פוסט מס’ 12. חולשות טלוויזיוניות בשידור וניהול. מונדיאל צרפת 1998. מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא היה אורי פורת ז”ל. זאת הייתה הקדנציה ה- 2 שלו. הוא לא השלים אותה והתפוטר באוגוסט 2001. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס’ 12. כל הזכויות שמורות. 23.8.2012

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו ועיצובו. לפעמים קופצות מילים ושורות בעת העברת הפוסט ממערכת הניהול האחורית אל הבלוג הראשי. אני עֵר לשיבוש. 

הערה 2 : הפוסטים מתעדכנים גם לאחר שראו כבר אור.

הערה 3 : התמונות והטקסט נמצאים תחת זכויות יוצרים. אין להעתיקם ולא לעשות בהם כל שימוש.

ביום חמישי שעבר – 16 באוגוסט 2012 עשו צעירים ירושלמיים מעשה נבלה. הם ערכו לינץ’ באזרח ערבי בשם ג’אמל ג’ולאני במטרה להורגו. דינם של הנבלים הוא אחד ומיידי. מאסר ממושך בן עשרות שנים מאחורי סוגר ובריח. לא פחות (!). עונשים חמורים חייבים להטיל גם על אזרחים ישראליים המתעמרים בעובדים זרים.

———————————————————————————

פוסט מס’ 12 : הועלה לאוויר ב- 23 באוגוסט 2012.

———————————————————————————

חולשות טלוויזיוניות בשידור וניהול. מונדיאל צרפת 1998. מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא היה אורי פורת ז”ל. זאת הייתה הקדנציה ה- 2 שלו. הוא לא השלים אותה והתפוטר באוגוסט 2001. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס’ 12. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ ואת רשות השידור בשל מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

חולשות טלוויזיוניות בשידור וניהול. מונדיאל צרפת 1998. מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא היה אורי פורת ז”ל. זאת הייתה הקדנציה ה- 2 שלו. הוא לא השלים אותה והתפוטר באוגוסט 2001. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס’ 12. כל הזכויות שמורות.

הקדמה 

ב- 2009 – 2008 שימשתי מבקר טלוויזיה במדור הספורט של העיתון “ישראל היום” על פי בקשתו של עורך המדור אלי סהר. בטרם חתימת חוזה העבודה עם העיתון רציתי להתייעץ עם בני משפחתי. מבקר טלוויזיה באשר הוא מוכר את נשמתו וזמנו למוֹלֶך הטלוויזיוני. שהיתי כבר זמן מה בעשור השמיני לחיי וביקשתי קונצנזוס משפחתי לעיסוק בג’וב החדש גם מפני היותי סבא פעיל לתשעה נכדים. כתיבת ביקורת טלוויזיה דורשת תשומת לב עצומה. וגם לאחר שאתה מקליד ושולח אותה לבוס שלך אתה חי במין סערת נפש של התרוממות רוח וייסורי מצפון יחדיו. מבקר טלוויזיה צובר לעצמו מעט ידידים והרבה אויבים. 31 מאמרי ביקורת  שלי שהתפרסמו ב- “ישראל היום” בשנה ההיא הולידו כמות בלתי נתפסת של 1000 שיחות טלפון לביתי של תגובות מתגובות שונות של כל מיני אנשי תקשורת ואזרחים שאת חלקם כלל לא היכרתי. אודי אשרי ז”ל (היה חניך שלי בקורס כתבי ספורט בטלוויזיה ב- 1976) מי שכתב בכישרון במקומון “העיר” ועיתון “הארץ” ונחשב לעיתונאי וכותב מחונן סיפר לי פעם בטרם מותו הטראגי, שכמבקר טלוויזיה של העיתון קיבל פי שבעים ושבעה יותר תגובות מאשר בכל הקריירה עיתונאית שלו (מותו הותיר בעיתון “הארץ” במשך זמן ניכר חלל גדול בתחום הקונקרטי הזה של ביקורת טלוויזיה עד להופעתו של המבקר הנוכחי מורָן שָרִיר). מסרתי לאלי סהר 32 רְשוּמוֹת של ביקורות טלוויזיה. אחת מהן לא התפרסמה על ידו בטענה שהחוזה עמי מאפשר לו להדפיס רק מאמר שבועי אחד ולא יותר. תקציבו דַל ואין לו מהיכן לשלם לי. הביקורת הנעלמה שלא ראתה אור מתפרסמת עכשיו ב- בלוג הזה כלשונה ולראשונה באיחור של יותר משלוש שנים. היא נשמרה במערכת ה- Word של המחשב שלי.

מעשה נבלה (2).

“מוצ”ש – 9 במאי 2009. ירושלים.

צווחות השירה הגזענית של אוהדי בית”ר ירושלים יחדיו עם שחקן נבחרת ישראל עמית בן שושן באצטדיון “טדי” בשבוע שעבר בעת החגיגה הלילית של הזכייה בגביע המדינה בכדורגל, “אני שונא את סלים טועמה – אני שונא את כל הערבים” הן מעשה נבלה. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון של כתב ערוץ 2 בן מיטלמן תיעדו חד משמעי את האירוע הנפשע. עד לרגע זה טרם נשמעה הודעת גינוי חריפה וחד משמעית של יו”ר ההתאחדות אבי לוזון ולא של קברניטי הספורט והענשה מיידית של המועדון לרבות הרחקתו של עמית בן שושן לאלתר משורות הנבחרת ומכַּר הדֶשֶא לחמש שנים.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה מעת לעת היא קלישאה, אך נכונה. ב- מוצ”ש, ב- 9 בחודש מאי של שנת 1998 חגגו אוהדי בית”ר בכיכר סַפְרָא בירושלים יחד עם האוהד מספר אחת והמעריץ הגדול של המועדון ראש העיר אהוד אולמרט זכייה שנייה רצופה באליפות המדינה (זכו באליפות גם ב- 1997). הזמר חיים משה הרים את המורל וראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן לברך. מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל שלח את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה (נקראה ה- “וֶורֶד”) ואת ה- בימאי נתן מנספלד לכסות את האירוע “האומנותי”, אולם ללא כתב. ראש הממשלה בנימין נתניהו התקבל ע”י ההמון הבית”רי המשולהב בקריאות קצובות  “מוות לערבים – מוות לערבים”. משקיבל את מיקרופון הטלוויזיה לידיו לא היסה את האספסוף המוסת וסיים את נאום הניצחון בבברכה המסורתית, “יאללה בית”ר”. שוב הדהדו הקריאות, “מוות לערבים”. למחרת שודר התיעוד של המעשה המביש במהדורת “מבט”. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת יצא להגנת ראש הממשלה בנימין נתניהו והאשים את עורכי החדשות בערוץ 1 אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בעריכה מגמתית ופִברוק הכתבה. הוא איים לפטר את יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. הקריאה הנבזית “מוות לערבים” חִלחלה אז ומחלחלת היום. גם אז נטמע מעשה הנבלה ללא תגובה ראויה של מנהיגי הציבור”. המאמר הזה לא פורסם מעולם ע”י מר אלי סהר עורך מדור הספורט של העיתון “ישראל היום”. ראה “מעשה נבלה” (1). 

מעשה נבלה (1).

אורי פורת ז”ל התמנה לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בפעם השנייה בחייו באפריל 1998 ע”י ממשלת ישראל בראשה ניצב בנימין “ביבי” נתניהו. תקופת המינוי במקומו של המנכ”ל היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל נועדה להימשך חמש שנים עד אפריל 2003. (אורי פורת ז”ל מונה לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלוֹ ע”י ראש הממשלה אז יצחק שמיר וכיהן בתפקיד בשנים 1989 – 1984). אינני יודע דבר מפרטי השיחה שהתנהלה בין ראש הממשלה למנכ”ל רשות השידור המיועד עֶרֶב המינוי באפריל 1998. אפשר רק לנחש. אך על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הגיע לתפקידו הרָם מהאגף הימני הפוליטי במדינת ישראל והצבתו של אורי פורת איש הימין מחדש בפסגת השידור הציבורי הייתה החלטה מחושבת שנועדה לשמור (היטב) על האגפים של בִּיבִּי. היו כמה מועמדים נוספים לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ולפחות שֵם אחד עלה תדירות בעיתונות באופן וודאי ו- כמועמד ראוי . זה היה אַמְנוֹן נָדָב המנהל הוותיק של רדיו “קול ישראל”. השיקולים שהביאו את בנימין נתניהו לתת צ’אנס שני לאורי פורת להיות שוב הממונה הראשי על השידור הציבורי – ברורים וידועים . אני בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומתווה את מדיניות שידורי הספורט של ערוץ 1 ראיתי באורי פורת מנקודת מבטי מינוי ראוי ומבורך. הוא היה בעיניי איש אָהוּב שסייע לי לחולל בקדנציה הראשונה שלו (בשנים ההן של 1989 – 1984ׂ ) את “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ / Roone Arledge” הראשונה באיכות וכמות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שמחתי לבואו וגם נתתי לו לדעת את זה. עכשיו ב- 1998 אני הייתי כבן 60 והוא בן 63. למינויו המחודש היו השלכות מרחיקות לכת. חלקן בלתי צפויות. בחלק מסוים של התנהלות מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה ה- 2 שלו, דן הפוסט הזה. המדיה הזאת רוויה אין סוף אמביציות ואנרגיות חסרות מעצורים שמשבשות לחלוטין את ההיגיון ושיקול הדעת.

טקסט מסמך : 4 במארס 1998. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ממנה את אורי פורת למנכ”ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום. על כתב המינוי חתום אהרון לישנסקי מ”מ מזכיר הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זמן קצר ביותר לאחר מינויו, מצא את עצמו מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בחודש מאי 1998 נאבק בכל כוחו בשני עורכי “מבט” הסוררים על פי טעמו , אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. המנכ”ל האשים את שניהם האשמה עיתונאית חמורה ביותר שלא שמעתי כמותה בעשרות שנות עבודתי כעיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא טען שהם שידרו לדעתו ביודעין כתבה מפוברקת, ערוכה מגמתית , ובעלת תוכן מטעה הקושרת את ראש ממשלת ישראל בנימין “ביבי” נתניהו להתעלמות מכוונת מקריאות קצובות של אוהדי בית”ר ירושלים , “מוות לערבים – מוות לערבים”, שנעשתה בנוכחותו בעת שהשתתף בכיכר ספרא (כיכר עיריית ירושלים) בעֵת חגיגת הזכייה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל במוצ”ש – 9 במאי 1998. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע למסיבת הניצחון זמן רב לאחר הקריאות הנבזיות של האוהדים וכלל לא שמע אותן. אילו היה באמת נוכח בשטח באותו הרגע לא היה נותן לזאת לקרות. אורי פורת קבע ששני עורכי “מבט” ערכו את הכתבה בזדון וקירבו את הופעתו של ראש הממשלה לקריאות הגנאי כדי להכפיש ולהבאיש את ריחו של בנימין נתניהו בעיני הציבור. באותה השבת ההיא זכתה בית”ר ירושלים באליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות לאחר שגברה בביתה באיצטדיון “טֶדִי” 0:1 על מכבי פ”ת משער של שחקן החיזוק ההונגרי שלה אִישְטְוָואן פִּישוֹנְט. ההתרגשות בירושלים הייתה עצומה. יוסי אבוקסיס שחקן בית”ר ירושלים בעת ההיא נבחר לשחקן העונה. בית”ר ירושלים הייתה בשיאה ואוהדיה הרבים החליטו לחגוג את הזכייה במוצאי שבת בכיכר העיר הלא היא כִּיכָּר סַפְרָא.

זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי כבר לא היו ארבע שנים בידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אבל יוסף בר-אל שהיה אז מנהל ערוץ 33 חשב שחגיגות הזכייה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה בהשתתפות זמרים ואמנים בנשף הן “סיפור וויזואלי” של זֶמֶר, שמחה, ועליצות”, ועל ערוץ 33 לפאר ולרומם אותן ולהביא את פרסום הנשף לכלל אזרחי ישראל. אף על פי שהצפייה בערוץ 33 של רשות השידור הייתה מינורית עד אפסית, בין % 0.00 ל-  % 1.00 במקרה הטוב, אישר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת אישור חריג לתפעל את ניידת השידור הגדולה ביותר של הטלוויזיה באותו מוצ”ש של 9 במאי 1998 . היה ידוע היטב למנכ”לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ואחריו אורי פורת כי ערוץ 33 מאז היווסדו ב- 1995 תחת הנהלת יוסף בר-אל מניב רייטינג מגוחך. (ראה טבלאות רייטינג של ערוץ 33 מצורפות בתקופה שיוסף בר-אל ניהל אותו בטרם התמנה למנכ”ל רשות השידור, משלושה תאריכים רנדומאליים : 12 במארס 2002, 13 במארס 2002, ו- 17 במארס 2002). צריך להבין כי הפעלת ניידות שידור בשבת גררה מעמסה כספית ותקצוב של שעות נוספות של העובדים ותשלום שכר שגבוה במאות אחוזים בהשוואה לעבודה ביום חול רגיל. יוסף בר-אל הציב את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 “הוֶורֶד” בכיכר ספרא.

טקסט מסמך מ- 12 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 12 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 13 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 13 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 17 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 17 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. זהו מר יוסף בר-אל בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלו כמנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית (החליף את שלמה ענברי קודמו בתפקיד). (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

דו”חות הרייטינג הללו שימשו עדות לטרגדיה הטלוויזיונית שמתרחשת מזה זמן רב בין כתלי ערוץ 33 . אורי פורת (כמו מוטי קירשנבאום לפניו) ידע שמדובר בערוץ טלוויזיה איזוטרי של רשות השידור שהוא ירוד ובעייתי ונטול רייטינג, וחסר כל חשיבות. האחריות רבצה על כתפיו. למרות ואולי בגלל זאת נתן אור ירוק להפעלת ניידת השידור הגדולה ועשרות עובדיה שאת תוצאות עבודתה יראה רק אחוז רייטינג אחד בודד נכלל הציבור. ערוץ 33 שידר ישיר במוצ”ש – 9 במאי 1998 מכיכר העירייה את חגיגת האליפות של בית”ר ירושלים יחדיו עם הקהל הקנאי והפנאטי של המועדון. הפקת השידור הישיר הזה נעשתה שלא על פי הסטנדרטים העיתונאים המקובלים שהציבו חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקתו הישירה מכִּיכָּר ספרא התבצעה ללא שַדָּר – עיתונאי מוביל מיומן המְכַוון את השידור וללא מערכת מסודרת המנהלת את השידור מן ההיבטים העיתונאיים ואמות מידה מוסכמות, כפי שמכירים אותן עיתונאי הטלוויזיה (וגם שדרני רדיו “קול ישראל”). בימאי ניידת השידור היה נתן מנספלד (לשעבר איש אולפני הרצליה) אבל לא נכח שם עיתונאי מנחה ו/או שַדָּר Play by play שיעלה בעת השידור הישיר על פרשת קריאות הנאצה של אוהדי בית”ר ירושלים. הפרשה המבישה עברה בשלום. אף על פי כן היה שם ילד אחד שראה את השידור הישיר ואמר “המלך עירום” ולחש את מה שראה ושמע לאבא שלו. זהו סיפור פנטסטי כיצד השתלשלו העניינים . הילד הזה הוא בנו של מנהל חטיבת החדשות דאז רפיק חלבי, אחד העיתונאים הטובים ביותר של השידור הציבורי בימים ההם.

טקסט תמונה :  שנות ה- 70 של המאה שעברה. אולפני הטלוויזיה בהרצליה. נתן מנספלד (משמאל) יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק חגי מאוטנר. יושב מימין השחקן מוסקו אלקלעי. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיכר העיר הירושלמית הוצפה בהרבה מצב רוח טוב, שירה, וריקודים. אחד מגיבורי החגיגות היה הזָמָר משה חיים שסִלסֵל את שירתו בקולו היפה. לפתע נטל לידיו את מיקרופון האפקטים התלוי על ה- גזוזטרה ליד בימת הכבוד ראש העירייה אהוד אולמרט הידוע כתומך נלהב של בית”ר ירושלים , וסיפר לקהל האלפים המריע, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הגיע למקום ומבקש לברך את הזוכים ומעריציהם . רוח תזזית נשבה עכשיו בכיכר העיר ושִלהבה את ההמונים. הייתה שם המולה עצומה. נשמעו שם זעקות קצובות, “יאללה בית”ר יאללה”, צעקות שמחה, “הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול”, ובצידם קריאות שנאה שוב ושוב, “מוות לערבים… מוות לערבים”. השאגות האלה קידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו . איש לא היסה את ההמון המשולהב לפני דברי הברכה של ראש הממשלה . גם לא ראש הממשלה ששמע אותן היטב . ביבי נתניהו סיים את נאום הניצחון הקצר במשפט קולע ואמר להמון החוגגים, “תנו לי לומר לכם שתי מילים בסיום” , ואמר למיקרופון, “יאללה בית”ר “. כך סיים לשאת את דבריו . הייתה שם התרגשות גדולה והשתלהבות יצרים. שוב פצחו הפרחחים בקריאות קצובות, “מוות לערבים…מוות לערבים…”. ראש הממשלה בינימין נתניהו לא הֵגיב ולא אמר דבר. הוא לא היסה את הפרחחים. קשה להאמין שלא שמע את הקריאות המתועבות האלה. גם אהוד אולמרט שתק.

מכיוון שלא הייתה נוכחת בניידת השידור כל מערכת עיתונאית וגם לא בתחנת האֵם, נותרה חגיגת האליפות של בית”ר ירושלים בהשתתפות ראש הממשלה ביבי נתניהו וראש העירייה אהוד אולמרט ועמה הצעקות “מוות לערבים”, ששודרה בערוץ 33 של רשות השידור הזניח והבלתי נצפה, כמו סוֹד כָּמוּס, ואשר מנהלו היה יוסף בר-אל הלא מוכשר. הרייטינג של ערוץ 33 נַע כאמור בין % 0.0 לבין % 1.00 במקרה הטוב. זה היה ידוע לכל בר בי רב ברשות השידור. וודאי לקברניטי רשות השידור.

הקָלֶטֶת המקורית של ערוץ 33 המספרת על חגיגות הזכייה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה הונחה ב- Intake של ערוץ 1. היא הגיעה לראשונה לידיו של משה גרטל ששימש אז עורך ומגיש של פינת ספורט קצרצרה בתוכנית “בוקר טוב ישראל” של ערוץ 1 בין 06.30 ל- 08.00 , ביום ראשון – 10 במאי 1998. התוכנית הזאת נכחדה זה מכבר. משה גרטל שלא צפה צפייה שלימה בקלטת, ערך ממנה במהירות לשידור בשעת בוקר מוקדמת עם אחד מהטכנאים (עורכי V.T.R) את הקטע האמנותי הראשון שנקרה בדרכו. הוא עשה עבודה עיתונאית דַלָה ולא שַם לֵב ולא הבחין בשערורייה של הקריאות הקצובות של אוהדי בית”ר ירושלים המוקלטת היטב על Track הסאונד של הקלטת, “מוות לערבים…מוות לערבים…”. עורך הספורט התרכז בשירתו של זָמָר החינגה חיים משה והשמחה הבית”רית סביבו , והחמיץ את העיקר. תוכנית הבוקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה בימים ההם לרייטינג מועט ודַל כמו ערוץ 33 ודבר השערורייה הנבזית היה אמור להיות בגדר סוֹד. אך מישהו בכל זאת ראה את השידור הישיר בערוץ 33, כרה את אוזנו, ושם לֵב לאירוע המביש. זה היה בנו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי שצפה בכפרו דליית אל כרמל בשמחה הבית”רית ושמע את דבר התועבה המתרחשת בשידור ישיר בערוץ 33 – ללא שדר מוביל וללא עורך עיתונאי. נתן מנספלד הבימאי בניידת השידור האלקטרונית ה- “וֶורֶד”, דאג לפתוח בווליום מלא את מיקרופון רעש הקהל (International sound). המצלמה והמיקרופון של הטלוויזיה אינם יודעים לסַנֵן ואינם יודעים לשקר ודבר התועבה תועד. הוא צולם והוקלט כפי שהוא ובמלוא עוצמתו. הבֵּן לחש לאָבִיו את תוכן השידור. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עיתונאי בכל רמ”ח אבריו הבין שיש לו סיפור חַם ביד ואץ להניח את ידו על הקלטת התמימה שכתב הספורט משה גרטל החמיץ את תוכנה. רפיק חלבי צפה בקלטת בעצמו והורה מייד ללא היסוס לעורכי “מבט” אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן להכין כתבה מפורטת אודות האירוע המביש של אמש בתשע בערב של יום ראשון – 10 במאי 1998, בו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו האיש שמינה את אורי פורת למנכ”ל רשות השידור , מתעלם במפגין בנאום הניצחון מקריאות הגנאי הקצובות ונִשנות של אוהדי בית”ר ירושלים, “מוות לערבים , מוות לערבים…”, ואיננו מתערב ולא מהסה אותן.

הכתבה שודרה במהדורת “מבט” באותו יום ראשון בתשע בערב – 10 במאי 1998, קבל עם ועדה, והראתה באמת את ראש הממשלה ביבי נתניהו נוֹאֵם בקבלת פנים המונית שערך ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בכיכר העירייה בבירה לאוהדי הקבוצה ולשחקנים לרֶגֶל זכייתה של בית”ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל . בכתבה נשמעות קריאות קצובות חוזרות ונשנות של חלק מהחוגגים, “מוות לערבים…מוות לערבים…” בעת שביבי נתניהו נושא את נאום הניצחון לכבוד אלופת המדינה בכדורגל קבוצת בית”ר ירושלים . בכתבה רואים בבירור כי ראש הממשלה איננו עושה כל ניסיון לבלום ולהשתיק את קוראי קריאות הנאצה וממשיך בנאומו כאילו לא קרה כלום. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ראה את “מבט” ונחרד. בו במקום היה נחוש והתגייס להגן בלהט על שולחו והממנה שלו.

מנכ”ל רשות השידור אורי פורת יצא מדעתו מרוב כעס בשל שידור הכתבה ב- “מבט” באותו יום ראשון בעֶרֶב של 10 במאי 1998. הוא חש אי נעימות רבה כלפי הממנה שלו והיה נחוש להגן עליו . אורי פורת סבר שאלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, פיברקו את הכתבה ששודרה כאמור ב- “מבט” באותו יום ראשון בערב ההוא של 10 במאי 1998. הוא חשב שעורכי “מבט” הצמידו את קריאות הקהל החוגג, “מוות לערבים…”, לנאומו של ראש הממשלה, בעוד בפועל הושמעו הקריאות על פי ידיעתו כשראש הממשלה עוד טרם הגיע להילולה ו/או כבר עזב אותה וכלל לא שמע אותן . אורי פורת יצא למלחמת חרמה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , וקבע שעורכי החדשות בערוץ הציבורי עשו יד אחת כדי לשָדֵר כתבה מפוברקת המכפישה ומבאישה את ריחו של ראש הממשלה ביבי נתניהו בעיני הציבור. מנכ”ל רשות השידור יצא להגן על האיש שמינה אותו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור באפריל 1998. הוא הִשהה מייד את אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן מעריכת “מבט”.

ביום שני אחה”צ – 11 במאי 1998 ביקרתי לצורכי עבודה במערכת של חטיבת החדשות השוכנת בקומה השלישית בניין הטלוויזיה ברוממה. שררה שם אווירת נכאים. בתא הזכוכית של המערכת ישבו שם נבוכים עד למאוד מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מהל החדשות רפיק חלבי, סגניתו יעל חֵן, והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. פני כולם היו נפולות. הם היו המומים מהחלטת מנכ”ל רשות השידור אורי פורת להדיח את שני עורכי “מבט” אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן.

barkai

טקסט תמונה : זהו אמנון ברקאי המפיק הראשי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות .

התבוננתי בהם. כולם שם נראו אובדי עצות וחסרי ישע. שאלתי את מנהל חטיבת החדשות כיצד “עלה” על מעשה הנבלה וקריאות השנאה האלה של החוגגים הנשמעות בכיכר סַפְרָא בעוד ראש ממשלת ישראל נוכח בשטח בסמוך מאוד לחוגגים המבישים. הוא רכן לעברי ולחש : “הבן שלי ראה את “בוקר טוב ישראל’ , והוא סיפר לי זאת באקראי”. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עשו את המוטל עליהם ויצאו להגן על אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. בכך השניאו גם את עצמם על המנכ”ל. פרשת קלטת בית”ר ירושלים הסתבכה.

ביום רביעי – 20 בחודש מאי של שנת 1998 התפרסמה ידיעה בעמוד הראשון של העיתון “ידיעות אחרונות”, ובה נאמר : “הכתבה בה שמעו קריאות “מוות לערבים” ליד ראש הממשלה עברה עריכה מגמתית . מסקנות הביניים מצביעות על כך שבכתבה נעשו עבירות אתיות וכי מה ששודר ב- “מבט” היה עיוות של המתרחש”. על הידיעה היה חתום ערן הדס כתב העיתון לענייני רשות השידור [1] .

טקסט תמונה : מאי 1998. קטע מהעיתון “ידיעות אחרונות”. הכתב האחראי על הידיעה הוא ערן הדס. מנכ”ל רשות השידור קובע נחרצות : “עריכת הכתבה הייתה מגמתית ושיקול הדעת היה לקוי. הכתבה הטילה כתם כבד על ראש הממשלה”. הוועד המנהל של רשות השידור קיבל את מסקנות הדו”ח. רשות השידור השתנתה באחת עם הסתלקותו של המנכ”ל הקודם מוטי קירשנבאום באפריל 1998 והופעתו המחודשת של אורי פורת. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” והמו”ל מר ארנון מוזס).

שבוע אח”כ ביום רביעי – 27 במאי 1998 שוב התפרסמה ידיעת ענק  בעמוד הראשון של “ידיעות אחרונות”, כתבתו של מר ערן הדס, וכותרתה, “הודחו עורכי “מבט” ששידרו את הכתבה “מוות לערבים”. נזיפה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולראש חטיבת החדשות רפיק חלבי” [2]. בדו”ח חריף שפורסם אתמול קובע מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, “כי מערכת “מבט” הציגה מצג שווא של האירוע האמיתי בפרשת שידור הכתבה עם הקריאות “מוות לערבים”, סילפה את דמותם של כלל אוהדי בית”ר ירושלים, והטילה כתם כבד על ראש הממשלה בנימין נתניהו” .בפרק המסקנות כותב אורי פורת : “דברים שהתאימו לתזה ולכותרת שהוכנה מראש נשלפו מתוך מקומם המקורי בסרט ההקלטה והודבקו יחדיו כאשר קטע שלם העלול לקלקל את הסיפור נמחק כלא היה. במילים אחרות , קודם יורים ואח”כ בעריכה מסמנים את עיגולי המטרה”. הידיעה שהתפרסמה בעיתונות היוותה האשמה כבדה שהטיח מנכ”ל רשות השידור בעובדיו והצבעת אי אמון מוחלטת בשני המנהלים הבכירים בטלוויזיה יאיר שטרן ורפיק חלבי. זה נאמר להם על ידו פנים אל פנים. אך מנכ”ל רשות השידור אורי פורת לא פיטר אותם מתפקידם והם לא התפטרו.

בגוף הכתבה הובאה גם תגובתו של אלישע שפיגלמן : “מסקנות הדו”ח הן משטרת המחשבות של ג’ורג’ אורוול (George Orwell)”. תגובת אנשים בכירים ב- “מבט” לדו”ח של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת הייתה כלהלן : “היריות נורו מלשכת ראש הממשלה – האקדח היה בידיו של אורי פורת”. ביום חמישי – 28 במאי 1998, פרסם העיתון “ידיעות אחרונות” מאת כתבו איתמר אייכנר, כותרת גדולה ובה נאמר : “סוף-סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1” , ופרשנות הכתב : “מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיבים בסיפוק לצעדים שנקט מנכ”ל רשות השידור וקביעותיו נגד עורכי “מבט”. בכותרת המשנה של הידיעה הופיע ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר : “אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת . הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד , גם לא לי” [3].

טקסט תמונה : קטע מהעיתון “ידיעות אחרונות” מ- 28 במאי 1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר, “אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת. הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לי”. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון מוזס) 

ביום שישי – 29 במאי התפרסמה ב- “ידיעות אחרונות” כתבה גדולה של יָעֵל גְבִירְץ אודות מנכ”ל רשות השידור אורי פורת שכיהן בתפקידו קצת יותר מחודש ימים ואודות מדיניות השידור שלוֹ . “מי הבוס ?”, הייתה הכותרת לכתבה. כך כתבה יעל גבירץ : “בשיחות רקע שקיים אורי פורת לפני כניסתו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור, הבהיר שהוא לא אהב את המסך של מוטי קירשנבאום. את פרשת “בראוֹן – חֶברוֹן”, כינה כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה”. על מסך האקטואליה בתקופתו של מוטי קירשנבאום היו אחראים יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. לכתבה שלה צירפה יעל גבירץ איום של מנכ”ל רשות השידור על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, כשאמר לו : “אם תמשיך להגן על עובדים כאלה כמו אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן – לא תהיה יותר מנהל טלוויזיה”, הזהיר המפקד את פיקודו.

טקסט תמונה : אביב 1999. רשות השידור מארחת בירושלים את תחרות השירים האירופית ה- “אירו- וויזיון” בעקבות זכייתה של הזמרת דנה אינטרנשיונאל בתחרות ה- אירו – וויזיון (Eurovision Song Contest) שנערכה ב- 1998 באנגליה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת (משמאל) ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באביב 1999. אורי פורת לא האמין תחילה לכישרונם העיתונאי של יאיר שטרן ורפיק חלבי. אח”כ שינה את דעתו על שניהם מקצה לקצה. הם הפכו לנאמניו הוא העניק לשניהם אשראי מקצועי רב וראה ברפיק חלבי מועמד ראוי להיות מחליפו של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרשת הקלֶטֶת של בית”ר ירושלים הסיטה את פוקוס מנכ”ל הרשות מנקודת מבטי למוקד עניינים אחר . התִּכְנוּן הארוך טווח שלי לרכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם נדחק לשוליים, למקום אחורי בשיקולי העדיפות שלוֹ. משחקי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה הצטיירו ב- 1998 כאירוע גאלקסי מרוחק שיוותר מספיק זמן לטפל בו בעתיד . למנכ”ל רשות השידור היו עיסוקים אחרים והראשון שבהם הישרדותו המקצועית . לא היה סיכוי שאורי פורת בקדנציה השנייה שלו יבצע לובינג פוליטי וירוץ לממשלה וחברי לכנסת ישראל בשם זכויות שידורי הכדורגל שאבדו לרשות השידור במאי 1994. תפקידו היה ליידע את המערכת הפוליטית בארץ כי ראוי שתאמץ את חוֹק השידור הבריטי הקובע כי אירועי ספורט לאומיים ובינלאומיים נבחרים יהיו מותרים לשידורים רַק ברשתות הטלוויזיה הארציות באנגליה. אימוץ מדיניות שידור כזאת ע”י המִמְסַד הפוליטי בארץ היה עשוי לאַפְשֵר לשָדֵר את מונדיאל 2002 רובו ככולו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת לא היה האיש שיזיז עכשיו הרים וסלעים. היו לא מטלות אחרות . בחודשים הראשונים של  1999 ניהל מאבק הישרדות בתפקידו כמנכ”ל רשות השידור נגד ראש הממשלה אהוד ברק. בפברואר 1999 הטיח בפניו אהוד ברק איום חריף שלא נשמע כמותו בטרם היבחרו לראשות הממשלה. האיום הוטח בתום שידור ישיר סוער של “פופוליטיקה” בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהנחייתו של העיתונאי הוותיק ובעל הניסיון יעקב אחימאיר.

yaacov

טקסט תמונה : העיתונאי יעקב אחימאיר משרת את השידור הציבורי ביושרה ונאמנות כמעט 50 שנה. הוא חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת בשנת 2012. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yaacov 1

טקסט תמונה : העיתונאי יעקב אחי מאיר מבכירי המגישים והמנחים בטלוויזיה הציבורית בכל הזמנים. בפברואר 1999 הנחה והגיש את תוכנית “פופוליטיקה” הסוערת ורוויית הצעקות בה הופיע גם אהוד ברק. המיועד לראשות הממשלה מטעם המערך הטיח בתומה של התוכנית הצעקנית בפני מנכ”ל רשות השידור אורי פורת איום מפורש : “לאחר שאבחר לראש הממשלה, ואני אבחר – אסלק אותך מכהונת מנכ”ל רשות השידור”. האיום התברר כאיום סרק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כך אמר לו אהוד ברק בהַי לִישְנָה :  “לאחר שאבחר לראש ממשלה , אתה אורי פורת לא תהיה יותר מנכ”ל רשות השידור”, והוסיף, “זאת הבטחה אישית שלי”. מעולם לא התבטא כך בבוטות כזאת המיועד לתפקיד ראש הממשלה, לפני אהוד ברק וגם לא אחריו, באוזני מנכ”ל כלשהו של רשות השידור שהתמנה לתפקידו ע”י ממשלת ישראל. לאחר היבחרו לתפקיד ראש הממשלה (במקומו של בנימין נתניהו) הקים אהוד ברק וועדת הבדיקה בראשות תא”ל (מיל.) רפאל ורדי כדי לחקור את מצבה הנוּגֶה של רשות השידור תחת ניהולו של אורי פורת . אורי פורת ניצב אז תחת זכוכית מגדלת של ראש ממשלת ישראל . הוא היה עסוק בימים ההם רוב הזמן במסע ההישרדות שלוֹ כמנכ”ל רשות השידור. ראשו לא היה פנוי לענייני רכישות של כדורגל הלאומי או הבינלאומי לטובת משלם האגרה שלוֹ.

ב- 23 בפברואר 2000 הגיש תת אלוף מיל. רפאל ורדי את דו”ח רשות השידור לראש הממשלה אהוד ברק. כשמסר לו את הדו”ח קבע נחרצות : “רשות השידור חולה , חולה עד למאוד . לצורך הבראתה דרוש לאלתר ניתוח כואב ומעמיק אשר יוביל לביסוסה על יסודות חדשים , השונים מהקיימים” . אהוד ברק היה הבטחה גדולה כראש ממשלה . הוא נבחר לכהונתו הרמה ברוב עצום בעַם אך הוא לא עשה דבר ולא הזיז דבר בעניין רשות השידור. איומיו על אורי פורת מנכ”ל רשות השידור התבררו כאיומי סרק. דו”ח רפאל ורדי לא מומש מעולם . הדו”ח מעלה אבק עד היום בארכיון משרד ראש הממשלה יחד עם הדו”חות שקדמו לוֹ , אֵילוּ של יצחק לבני , ארנון צוקרמן , ישראל גרניט, וגם זה של סֵיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מי שהיה מנכ”ל ה- BBC (בשנים 1969 – 1960) שהובא במיוחד ארצה ב- 1973 ע”י יגאל אלון שר החינוך והתרבות והכין דו”ח קשה על חוליי רשות השידור, אך הדו”ח נגנז ולקחיו מעולם לא הופקו. רשות השידור לא שינתה מאום משִגרת חייה [4].

[1] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות”  מ- 20 במאי 1998.

[2] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות” מ- 27 במאי 1998.

[3] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות” מ- 28 במאי 1998.

[4] ראה נספח : ראה גם מאמרו של עמוס גורדון (מנהל חטיבת החדשות ברדיו ‘קול ישראל’ בשנות ה- 60) שהתפרסם בביטאון “המכון הישראלי לדמוקרטיה” .

אפילוג.

בסופו של חודש יוני 1998 היה מנכ”ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס בעת הפקת 64 השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 מעמדות שידור בעשרת האצטדיונים ברחבי המדינה הגדולה. שהיתי ב- IBC בבירה הצרפתית כ- 40 ימים משם ניהלתי את הפרויקט הממושך. שלושת ציוותי השידור שלי היו כלהלן : צוות מס’ 1 מאיר איינשטיין ואבי רצון. צוות מס’ 2 רמי ווייץ וזאביק זלצר. צוות 3 זוהייר בהלול (היום ח”כ זוהייר בהלול) וחיים ברעם. הפקת סיגנל הטלוויזיה של מונדיאל צרפת 1998 ע”י ה- Host broadcaster הצרפתי קבוצת TVRS 98 בראשות פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה (Francis Tellier) הייתה מוקפדת ומסודרת ועמדה על רמה גבוהה ביותר מהיבטי הטכנולוגיה הטלוויזיונית, הלוגיסטיקה, התקשורת, והטלפוניה. אי אפשר היה שלא להתפעל מקבוצת TVRS 1998. הם חוללו הפקה נפלאה בלתי נשכחת (אחד הפוסטים יוקדש להפקת הטלוויזיה ההיא של מונדיאל צרפת 1998) והשפעתה המכרעת על התפתחות והתמחות הטלוויזיה הבינלאומית בכיסוי משחק הכדורגל. סיורו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בקו הקדמי של חזית השידורים בצרפת הסב לי קורת רוח והוכיח כי הוא מייחס חשיבות גדולה להפקות הספורט הבינלאומיות כמו קודמו בתפקיד מוטי קירנשבאום. אורי פורת ואנוכי נפגשנו מידי יום במשרד ההפקה והתקשורת שלי ב- IBC הענק שהוקם יחד עם משרדי טלוויזיה רבים באתר של Paris Expo על שטח של 224000 מ”ר ליד פורט דה וורסאיי (Porte de Versailles). היה לו במה להתבונן והיה לו מה ללמוד.

טקסט מסמך : מונדיאל צרפת 1998. מפה כללית של פאריס המראה את מיקום ה- IBC ליד פורט דה וורסאיי . (באדיבות TVRS 1998. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל צרפת 1998. מראה כללי של ה- IBC על שמונת היכליו. ה- IBC הוקם באתר Paris Expo על שטח של 224000 מ”ר. (באדיבות TVRS 1998. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל צרפת 1998. מראה Hall 5 ב- IBC רחב הממדים והיעיל. משרד ההפקה, התקשורת , והשידורים מס’ 61 הוא של ערוץ 1. (באדיבות TVRS 1998. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באחת מארוחות הצהריים שסעדנו יחדיו במסעדה סמוכה ל- IBC סִינֵן לעברי : “יאיר שטרן ורפיק חלבי עוד לא יודעים שהם מפוטרים. אני נחוש לעשות כך. פרשת “בר-און – חברון” לא תהיה עוד . אורי פורת דיבר תמיד בלחש (כשהמציאו את הסלוגאן “מְסַנֵן מבין שיניו” התכוונו אליו . לידו תמיד חשבתי שהשמיעה שלי לקויה). השבתי לו מייד. “יאיר שטרן, רפיק חלבי, ויעל חן הם עיתונאים יישרי דרך ואין זה חשוב מאיזה צד של המתרס הפוליטי הם ניצבים. מפני שהם אנשים בעלי יושרה הם גם נאמנים לך כמי שניצב ב- טופ של ההיררכיה ברשות השידור. הם תמיד ידווחו לך את האמת ולעולם לא ישקרו אותך. המושג “מאפיה שמאלנית בטלוויזיה” היא מונח שִקְרִי. אין דבר כזה. זכור דבר אחד : ירדפו אותך דווקא אנשי הוועד המנהל מאותו הזרם הפוליטי שאתה בא ממנו, הימין. לא רדיפה פוליטית אלא רדיפה שמטרתה לנגוס באִרְגוּן הכללי ובסמכות המקצועית שלך”.

yoash 7

טקסט תמונה : יולי 1998. מונדיאל צרפת 1998. אנוכי (מימין) יחדיו עם מר פראנסיס טלייה (Francis Tellier) המוכשר והידען ראש קבוצת הטלוויזיה המבצעית של TVRS 98. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1998. מונדיאל צרפת 1998. משרד ההפקה שלנו ב- IBC בפאריס. אנוכי בשיחת תיאום עם האולפן בירושלים בטרם שידור ישיר של אחד המשחקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון בעֶשֶר בערב של 12 ביולי 1998 התקיים באצטדיון הלאומי של צרפת בפאריס (Saint denis stadium) משחק הגמר בין נבחרות צרפת וברזיל. את המשחק שידר ישיר ארצה הצוות הבכיר השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון . יום קודם לכן מסר לי ה- Sports Controller של ה- EBU ידיד אישי שלי ריצ’ארד באן (Richard Bunn) מעטפה נאה ובתוכה שני כרטיסי הזמנה למשחק למשחק הגמר באצטדיון “סיינט דניס” (על פי בקשתי) עבור שני נכבדי רשות השידור ששהו בפאריס באותה העֵת, המנכ”ל אורי פורת וסמנכ”ל כוח אדם שלו עמרם עמר (שימש מנהל הכספים של משלחת הטלוויזיה למונדיאל צרפת 1998). מחירו הנקוב של כל כרטיס כזה עמד על 1700 פרנקים צרפתיים (שווה ערך ל- 300 דולר בערך). רִיצָ’ארְד בָּאן ביקש ממני עם מסירת הכרטיסים לידיי כי אם מסיבה כלשהי האנשים רמי המעלה שלי יישנו את תוכניתם ויוותרו על התענוג, “אז אנא מימך החזר לי אותם מייד כי יש עליהם הרבה קופצים”, שח לי. הודיתי לו מקרב לִבִּי והבטחתי לו כי כך אעשה . EBU היה איגוד השידור הגדול ביותר והעשיר ביותר ומנה בתוכו גם את רשתות הטלוויזיה הצרפתיות שהפיקו את מונדיאל צרפת 98 ולכן נהנה מקשר מיוחד עם קבוצת TVRS 98. הקבוצה ייחדה חבילת כרטיסי הזמנה (תמורת תשלום) ל – EBU על מנת שהאיגוד יחלק אותם לנציגים בכירים מרשתות הטלוויזיה שלו העושות בצרפת. רִיצָ’ארְד בָּאן התאמץ בשבילי. הערכתי אותו על כך. ואז קרה המקרה העצוב והמביך. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת החליט מסיבותיו שלוֹ שלא לנסוע במֶטְרוֹ למשחק הגמר. הוא וויתר. הסמנכ”ל שלו החרה – החזיק אחריו. אורי פורת שלח את עמרם עמר לשדרות שָאנְס אָלִיזֶה למכור את הכרטיסים בשוק שחור לכל המרבה במחיר כדי להחזיר את הכסף לקופת רשות השידור. מעשה פלילי שעמרם עמר יכול היה בגינו להיאסר ולהישלח לכלא אילו המשטרה הצרפתית הייתה מבחינה בדבר. זאת הייתה הפעם הראשונה שנבחרת צרפת מעפילה למשחק הגמר בתולדות המונדיאל . כמובן שכל פאריס הייתה כמרקחה באותו יום ראשון ההוא של 12 ביולי 1998. הכרטיסים נמכרו ע”י עמרם עמר כלחמניות טריות מבלי שאני יודע דבר מכל הסיפור המדהים הזה שנעשה ע”י הבוסים שלי מאחורי גבי. הדבר נודע לי בתום השידור הישיר לאחר שרִיצָ’ארְד בָּאן צלצל אלי למשרד ההפקה ב- IBC ודיווח לי כי נכבדי רשות השידור לא הגיעו למושבי הכבוד שלהם. חשתי כי הדם מפוצץ את ראשי ופרצופי. בושתי ונכלמתי. לא ידעתי מה להשיב לידיד שעשה כל מאמץ להשביע את רצוני ואני אִכזבתי אותו. זה היה נורא. מאוחר יותר התנצל בפניי המנכ”ל וטען כי ברגע האחרון חש לא טוב וביקש להחזיר לפחות את ההוצאה היקרה שעלותה כ- 600 דולר לקופת הרשות . נותרתי המום . לא יכולתי לקבל את ההתנהגות הבלתי מקצועית ולא מוסרית הזאת שנודע לי עליה בכלל בדיעבד. בחיים לא תיארתי לעצמי כי מנכ”ל רשות השידור יוותר על חוויה ספורטיבית כל כך דרמטית ומהנה של פעם בחיים, ושאני אקלע בגללו לאי נעימות נוראית שכזאת . פעם אהבתי והערכתי אותו. עכשיו ריחמתי עליו.

טקסט תמונה : אוגוסט 2000. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בערוב ימיו כמנכ”ל הרשות . כעבור שנה באוגוסט 2001 התפטר מתפקידו לאחר שנפתח נגדו הליך Impeachment ע”י וועד המנהל של רשות השידור וע”י חברי מליאת רשות השידור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס’ 12. הועלה לאוויר ב- 23 באוגוסט 2012.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *