הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו ועיצובו. לפעמים קופצות מילים ושורות בעת העברת הפוסט ממערכת הניהול האחורית אל הבלוג הראשי. אני עֵר לשיבוש. 

הערה 2 : הפוסטים מתעדכנים גם לאחר שראו כבר אור.

הערה 3 : התמונות והטקסט נמצאים תחת זכויות יוצרים. אין להעתיקם ולא לעשות בהם כל שימוש.

ביום חמישי שעבר – 16 באוגוסט 2012 עשו צעירים ירושלמיים מעשה נבלה. הם ערכו לינץ' באזרח ערבי בשם ג'אמל ג'ולאני במטרה להורגו. דינם של הנבלים הוא אחד ומיידי. מאסר ממושך בן עשרות שנים מאחורי סוגר ובריח. לא פחות (!). עונשים חמורים חייבים להטיל גם על אזרחים ישראליים המתעמרים בעובדים זרים.

———————————————————————————

פוסט מס' 12 : הועלה לאוויר ב- 23 באוגוסט 2012.

———————————————————————————

חולשות טלוויזיוניות בשידור וניהול. מונדיאל צרפת 1998. מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה אורי פורת ז"ל. זאת הייתה הקדנציה ה- 2 שלו. הוא לא השלים אותה והתפוטר באוגוסט 2001. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 12. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ ואת רשות השידור בשל מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

חולשות טלוויזיוניות בשידור וניהול. מונדיאל צרפת 1998. מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה אורי פורת ז"ל. זאת הייתה הקדנציה ה- 2 שלו. הוא לא השלים אותה והתפוטר באוגוסט 2001. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 12. כל הזכויות שמורות.

הקדמה 

ב- 2009 – 2008 שימשתי מבקר טלוויזיה במדור הספורט של העיתון "ישראל היום" על פי בקשתו של עורך המדור אלי סהר. בטרם חתימת חוזה העבודה עם העיתון רציתי להתייעץ עם בני משפחתי. מבקר טלוויזיה באשר הוא מוכר את נשמתו וזמנו למוֹלֶך הטלוויזיוני. שהיתי כבר זמן מה בעשור השמיני לחיי וביקשתי קונצנזוס משפחתי לעיסוק בג'וב החדש גם מפני היותי סבא פעיל לתשעה נכדים. כתיבת ביקורת טלוויזיה דורשת תשומת לב עצומה. וגם לאחר שאתה מקליד ושולח אותה לבוס שלך אתה חי במין סערת נפש של התרוממות רוח וייסורי מצפון יחדיו. מבקר טלוויזיה צובר לעצמו מעט ידידים והרבה אויבים. 31 מאמרי ביקורת  שלי שהתפרסמו ב- "ישראל היום" בשנה ההיא הולידו כמות בלתי נתפסת של 1000 שיחות טלפון לביתי של תגובות מתגובות שונות של כל מיני אנשי תקשורת ואזרחים שאת חלקם כלל לא היכרתי. אודי אשרי ז"ל (היה חניך שלי בקורס כתבי ספורט בטלוויזיה ב- 1976) מי שכתב בכישרון במקומון "העיר" ועיתון "הארץ" ונחשב לעיתונאי וכותב מחונן סיפר לי פעם בטרם מותו הטראגי, שכמבקר טלוויזיה של העיתון קיבל פי שבעים ושבעה יותר תגובות מאשר בכל הקריירה עיתונאית שלו (מותו הותיר בעיתון "הארץ" במשך זמן ניכר חלל גדול בתחום הקונקרטי הזה של ביקורת טלוויזיה עד להופעתו של המבקר הנוכחי מורָן שָרִיר). מסרתי לאלי סהר 32 רְשוּמוֹת של ביקורות טלוויזיה. אחת מהן לא התפרסמה על ידו בטענה שהחוזה עמי מאפשר לו להדפיס רק מאמר שבועי אחד ולא יותר. תקציבו דַל ואין לו מהיכן לשלם לי. הביקורת הנעלמה שלא ראתה אור מתפרסמת עכשיו ב- בלוג הזה כלשונה ולראשונה באיחור של יותר משלוש שנים. היא נשמרה במערכת ה- Word של המחשב שלי.

מעשה נבלה (2).

"מוצ"ש – 9 במאי 2009. ירושלים.

צווחות השירה הגזענית של אוהדי בית"ר ירושלים יחדיו עם שחקן נבחרת ישראל עמית בן שושן באצטדיון "טדי" בשבוע שעבר בעת החגיגה הלילית של הזכייה בגביע המדינה בכדורגל, "אני שונא את סלים טועמה – אני שונא את כל הערבים" הן מעשה נבלה. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון של כתב ערוץ 2 בן מיטלמן תיעדו חד משמעי את האירוע הנפשע. עד לרגע זה טרם נשמעה הודעת גינוי חריפה וחד משמעית של יו"ר ההתאחדות אבי לוזון ולא של קברניטי הספורט והענשה מיידית של המועדון לרבות הרחקתו של עמית בן שושן לאלתר משורות הנבחרת ומכַּר הדֶשֶא לחמש שנים.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה מעת לעת היא קלישאה, אך נכונה. ב- מוצ"ש, ב- 9 בחודש מאי של שנת 1998 חגגו אוהדי בית"ר בכיכר סַפְרָא בירושלים יחד עם האוהד מספר אחת והמעריץ הגדול של המועדון ראש העיר אהוד אולמרט זכייה שנייה רצופה באליפות המדינה (זכו באליפות גם ב- 1997). הזמר חיים משה הרים את המורל וראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן לברך. מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל שלח את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה (נקראה ה- "וֶורֶד") ואת ה- בימאי נתן מנספלד לכסות את האירוע "האומנותי", אולם ללא כתב. ראש הממשלה בנימין נתניהו התקבל ע"י ההמון הבית"רי המשולהב בקריאות קצובות  "מוות לערבים – מוות לערבים". משקיבל את מיקרופון הטלוויזיה לידיו לא היסה את האספסוף המוסת וסיים את נאום הניצחון ב-ברכה המסורתית, "…יאללה בית"ר…". שוב הדהדו הקריאות, "…מוות לערבים…". למחרת שודר התיעוד של המעשה והקריאות הנבזיות והמבישות במהדורת "מבט" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא להגנת ראש הממשלה בנימין נתניהו והאשים את עורכי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בעריכה מגמתית ו-פִיברוק הכתבה. הוא איים לפטר את יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. הקריאה הנבזית והעלובה של חלקים מהאספסוף הישראלי  "…מוות לערבים…", חִלחלה אז ומחלחלת היום. גם אז נטמע מעשה הנבלה ללא תגובה ראויה של מנהיגי הציבור". המאמר הזה שלי בו אנוכי מביע את דעתי האישית המתייחסת להתנהגותו העלובה, הפרחחית, והמחורבנת של חלקים מהציבור הישראלי לא פורסם מעולם ע"י מר אלי סהר עורך מדור הספורט של העיתון "ישראל היום". ראה "מעשה נבלה" (1). 

מעשה נבלה (1).

אורי פורת ז"ל התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בפעם השנייה בחייו באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצב בנימין "ביבי" נתניהו. תקופת המינוי במקומו של המנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל נועדה להימשך חמש שנים עד אפריל 2003. (אורי פורת ז"ל מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלוֹ ע"י ראש הממשלה אז יצחק שמיר וכיהן בתפקיד בשנים 1989 – 1984). אינני יודע דבר מפרטי השיחה שהתנהלה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מנכ"ל רשות השידור המיועד אורי פורת עֶרֶב המינוי באפריל 1998. אפשר רק לנחש. אך על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הגיע לתפקידו הרָם מהאגף הימני הפוליטי במדינת ישראל והצבתו של אורי פורת איש הימין (מחדש ובפעם השנייה) בפסגת השידור הציבורי ומינויו למנכ"ל רשות השידור ל- 5 השנים הבאות של 2003 – 1998הייתה החלטה מחושבת שנועדה לשמור (היטב) על האגפים של "בִּיבִּי". היו כמה מועמדים נוספים לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ולפחות שֵם אחד עלה תדירות בעיתונות באופן וודאי ו- כמועמד ראוי . זה היה אַמְנוֹן נָדָב המנהל הוותיק של רדיו "קול ישראל". השיקולים והנימוקים שהביאו את בנימין נתניהו לתת צ'אנס שני לאורי פורת להיות שוב הממונה הראשי על השידור הציבורי של מדינת ישראל – ברורים וידועים (!). אנוכי בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומתווה את מדיניות שידורי הספורט של ערוץ 1 ראיתי באורי פורת מנקודת מבטי מינוי ראוי ומבורך. הוא היה בעיניי איש אָהוּב שסייע לי לחולל בקדנציה הראשונה שלו (בשנים ההן של 1989 – 1984ׂ ) את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' / Roone Arledge" הראשונה באיכות וכמות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שמחתי לבואו וגם נתתי לו לדעת את זה. עכשיו ב- 1998 אני הייתי כבן 60 והוא בן 63. למינויו המחודש היו השלכות מרחיקות לכת. חלקן בלתי צפויות. בחלק מסוים של התנהלות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה ה- 2 שלו, דן הפוסט הזה. המדיה הזאת רוויה אין סוף אמביציות ואנרגיות חסרות מעצורים שמשבשות לחלוטין את ההיגיון ושיקול הדעת.

טקסט מסמך : 4 במארס 1998. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ממנה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום. על כתב המינוי חתום אהרון לישנסקי מ"מ מזכיר הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זמן קצר ביותר לאחר מינויו, מצא את עצמו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בחודש מאי 1998 נאבק בכל כוחו בשני עורכי "מבט" הסוררים על פי טעמו , אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. המנכ"ל האשים את שניהם האשמה עיתונאית חמורה ביותר שלא שמעתי כמותה בעשרות שנות עבודתי כעיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא טען שהם שידרו לדעתו ביודעין כתבה מפוברקת, ערוכה מגמתית , ובעלת תוכן מטעה הקושרת את ראש ממשלת ישראל בנימין "ביבי" נתניהו להתעלמות מכוונת מקריאות קצובות של אוהדי בית"ר ירושלים , "…מוות לערבים – מוות לערבים…", שנעשתה בנוכחותו בעת שהשתתף בכיכר ספרא (כיכר עיריית ירושלים) בעֵת חגיגת הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל במוצ"ש – 9 במאי 1998. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע למסיבת הניצחון זמן רב לאחר הקריאות הנבזיות של האוהדים וכלל לא שמע אותן. אילו היה באמת נוכח בשטח באותו הרגע לא היה נותן לזאת לקרות. אורי פורת קבע ששני עורכי "מבט" ערכו את הכתבה בזדון וקירבו את הופעתו של ראש הממשלה לקריאות הגנאי כדי להכפיש ולהבאיש את ריחו של בנימין נתניהו בעיני הציבור. באותה השבת ההיא זכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות לאחר שגברה בביתה ב-איצטדיון "טֶדִי" 0:1 על מכבי פ"ת משער של שחקן החיזוק ההונגרי שלה אִישְטְוָואן פִּישוֹנְט. ההתרגשות בירושלים הייתה עצומה. יוסי אבוקסיס שחקן בית"ר ירושלים בעת ההיא נבחר לשחקן העונה. בית"ר ירושלים הייתה בשיאה ואוהדיה הרבים החליטו לחגוג את הזכייה במוצאי שבת בכיכר העיר הלא היא כִּיכָּר סַפְרָא.

זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי כבר לא היו ארבע שנים מאז 1994 בידי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אבל יוסף בר-אל שהיה אז מנהל ערוץ 33 חשב שחגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בהשתתפות זמרים ואמנים בנשף הן "סיפור וויזואלי" של זֶמֶר, שמחה, ועליצות", ועל ערוץ 33 לפאר ולרומם אותן ולהביא את פרסום הנשף לכלל אזרחי ישראל. אף על פי שהצפייה בערוץ 33 של רשות השידור הייתה מינורית עד אפסית, בין % 0.00 ל-  % 1.00 במקרה הטוב, אישר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישור חריג לתפעל את ניידת השידור הגדולה ביותר של הטלוויזיה באותו מוצ"ש ההוא של 9 במאי 1998. היה ידוע היטב למנכ"לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ואחריו אורי פורת כי ערוץ 33 מאז היווסדו ב- 1995 תחת הנהלת יוסף בר-אל מניב רייטינג מגוחך. (ראה טבלאות רייטינג של ערוץ 33 מצורפות בתקופה שיוסף בר-אל ניהל אותו בטרם התמנה למנכ"ל רשות השידור, משלושה תאריכים רנדומאליים : 12 במארס 2002, 13 במארס 2002, ו- 17 במארס 2002). צריך להבין כי הפעלת ניידות שידור בשבת גררה מעמסה כספית ותקצוב של שעות נוספות של העובדים ותשלום שכר שגבוה במאות אחוזים בהשוואה לעבודה ביום חול רגיל. יוסף בר-אל הציב את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "הוֶורֶד" בכיכר ספרא ההיא בירושלים.

טקסט מסמך מ- 12 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 12 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 13 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 13 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 17 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך מ- 17 במארס 2002 : מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. זהו מר יוסף בר-אל בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלו כמנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית (החליף את שלמה ענברי קודמו בתפקיד). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

דו"חות הרייטינג הללו שימשו עדות לטרגדיה הטלוויזיונית שמתרחשת מזה זמן רב בין כתלי ערוץ 33 . אורי פורת (כמו מוטי קירשנבאום לפניו) ידע שמדובר בערוץ טלוויזיה איזוטרי של רשות השידור שהוא ירוד ובעייתי ונטול רייטינג, וחסר כל חשיבות. האחריות רבצה על כתפיו. למרות ואולי בגלל זאת נתן אור ירוק להפעלת ניידת השידור הגדולה ועשרות עובדיה שאת תוצאות עבודתה יראה רק אחוז רייטינג אחד בודד נכלל הציבור. ערוץ 33 שידר ישיר במוצ"ש – 9 במאי 1998 מכיכר העירייה את חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים יחדיו עם הקהל הקנאי והפנאטי של המועדון. הפקת השידור הישיר הזה נעשתה שלא על פי הסטנדרטים העיתונאים המקובלים שהציבו חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקתו הישירה מכִּיכָּר ספרא התבצעה ללא שַדָּר – עיתונאי מוביל מיומן המְכַוון את השידור וללא מערכת מסודרת המנהלת את השידור מן ההיבטים העיתונאיים ואמות מידה מוסכמות, כפי שמכירים אותן עיתונאי הטלוויזיה (וגם שדרני רדיו "קול ישראל"). בימאי ניידת השידור היה נתן מנספלד (לשעבר איש אולפני הרצליה) אבל לא נכח שם עיתונאי מנחה ו/או שַדָּר Play by play שיעלה בעת השידור הישיר על פרשת קריאות הנאצה של אוהדי בית"ר ירושלים. הפרשה המבישה עברה בשלום. אף על פי כן היה שם ילד אחד שראה את השידור הישיר ואמר "המלך עירום" ולחש את מה שראה ושמע לאבא שלו. זהו סיפור פנטסטי כיצד השתלשלו העניינים . הילד הזה הוא בנו של מנהל חטיבת החדשות דאז רפיק חלבי, אחד העיתונאים הטובים ביותר של השידור הציבורי בימים ההם.

טקסט תמונה :  שנות ה- 70 של המאה שעברה. אולפני הטלוויזיה בהרצליה. נתן מנספלד (משמאל) יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק חגי מאוטנר. יושב מימין השחקן מוסקו אלקלעי. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיכר העיר הירושלמית הוצפה בהרבה מצב רוח טוב, שירה, וריקודים. אחד מגיבורי החגיגות היה הזָמָר משה חיים שסִלסֵל את שירתו בקולו היפה. לפתע נטל לידיו את מיקרופון האפקטים התלוי על ה- גזוזטרה ליד בימת הכבוד ראש העירייה אהוד אולמרט הידוע כתומך נלהב של בית"ר ירושלים , וסיפר לקהל האלפים המריע, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הגיע למקום ומבקש לברך את הזוכים ומעריציהם . רוח תזזית נשבה עכשיו בכיכר העיר ושִלהבה את ההמונים. הייתה שם המולה עצומה. נשמעו שם זעקות קצובות, "…יאללה בית"ר יאללה…", צעקות שמחה, "…הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…", ובצידם קריאות שנאה שוב ושוב, "…מוות לערבים… מוות לערבים…". השאגות האלה קידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו . איש לא היסה את ההמון המשולהב לפני דברי הברכה של ראש הממשלה . גם לא ראש הממשלה ששמע אותן היטב. ביבי נתניהו סיים את נאום הניצחון הקצר במשפט קולע ואמר להמון החוגגים, "…תנו לי לומר לכם שתי מילים בסיום…" , ואמר למיקרופון, "…יאללה בית"ר…". כך סיים לשאת את דבריו . הייתה שם התרגשות גדולה והשתלהבות יצרים. שוב פצחו הפרחחים בקריאות קצובות, "…מוות לערבים…מוות לערבים…". ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הֵגיב ולא אמר דבר. הוא לא היסה את הפרחחים המוסתים ההם. קשה להאמין שלא שמע את הקריאות המתועבות האלה. גם אהוד אולמרט שתק.

מכיוון שלא הייתה נוכחת בניידת השידור כל מערכת עיתונאית וגם לא בתחנת האֵם, נותרה חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים בהשתתפות ראש הממשלה ביבי נתניהו וראש העירייה אהוד אולמרט ועמה הצעקות "מוות לערבים", ששודרה בערוץ 33 של רשות השידור הזניח והבלתי נצפה, כמו סוֹד כָּמוּס, ואשר מנהלו היה יוסף בר-אל הלא מוכשר. הרייטינג של ערוץ 33 נַע כאמור בין % 0.0 לבין % 1.00 במקרה הטוב. זה היה ידוע לכל בר בי רב ברשות השידור. וודאי לקברניטי רשות השידור ההם.

הקָלֶטֶת המקורית של ערוץ 33 המספרת על חגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה הונחה ב- Intake של ערוץ 1. היא הגיעה לראשונה לידיו של משה גרטל ששימש אז עורך ומגיש של פינת ספורט קצרצרה בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופת הזמן ההיא בין 06.30 ל- 08.00, ביום ראשון ההוא של 10 במאי 1998. התוכנית הזאת הקרויה "בוקר טוב ישראל", נכחדה זה מכבר. משה גרטל שלא צפה צפייה שלימה מ-א' עד ת' בקלטת הנידונה, ערך ממנה במהירות לשידור בשעת בוקר מוקדמת עם אחד מהטכנאים (עורכי V.T.R) את הקטע האמנותי הראשון שנקרה בדרכו בעת הצפייה בקלטת. הוא עשה עבודה עיתונאית דַלָה ועלובה ולא שַם לֵב ולא הבחין בשערורייה הנפשעת של הקריאות הקצובות של אוהדי בית"ר ירושלים המוקלטת היטב על Track הסאונד של הקלטת, "…מוות לערבים…מוות לערבים…". עורך הספורט (משה גרטל) התרכז בשירתו של זָמָר ה-חינגה חיים משה והשמחה הבית"רית סביבו , והחמיץ את העיקר. תוכנית הבוקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה בימים ההם לרייטינג מועט ודַל כמו ערוץ 33 ודבר השערורייה הנבזית היה אמור להיות בגדר סוֹד. אך מישהו בכל זאת ראה את השידור הישיר בערוץ 33, כרה את אוזנו, ושם לֵב לאירוע המביש. זה היה בנו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי שצפה בכפרו דליית אל כרמל בשמחה ה-בית"רית השערורייתית ושמע את דבר התועבה המתרחשת בשידור ישיר בערוץ 33 – ללא שדר מוביל וללא עורך עיתונאי. נתן מנספלד הבימאי בניידת השידור האלקטרונית ה- "וֶורֶד", דאג לפתוח בווליום מלא את מיקרופון רעש הקהל (International sound). המצלמה והמיקרופון של הטלוויזיה הם ניטראליים ו-אינם יודעים לסַנֵן ולא לשקר. דבר התועבה של שמחת ההמונים נחשף ו-תועד (!). הוא צולם והוקלט כפי שהוא ובמלוא עוצמתו. הבֵּן לחש לאָבִיו את תוכן השידור. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עיתונאי בכל רמ"ח אבריו הבין שיש לו סיפור חַם ביד ואץ להניח את ידו על הקלטת התמימה שכתב הספורט משה גרטל החמיץ את תוכנה. רפיק חלבי צפה בקלטת בעצמו והורה מייד ללא היסוס לעורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן להכין כתבה מפורטת אודות האירוע המביש של אמש בתשע בערב של יום ראשון – 10 במאי 1998, בו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו האיש שמינה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור , מתעלם במפגין בנאום הניצחון מקריאות הגנאי הקצובות ונִשנות של אוהדי בית"ר ירושלים, "…מוות לערבים , מוות לערבים…", ואיננו מתערב ולא מהסה אותן.

ובכן הכתבה ההיא שודרה שוב במהדורת "מבט" באותו יום ראשון בתשע בערב – 10 במאי 1998, קבל עם ועדה, והראתה באמת את ראש הממשלה ביבי נתניהו נוֹאֵם בקבלת פנים המונית שערך ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בכיכר העירייה בבירה לאוהדי הקבוצה ולשחקנים לרֶגֶל זכייתה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל (!). בכתבה נשמעות קריאות קצובות חוזרות ונשנות של חלק מהחוגגים, "…מוות לערבים…מוות לערבים…", בעת שביבי נתניהו נושא את נאום הניצחון לכבוד אלופת המדינה בכדורגל קבוצת בית"ר ירושלים . בכתבה רואים בבירור כי ראש הממשלה איננו עושה כל ניסיון לבלום ולהשתיק את קוראי קריאות הנאצה וממשיך בנאומו כאילו לא קרה כלום. מעשה הנבלה בה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הנוכח באצטדיון הכדורגל בירושלים ושומע את הטקסט הנבזי והמכוער בו זועק חלק מצופי במשחק את הקריאות הקצובות הנשנות וחוזרות על עצמן, "…מוות לערבים…מוות לערבים…", ואיננו מגיב, נחשף ותועד במהדורת "מבט" באותו הערב ההוא של 10 בחודש מאי של שנת 1998 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (!).  מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ראה את "מבט" ונחרד. בו במקום היה נחוש והתגייס להגן בלהט על שולחו והממנה שלו, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא מדעתו מרוב כעס בשל שידור הכתבה ב- "מבט" באותו יום ראשון בעֶרֶב של 10 במאי 1998. הוא חש אי נעימות רבה כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו הממנה שלו לתפקיד הציבורי, האחראי, והבכיר מנכ"ל רשות השידור באפריל 1998, והיה נחוש להגן עליו. אורי פורת סבר שאלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, פיברקו את הכתבה ששודרה כאמור ב- "מבט" באותו יום ראשון בערב ההוא של 10 במאי 1998. הוא חשב שעורכי "מבט" הצמידו את קריאות הקהל החוגג, "…מוות לערבים…", לנאומו של ראש הממשלה, בעוד בפועל הושמעו הקריאות על פי ידיעתו כשראש הממשלה עוד טרם הגיע להילולה ו/או כבר עזב אותה וכלל לא שמע אותן. אורי פורת יצא למלחמת חורמה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וקבע שעורכי החדשות בערוץ הציבורי הקרוי "ערוץ 1" עשו יד אחת כדי לשָדֵר כתבה מפוברקת המכפישה ומבאישה את ריחו של ראש הממשלה ביבי נתניהו בעיני הציבור. מנכ"ל רשות השידור החליט מייד להתייצב בין הטקסט ששודר ב- "מבט" לבין שולחו כדי להגן על האיש שמינה אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1998. הוא מנכ"ל רשות  השידור אורי פורת הִשהה מייד את אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן מעריכת "מבט".

ביום שני אחה"צ – 11 במאי 1998 ביקרתי לצורכי עבודה במערכת של חטיבת החדשות השוכנת בקומה השלישית בניין הטלוויזיה ברוממה. שררה במקום אווירת נכאים. בתא הזכוכית של המערכת ישבו שם נבוכים עד למאוד מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מהל החדשות רפיק חלבי, סגניתו יעל חֵן, והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. פני כולם היו נפולות. הם היו המומים מהחלטת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להדיח את שני עורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן.

טקסט תמונה : זהו אמנון ברקאי המפיק הראשי בימים ההם של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התבוננתי בהם. כולם שם נראו אובדי עצות וחסרי ישע. שאלתי את מנהל חטיבת החדשות כיצד "עלה" על מעשה הנבלה וקריאות השנאה האלה של החוגגים הנשמעות בכיכר סַפְרָא בעוד ראש ממשלת ישראל נוכח בשטח בסמוך מאוד לחוגגים המבישים. הוא רכן לעברי ולחש : "הבן שלי ראה את "בוקר טוב ישראל', והוא סיפר לי זאת באקראי". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות שלו רפיק חלבי עשו את המוטל עליהם ויצאו להגן על אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. בכך השניאו גם את עצמם על המנכ"ל. פרשת קלטת בית"ר ירושלים הפכה ל- "פוליטית", הלכה הסתבכה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה נחוש להגן ולשמור על גבו החשוף של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ביום רביעי – 20 בחודש מאי של שנת 1998 התפרסמה ידיעה בעמוד הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות", ובה נאמר : "הכתבה בה שמעו קריאות "מוות לערבים" ליד ראש הממשלה עברה עריכה מגמתית. מסקנות הביניים מצביעות על כך שבכתבה נעשו עבירות אתיות וכי מה ששודר ב- "מבט" היה עיוות של המתרחש". על הידיעה היה חתום ערן הדס ההוא כתב העיתון לענייני רשות השידור [1] .

טקסט תמונה : מאי 1998. קטע מהעיתון "ידיעות אחרונות". הכתב האחראי על הידיעה הוא ערן הדס. מנכ"ל רשות השידור קובע נחרצות : "עריכת הכתבה הייתה מגמתית ושיקול הדעת היה לקוי. הכתבה הטילה כתם כבד על ראש הממשלה". הוועד המנהל של רשות השידור קיבל את מסקנות הדו"ח. רשות השידור השתנתה באחת עם הסתלקותו של המנכ"ל הקודם מוטי קירשנבאום באפריל 1998 והופעתו המחודשת של אורי פורת. (באדיבות העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" והמו"ל שלו מר ארנון מוזס).

שבוע אח"כ ביום רביעי – 27 במאי 1998 שוב התפרסמה ידיעת ענק  בעמוד הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות", כתבתו של מר ערן הדס, וכותרתה, "הודחו עורכי "מבט" ששידרו את הכתבה "…מוות לערבים…". וגם : נזיפה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ולראש חטיבת החדשות שלו רפיק חלבי" [2]. בדו"ח חריף שפורסם אתמול קובע מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, כלהלן : "…מערכת "מבט" הציגה מצג שווא של האירוע האמיתי בפרשת שידור הכתבה עם הקריאות "מוות לערבים", סילפה את דמותם של כלל אוהדי בית"ר ירושלים, והטילה כתם כבד על ראש הממשלה בנימין נתניהו…". בפרק המסקנות כותב מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, כהאי לישנא : "…דברים שהתאימו לתזה ולכותרת שהוכנה מראש נשלפו מתוך מקומם המקורי בסרט ההקלטה והודבקו יחדיו כאשר קטע שלם העלול לקלקל את הסיפור נמחק כלא היה. במילים אחרות, קודם יורים ואח"כ בעריכה מסמנים את עיגולי המטרה…". הידיעה שהתפרסמה בעיתונות היוותה האשמה כבדה שהטיח מנכ"ל רשות השידור בעובדיו והצבעת אי אמון מוחלטת בשני המנהלים הבכירים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. זה נאמר להם על ידו פנים אל פנים. אך מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא פיטר אותם מתפקידם והם לא התפטרו.

בגוף הכתבה הובאה גם תגובתו של אלישע שפיגלמן : "מסקנות הדו"ח הן משטרת המחשבות של ג'ורג' אורוול (George Orwell)". תגובת אנשים בכירים ב- "מבט" לדו"ח של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הייתה כלהלן : "היריות נורו מלשכת ראש הממשלה – האקדח היה בידיו של אורי פורת". ביום חמישי – 28 במאי 1998, פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" מאת כתבו איתמר אייכנר, כותרת גדולה ובה נאמר : "סוף-סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1" , ופרשנות הכתב : "מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיבים בסיפוק לצעדים שנקט מנכ"ל רשות השידור וקביעותיו נגד עורכי "מבט". בכותרת המשנה של הידיעה הופיע ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר : "אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת . הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד , גם לא לי" [3].

טקסט תמונה : קטע מהעיתון "ידיעות אחרונות" מ- 28 במאי 1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר, "…אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת. הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לי…". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון מוזס). 

ביום שישי – 29 במאי התפרסמה ב- "ידיעות אחרונות" כתבה גדולה של יָעֵל גְבִירְץ אודות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שכיהן בתפקידו קצת יותר מחודש ימים ואודות מדיניות השידור שלוֹ . "מי הבוס ?", הייתה הכותרת לכתבה. כך כתבה יעל גבירץ : "בשיחות רקע שקיים אורי פורת לפני כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, הבהיר שהוא לא אהב את המסך של מוטי קירשנבאום. את פרשת "בראוֹן – חֶברוֹן", כינה כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה". על מסך האקטואליה בתקופתו של מוטי קירשנבאום היו אחראים יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו-רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. לכתבה שלה צירפה יעל גבירץ איום של מנכ"ל רשות השידור על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 יאיר שטרן, כשאמר לו : "אם תמשיך להגן על עובדים כאלה כמו אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן – לא תהיה יותר מנהל טלוויזיה", הזהיר המפקד את פיקודו.

טקסט תמונה : אביב 1999. רשות השידור מארחת בירושלים את תחרות השירים האירופית ה- "אירו- וויזיון" בעקבות זכייתה של הזמרת דנה אינטרנשיונאל בתחרות ה- אירו – וויזיון (Eurovision Song Contest) שנערכה ב- 1998 באנגליה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (משמאל) ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באביב 1999. אורי פורת לא האמין תחילה לכישרונם העיתונאי של יאיר שטרן ורפיק חלבי. אח"כ שינה את דעתו על שניהם מקצה לקצה. הם הפכו ל-נאמניו ו-הוא העניק לשניהם אשראי מקצועי רב. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ראה אז ב-רפיק חלבי מועמד ראוי בבוא העת להיות מחליפו של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרשת הקלֶטֶת של בית"ר ירושלים הסיטה את פוקוס מנכ"ל הרשות מנקודת מבטי למוקד עניינים אחר . התִּכְנוּן הארוך טווח שלי לרכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם נדחק לשוליים, למקום אחורי בשיקולי העדיפות שלוֹ. משחקי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה הצטיירו ב- 1998 כאירוע גאלקסי מרוחק שיוותר מספיק זמן לטפל בו בעתיד . למנכ"ל רשות השידור היו עיסוקים אחרים והראשון שבהם הישרדותו המקצועית. לא היה סיכוי שאורי פורת בקדנציה השנייה שלו יבצע לובינג פוליטי וירוץ לממשלה וחברי לכנסת ישראל בשם זכויות שידורי הכדורגל שאבדו לרשות השידור במאי 1994. תפקידו היה ליידע את המערכת הפוליטית בארץ כי ראוי שתאמץ את חוֹק השידור הבריטי הקובע כי אירועי ספורט לאומיים ובינלאומיים נבחרים יהיו מותרים לשידורים רַק ברשתות הטלוויזיה הארציות באנגליה. אימוץ מדיניות שידור כזאת ע"י המִמְסַד הפוליטי בארץ היה עשוי לאַפְשֵר לשָדֵר את מונדיאל 2002 רובו ככולו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת לא היה האיש שיזיז עכשיו הרים וסלעים. היו לא מטלות אחרות. בחודשים הראשונים של  1999 ניהל מאבק הישרדות בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור נגד ראש הממשלה דאז אהוד ברק. בפברואר 1999 הטיח בפניו אהוד ברק איום חריף שלא נשמע כמותו בטרם היבחרו לראשות הממשלה. האיום הוטח בתום שידור ישיר סוער של מהדורת "פופוליטיקה" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהנחייתו של העיתונאי הוותיק, ההגון, ובעל הניסיון יעקב אחימאיר.

טקסט תמונה : העיתונאי יעקב אחימאיר משרת את השידור הציבורי ביושרה ונאמנות כמעט 50 שנה. הוא חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת בשנת 2012. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : העיתונאי יעקב אחי מאיר מבכירי המגישים והמנחים בטלוויזיה הציבורית בכל הזמנים. בפברואר 1999 הנחה והגיש את תוכנית "פופוליטיקה" הסוערת ורוויית הצעקות בה הופיע גם אהוד ברק. המיועד לראשות הממשלה מטעם המערך הטיח בתומה של התוכנית הצעקנית בפני מנכ"ל רשות השידור אורי פורת איום מפורש : "לאחר שאבחר לראש הממשלה, ואני אבחר – אסלק אותך מכהונת מנכ"ל רשות השידור". האיום התברר כאיום סרק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כך אמר אז אהוד ברק כהַי לִישְנָה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת : "…לאחר שאבחר לראש ממשלה, אתה אורי פורת לא תהיה יותר מנכ"ל רשות השידור…(!)", והוסיף מייד, "…זאת הבטחה אישית שלי…(!)". מעולם לא התבטא כך בבוטות כזאת מי מהמיועדים לתפקיד ראש הממשלה, לפני אהוד ברק וגם לא אחריו, באוזני מנכ"ל כלשהו של רשות השידור שהתמנה לתפקידו ע"י ממשלת ישראל. לאחר היבחרו לתפקיד ראש הממשלה (במקומו של בנימין נתניהו) הקים אהוד ברק וועדת הבדיקה בראשות תא"ל (מיל.) רפאל ורדי כדי לחקור את מצבה הנוּגֶה של רשות השידור תחת ניהולו של המנכ"ל אורי פורת. אורי פורת ניצב אז תחת זכוכית מגדלת של ראש ממשלת ישראל אהוד ברק. הוא אורי פורת היה עסוק בימים ההם רוב הזמן במסע ההישרדות שלוֹ כמנכ"ל רשות השידור. ראשו לא היה פנוי לענייני רכישות של כדורגל הלאומי או הבינלאומי לטובת משלם האגרה שלוֹ.

ב- 23 בפברואר 2000 הגיש תת אלוף מיל. רפאל ורדי את דו"ח רשות השידור לראש הממשלה אהוד ברק. כשמסר לו את הדו"ח קבע נחרצות בזאת הלשון : "…רשות השידור חולה, חולה עד למאוד. לצורך הבראתה דרוש לאלתר ניתוח כואב ומעמיק אשר יוביל לביסוסה על יסודות חדשים, השונים מהקיימים…". אהוד ברק היה הבטחה גדולה כראש ממשלה. הוא נבחר לכהונתו הרמה ברוב עצום בעַם אך הוא לא עשה דבר ולא הזיז דבר בעניין רשות השידור. איומיו על אורי פורת מנכ"ל רשות השידור התבררו כאיומי סרק. דו"ח רפאל ורדי לא מומש מעולם. הדו"ח מעלה אבק עד היום בארכיון משרד ראש הממשלה יחד עם הדו"חות שקדמו לוֹ, אֵילוּ של יצחק לבני, ארנון צוקרמן, ישראל גרניט, וגם זה של סֵיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מי שהיה מנכ"ל ה- BBC (בשנים 1969 – 1960) שהובא במיוחד ארצה ב- 1973 ע"י יגאל אלון שר החינוך והתרבות והכין דו"ח קשה על חוליי רשות השידור, אך הדו"ח נגנז ולקחיו מעולם לא הופקו. רשות השידור לא שינתה מאום משִגרת חייה [4].

[1] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות"  מ- 20 במאי 1998.

סוף הפוסט מס' 12. הועלה לאוויר ב- 23 באוגוסט 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.