילה שבין ה- 5 ל- 6 בספטמבר 1972. בסביבות שלוש לפנות בוקר הודיע לי עמוס בר חמא האחראי על הכושר הגופני של הספורטאים כי כל תשעת הספורטאים הישראליים החטופים נרצחו. הבאתי את הדיווח משדה התעופה “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” אודות הצלפים הגרמניים הרשלנים שהחטיאו את המטרות ואת זריקת הרימונים של המחבלים לתוך שני המסוקים שהרגו את ספורטאינו”.

                                                                   

משה “מוני” וויינברג ז”ל. הנרצח הראשון בכפר האולימפי.

יוסף רומנו ז”ל הנרצח השני בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה “Furstenfeldbruck” שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביע – 6 בספטמבר  1972. אולימפיאדת מינכן 72′. שדה התעופה הצבאי של “פירסטנפלדברוק”. ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו .  הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור שלמה אהרונסון זוכר כפי שהסביר לי בשיחות התחקיר שלי עמו : “אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס ( Konrad Ahlers ) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו “קול ישראל” כי תשעת החטופים ניצלו. זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גב’ גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו “קול ישראל”. כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו “קול ישראל”, “אוי אלוהים הם נרצחו”. כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, “איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר”.

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע”י המחבלים בירי אוטומטי מרובי קלאצ’ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס’ 1 ו- מס’ 3 ברחוב קונולי 31 כפר האולימפי. (באדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגרמנים היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר ויו”ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד”ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה הבינלאומי ה- IBC במינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלו להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה “פירסטנפלדברוק” בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים ועמוסים לעייפה. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל. בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים ושני ההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה מירי של אחד הרכבים הגרמניים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

טקסט תמונה  : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .מסיבת עיתונאים במינכן לאחר היוודע האסון. צוות המו”מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה.  ד”ר ברונו מרק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. יושב במרכז ד”ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן, ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג’וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ווילי דאומה. (באדיות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפקד משטרת מינכן ד”ר מָאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי “פיִרְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק”. מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטרים והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 האזרחי של חברת “לופטהאנזה” שהמתין במרחק של בערך 180 – 170 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים בשדה היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן כלי הטיס. שני המחבלים (לוטיף “עיסא” אפיף ויוסוף “טוני” נאזאל) שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באֵש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל תשעת הישראליים היו שני ההליקופטרים האלה מלכודות מוות. הכישלון הטוטאלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ. נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו ייבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5  ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו”מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים. רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס “לופטהאנזה” עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של “לופטהאנזה” היה מופקר לגורל בלתי ידוע.

על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות באוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה. הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפאקט היה על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72′ לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו”ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- “בייבי” שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

טקסט תמונה : יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד”ר ווילי דאומה נוטל חלק במסיבת עיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים הישראליים ב- “פירסטנפלדברוק”. מאחוריו מצד ימין זהו ד”ר ברונו מרק, ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת . הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו”מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת “פירסטנפלדברוק” כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות מבצעיות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- “פירסטנפלדברוק” עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות.הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה. הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְּברּוק” התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית. קבוצת המחבלים בראשות לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף נבהלה ואיבדה את העשתונות. בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של “עִיסָא” או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות באוואריה לנהל בעצמם את המו”מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ”ל בפיקודו של סא”ל אהוד ברק התגלתה כקטסטרופלית ו- הניבה תוצאה הרת אסון.

ראש המוסד בעת ההיא צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימתי עִמוֹ : “כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים, ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים. פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ”מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- “פירסטנפלדברוק” אפילו לא היו מצוידים בכלל בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון ה- רֶסֶס שנזרק אליו. המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא. כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי, “כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים”. היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את כמובן ידעתי מאוחר יותר”. את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ”ך “זכור את אשר עשה לך עמלק”. תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

טקסט תמונה : חצות ליל שלישי – 5 בספטמבר 1972 . שדה התעופה הצבאי של “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” המראה הראשון שנגלה לצבי זמיר ו- וויקטור כהן בהליקופטר השני של משטרת מינכן היה מזעזע ומחריד. יוסף גוטפרוינד ירוי ולידו ארבעת חבריו קהת שור, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, ומרק סלאבין ירויים אף הם. הם נורו מטווח אפס ע”י המחבל עדנאן אל גאשי כפותים בידיהם ורגליהם . (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : לתמונה הקשה והמזעזעת הזאת שהפיצו סוכנויות הצילום בעולם יש שני ציוויים היסטוריים ברורים לממשלות ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בעולם בתפוצותיו באשר הוא : “זכור את אשר עשה לך עמלק !” (ספר דברים פסוק י”ז, וכן, “אל נקמות, אל נקמות הופיע !” (ספר תהילים פרק צ”ד פסוק א’).  

AMALEK 1

AMALEK 2

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. שדה התעופה הצבאי ב- “פירסטנפלדברוק” למחרת הרצח. בקדמת הצילום שני ההליקופטרים שבהם הוטסו המחבלים ותשעת בני הערובה הישראליים מהכפר האולימפי במינכן לשדה התעופה הצבאי ב- “פירסטנפלדברוק”. ההליקופטר משמאל נפגע מרימון והתפוצץ על יושביו. (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר שהובררה האמת המרה ביקש שמואל ללקין ממזכירתו של וולטר טרוגר גב’ בְּרִיגִיטָה שְמִיטְס (Brigitte Schmits) לארגן לו מייד רכב שייקח אותו ל- “פירסטנפלדברוק” כדי לזהות את הגופות. כל הרכבים של הוועדה מארגנת היו עסוקים אבל גב’ בריגיטה שמיטס מצאה אחד עבור ראש המשלחת הישראלית. למזכירות של בעלי שררה יש כמעט את אותו הכוח כמו לבוסים שלהן. שמואל “מוליק” ללקין טס עם נהגו הגרמני לשדה התעופה הצבאי. שלט תנועה גדול כיוון אותם ביציאה מהכפר האולימפי כיצד להגיע למחוז חפצם. באופן אירוני היה כתוב עליו דאכאו ו- “פירסטנפלדברוק”. משהגיעו לשעריו מצאו אותם נעולים. משטרת מינכן אסרה כל כניסה. שמואל ללקין הציג את ה- Accreditation המיוחד שלוֹ והזדהה כראש המשלחת אך הגרמנים לא התירו לא לראות את המתים. שמואל ללקין ראש המשלחת מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : “לאחר שהתבררו ממדי האסון והטרגדיה החלטתי לכתוב לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בחדרי יחד עם יריב אורן (היה מנהל רשות הספורט במשך שנים רבות במשרד החינוך) את טקסט הנאום שהייתי אמור לשאת בעוד שעות ספורות בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי נוכח פני רשתות הטלוויזיה מכל רחבי תבל. כשסיימתי את הכתיבה צִלצלתי בטלפון הבינלאומי שלי מחדרי בכפר האולימפי במינכן ליגאל אלון שר החינוך והתרבות. הקראתי לו בטלפון את נוסח הטקסט וביקשתי את אישורו. יגאל אלון סמך ידו עליו ובאמת אישֵר אותו ללא היסוס. בינתיים התעוררה מחלוקת קלה. יצחק אופק יו”ר ההתאחדות לספורט ביקש מיו”ר הוועד האולימפי יוסף “יושו” ענבר לקרוא את הנאום בטקס הזיכרון בעצמו באצטדיון האולימפי של מינכן באותו יום רביעי ההוא של 6 בספטמבר 1972. יו”ר הוועד האולימפי הישראלי הדף את בקשתו. “שמואל ללקין הוא “השֶף דֶה- מִיסְיוֹן” של המשלחת האולימפית ובתור שכזה ובתוקף תפקידו ואחריותו כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הוא האיש שיקרא את הנאום שכתב במו ידיו בטקס הזיכרון קבל עם ועולם”, אמר ליצחק אופק.

80000 (שמונים אֶלֶף) צופים ביניהם 3500 (שלשות אלפים וחמש מאות) ספורטאים מילאו את האצטדיון האולימפי ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצוהריים כדי להשתתף בטקס האזכרה ולחלוק כבוד אחרון לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע”י מחבלים. כל משלחת ישראל ניצבה שם בוכייה. זה היה אסון נוראי. הקסם של המשחקים האולימפיים פינה מקומו לאחר אחד עשר יום לזעזוע כבד. ספורטאים רבים באצטדיון האולימפי ענדו סרטים שחורים. אחרי נגינת ה- “הירואיקה” של בטהובן נשא ווילי דאומה יו”ר הוועדה המארגנת דברי אזכרה ואמר, “אפילו הלאווים שאותם מכבד עולם הפשע הופרו עם הפיגוע במשחקים במינכן”, וביכה את חוסר האנושיות שאין דומה לה אשר הניעה את הרוצחים למעשה השפל. לפני כן נראה ווילי דאומה כשהוא תומך באוורי בראנדג’ נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בהגיעם לאצטדיון האולימפי כדי ליטול חלק באזכרה. שניהם נראו המומים.

נשיא הרפובליקה הפדראלית הגרמנית [2] ד”ר גוסטאב היינמן אמר בטקס האזכרה באצטדיון האולימפי : “גם ברגע זה הרעיון האולימפי לא הוכרע ואנו מחויבים לו עכשיו ביתר שאת . נושאים באחריות גם המדינות שלא מנעו מאנשים אלה לבצע את הרצח הנפשע. לפני אחד עשר יום פתחתי כאן, באתר הזה, את אולימפיאדת מינכן 1972. הם התחילו כמשחקים שמחים באמת ברוח הרעיון האולימפי. הֵד מדהים בכל העולם לווה אותם עד שלפני יומיים כיסה אותם צֵל כבד של מעשה רצח. בלילה הקודם התפשטו בהלה ותדהמה. הניסיון להציל את בני הערובה הישראלים נכשל. במקום שעד לא מזמן שלטו שמחה ונינוחות מכסים כעת חוסר אונים ותדהמה את פני האנשים. אובדי עצות אנו עומדים מול פשע נתעב. באבל עמוק אנו מתאחדים מול קורבנות הפיגוע. רגשות ההזדהות שלנו מופנים אל קרוביהם ואל כל אזרחי ישראל. הפיגוע הזה הכה בכולנו. האם אפשר היה למנוע את פיגוע ותוצאותיו ? אף אחד לא יוכל ברגעים אלה לתת על כך תשובה מוחלטת. מי הם האשמים במעשי הנבלה ? בראש ובראשונה זוהי התארגנות נפשעת ומנובזת שחושבת ששנאה ורצח יכולים להיות אמצעי במאבק פוליטי. באחריות נושאות גם אותן מדינות שלא מונעות את מעשיהם של האנשים האלה. לכל האנשים בכל העולם התברר בשעות האחרונות ששנאה רק הורסת . קורבנות הפיגוע הזה קוראים לנו להתגייס בכל הכוחות כדי למגר את השנאה הזאת . לנוכח פני האסון יש להתייצב כעת מול הקיצוניות ביתר שאת על ידי חיזוק ההבנה. הרעיון האולימפי לא הופרך. אנחנו מחויבים לו ביתר שאת. במה שנאלצנו לחוות לא קיים קו הפרדה בין צפון לדרום ומזרח למערב. כאן קיים קו הפרדה בין הסולידריות של כל האנשים שרוצים שלום לבין אלו שמסכנים סכנת מוות את כל מה שעושה את החיים שלנו לבעלי ערך. החיים דורשים התפייסות. אסור שהפיוס ייהפך קורבן לטרור. בשם הרפובליקה הגרמנית אני פונה לכל עמי העולם, עִזרו להתגבר על השנאה, עִזרו לפיוס לפלס את הדרך”.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 במינכן 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 האצטדיון האולימפי המרכזי. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן נושא את נאום ההספד בטקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו יממה קודם לכן. משמאל בשורה השנייה אפשר לראות את מנהל המשלחת האולימפית מר שמואל “מוליק” ללקין ושגריר ישראל במערב גרמניה מר אלישיב בן חורין – שניהם חובשי כיפות. באותה השורה, ניתן להבחין בצד ימין בהאנס דיטריך גנשר ולידו הלורג האירי מייקל קילאנין שנבחר לנשיא IOC לשנים 1980 – 1972. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיהוי הנוכחים בתמונה: נואם נשיא מערב גרמניה גוסטב היינמאן (Gustav Heinemann) . מימין לנואם נראים הלורד קילאנין ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. משמאל נראים בשורה השנייה מלמטה , נשיא IOC  אברי בראנדג’ בן 84, שגריר ישראל בגרמניה אלישיב בן חורין (חובש כיפה שחורה) וראש משלחת הספורטאים הישראלית לאולימפיאדה שמואל ללקין (חובש כיפה כחולה). באותה שורה יושב חמישי מימין הלורד האירי מייקל קילאנין שנבחר בתום משחקי מינכן 1972 נבחר לנשיא IOC במקומו של אברי בראנדג’. אברי בראנדג’ צידד בהמשך המשחקים האולימפיים במינכן 72′ למרות הרצח הנורא. הוא כמובן גינה את מעשה הפשע המחריד אך טען כנשיא IOC, שההצגה האולימפית חייבת להימשך וכי אין לערב פוליטיקה עם ספורט. “The Games must go on“, אמר למקורביו. לא ייאמן אבל זה היה קו המחשבה שלו. יו”ר הוועד האולימפי המערב גרמני ווילי דאומה יושב בשורה הראשונה שלישי משמאל. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות).

טקסט תמונה : אחת עשרה בבוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן מנחם את אמו של משה “מוני” וויינברג שנישאה בשנית והיגרה לגרמניה. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג’ (Avery Brundage) בן 84 גינה את הרצח אך הדגיש כי המשחקים חייבים להימשך למרות הקורבנות. הוא היה דיפלומט רב ניסיון ונאם בזהירות וקורקטיות. “אנחנו לא יכולים להסכים לכך שטרוריסטים יהרסו את שיתוף הפעולה הבינלאומי כפי שהוא מגולם במשחקים האולימפיים”. בנאומו המחושב באזכרה במינכן לזכר י”א הנרצחים מצא לנכון לכרוך את דעתו גם על ההחלטה של הוועד האולימפי הבינלאומי להרחיק את רודזיה מהמשחקים. טקס הזיכרון הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים (מזה 78 שנים) הראה שההתקפה הרצחנית של הערבים יצרה סולידריות אולימפית בינלאומית. היא אילצה, זה בא גם לידי ביטוי בדברי הנואמים, את המשך המשחקים לנוכח הקורבנות הישראליים על מנת להבטיח את עתידם. המשחקים המַרים, משחקי אחד עשר הימים, הסתיימו. לא בפעם הראשונה, אבל לראשונה בנסיבות כל כך טרגיות כל כך טרגיות. צריך היה עולם הספורט היה צריך להפנים שבאוקיינוס ענק שבו אין שלום ולא ייכון שלום אפילו אי אחד של חוסר דאגות איננו יכול להתקיים. זהו המֶסֶר המַר של המשחקים האולימפיים העשרים במספר.

ראש המשלחת הישראלית שמואל “מוליק” ללקין נשא את נאום ההספד לאחר דבריו של ווילי דאומה על ביזוי ברברי של הרעיון האולימפי בידי מתקפה זדונית. הקהל קם על רגליו כאשר קרא ללקין את שמותיהם של אחד עשר הנרצחים : “דוד ברגר, אליעזר חלפין, קהת שור, יוסף רומנו, עמיצור שפירא, מרק סלבין, יעקב שפרינגר, אנדרי שפיצר, משה ווינברג, יוסף גוטפרוינד, וזאב פרידמן. מה שקרה באולימפיאדת מינכן 72′ הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים”. שמואל ללקין המשיך ואמר, “אנחנו מבכים מרה את מתינו אבל בה בעת מודים על הסולידריות של הספורטאים שתמכו בהפסקת המשחקים”. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו “שייקה” תדמור החליטו לשדר ישיר את טקס האזכרה והטלוויזיה הלימודית הסכימה לפנות את זמן השידור שלה. דן שילון שידר ישיר מעמדת השידור באצטדיון האולימפי את מהלכו. שיאו של טקס הזיכרון היה נאומו המרשים של שמואל ללקין ראש משלחת הספורט של ישראל. הנאום הועבר בשידור ישיר לכל בית בישראל וגם לרחבי העולם. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “הייתי מאוד נרגש לפני הקראת הנאום, אך היה לי זמן רב להתכונן לקראתו, לחשוב על הטקסט, ולבנות את האינטונציה הנכונה. ידעתי שזאת שעה היסטורית והבטחה והתחייבות היסטורית של מדינת ישראל שבשמה אני נושא את דבריי בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי במינכן. ידעתי שהנאום יועבר בשידור ישיר בארץ ובעוד 100 מדינות. לקחתי את האחריות על עצמי. לא היה לי ספק שאעמוד במשימה ולא היה לי ספק שאקרא את הטקסט בביטחון ובהדגשים הנכונים”.

טקסט תמונה :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. האצטדיון האולימפי במינכן  שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית של ישראל, עייף ובלתי מגולח , נושא בכישרון את נאומו ההיסטורי והחשוב בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן 72′ . מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם האזינו לנאום . מִילותיו הדרמטיות , “עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל…” מהדהדות בעוצמה עד עצם היום הזה. שר החינוך והתרבות בימים ההם יגאל אלון אישר את תוכן הנאום . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט הנאום ההיסטורי של שמואל ללקין ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי המרכזי במינכן :

“ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל  נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע”י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם. מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות. אנחנו מצטערים על הקורבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים. בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים את הערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים  ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם. אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו. בשם ספורטאי ישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות. ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים”.

שמואל ללקין קיפל את נייר הנאום והלך לשבת במקומו. הוא זכה על נאומו במדליית זהב בשם מדינת ישראל.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי של מינכן ל- י”א הנרצחים. משלחת ישראל מאזינה לנאום ההספד של השף דה מיסיון שמואל ללקין. במרכז עומד מאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי ומשמאלו יצחק אופק, יצחק כספי, וקצין האימון הגופני של צה”ל סא”ל עמוס בר חמא. (באדיבות וסיוע אנשי  DOZ והסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האכזבה הגדולה ביותר בטקס האֵבֶל במחנה הישראלי הייתה מנאומו הקורקטי של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג’ (Avery Brundage) בן ה- 84, שאמר, “לנו יש את הכוח הנובע מהאידיאל האולימפי הדגול. אני בטוח שהציבור יסכים עמנו שאיננו יכולים להרשות לקומץ טרוריסטים לנפץ את גרעין שיתוף הפעולה הבינלאומי והרצון הטוב שמאפיין את שורות התנועה האולימפית. לכן אני אומר שמשחקי אולימפיאדת מינכן 72′ חייבים להימשך”. אוורי בראנדג’ השתמש בניסוח הדקדקני והמחייב שלו, The Games must go on !”. ההצהרה הזאת של נשיא IOC הרגיזה ישראליים רבים אך אוורי בראנדג’ היה מדינאי שבאמת האמין כי הפסקת המשחקים לאלתר היא פרס לטרור. זאת הייתה השקפת עולמו כל חייו. בהמשך דבריו אמר עוד אוורי בראנדג’ : “כל בן אנוש מזועזע ומבוהל מההתקפה הברברית והנפשעת של טרוריסטים במתחם האולימפי השלו. אנחנו מבכים את חברינו הישראלים קורבנות ההתקפה הברוטלית הזאת  זוהי עובדה עצובה בעולמנו הלא מושלם  שככל שהמשחקים גדולים יותר ומשמעותיים יותר הם הופכים להיות קורבן ללחץ כלכלי, פוליטי, ועכשיו גם פלילי. המשחקים האולימפיים העשרים הפכו מטרה לשתי התקפות נוראות, כי במקרה של רודזיה הפסדנו את הקרב נגד סחיטה פוליטית. כוחנו הוא באידיאל הגדול שאנחנו מיצגים. אני בטוח שדעת הקהל בעולם תומכת בדעתי שאיננו יכולים לתת לחבורה של טרוריסטים לפגוע בבסיס הזה של שיתוף פעולה בינלאומי וברצון הטוב שאותו מגלמים המשחקים האולימפיים. על המשחקים להתחדש לאחר טקס האבל. עלינו להמשיך במאמצינו, לדגול בהם בכנות וליישם את היכולות של הספורטאים במישורים אחרים. אנחנו מכריזים בזאת את היום ליום אבל ונמשיך את כל התחרויות כפי שתוכננו באיחור של יום”. אוורי בראנדג’ היה כמו כל נשיאי הוועד האולימפי הבינלאומי ראשית דבר מדינאי בעל אינטרסים ופחות בעל רגשות , וכבעל אינטרסים פעל כפי שפעל. ברור לחלוטין שהשאלה כיצד היה פועל אילו היו נקטלים במינכן 1972 אחד עשר ספורטאים אולימפיים אמריקניים נשארת היפותטית.

תם טקס האבל. עשרות האלפים החלו לצאת מהאצטדיון האולימפי במעברי יציאה מיוחדים, שערים שנועדו במקור למוגבלים בגופם, כשהם מוקפים בחגורת אבטחה כבדה. הלם הטבח הורגש היטב בפניהם של הספורטאים הישראלים. על פניהם לא נכרו כל הבעה או רגש . הטרור הרצחני היה טרי מדי עדין. מילות התנחומים הרבות בטקס הזיכרון והאמפתיה הגדולה לא יכלו לשכך את הכאב העמוק. הם לא הסתכלו יותר לאחור אל האצטדיון האולימפי, בו גם עבורם החלו עשרה ימים קודם לכן משחקים עליזים ושמחים. רק באוטובוס השתחררו פניהן הקפואות של הספורטאיות הישראליות והן פרצו בבכי. ניסיונות של חברות במשלחת לנחם אותן כשלו לנוכח פרץ הרגשות הזה. זו הייתה הפרידה של הנשים והגברים שבאו מישראל ממינכן שאליה באו ב- 21 באוגוסט 1972 עם הרבה תקוות ליותר הבנה אנושית ועכשיו לאחר שבועיים וחצי ב- 7 בספטמבר 1972 עזבו אותה במפח נפש. כאשר נשמעו הצלילים האחרונים של האוברטורה מתוך אגמונט” של לודוויג וואן בטהובן והאנשים עזבו חרש את האצטדיון, החלו המארגנים לפנות את הכיסאות מהדשא לקראת חידוש התחרויות. אחרים נשאו מכשירי כל מיני ספורט. “הרי המשחקים חייבים להתחדש”, אמר לפני דקות אחדות אוורי ברנדג’. הכרזתו של נשיא הועד האולימפי בטקס הזיכרון על המשך המשחקים הייתה למעשה החלטה רשמית שקיבל דירקטוריון הוועד האולימפי על המשך התחרויות עוד לפני הטקס. לאחר ההכרזה של אוורי ברנדג’ כבר לא היה צורך בכינוס מליאת הוועד האולימפי כדי לאשר את החלטת הדירקטוריון.

טקסט תמונה  : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מאמן מרימי המשקלות טוביה סוקולסקי הלום צער ויגון באצטדיון האולימפי במינכן 72′ בעת טקס האזכרה ל- י”א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע”י מחבלים מארגון “ספטמבר השחור”. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההחלטה להמשיך במשחקים הייתה קשה ובלתי נסבלת לספורטאים רבים בעולם. צעידה דרך הכפר האולימפי שעות ספורות לאחר טקס הזיכרון חשפה את הספורטאים הרבים סובלים בתוך תוכם. רבים מהם גררו את עצמם לחוצים ונבוכים ונהלו ביניהם שיחות האם זה בכלל ראוי להמשיך במשחקים האולימפיים. בליל של שפות נשמע במקום, חרישי או בקול רָם, על פי מזגם של הספורטאים השונים. לפני גוש הבניינים הראשון במערב רחוב קונולי 31 היכן שהונחו זרי הפרחים לאות השתתפות באבל, תקתקו כעניין שבשגרה מצלמות צלמי העיתונות ומצלמות הטלוויזיה מכל העולם שהמשיכו לדווח על הטרגדיה הנוראית. הן פשוט לא הפסיקו לזמזם, אבל הדיסקוטק שממנו עלתה במשך שבועיים מוסיקה מחרישת אוזניים עד כדי כך שהיא הגיעה לדירות הספורטאים, סגר את דלתותיו ונדם. מול הכניסה הראשית לכפר האולימפי עמדו במשך כל הזמן מאות אנשים וצפו חרש אל המבנה הנטוש של הישראלים. הרהורי לב ספק וביטחון התערבבו בוויכוחים הרבים סביב המשך המשחקים. ראש המשלחת הגרמנית פרופסור יוזף נקר אמר : “אנחנו נצמדים להחלטות של הגופים הבינלאומיים. מניסיון החיים אני מאמין שהאווירה העצובה כרגע עוד תשתנה. מצד שני אני לא אנסה לשכנע שום ספורטאי גרמני אם הוא יאמר שמטעמי מצפון הוא איננו מוכן להתחרות יותר. אני שמח במיוחד על כך שהנבחרת הגרמנית גם ללא שהדבר נכפה עליה השתתפה בהרכב מלא בטקס ההתייחדות”.

ד”ר קלאוס הסה נשיא איגוד החתירה הגרמני אמר : “הייתי בדעה לפני טקס ההתייחדות שצריך להטיף להפסקת המשחקים . אבל לאחר הנאומים המרשימים שנישאו כאן, בעיקר לאחר נאומו של ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין , אני בעד המשך המשחקים. על מה שיקרה מכאן והלאה אני די במתח משום שבנבחרת שלנו ישנם קולות בודדים שתובעים לפרוש לאלתר. אני חושב בהקשר הזה על אתלטים. אני חושב שיש להשאיר לכל ספורטאי וספורטאי את ההחלטה. אי אפשר לקבל בעניין הזה החלטה כוללת”. קפטן נבחרת מרוקו בכדורגל בנקריף בוג’מה אמר : “אם אתה שואל אותי, אני הייתי מסיים את המשחקים האולימפיים. איזה ספורטאי יכול עכשיו ממש לשמוח אחרי ניצחון ואיזה צופה יכול  להריע לנבחרתו ?”. מזכ”ל FIFA  השווייצרי ד”ר הלמוט קייזר אמר : “אני חושב שיש טיעונים בעד ונגד ההחלטה להמשיך במשחקים. באופן אישי אני מסכים לדבריו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט שלא יתכן כי חצי תריסר פושעים יהפכו לחרפה את מה שמאה ועשרים אומות שואפות אליו ועושות אותו”. הגרמני אודו המפל בעל מדלית זהב ברכיבה על אופניים אמר : “אני מקבל בכל מקרה כל החלטה כנכונה. על האומות להתאחד. את זה אי אפשר להשיג אם מפסיקים כאן . אני בדעה שצריך להמשיך במשחקים כעת על אחת כמה וכמה”. הרמן נויברגר מארגן אליפות העולם בכדורגל של מונדיאל גרמניה כעבור שנתיים ב- 1974 אמר : “החלטת הועד האולימפי הבינלאומי היא נכונה לגמרי. הפסקת המשחקים הייתה מביאה לפשיטת רגל של אירועים בסדר גודל כזה. אם היו נכנעים עכשיו לטרור, באליפות העולם הבאה יופיע איזה מטורף ויירה בצופים”.

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. סדרנים – שוטרים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית מצוידים במכשירי קשר “או קי – טו קי” מניחים זרי פרחים ברחוב קונולי 31, וניצבים גם כמאבטחים ליד הדלת הכחולה בכפר האולימפי. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. צמד נוסף של סדרנים – מאבטחים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית שומרים על הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 לאחר הטבח. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מימין דלת דירה מס’ 3 בה נלכדו שלושת המתאבקים ושלושת מרימי המשקלות הישראליים. משמאל, דלת דירה מס’ 2 עליה רשומים שמות דייריה. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. שניים מתיקי הציוד מסוג  PUMA של קבוצת המחבלים שנותרו בדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. התיקים שימשו לנשיאת אוכל, מצרכים, מחסניות, ורימונים. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1972. ויקטור כהן בתקופה בה פעל יחד עם ראש המוסד צבי זמיר באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות מר וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן איש השב”כ בן 89 היום בעת כתיבת הפוסט מסכם היום את המצב המסובך שנוצר בימים ההם, “פוליטיקה היא דבר קר ומנוכר. זה היה ברור מראש כי הגרמנים לא היו מוכנים לסכן יותר מידי חיי אדם שלהם בסכסוך הישראלי – פלסטיני וכך גם התנהגו כוחות הביטחון שלהם ואנשי משטרת מינכן. הם דאגו רק לאולימפיאדה שלהם. אני בכלל לא בטוח שאנחנו היינו מתנהגים אחרת ותוהה לדעת כיצד הייתה מתנהגת ממשלת ישראל מתנהגת בסיטואציה דומה בעת אירוח אירוע ספורט גדול על אדמתה כשלמשל שטרוריסטים פאקיסטאניים היו חוטפים ספורטאים הודיים, או טרוריסטים באסקיים היו חוטפים ספורטאים ספרדיים, והאם הייתה מוכנה לסכן את חיי חיילי צה”ל בעת מבצע חילוץ דומה. אני באופן אישי סיכנתי ותמיד אסכן את חיי למען הצלת בני עמי אבל אין בי שום רצון לסכן את חיי למען חילוץ אנשים זרים לי. ספורטאי ישראל היו אורחים כמו האחרים על אדמת גרמניה וכך גם התייחסה אליהם משטרת מינכן ושִלטונות אבוואריה עם כל הצער שבדבר. פעולת החילוץ העלובה והכושלת של הגרמנים נבעה מחוסר רצון להסתכן וחוסר מוטיבציה ליצור מגע עם המרצחים. זה לא היה העניין שלהם”.

טקסט תמונה : יום רביעי 11.00 לפני הצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72′. הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות בתחרויות האולימפיות יורדים לחצי התורן באצטדיון האולימפי במינכן בעת טקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים ישראליים שנרצחו. (בסיוע ובאדיבות וסיוע אנשי  DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

רצח הספורטאים הישראליים המם את אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שלה היה הזיכיון הבלעדי לשידור אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ארבעת השדרים הבכירים של רשת ABC הווארד קוסל, קריס שנקל, המגיש ג’ים מקאי, ושַדָּר החדשות פיטר ג’נינגס בראשות הבוס שלהם רוּן ארלדג’ התגייסו למאמץ כיסוי האסון. בארבע אחה”צ ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 הכריז נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג’ על הפסקה זמנית של התחרויות האולימפיות הָאווֹארד קוֹסֶל (Howard Cosell) שַדָּר הספורט היהודי רב המוניטין של ABC הצהיר באותו היום המר ההוא וכתב זאת גם בספרו “COSELL שיצא לאור ב- 1973 [סעיף 3] ובו אמר :

“For me the Olympics Games died with the Israelis” (!)

נאומו ההיסטורי החשוב של שמואל ללקין נחרת בלִבּוֹ של כל אזרח ישראלי באשר הוא. לא היה ספק בכך כי ראש המשלחת הישראלית הכין היטב את הנאום ההיסטורי ובקולו הבוטח והרדיופוני הפך למנהיג. הנאום היה לצוואה אולימפית. הצוואה התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) לאסון מינכן כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 באיראן . שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון “אריאהמר” בטהראן.

האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם ה- “סָאוָואק” הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 72′ על אדמת איראן, אך סירבו לאפשר לאנשי השב”כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי בטהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית בראשותו של אלכס גלעדי. “אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם”, אמרו אנשי הביטחון האיראניים. שמעתי זאת במו אוזניי. היית בעצמי כתב ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטהראן העת משחקי אסיה ה- 7.

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון “אריהאמר” בטהראן בירת אירן. שמואל ללקין צועד בראש משלחת ישראל שמצדיעה לשאה הפרסי ריזה מוחמד פאחלווי בעוד לוח התוצאות האלקטרוני ברום האצטדיון נותר לפתע ריק. אלכס גלעדי שידר ישיר את טקס הפתיחה מטהראן לירושלים ואני שימשתי עוזרו בעמדת השידור באצטדיון אריהאמר. לרגע חשבנו שנינו שמדובר בתקלה מכוונת. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. אצטדיון “אריהאמר” בטהראן. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ומוביל משלחת ענק בת 61 ספורטאים. האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני את שם ישראל באנגלית ופרסית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האירנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך השאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ושמואל ללקין ניהל את המשלחת בכישרון דיפלומטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט – שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל-100 מ’בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, “דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים”. אורית אברמוביץ’ ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס’ אחת ועונדת על צווארה מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה.

טקסט תמונה : 16 בספטמבר 1974. נתב”ג. ראש הממשלה יצחק רבין (עומד במרכז) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מממשחקי אסיה ה- 7 ב- טהראן. עומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין, האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800 מ’  ו -1500 מ’, וראש הממשלה יצחק רבין. כורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין), שמואל ללקין, האצנית אסתר רוט – שחמורוב, והשחיין דן ברנר מאגודת מכבי חיפה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנאום הברכה שלו למשלחת החוזרת מטהראן אמר ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל : “ספורטאים יקרים וספורטאיות יקרות ספק אם הייתה אי פעם שליחות של ישראלי כלשהו בחו”ל שלוותה באהדה, באהבה, ובדאגה כה רבה כפי שליוו את ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן”. חלפו עוד שנתיים. בשבת – 17 ביולי 1976 שידר אלכס גלעדי ישיר את טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 76′. שימשתי עוֹזֵר שַדָּר שלו. ישבנו שנינו בעמדת השידור באצטדיון האולימפי היפהפה. כשנכנסה משלחת ישראל בשערי האצטדיון ובראשה נושאת הדגל אסתר רוט – שחמורוב הזכיר בהתרגשות וגאווה את ההבטחה ההיסטורית של שמואל ללקין מ- 6 בספטמבר 1972 במינכן, “ארבע שנים חלפו מאז רצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, והיום מקיימת ישראל את ההבטחה שניתנה לפני ארבע שנים . אנחנו ממשיכים להשתתף במשחקים האולימפיים. מיוצגים בכל ענפי הספורט, שספורטאינו שילמו בחייהם לפי ארבע שנים ויותר”.

טקסט מסמך : שבת – 17 ביולי 1976. אולימפיאדת מונטריאול 1976. מונטריאול – קנדה. זהו הטקסט המקורי שהודפס ע”י אלכס גלעדי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין ORTO של הטלוויזיה הקנדית CBC ב- מונטריאול 76′, שעות ספורות לפני שהעביר בשידור ישיר את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 21 במניין העת החדשה. אני שימשתי בתפקיד עוזר שדר שלו בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי של מונטריאול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  12 ביולי 1976. ימים ספורים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 1976 . מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם בוב מוייר (Robert “ Bob”  Moier) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית CBC (ראשי תיבות של Canada Broadcasting Coorporation) והמפיק הראשי של סיגנל השידורים האולימפי הבינלאומי מטעם ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization). שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שרתו. (באדיבות רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ונסים קיוויתי באולימפיאדת מינכן 1972.

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי (ב- 23 בנובמבר 2015 מלאו לו 89, ואז בן 46) הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- “מצלמת ההיכרויות החושפנית” של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא”ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ’ האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72′ (לפני אסון רצח י”א הספורטאים הישראליים), “…שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…”, בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שבת שתיים וחצי אחה”צ על פי שעון מינכן – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72′. מרים המשקלות דוד ברגר (מימין) ממתין יחד עם שאר חברי המשלחת לתחילת צעידת המשלחות בטקס הפתיחה. בתוך דקות אחדות יצעדו לראשונה ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 בשנת 1945. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ’בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 72′ ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד במרכז השידורים הבינלאומי בעיר מינכן ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז”ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולארי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים שהושגו שם ע”י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג’ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72′ שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ’, להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, “ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן”, והוסיף : “גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא”ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי”. דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ה- IBC במינכן . דן שילון שימש ראש צוות הטלוויזיה והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- (International Broadcasting Center) במינכן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הרבה מאוד ילדים ובני נוער ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה. ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף. מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ’בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז’ שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק”מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי  והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לאלוף. נדרשו ממרק ספיץ צייתנות ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים. מלבד כשרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כשרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היינו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – סגפנית – ספורטיבית שכזאת (!).

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת ‘ההיכרויות’ של DOZ והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ואולי וולטרס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב-100 מ’בסגנון חופשי . זאת הייתה חשיפה קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.

כשעלו השחיינים על אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : “הגענו למשחה הגמר ל-100 מ’ בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ”. באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן כמעט קעורה. הוא נראה כמו פוסיידון אל הים היווני. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית של DOZ הייתה נעולה עליו עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם יתבע גופו למאמץ פיסי עליון בחלקו אנאירובי בן כ- 50 שניות. ההזדהות עם מרק ספיץ הייתה מושלמת. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו, לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי העלילה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. גֶ’רִי הָיְידֶנְרִיךְ, וְולָדִימִיר בּוּרֶה, ומָיְיקֶל וֶונְדֶן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו לבין השַדָּרִים בבריכה.

אמירת הנֶצַח של נִסִים קִיוִויתִּי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי, גדול שחייני תבל בכל הזמנים. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית לטקסט פתיחה Lead in כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכשרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. בְּרָאווֹ לנסים קיוויתי. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו את השידורים של DOZ בצבע. בישראל הם היו בשָחוֹר / לָבָן. מי תיאר לעצמו אז כי מתחת לפני השטח מתכנן האויב הרצחני של “ספטמבר השחור” מגה פיגוע שנועד ליום שלישי – 5 בספטמבר בו 11 ספורטאים ישראליים שליש מהמשלחת האולימפית יחזרו בארונות מתים הביתה.

5 בספטמבר 1972. האסון. 11 ספורטאים אולימפיים ישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 צועדים אל מותם ללא אבטחה כלשהי של השב”כ והמוסד. 

אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים תמימים ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים מארגון “ספטמבר השחור” מזוינים בקלצ’ניקובים ורימוני רסס ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ביום האחד עשר של המשחקים הוא סיפור עצוב וטראגי שאין לו סליחה ומחילה. ההיסטוריה הארוכה של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה שנמשכו 1169 שנים ותולדות האולימפיאדות המודרניות מאז האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה ביוון ב- 1896 לא ידעו פשע נתעב שכזה. הלהבה האולימפית בת 16 הימים בערה בכל עוֹצמתה ברוֹם האִצטדיון האולימפי במינכן, והדגל הלבן הנושא עליו את חמש הטבעות האולימפיות, התנפנף והתבדר ברוח, אבל המשחקים הופסקו לראשונה בהיסטוריה שלהם לנוכח האימה והפלצות (אבל לא בוטלו). “אקכיריה”, השלום האולימפי הופר. זירת המאבק האולימפי הוכתמה בדמם של ספורטאים ישראליים שהאמינו בטוהר הספורט והמאורע הכלל אנושי גדוש בתקוות אמת של רצון טוב של כל בני האדם. המשחקים נדמו לרגע בצל המו”מ שניהל צוות המו”מ הגרמני בראשות שר הפנים של ממשלת מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר עם מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף על גורל חייהם של תשעת החטופים הישראליים. העולם ניצב מנגד והמתין. שני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר מוקדם בבוקר תוך כדי מאבקם בידיים ריקות מול מרצחים מזוינים ברובי קלאצ’ניקוב. הראשון שנורה היה מאמן ההיאבקות משה “מוני” וויינברג. בפעם הראשונה הוא נורה מוקדם בבוקר תוך כדי מאבק עם מפקד המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף ונפצע בפניו. אח”כ נורה שוב תוך כדי מאבק נוסף במחבלים המזוינים ברובי קלאצ’ניקובים ומת במקום. גם מרים המשקלות יוסף רומנו שהיה פצוע ברגלו ודידה על קביים השיב מלחמה שערה לשוֹביו אך נורה אף הוא מטווח אפס ומת מייד. קליעי הקלצ’ניקוב שפגעו בקיר בחדר העליון בדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 היו עדות אילמת למאבק שניהל יוסף רומנו נגד חוטפיו המזוינים.

בדירה מס’ 1 התגורר חמשת המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא (א”ק), קהת שור (קליעה), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (האבקות), וטוביה סוקולסקי (משקלות) ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (האבקות) ויעקב שפרינגר (משקלות). בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף “יוֹז’וֹ” טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ’ פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68′ ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת אך משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס’ 2 בכפר האולימפי. הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו”ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס’ 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני, אך ללא רשות. החבורה בדירה מס’ 2 שכפלה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד”ר שאול לדני הפדנט עסוק בדירה מס’ 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל- 50 ק”מ במינכן 72′. התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה”צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.28 שעות) ולכן יכול היה ההלך המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר. בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטבח.

בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס’ 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק נמו להם דיירי דירה מס’ 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס’ 3 לדירה מס’ 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים ולאחר שנודע להם הדבר נטשו דיירי דירה מס’ 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כמטחווי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס’ 1 אחד המחבלים עם רובה הקלצ’ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס’ 2 נאספו ע”י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי במינכן. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס’ 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס’ 3 תישאר עלומה לנצח. ההלך ד”ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון וכותב בספרו “ההליכה לאולימפיאדה” את זיכרונו המצמרר כלהלן : “כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס’ 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע”י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו . אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס’ 2 (על אברהם מלמד לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס’ 2”. מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס’ 3 והובילו אותם לדירה מס’ 1 מבלי שששת דיירי דירה מס’ 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני מוסיף : “בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. לא הייתה לו מלאכה רבה”.

טקסט תמונה :  דירה מס’ 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. ליד הדלת של החדר העליון בדירה מס’ 1 שבו התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, ובחדר הזה רוכזו תשעת בני הערובה, נראה כתם דם גדול של יוסף רומנו ומעליו סימני קליעי הקלצ’ניקוב שחוררו את גופו, הרגו אותו, ונתקלו בקיר. היה ברור כי מרים המשקולות יוסף רומנו ניהל עם המחבלים קרב אבוד מראש בידיים חשופות. (תיעד וצילם את התמונה למחרת הטבח הסייף הישראלי האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. החדר העליון בדירה מס’ 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. סימני הטבח ברורים. הרִצפה רווייה בדמו של יוסף רומנו שנלחם במחבלים בידיים חשופות עד שהוכרע ע”י קליעי רובי הקלאצ’ניקוב שלהם. רואים את פגיעות הכדורים בקיר. (תיעוד וצילום של הסייף הישראלי האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . גב’ אנקי שפיצר אלמנתו של אנדרה שפיצר מתבוננת יממה לאחר הטבח בדירה מס’ 1 בה הוחזקו תשעת בני הערובה בתנאים תת אנושיים . (התמונה באדיבות גב’ אנקי שפיצר אלמנתו של אנדרה שפיצר ז”ל מאמן נבחרת ישראל בסיוף באולימפיאדת מינכן 1972. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חוזר בארונות מתים הביתה. 11 ארונות הנרצחים עטופים בדגלי הלאום טרם הטסתם משדה התעופה הבינלאומי של מינכן במטוס “אל על” לנמל התעופה בלוד. ארונו של דוד ברגר הוטס לקבורה באוהיו – ארה”ב על פי בקשת המשפחה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בוקרו של יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 . שדה התעופה הבינלאומי של מינכן . נותרו שני שליש משלחת שממתינה לעלייה למטוס “אל על” יחד עם השליש האחר שחוזר הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ד”ר קורט ווייגל, דן אלון, אסתר רוט – שחמורוב, יהודה וויינשטיין, יוסף “יושו” ענבר, טוביה סוקולסקי מציץ, ספורטאי ישראלי לא מזוהה, גד צברי, שלומית ניר, ושר החוץ הגרמני וולטר שִיל שבא להיפרד מהמשלחת. (התמונה באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שדה התכופה הבינלאומי של מינכן. בעוד אנשי אל על מעמיסים את ארונות הנרצחים, נפרד שר החוץ המערב גרמני וולטר של (Walter Scheel) במרכז מהמשלחת הישראלית החוזרת עטופה יגון ארצה. יו”ר הוועדה המארגנת ד”ר ווילי דאומה החליט לוותר על הפרידה מהמשלחת הישראלית השכולה. מימין בכובע לָבָן זהו יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבָּר יו”ר הוועד האולימפי הישראלי. (התמונה באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשֶה לְךָ עֲמָלֵק” (!) ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17. 

בתאריך 5 בספטמבר 2016 מלאו 44 שנים לרצח הנפשע של 11 ספורטאים ישראליים חסרי מגן ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים מזוינים ברובי קלאצ’ניקוב ורימונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. קבוצה של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף מחופשת לספורטאים אולימפיים נושאים תיקי ספורט “PUMA” בתוכם ארוזים רובי הקלאצ’ניקוב, עשרות מחסניות טעונות כדורים, ורימוני רֶסֶס – דילגה בקלי קלות ב- 04.30 לפנות בוקר ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר המקיפה את הכפר האולימפי מהצד הצפון – מערבי שלו. הרצח המתועב בוצע חמישה ימים לפני תום המשחקים האולימפיים של מינכן 72′. מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינית לוּטִיף עִיסָא עָפִיף היה מצויד במודיעין מוקדם אודות כתובת מגוריהם של הספורטאים הגברים במשלחת ישראל בכפר האולימפי רחב הידיים בסמוך לקומפלקס האולימפי. הספורטאים הגברים הישראליים התגוררו בחמש דירות (בעלות שני מפלסים כל אחת) בגובה פני רחוב קונולי 31, וללא שום אבטחה ביטחונית של השב”כ ו/או של המוסד (לידיעת קוראי הבלוג : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן 72′ נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים. האתלט האמריקני ג’יימס קונולי (James Connolly) היה אלוף אולימפיאדת אתונה 1896 בקפיצה משולשת, 13.71 מ’). שתי הספורטאיות היחידות במשלחת האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית ניר גרו בנפרד במגורי הנשים בכפר האולימפי כ- 150 מטר בקו אוויר מרחוב קונולי 31. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. שמונת המחבלים דילגו ללא קושי כשהם מחופשים לספורטאים נושאי תיקים (בתוכם מוחבאים רובי הקלצ’ניקוב הטעונים ורינוני רסס), מעל הגדר הנמוכה כדרכם של המוני ספורטאים שחזרו לכפר האולימפי בדרך זו לאחר בילוי בפאבים ובמועדוני הלילה של מינכן עד השעות הקטנות של הלילה. כ- 70 אולי 80 מטרים לא יותר הפרידו בין גדר הכפר הנמוכה לרחוב קונולי 31. בתוך שתי דקות הגיע לוּטִיף עִיסָא עָפִיף שהכיר את השטח היטב ליעד הישראלי עם שבעת המחבלים הנוספים שלו והשתלט מייד על דירה מס’ 1 של מגורי הספורטאים הישראליים בבניין ברחוב קונולי הארוך. בדירה מס’ 1 התגוררו שבעה ספורטאים שלנו. חמישה מאמנים לאומיים עמיצור שפירא (א”ק), קהת שור (קליעה), משה “מוני” וויינברג (היאבקות), אנדרה שפיצר (סיוף), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקלות), ושני שופטים בינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקלות). טוביה סוקולסקי הצליח להימלט מדירה מס’ 1 בשנייה אחרונה ממש וכך ניצלו חייו. המחבלים ירו עליו אולם החטיאו. שניים מתוך האחד עשר, מאמן ההיאבקות משה “מוני” וויינברג הי”ד ומרים המשקלות יוסף רומנו הי”ד נורו ונרצחו בדם קר בנסיבות שונות ובהפרשי זמנים קצרים כבר ב- בוקרו של יום שלישי ההוא ב- 5 בספטמבר 1972 בבניין המגורים של המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. תשעה ספורטאים ישראליים אחרים נשבו בכוח הנשק ו- נלקחו בני ערובה, כשהם נכלאים כפותים בידיהם ורגליהם בקומה השנייה של דירה מס’ 1, שהייתה שייכת כאמור לחמשת המאמנים הישראליים ולשני השופטים הישראליים האולימפיים הבינלאומיים. כולם נורו ונרצחו מאוחר יותר בדם קר בחצות הלילה בעיצומו של מבצע חילוץ עלוב וכושל של משטרת מינכן, כשהם ישובים וכפותים בידיהם ורגליהם ללא כל יכולת להגן על עצמם, בבטנם של שני מסוקים של משטרת מינכן, שנחתו בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק המרוחק כ- 23 ק”מ מהקומפלקס האולימפי של מינכן 72′. ואלו הם : מרים המשקלות דוד ברגר הי”ד, המתאבק אליעזר חלפין הי”ד, מאמן הא”ק עמיצור שפירא הי”ד, יוסף גוטפרוינד הי”ד שופט בינלאומי בהיאבקות , המתאבק מרק סלאבין הי”ד, המאמן הלאומי בקליעה למטרה קהת שור הי”ד, יעקב שפרינגר הי”ד שופט בינלאומי בהרמת משקלות, מרים המשקלות זאב פרידמן הי”ד, המאמן הלאומי בסיוף אנדריי שפיצר הי”ד.

munich 1972 the 11 victimsטקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ע”י שמונה מחבלים מארגון “ספטמבר השחור”. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו מראה פנורמי של הכפר האולימפי במינכן בן 5000  דירות שאכלס בין 15 באוגוסט  ל- 11 בספטמבר 1972 כ- 10000 ספורטאים, מאמנים, מלווים, שופטים, ועסקנים. הבניין בו התגוררו הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי מס’ 31 שכן בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי ונראה מהצד האחורי של המרפסות, שני מלמטה מצד שמאל (בחלק העליון של התמונה). בסיום המשחקים נמכרו הדירות לאזרחי מערב גרמניה. (התמונה בסיוע ובאדיבות DOZ והוועדה המארגנת. ארכיון יואש אלקרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 24  באוגוסט  1972. הכפר האולימפי. זהו ראשיתו של רחוב קונולי המרווח, הארוך, ורחב הידיים. משלחת ישראל התגוררה בסוף הרחוב בבניין מס’ 31, בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי. בתמונה נראה הקלע הנרי הרשקוביץ (מי שנשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972) כשהוא מנופף בידו לשלום לצלם. (מקור הצילום שמור . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפת הקומפלקס האולימפי במינכן 1972 (המתקנים האולימפיים + הכפר האולימפי)

טקסט מסמך : זהו שרטוט צפון / דרום של הקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 הכולל את הכפר האולימפי ואת המתקנים האולימפיים. ניתן לראות כי ה-  IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי של הטלוויזיה והרדיו שכן כ- 250 מטרים ממגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. (בסיוע ובאדיבות הוועדה המארגנת ו-  DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 היה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי וסגנו של יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני ד”ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף וסגנו יוסוף “טוני” נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים עם הקיטבגים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ’ניקוב ורימוני הרסס דילגו בארבע בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד שלהם, ועשו זאת ללא קושי. 

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972. תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט “ממבט ציפור”, בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע”י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך נראה כשהוא משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו כ- 200 מ’. הרחוב מתחיל בכיכר “קונולי – פלץ” (Connolly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” המרוחק כ- 23 / 22 ק”מ מהקומפלקס האולימפי של מינכן . השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס’ 31. (באדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אֵש עם שמונת המחבלים ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת הספורטאים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד”ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. עליבותו, פחדנותו, והססנותו השפיעו במישרין על פיקודיו הנרפים.

 סוף הפוסט מס’ 636 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 29 בספטמבר 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *