פוסט מס' 34. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (11). פוסט מס' 34. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2012.
הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר העיקרי והיסודי והכתיבה המסיבית התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 בתום ולאחר ההפקה הנפלאה, המדויקת, והמרשימה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO בראשה ניצב הספרדי מנולו רומרו (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization), והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
————————————————————————————————-
פוסט מס' 34 : הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2012.
————————————————————————————————-
פוסט מס' 34. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (11). פוסט מס' 34. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 34. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 11). פוסט מס' 34. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי..
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן1972" נעשה על ידי במשך עשור בין השנים 2000 ל- 2010.
זָכוֹר אֶת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17
הקדמה : מבצע ההפקה של מנהל מחלקת הספורט דן שילון את שידורי מינכן 1972 דרש ממנו לא רק כושר ארגון וידע טלוויזיוני, אלא גם יכולת שכנוע. הנהלת רשות השידור והטלוויזיה ובראשם מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור יבד"ל לא צפו ולא העריכו נכונה את עוצמת הסקרנות הישראלית וחשיבות שידורה של אולימפיאדת מינכן 1972 בהיקף נרחב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 נכללו בתוך קנה מידה ואינדקס כללי של המילה "ספורט". הספורט נחשב לסטראוטיפ שָגוּר וְנָדוֹש והשידורים הישירים בהשתתפות ספורטאים ישראליים בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם ה- 2 נתפשו כרוטינה, כאיזה דבר לא כל כך חשוב. אבל לא רק הם . גם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל יבד"ל (בן 87 היום), מנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל יבד"ל לא גילו התלהבות ו/או יוזמה מיוחדת כדי לסייע לדן שילון. זה היה מדהים. המסמכים מוכיחים כי הוא דן שילון נותר לבד במערכה. באופן בלתי הגיוני לחלוטין נדחקו שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 לפינה מבודדת ואחורית בעדיפות השיקולים התוכניים, התקציביים, והטכנולוגיים של מנהיגות רשות השידור. דן שילון הנמרץ והדבק במשימה בדרכו הטלוויזיונית להפקת שידורי מינכן 72' יחדיו עם סגנו אלכס גלעדי צעדו בדרך טלוויזיונית לא סלולה ומלאת מהמורות.
אי אפשר היה להשוות את היכולת הזעומה של רשות השידור הציבורית בראשית ימיה ואת היוזמה הטלוויזיונית הרעועה שלה בימי אולימפיאדת מינכן 72' לכמות הכּשרון והאיכות בהם ניחנו ביד נדיבה מובילי שידורי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים באולימפיאדת מינכן 72'. אנשים כמו ליאונרד גולדנסון (Leonard Goldenson) , פְרֶד פּירס (Fred Pierce), רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge), הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), ובּוֹבּ טְרָאקִינְגֶ'ר (Bob Trachinger) מהנדס הטלוויזיה הראשי של חטיבת הספורט ברשת ABC בימים ההם, היו ראויים למדליית זהב אולימפית על המרץ התקשורתי שלהם שלא ידע ליאות . שלושים ושבע שנה חלפו מאז אולימפיאדת מינכן 72'. לא היה צריך להמתין זמן כה רב כדי להבין שרשות השידור מילאה אז תפקיד עיתונאי שולי ולא כיאות ולא כפי שמצפים מכל רשת טלוויזיה באשר היא וודאי לא כשמדובר ברשת טלוויזיה ישראלית טלוויזיונית מונופוליסטית בשעה שספורטאי מדינת ישראל צועדים לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב1945 על אדמת גרמניה רווייה דם יהודי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא התכוונה למלא את ייעודה העיתונאי ב- 1972. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב גם בהתחשב באמצעי השידור המעטים וכוח האדם הקטן והלא מאומן שעמדו לרשותה. ב- 8 באוגוסט, ימים ספורים לפני צאתו לאולימפיאדת מינכן 72', שלח דָן שִילוֹן מכתב לדָוִד שְנָיְידֶר ז"ל איש הביצוע של חטיבת ההנדסה , ובו נאמר כי עליו לדאוג להקלטת כל שידורי האולימפיאדה שיועברו לארץ באמצעות לוויין התקשורת [1] על טייפים של שני אינטש : "אם התוכניות שתשודרנה ממינכן , לא תוקלטנה בארץ , לא יישאר בידינו זכר מצולם כלשהו מן האולימפיאדה", כתב דן שילון לדוד שניידר [2]. צריך להבין כי טייפים 2 אינטש להקלטת השידור האלקטרוני על מכונות ה- Video Tape Recording (בקיצור VTR) היו מצרך יקר בימים ההם. סרטי ההקלטה האלה שרוחבם היה באמת 2 אינטשים (כ-5 ס"מ) וניתן להקליט עליהם תוכן Video באורך זמן בן שעה או שעה וחצי , היו כבדים ומסורבלים, כשם שהטכנולוגיה הייתה אז מסורבלת ואיטית. הטייפים האלה נארזו בקופסאות מיוחדות ועלותם נסבה על 62 דולר לטייפ אחד. דוד שניידר שלח את מכתב הבקשה לאישור למנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור והוסיף בכתב ידו על המכתב המודפס של דן שילון לתדהמת כולם הערה משלוֹ, "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. על השאר ניתן להתגבר". תשובתו של איש ההנדסה הנציחה את הביורוקרטיה הכבדה שהשתלטה על הטלוויזיה משחר נעוריה.
דוד שניידר ז"ל יוצא שורות רדיו "קול ישראל" היה שנים רבות הממונה הטכני הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על התיאום והקצאת האמצעים הטכניים השונים, ניידות שידור, אמצעי עריכה והקלטה ב- VTR, שימוש ביחידות המיקרוגל (העברת תמסורת סיגנל השידור מניידות השידור השוהות ועסוקות בעבודתן בחוץ לבניין הטלוויזיה בירושלים) בין זרועות ההפקה השונות בבניין הטלוויזיה . מפני שהביקוש עלה תמיד על ההיצע הפכו פגישות ההפקה בחדרו צר המידות של דוד שניידר לוִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה בעיקר של עוזרות ההפקה. לא פעם אחת ראיתי אותן יוצאות דומעות מחדרו. הן לא הצליחו להגשים את חלומות המפיקים ששלחו אותן לגוֹב האריות כדי להשתלט על אמצעי השידור שנראו להם דרושים לצורך הרמת ההפקה, אך שבו מאוכזבות בידיים ריקות.
שמו של דוד שניידר ז"ל הפך למושג בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בלב שכונת רוממה בירושלים בימים ההם לפני ארבעים שנה. פִּשְרוֹ של המושג או הכינוי "דוד שניידר" חפפה את המונח קמצנות. שניידר היה איש הגון וישר שהזכיר את שַר האוצר יגאל הורביץ שתמיד אמר, "אני רוצה לתת – אבל אין לי". דוד שניידר ניסח זאת בצורה ציורית יותר, "אני כמו אותה הצרפתייה שאמרה כי היא יכולה להציע רק מה שיש לה". הוא היה איש שנוא ואהוב בבניין הטלוויזיה באותה מידה. למרות שהחזיק בתפקיד חשוב במערכת לא היה מאושר בעבודתו מפני שהייתה מורכבת כל העֵת ממפגשים יִצְרִיים עם אנשי הפקה אמביציוזיים, חלקם מוכשרים מאוד, שביקשו לעשות טלוויזיה טובה יותר בתנאים מגוחכים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור אישר בסופו של דבר לדן שילון לרכוש 40 טייפים 2" (אינטשים) חדשים לצורך הקלטת שידורי אולימפיאדת מינכן 72', והשידורים הוקלטו אומנם כראוי [3].
טקסט תמונה : ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 8 באוגוסט 1972. זהו המסמך המקורי ששלח דן שילון לדוד שניידר, 18 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. דוד שניידר הוסיף בכתב ידו הערה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, כלהן : "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. על השאר אפשר להתגבר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [4].
מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תפשה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה רק בת 5 שנים בלתי מוכנה. לא היו לה מספיק טייפים להקלטת אירועי המלחמה. מכיוון שלסטריאוטיפ הספורט הוענקה תמיד עדיפות משנית ניתנה הוראה למחוק 20 טייפים של שידורי הספורט עליהם הוקלטו מיטב האירועים האולימפיים של מינכן 72' עם קולם של דן שילון, נסים קיוויתי, ואלכס גלעדי, כדי לפנות את הרצועות המגנטיות לטובת הקלטת שידורי המלחמה. צריך להודות לגב' יפה מישורי המנהלת היעילה והמסורה של חמש לשכות מנהלי הטלוויזיה בשנים 1982- 1970 (נקדימון "נקדי" רוגל, ישעיהו "שייקה" תדמור, ארנון צוקרמן, יצחק "צחי" שמעוני, וטוביה סער) ששמרה על כל פיסת נייר וכל בדל מכתב ומסמך מהימים ההם, ותייקה אותם בתיק מיוחד שפתחה לעצמה וקראה לו, "תיק אולימפיאדת מינכן 1972". ההתכתבויות ההן נשמרו וניתן ללמוד מהן על התנהלות ומצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. יפה מישורי שייכת לדוֹר הוותיק של מקימי הטלוויזיה מימיה הראשוני. היא ילידת 1934 בחיפה ובת שכבת גיל של מנהלי הטלוויזיה ארנון צוקרמן וישעיהו "שייקה" תדמור. אישה רצינית בעלת משמעת ומוסר עבודה, פדנטית, ויישרת דרך, ודייקנית חסרת תקנה.
טקסט תמונה : גב' יפה מישורי בראשית הקריירה של ברשות השידור בשנות ה- 60 של במאה הקודמת (מימין) המנהלת היעילה והמסורה של לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו תדמור בשנים 1973 – 1971. (באדיבות גב' יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : גב' יפה מישורי בחלוף שנות דוֹר ב- 1998 כמנהלת מחלקת שידורי הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות גב' יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עם תום ההכנות לשידורים נקבעה לשון מוסכמת של מגישי הרֶצֶף וההגשה המעבירים את השידורים למינכן. ההודעות האלו שימשו מעין קוֹד התראה לדן שילון היושב במינכן כי מעתה ואילך השידור שלוֹ. הנה לשונה של אחת מהן : "נותרו פחות מיומיים עד לפתיחת המשחקים האולימפיים במינכן . אנו מביאים הערב את השידור הראשון שלנו במסגרת השידורים המיוחדים מן האולימפיאדה . נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון הנמצא כרגע באולפן השידורים במינכן". טקסט אחר היה, "במינכן החלו היום התחרויות הראשונות במסגרת המשחקים האולימפיים, נעבור עתה אל דן שילון באולפן השידורים שלנו במינכן". או, "בבריכה האולימפית במינכן נערכות בשעה זו תחרויות הגמר בשחייה , נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון במינכן". הודעות הרֶצֶף האלו היו אז הכרחיות במדיום הטלוויזיוני כדי למנוע טעויות ב- Continuity של תקשורת השידור המורכבת שמצטברת על המסך בעת ובעונה אחת ממקורות שונים. שמו של דן שילון ומראה זיו פניו קרן ונישא ברבים. האיש הפך לגיבור טלוויזיה של חובבי הספורט במדינת ישראל. נראה שהכול היה מוכן לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הלימודית תחת ניהולו של ד"ר יוֹנָה פֶּלֶס הסכימה לפנות חלק מזמן השידור שלה לטובת השידורים האולימפיים. יאיר אלוני מ"מ הנִצחי בבניין והבוס של יאיר שטרן ושלי בהיעדרו של דן שילון הורה למנהלת מחלקת ההגשה והרֶצֶף דַלְיָה מוֹר לשדֵר הודעת תודה ביום שישי – 1 בספטמבר 1972 בנוסח : "תודתנו למרכז הטלוויזיה הלימודית על שהעמידה לרשותנו זמן שידור זה, ובאדיבותה מתאפשר שידור יומן האולימפיאדה בשעה זו".
לתוך קלחת השידורים הזאת ניסו להידחס יוסף בר-אל שהיה אז מנהל מחלקת השידורים בשפה הערבית ועורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר, שהיו כפופים למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. כבר אז שרר מתח שידורים עַז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לבין השידורים בעִברית. ליוסף בר-אל הייתה סיבה טובה כל השנים לפַתֵּח רגשי נחיתות. מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג פסחו עליו ועל מַחְמוּד אַבּוּ – בָּכֶּר עורך הספורט שלו . הם לא ספרו אותם. מחמוד אבו בכר נעלב עד עמקֵי נשמתו ושלח מכתב תלונה חריף מאין כמוהו לבוס שלו יוסף בר-אל נגד הנהלת רשות השידור המוחה על אי הכללתו בצוות השידור האולימפי הנימוק הראשון שעלה במכתבו של עורך הספורט בשפה הערבית היה היבט הסברתי ולא ההיבט העיתונאי. בכך הייתה חולשתו של מכתב המחאה הזה. הוא למד ממורו ורבו את חשיבות "ההסברה" ולא את החשיבות הדיווח והסיקור העיתונאי בטלוויזיה [5].
טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח מחמוד אבו בכר עורך הספורט בטלוויזיה בשפה הערבית למנהל הישיר שלו יוסף בר- אל. המכתב נכתב בדם ליבו אך עסק בהיבטים הסברתיים במקום בדיווח עיתונאי. המכתב חשף היטב את רגשי הנחיתות הטבועים באנשי הטלוויזיה בשפה הערבית לעומת כתבי ושדרי מחלקת הספורט של הטלוויזיה בשפה העברית בראשותו של דן שילון, וגם את הקנאה היוקדת בהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יוסף בר-אל קיבל נִפעם ונרגש את המכתב של עורך הספורט שלוֹ. בו במקום שלח אותו בהתלהבות בצירוף המלצה שלוֹ למ"מ מנהל הטלוויזיה באותה שעה יצחק "צחי" שמעוני (בהיעדרו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור) , בו הוא תומך בהטסת מחמוד אבו בכר לאולימפיאדת מינכן 72', והוסיף : "אינני מסכים עם הסגנון אך מזדהה עם המשאלה ותומך בה…את כיסוי נסיעתו של עורך בודד בשפה הערבית ניתן לממן מתקציב החדשות בערבית ואין כל הצדקה לעורר 'התמרמרות מיותרת' כשמדובר בסכומים פעוטים יחסית , הקשורים בהחלטות בעלות השפעה די עמוקה והמעוררת תסכולים שמקורם במשקעי העבר בעיקר…אני בטוח שניתן לתקן את המעוות", כך כתב יוסף בר-אל [6]. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ששימש כמנהל התוכניות ומילא באותו הרגע גם את תפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל היעדרו הזמני של ישעיהו תדמור, העביר את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והעיר בכתב ידו על גבי מכתבו של יוסף בר-אל, "זו הפעם הראשונה שאני שומע על פנייה כזאת ואינני רואה דרך לטפל בה כמ"מ (ממלא מקום). בהיעדרו של ישעיהו תדמור אני מעביר את הפנייה אליך".
טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בעניינו של עורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר. המסמך הזה תויק והושלך לאוצר המלך. לטמיון. לא יצא ממנו כלום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הנהלת רשות השידור על כל גווניה לא התייחסה ברצינות לבקשתו של יוסף בר- אל לשלוח איש משלו לאולימפיאדת מינכן 72' מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ביטל את בקשתו ודחה אותה על הסַף . מחמוד אבו בכר נשאר בבית ולא התפטר. גם הבוס הישיר שלו לא נטש את משרתו. זה לא היה סוד שההנהלה הראשית של רשות השידור העניקה עדיפות יֶתֶּר ללא כל השוואה למחלקת הספורט של דן שילון על פני אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית יוסף בר-אל ומַחְמוּד אַבּוּ בָּכֶּר. פער איכות עצום הפריד בין השתיים. הן היו רחוקות האחת מרעותה כרחוק מזרח ממערב . לא היה שום בסיס להשוואה. צריך לציין שמחלקת הספורט בערבית תרמה פעמים רבות במו ידיה לחוסר מקצועיותה. השִיא היה כשהמערכת הספורט שלה בתמיכתו של יוסף בר-אל שידרה במשך שנים רבות על המסך שלה את תחרויות ההיאבקות העלובות , "תפוש כפי יכולתך" , שאין להן דבר עם הספורט , עם רוח הספורט , ועם הגינות המאבק. זוהי תוכנית זֶבֶל טלוויזיונית (Television Trash) של משחק מכור מראש. "משחק מכור מראש", הוא מונח שהומצא והוגדר בצורה נבונה ע"י אנשי הטלוויזיה של העולם הנאור. רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC דחתה בשאט נפש את תוכניות ההיאבקות "Catch as you can" והעיפה אותן לפח האשפה. ה- BBC מעולם לא הרשה ולא הסכים לשדר את "ה- Trash" הטלוויזיוני הזה על המסך שלוֹ, אך היא נרכשה ונקנתה בעיניים עצומות ע"י יוסף בר-אל מרשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV. קניית מִשדרי תוכניות הנֶפֶל האלו ושידורן על מסך הטלוויזיה בישראל בשנים ההן (לפני יותר מ- 41 שנים) העידה על הרוכשים את מה שהעידה על מפיקיה ומחולליה באנגליה. זאת הייתה בושה וחרפה טלוויזיונית.
דן שילון ואלכס גלעדי האמונים על שידורי כדורגל וכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאו למינכן בלתי מוכנים ואינם מצוידים ביֶדַע של מרבית ענפי הספורט האולימפי. הם היו אנשי הפקה מצוינים, אך לא היה להם צֵל של מושג בצורכי השידור האולימפיים, בהיסטוריה האולימפית, והכרת רוב מקצועות הספורט של אולימפיאדת מינכן 72'. את חלקם ראו לראשונה בכלל על מסך הטלוויזיה, ואותם היה עליהם לשדר לצופים בישראל מפני שהופיעו בתפריט השידור היומי שהכינו הגרמנים. הם גם לא ערכו לעצמם כל השתלמות מקצועית קודמת בארץ . אלכס גלעדי זוכר בשיחות התחקיר עמי : "ממש לא היה לנו מושג במקצועות הספורט האולימפיים המשניים. הכל היה בחיתוליו . גם הידע הספורטיבי שלנו וגם ההשכלה הטלוויזיונית אך היינו צעירים ונלהבים וצריך להודות שהתגלחנו על חשבון זקנו של הציבור". מגזין הטלוויזיה "מבט ספורט" נבנה בעיקרו בימים ההם ממשחקי הכדור הפופולאריים ורחוק מרחק רָב מהמקצועות האולימפיים האחרים. הכל היה כל כך ראשוני וכבר מלוּוֶה בקרבות בירוקראטיים. דן שילון ואלכס גלעדי היו שני שדרים שהיו צריכים גם להפיק את עצמם . הם נדרשו להשתלט ולשָדֵר עשרים וחמישה ענפי ספורט. זוהי כמובן משימה בלתי אנושית ובלתי אפשרית . מנהליהם עשו להם עוול ושלחו אותם למאבק חסר סיכוי במינכן 72'. אתה זקוק למינימום כמות אנושית כדי להפוך את מוצר השידור לאיכותי. רשתות טלוויזיה ממלכתיות בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחברות מלאות ואקטיביות כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), כמו SVT השוודית, NRK הנורווגית, DR הדנית, ORF האוסטרית, ו- YLE הפינית שלחו קבוצות של עשרות שדרים וטכנאים. רשת ה- BBC האנגלית שרשות השידור כה ביקשה להידמות לה שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' קבוצת הפקה ושידור בת 65 אנשים. 15 מהם היו שַדָּרֵי טלוויזיה.
צחוק הגורל היה שההחלטה המשותפת של המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הנוגעת לשיתוף כה מועט של שַדָּרִים במשלחת השידור (ללא כל גיבוי טכני) , באירוע ספורט המוני שהפך לאובייקט שידור מבוקש כאולימפיאדת מינכן 72' , הפכה לתקדים . נסים קיוויתי הציל את המוניטין של הטלוויזיה הישראלית ששילמה לו גרושים מפני שהיה בכלל שַדָּר Free lancer, וטרם עובד מן המניין של רשות השידור. הוא היה במקור שדר של ה- BBC ועיתונאי ב- "ידיעות אחרונות" והבוסים שלו נוח מוזס ודוב יודקובסקי הסכימו להשאילו לדן שילון. נסים קיוויתי שַדָּר ספורט דגול ונפלא העביר בקולו בשידורי טלוויזיה ישירים את ההצלחות הפנומנליות של השחיין האמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz) בבריכה של מינכן 72' ושל הרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן (Lasse Viren) על המסלול. לאסה ווירן זכה בשתי מדליות הזהב במינכן 72' בריצות ל-5000 מ' ו-10000 מ'. אירוני לחשוב שמנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי שירש את מקומו של שמואל אלמוג ז"ל החליט להשתמש בתקדים שקבעו שמואל אלמוג ושייקה תדמור של שימוש במינימום כוח אדם גם בשידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976. שוב היה זה נסים קיוויתי שַדָּר שכיר שהחזיק את ראשה של רשות השידור מעל פני המים מבלי שהיה עובד קבוע שלה. המנכ"לים שבאו בעקבותיו של יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ואורי פורת לא היססו ואימצו גם הם אל לִבָּם את תקדים שמואל אלמוג. למערכה באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נשלחו ארבעה שדרים בלבד. באולימפיאדת סיאול 88' היו לי חמישה שַדָּרִי . המעט נחשב אז להמון. הדוֹר הזה איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו בשנות ה- 50 ואח"כ בטלוויזיה הישראלית מאז סוף שנות ה- 60. ב- 1952בהיותו בן 26 הוא נכח כשדר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק כמו האָצָן דוד טבק , הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נווה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גליק, זורק הדיסקוס אורי גלין, לאה הורוביץ – זמרי, אולגה וויטנברג, תמר מטל, השחיין נחום בוך, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לובין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה החמיצה, והם החמיצו את הטלוויזיה. ראה גם עשרת הכרכים של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "הפקות חובקות ארץ ועולם", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".
עוֹל כבד במיוחד הוטל על אלכס גלעדי כשדן שילון פקד עליו לשָדֵר Off Tube ממרכז השידורים הבינלאומי במינכן 72' מִגוון של ענפי ספורט אולימפיים שאינם מוכרים לוֹ, ונכללו בתקציר השידור הגרמני היומי. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ערב אחד נדרשתי ע"י דן שילון לשָדֵר את אחת התחרויות של חתירה בקייאק בסְלָאלוּם במים סוערים. היית עסוק גם בענייני הפקה של השידורים וסייעתי לשילון אך אַצתי למרכז השידורים הבינלאומי לעבר עמדת השידור שלנו ה- Off tube שהייתה ממוקמת כאמור ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. לא היה לי מושג במה מדובר. בכניסה למרכז השידורים פגשתי איש ביטחון נוֹטֵר גרמני שהסביר לי בקצרה את חוקי תחרות החתירה בקיאקים, ענף ספורט פופולארי בגרמניה ובאירופה בכלל. מצויד בידע המינימאלי הזה שידרתי את התחרות לירושלים והאינפורמציה שהעברתי ארצה התקבלה כאמינה אולי גם מפני שהצופים הישראליים היו משוללי כל הבנה בענף הספורט הייחודי הזה שמוכר היטב באירופה אך לא באסיה". השידור הישיר של גלעדי היה מופלא. שימשתי יחדיו עם יאיר שטרן כעורך השידורים האולימפיים בירושלים ו- ראיתי בו באלכס גלעדי אז גאון שידור. לא הבנתי מהיכן יש לו ידע כה רב במקצוע ספורט שהוא במינכן ואני בירושלים חוזים בו בפעם הראשונה בחיינו.
טקסט תמונה : 1971. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון. שימש עזר רב לדן שילון בכיסוי הטלוויזיוני הישראלי את משחקי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72' . זוהי תחרות חתירה בקייאק במים סוערים באולימפיאדת מינכן 72'. אלכס גלעדי נדרש לשדר ישיר בטלוויזיה מקצוע ספורט שלא ראה מימיו וגם לא הכיר את החוקה הקונקרטית שלו. נוטר גרמני שעמד סמוך לעמדת השידור Off Tubeב- IBC במינכן הסביר לו בקצרה את החוקים ומהות התחרות. עם האינפורמציה הזאת יצא אלכס גלעדי לדרך. (באדיבות וסיוע DOZ ו- ZDF).
דן שילון הפך לעת מצֹא שַדָּר התעמלות. אפילו לא היה לו פרשן. דן שילון שידר את תרגיל הקרקע הווירטואוזי הבלתי נשכח של המתעמלת הרוסייה אולגה קורבוט (Olga Korbut) על המִזְרָן בו זכתה במדליית הזהב . רבים חשו כי לשַדָּר הספורט הזה אין כל זיקה וקשר למקצוע. הוא היה שַדָּר טלוויזיה שאמוּן על כדורגל וכדורסל אך נטול כל מושג בזירת ההתעמלות. ענף ספורט אולימפי יפהפה ומורכב מאוד בביצועים שלו וגם בשיטת ניקוד. למזלו נעימת הגָ'בָה – ג'וֹנְס (Java Jones) שליוותה את הביצועים הנפלאים של אולגה קורבוט היללה את המתעמלת ועמעמה את חוסר בקיאותו של השַדָּר. הוא לא היה צריך לדבר יותר מידי. התמונות והמוסיקה עשו זאת במקומו. אולגה קורבוט הייתה הנציגה החדשה של הספורט הסובייטי שחשף סגנון חדש בהתעמלות נשים במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. סגנון מרהיב ואקרובטי ושונה לחלוטין מסגנון ההתעמלות של הגברדייה הוותיקה עליה נמנו היהודייה ההונגרית אגנס קלטי שהייתה אלופה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, המתעמלת הסובייטית מאריסה לאטינינה (אוקראינית במקור) והייתה אלופת אולימפיאדות מלבורן 56' ורומא 60' והמתעמלת הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה אלופת אולימפיאדות טוקיו 64' ומכסיקו 68'. במינכן 72' קם דור חדש של מתעמלות ובראשן הסובייטית לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הבלארוסית אולגה קורבוט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כשרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת האלה . אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית . האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים , והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רנאלד קניש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת 10 ׁעֶשֶרׂ הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב ותהילת עולם.
טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים , הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש . (באדיבות IOC, DOZ, ו- ZDF).
אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נולדה בעיר גְרוֹדְנוֹ בבֶּלָארוּס ב- 16 במאי 1955 כדי להיות אלופה אולימפית בהתעמלות . בגיל 10 התגלתה ע"י מאתרי כישרונות רוסיים ומייד נכנסה לבית ספר מיוחד להתעמלות וספורט של ברה"מ בגרודנו שהיה פס ייצור לאלופים אולימפיים ואלופי עולם. רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) התמנה למאמנה האישי ב- 1965. הוא היה איש מופנם, קפדן, וקשוח ובעל סבלנות ברזל. היה לו חלום. הוא ביקש להפוך את אולגה קורבוט בתוך שבע שנים לאלופה אולימפית. מינכן 1972 הייתה המטרה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה ילדה ממושמעת וקיבלה את גזר הדין. רֶנָאלְד קְנִיש עשה אותה לא רק מתעמלת אלופה אלא גם לאקרובטית בעלת מוניטין עולמי. היא הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שביצעה סלטה לאחור על קורה אולימפית שרוחבה 10 ס"מ. אולגה קורבוט התאמנה כל יום במשך שבע שנים בין עֶשֶר לחמֵש עשרה שעות ושיננה בתוך כך עשרות אלפי פעמים את האלמנטים המורכבים שאִפיינו את תרגיליה והפכו זה מכבר להרגל תנועתי שלה. היא הגיעה מוכנה למשחקי מינכן 72' [7]. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה דֶגֶם התעמלות שונה מהאלופות הקלאסיות שקדמו לה . רנאלד קניש יצר לראשונה מודל של ספורטאית רזה וצנומה כמעט אנורקטית בת 17 עם צמות וצִיצִי של ילדה בת 11. היא התאמנה שבע שנים בפרך וברציפות באלמנטים המסובכים של ההתעמלות האקרובטית הלקוחים מקרקס וגובלים בסכנת חיים . רֶנָאלְד קְנִיש לא הרפה לרגע וחניכתו אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לשיאה הספורטיבי בזמן הנכון באולימפיאדת מינכן 72'. היו מאחוריה 17000 (שבע עשרה אלף) שעות אימון. היא הייתה עכשיו נערה בת 17 ו- 3 חודשים אך נראתה כילדה. אף על פי כן הייתה מתעמלת חזקה וגמישה מאוד מבחינה פיסית ובעלת כשרון מנטאלי שאִפשֵר לה להתמודד עם הלחצים הנפשיים הקשים בעת התחרויות. דן שילון היה בר מזל לתאר את מבצעיה המופלאים למען צופי הטלוויזיה בישראל.
האיכות המקצועית של שידורי הצוות הישראלי מאולימפיאדת מינכן 72' הייתה ירודה, אבל איכות סיגנל תמונת ה- Video שהם שלחו לנו הייתה מדהימה . הגרמנים הפיקו תמונת צבע ב-Video בשיטת השידור החדשה שלהם בטלוויזיה שנקראה : B PAL 625. התמונה אמנם נקלטה בישראל בשחור/לבן אך הייתה חדה וברורה מכל הסיגנלים האחרים שנראו עד אז בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. טובה יותר מהסיגנלים בצבע של צרפת (625 SECAM) ושל ארה"ב (525 NTSC). בפעם הראשונה ראינו בישראל את השימוש באלמנט השידור הטלוויזיוני Blue Screen DOZ העניקה ב- 1972 את אפשרות לשימוש בטכנולוגיה הזאת בשידורי האולפן של רשתות הטלוויזיה השונות במרכז השידורים במינכן, ובכך יצרה משמעות עיתונאית יתירה לשידורים הבוקעים מהאולפן. בשעה שדן שילון הגיש את השידורים מהאולפן במינכן 197, יכולה הייתה הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל להכניס באמצעות אפקט "המסך הכחול" (Blue Screen שנראה כמו טְרִיק טלוויזיוני מדהים בתוכנו באותה תקופת בראשית) ברקע שלו את תמונת הבריכה השחייה האולימפית או את תמונת אִצטדיון הא"ק, ובכך ליצור אילוזיה ולשוות מראה טלוויזיוני כאילו דן שילון נמצא באמת בעצמו באתרי התחרויות. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת אד הוק DOZ (כללה 3000 עובדים והורכבה משתי רשתות הטלוויזיה הציבורית הגרמניות ARD ו- ZDF) דיברה בשפה עיתונאית שטרם הייתה מוכרת בישראל.
מי שהציל את משלחת השידור במינכן 1972 היה נסים קיוויתי. הוא היה קרן האור היחידה בחוויית השידור האולימפית, דרגה מעל כולם. אולי בכמה דרגות. שידורי הא"ק והשחייה שלו מאולימפיאדת ממינכן 72' (אלה שנותרו לפליטה על הטייפים שלא נמחקו) ינונו לנצח. הוא היה שַדָּר מלא ידע ורֶגֶש שדיבר עברית תקנית. הא"ק זרמה לוֹ בדם עורקיו. הוא הספיק לשדר ישיר מגוון גדול של תחרויות מהמסלול והשדה, וגם את הישגיה המזהירים של אסתר שחמורוב בריצות 100 מ', והעפלתה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות לנשים באולימפיאדה. רצח אחד עשר הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 קטע גם את תהילתו האולימפית של נסים קיוויתי. אף אחד לא ידע להעריך בימים ההם עד כמה האיש הוא שַדָּר טלוויזיה מוכשר ומרשים. בידיו של נסים קיוויתי נפלה זכות גדולה להיות השַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, במסלולי הא"ק באצטדיון האולימפי וגם בבריכת השחייה. הוא עבד קשה ובכישרון סביב מחוגי השעון.
אפקט ה- Blue screen שלא היה מוכר לנו בא לידי ביטוי מרהיב בטרם ריצותיה של אסתר שחמורוב. האפקט הטכנולוגי אִפשֵר לבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז להריץ מחדר הבקרה של אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן את תמונת הפילם של אסתר שחמורוב האצנית הישראלית הנאה לבושה בגופייה ומכנסי Shorts ומתחממת ליד אדני הזינוק אצטדיון האולימפי ברקע של תמונת ה- Video של השַדָּר – מגיש דן שילון היושב באולפן במינכן. אסתר שחמורוב נראתה מלאת ביטחון עצמי כשהיא מתכוננת לריצה הבאה שלה. שערה השחור אָסוּף ומסורק כמעין צמה. זאת הייתה אינפורמציה אלקטרונית משולבת שהועברה בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל בה דן שילון מנווט את השידור הישיר מהאולפן ומוסר אותו לשַדָּר נסים קיוויתי שיושב בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי . לרגע נדמה היה שהם יושבים סמוכים זה לזה . האינפורמציה המשולבת יצרה מקדֵם אפקטיבי של השידור הישיר . סוג של Lead in ו- Promotion שחיבר טוב יותר את הצופים לכתבה המשודרת. נושא העלילה עסק באצנית הווירטואוזית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 שהייתה אלופת ישראל ומשחקי אסיה 1970 בבנגקוק בריצות הקצרות 100 מ' ו-200 מ', ריצת 100 מ'משוכות, קפיצה לרוחק, וקרב חמש לנשים. היה ערך מוסף להצגתה טרם התפתחות עלילת התחרות. זה היה ביום שני – 4 בספטמבר 1972. לדאבון לֵב בפעם האחרונה, יממה לפני האסון.
עם הגיעה של המשלחת האולימפית של ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972, היא נערכה על פי הוראת ראש המשלחת שמואל ללקין לביקור היסטורי במחנה ההשמדה דכאו (Dachau) ליד מינכן . נוכחות חובה של חברי המשלחת ספורטאים וספורטאיות, מאמנים, מלווים, ועסקנים. אחר כך נקבע גם מפגש מתוכנן בכפר האולימפי עם שחקן – כוכב התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי כוכב המחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי הזמין את המשלחת הישראלית כולה לראות את ההצגה "כנר על הגג" בערבו של יום שני של 4 בספטמבר 1972, משהו בסביבות תשע בערב. בדיעבד התברר כי זה היה שעות ספורות לפני הרצח והטבח.
זכוּר היטב הטקסט מלא ההוֹד של נסים קיוויתי כשפתח את השידור ישיר בהופעתה המרהיבה של אסתר שחמורוב על המסלול האולימפי וסח למיקרופון, "שוב פועם הלב הישראלי כאן במינכן הנה היא אסתר שחמורוב שלנו". רֶטֶט חלף בלבם של צופי הטלוויזיה בארץ למִשמע התיאור שלו שהיה כל כך אנושי ומיוחד במינו. נסים קיוויתי הספיק לשָדֵר בטרם האסון את הניצחון המזהיר של הרץ פיני הדגול למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצת 10000 מ' על מסלול הא"ק שזכה גם במדליית הזהב גם בריצה ל-5000 מ'. הוא שידר ישיר את זכייתו הכפולה של האָצָן הסובייטי (אוקראיני במקור) וואלרי בורזוב בשתי הריצות הקצרות ל-100 מ'ו-200 מ'. בורזוב לעג לספקנים ולתיאוריה המעניקה עליונות לאצנים השחורים על האדם הלבן . הוא היה אז הספרינטר הטוב בעולם וניצח אתלטים שחורים ולבנים כאחד . הרץ הפיני פקה וואסאלה גבר על קיפצ'וגה קיינו מקניה ונטל את הבכורה בריצה ל- 1500 מ'. האמריקני הלבן פְרָנְק שוֹרְטֶר ניצח את הרצים האפריקניים בריצת המרתון . נסים קיוויתי היה השַדָּר בהאי לישנה של דן שילון במינכן 72'. אי אפשר לשכוח גם את התיאור הנפלא שלו ניצחון הדרמטי והמפתיע של הרץ האוגנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות וכמובן את השידורים הישירים הבלתי נשכחים המתארים ומותירים זיכרון נצח מהופעתו של השחיין היהודי אמריקני האגדי מרק ספיץ בבריכה. נסים קיוויתי שידר לצופי הטלוויזיה בישראל את תחרויות הא"ק האלה בצורה שאין טובה ממנה . הוא פשוט היה שדר א"ק ואיש טלוויזיה ברמה אחת מעל כולם.
השידורים הישירים המעטים והתקצירים הליליים המאוחרים והקצרצרים נכנסו לרוטינת שידור . יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט, יאיר שטרן, ואנוכי, יצאנו מדעתנו בכל פעם שהסתיימו. הצגת ספורט אדירה ונדירה שרק קמצוּץ ממנה שוּדַר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.
טקסט תמונה : שבת בצוהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . משלחת ישראל עוזבת את המגורים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בדרכה לאצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מחווה קידה (במרכז) למצלמה. עוד אפשר להבחין בשורה הקדמית מימין ביצחק כספי (במשקפי שמש), ד"ר שאול לדני (מוסתר ומציץ למצלמה), נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' (מרכיב משקפי שמש ומשופם), יוסף רומנו (מתכופף), משה "מוני" וויינברג, זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השתתפותה של משלחת ספורטאים רשמית ישראלית הנוטלת לראשונה חלק בתחרויות האולימפיות הנערכות על אדמת גרמניה הייתה בעלת חשיבות היסטורית. עשרים ושבע שנים חלפו מתום השואה ומסיומה של מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ומאז שגרמניה הנאצית השמידה שישה מיליון יהודים. 32 ספורטאים, מאמנים, מלווים , ושופטים בינלאומיים של מדינת ישראל העומדים ליטול חלק באולימפיאדת מינכן 72' היווּ הוכחה לניצחונו של דוֹר השוֹאָה והתְּקוּמָה. אסמכתא מובהקת להתחדשותה של האומה היהודית שקמה מן האֵפֶר על רקע זיכרון מַר ושָחוֹר משְחוֹר. ראש המשלחת שמואל ללקין חש כי אווירת התעלות שררה בקרב הספורטאים בטרם טקס הפתיחה. כולם היו לבושים בחליפות הייצוג, מעונבים, וחבשו כובעים לבנים. הם נראו כאילו יצאו מחנות אופנה. הספורטאים זכרו את רגשות הגאווה שמילאו אותם בטרם עזבו את המגורים בדרכם לאצטדיון האולימפי במינכן. יוסף רומנו ז"ל (מהנרצחים הראשונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הפגין את כוחו בטרם מצעד הפתיחה והניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר ז"ל. יוסף ענבר יליד ווינה ממייסדי קיבוץ גבעת חיים וספורטאי בעברו (היה שוער נבחרת "הפועל" בשנות ה- 30) שיתף פעולה והתנהג כאיש שרירים. זאת הייתה תמונה בלתי נשכחת שהצביעה על מורל גבוה ששרר בשורות המשלחת. כל מחיצות הוסרו.
טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחבת מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הישראלית מניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואליק ללקין , יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל , וחיים גלובינסקי . מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס . (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי) .
טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 בעת החדשה של מינכן 1972. אור היום הבהיר מאיר היטב את יציע המכובדים באצטדיון האולימפי. כולם נראים שבעי רצון ומתפעלים מטקס הפתיחה הצבעוני והמרשים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני, רעיית נשיא גרמניה, גוסטאב היינמן נשיא מערב גרמניה, אוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), והקנצלר הגרמני ווילי בראנדט. (באדיבות ובסיועה של DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הדבר הראשון שעשתה המשלחת האולימפית של ישראל בראשותם של ה- Chief de mission שמואל ללקין ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" ענבר עם הגיעה למינכן, ובטרם טקס הפתיחה, היה לבקר במחנה הריכוז דכאו הסמוך לבירת באוואריה, כדי להניח שם זרי זיכרון לזכר קורבנות השואה.
טקסט תמונה : 22 באוגוסט 1972. משלחת ישראל מניחה זרי פרחים במחנה הריכוז "דכאו" בפאתי מינכן טרם פתיחת המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. הראשון מימין בשלישייה המובילה נושאת הזר הוא יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין של הצועדים מאחור : השחיינית שלומית ניר (בת קיבוץ איילת השחר), אישה לא מזוהה, המתאבק אליעזר חלפין, ראש המשלחת שמוליק ללקין (גבוה מכולם), הקלע הנרי הרשקוביץ' (נושא הדגל של משלחת ישראל בטקס הפתיחה), חיים גלובינסקי, ויצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), לא מזוהה, ויצחק אופק (גם הוא מרכיב משקפי שמש). (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ביקור משלחת ישראל במחנה הריכוז דכאו הידוע לשמצה ליד מינכן . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק (פוקס) ז"ל, שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושופט ההיאבקות הבינלאומי גדל הגוף וגבה הקומה יוסף גוטפרוינד ז"ל (מנרצחי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל משתתפת בטקס האזכרה לנספים במחנה הריכוז דכאו (Dachau) ליד מינכן. (באדיבות ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המשלחת חזרה מביקור הזיכרון בדָכָאוֹ וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי המתין להם שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי שכיכב בהצלחה רבה בעת ההיא במחזמר "כנר על הגג" שהוצגה בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי נפגש עם ראש המשלחת שמואל ללקין והזמין אותו ואת ספורטאיו להיות אורחיו בתיאטרון ולחזות בהצגה הפופולארית. שמואל ללקין בחן בקפידה את לוח התחרויות האולימפי ואז הוחלט כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בהצגה ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. זה היה התאריך הנוח ביותר. הופעתו של שמואל רודנסקי בכפר האולימפי עוררה התרגשות והספורטאים הישראליים ביקשו להצטלם עמו למזכרת.
טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי המככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני במינכן מזמין את ספורטאי משלחת ישראל להיות אורחיו ולחזות בהצגה . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אסתר רוט – שחמורוב, שמואל רודנסקי, וזליג שטרוך. מאחור נראה ד"ר מתי קרנץ. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חלפו עשרה ימים מאז טקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972. המשחקים האולימפיים עשו כבר שני שלישים מכברת הדרך בת שישה עשר הימים. הארגון הגרמני היה מדויק ויעיל. הייתה תחושה שהעניינים מתנהלים כהלכה ועל מי מנוחות. בערבו של יום שני – 4 בספטמבר 1972 התארחה המשלחת האולימפית הישראלית בתיאטרון העירוני של מינכן וחזתה בהצגה "כנר על הגג" בה כיכב שחקן "הבימה" הידוע שמואל רודנסקי. מנהל המשלחת שמואל ללקין ארגן את ההסעה. כל 31 הספורטאים, המאמנים, וראשי המשלחת נדרשו לנסוע באוטובוס אחד לתיאטרון. רק מאמן הסיוף אנדריי שפיצר נעדר מהביקור ההוא בתיאטרון. שמואל רודנסקי קיבל את פניהם אישית. ביקור המשלחת הישראלית בתיאטרון הגרמני במינכן הפך לאירוע תקשורתי מסוקר כמו הביקור ההיסטורי של ספורטאי ישראל במחנה הריכוז הנודע לשִמצה דכאו ערב המשחקים שם הניחו זרים לזכר הנספים בשואה. מינכן בירת באוואריה ידועה במרתפי הבירה שלה. אדולף היטלר עשה שם את צעדיו הראשונים בשנות ה- 20 לכיבוש השלטון וייסוד הרייך ה- 3. כעבור חמישים שנה אירחה מינכן את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש. צבעים מרהיבים ומרץ נעורים ליוו את המשחקים. התקשורת הגרמנית עקבה אחרי תנועת המשלחת הישראלית בעיר ותיעדה את מסעה. עיתונאים וצלמים זרים רבים נוכחו במפגש רווי השמחה והגעגועים של שמואל רודנסקי עם הספורטאים הישראליים. הכל היה מאורגן היטב והלך למישרין על פי התוכנית. המפגש עם שמואל רודנסקי הסתיים לקראת חצות וספורטאי המשלחת הישראלית עשו דרכם חזרה באוטובוס למגורים שלהם ברחוב קונולי 31 ב- כפר האולימפי כשהם שמחים, מחייכים, וטובי לב.
פרופסור שאול לדני זוכר היטב את הפרטים בשיחות התחקיר עמי : "אני סיימתי את תחרות ההליכה שלי ל-50 ק"מ ביום ראשון לפנות ערב- 3 בספטמבר 1972. סיימתי בזמן של 4 שעות ו- 24 דקות ודורגתי לבסוף במקום ה- 19. הלכתי להצגה "כנר על הגג" בראש נקי. הרי לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר שלמחרת. התחרויות היו כבר מאחוריי. כולנו היינו סקרנים וחיכינו לראות מה תעשה אסתר שחמורוב".
טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72". המקום הוא התיאטרון העירוני של העיר מינכן בירת באוואריה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חבר של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי , ההלך ד"ר שאול לדני (ממושקף), מאמן הקלעים קהת שור, ראש המשלחת שמואל ללקין לוחץ את היד לשמואל רודנסקי ומברך את השחקן הישראלי. בגבה למצלמה זוני אסתר שחמורוב שמסתירה את חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.
שידורי הטלוויזיה ממינכן 72' לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון, אלכס גלעדי נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא מהנהלת רשות השידור כאילו כיסוי אולימפיאדת ע"י הטלוויזיה הישראלית הוא דבר שבשגרה .
במין צירוף מקרי לא מפתיע פרסם ביום שני – 4 בספטמבר 1972 אריה אבנרי כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מאמר גדול ממדים שכותרתו הייתה, "הכפילות בין רדיו 'קול ישראל' ל- "גלי צה"ל" תידון בקרוב ברשות השידור". המאמר לא עסק בדיווחים התקשורתיים מהאולימפיאדה אלא במאבק בין שתי רשתות הרדיו על אוזני המאזינים שהגיע לשיאו במכתב חריף ששלח מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ובו תלונתו שהתחנה הצבאית פולשת לתחום הנושאים האזרחיים. מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הגיב מייד, "יש אצלנו מקום גם לשידורים שאינם צבאיים מובהקים".
זה לא היה עוד סוד כי מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הדינמי והבלתי נלאה מתמודד בכוחות שווים עם הפופולאריות של רדיו "קול ישראל". שמואל אלמוג היה עד לכשרונו התקשורתי והתחרותי של יצחק לבני ברדיו הוותיק ולא אהב את זה. ברור שנאמנותו הייתה נתונה מראש למשה חובב. שמואל אלמוג לא רצה את יצחק לבני ברשות השידור בשום תפקיד ובאמת במכרז למנהל הטלוויזיה שהתקיים ב- 1 באוגוסט 1973 לאחר התפטרותו של ישעיהו תדמור, מכרז שגם יצחק לבני הציג בו את מועמדותו והישגיו בגלי צה"ל, מנע מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם את בחירתו של לבני לתפקיד. שמואל אלמוג קידם את ההחלטה למנות את ארנון צוקרמן למשרה הבכירה . בתקופת כהונתו של הוועד המנהל הקודם של רשות השידור בשנים 1972- 1969 עלתה אומנם לדיון שאלת התיאום בין שתי תחנות הרדיו ואף הופעלה במסגרת זאת 'וועדת תיאום" אלא שמעולם לא נערך דיון מעמיק ורציני בנושא זה . חברי הוועד המנהל הקודם בראשותו של ד"ר חיים יחיל (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היו מודעים לכך ששליטתם על התחנה הצבאית מוגבלת למסגרת תוכניות אזרחיות בלבד בעוד שהתוכניות הצבאיות כפופות לשלטונות צה"ל . יו"ר הוועד המנהל הקודם של רשות השידור ד"ר חיים יחיל ז"ל הגיב לסיטואציה : "אי אפשר לומר כי אני מאושר מהמצב הקיים אך העובדה שלוח המשדרים של שתי התחנות עומדות לביקורת הוועד המנהל – היא חשובה". שמואל אלמוג ז"ל לא הסתיר את העובדה כי היה מאושר יותר לוּ הייתה כפיפותו של מפקד התחנה יצחק לבני למנכ"ל הרשות גדולה יותר בדומה לכפיפותם של הממונה על הרדיו והממונה על הטלוויזיה אליו. כאשר החל לפעול לפני כמה חודשים ב- 1972 הוועד המנהל החדש בראשותו של היו"ר החדש ד"ר וולטר איתן (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היה ברור כי ההתפוצצות תגיע בהזדמנות הראשונה והדבר אירע אף מוקדם מן המשוער.
מנהל המחלקה הכלכלית של ראשות השידור אמר כי ההוצאות השנתיות של גלי צה"ל מסתכמות ב- 10.000000 (עשרה מיליון) ל"י מתקציב הביטחון. משה חובב האשים את גלי צה"ל כי במרוצת השנים האחרונות שינתה התחנה את אופייה והפכה לתחנה אזרחית לכל דבר, למרות שחוק רשות השידור מגדיר אותה "כתחנת שידורי צבא ההגנה לישראל". בגלי צה"ל מרובות התוכניות האזרחיות מן הצבאיות ובאורח טבעי הפכה תחנה זו למתחרה מובהקת לכל רשתות השידור של רדיו "קול ישראל". משה חובב האשים את יצחק לבני כי חלק מעובדי "קול ישראל" ובעיקר הבכירים מגויסים לתחנה הצבאית במסגרת שירות מילואים. המילואימניקים משדרים במסגרת גלי צה"ל תוכניות שמתחרות בתחנה האזרחית בה הם עובדים. משה חובב טען גם שאותם האומנים שמופיעים ברדיו "קול ישראל" מופיעים גם בגלי צה"ל דבר שמבטל את הבידול והייחוד של "קול ישראל" ומטשטש את הגבולות בין שתי תחנות הרדיו.
מפקד גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי תמה על פרסום המכתב של משה חובב בעת הזאת, ואמר, "למשֶה חוֹבָב יש כנראה קשיי עיכול של עובדת קיום תחנת רדיו שנייה בישראל. היה לו אולי נוח יותר לוּ שידורי קול ישראל' היו היחידים במדינה, וייתכן שזהו סימן מובהק להצלחת גלי צה"ל, שאם לא כן לא היה טורח לכתוב את מכתבו". תחנת הרדיו של גלי צה"ל העבירה אז את מהדורות החדשות של רדיו "קול ישראל", ויִצְחָק לִבְנִי הודיע שאין לו כל בעיה להכין עם צוותיו מהדורות חדשות משלוֹ אבל הדבר מיותר. בזמנו הועלה הנושא השנוי במחלוקת הזה בוועד המנהל של רשות השידור ולבני אמר שאם גלי צה"ל היו מקבלים את חלקם מהכנסות אגרת הרדיו היה הדבר אפשרי".
טקסט מסמך : יום שני – 4 בספטמבר 1972 . הסכסוך הגדול בין מנהל רדיו "קול ישראל" משֶה חוֹבָב לבין מפקד גלי צה"ל יצחק לבני . רצח י"א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 דחה את המאבק והעימות בין שתי תחנות הרדיו . (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות") .
ביום שני לקראת חצות – 4 בספטמבר 1972 חזרו הספורטאים הישראליים מההצגה "כנר על הגג" למגוריהם ברחוב ג'יימס קונולי 31 והלכו לישון מאוחר מהרגיל לקראת יום התחרויות הבא. הם לא שיערו בנפשם כי יתעוררו לשחר מחריד.
סוף הפוסט מס' 34. הועלה לאוויר על ידי ב- 4 בספטמבר 2012. ראה המשך בפוסט "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" (רשימה מס' 12). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
[1] לוויין ה- Primary האטלנטי. מרחף בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה.
[2] ראה נספח : מכתבו של דן שילון מ- 8 באוגוסט 1972 המבקש ממנו לדאוג לאספקת טייפים 2" (שני אינטשים) לצורך הקלטת שידורי הטלוויזיה מאולימפיאדת מינכן 72'. רוחב הפס המגנטי של רצועת ההקלטה הייתה 2" (אינטשים), קצת יותר מ- 5 סנטימטרים.
[3] חלק ניכר מהקלטות אולימפיאדת מינכן 72' על טייפים שני אינטשים נמחק עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים 1973 כדי לפנות מקום להקלטות אירועי המלחמה.
[4] הערה : י. תדמור הוא ישעיהו תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. י. אלוני הוא יאיר אלוני ממלא מקומו של דן שילון בעריכת שידור המשחקים האולימפיים של מינכן 72' בירושלים . י. פלג הוא יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט בירושלים.
[5] ראה נספח : מכתבו המחאה של עורך הספורט בערבית מחמוד אבו בכר מ- 31 ביולי 1972 המוחה על אי הכללתו בצוות השידור של אולימפיאדת מינכן 1972.
[6] ראה נספח : מכתבו של יוסף בר- אל יבד"ל מ- 31 ביולי 1972 למ"מ מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל , המבקש לשלוח את עורך הספורט בערבית מחמוד אבו בכר לאולימפיאדת מינכן 72'.
[7] הערה : המתעמלת אגנס קלטי (בת 88 היום) מי שהייתה אלופת ההתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 טענה בפניי בעקשנות בריאיון שקיימתי עמה בביתה בהרצליה כי רלאנד קניש מאמנה של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט במינכן 72' ובֶּלָה קָארוֹלִי מאמנה של המתעמלת הרומנייה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ'י באולימפיאדת מונטריאול 1976 התעללו בחניכותיהם ודרשו מהן לבצע תרגילי התעמלות שסיכנו את בריאותן וחייהן.
סוף פוסט מס' 34 (רשימה מס' 11). הועלה לאוויר על ידי ב- 4 בספטמבר 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט מס' 34. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (11). פוסט מס' 34. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2012. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>