פוסט מס’ 181. מרתון תל אביב מארס / 2013. פוסט מס’ 181. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר אחה”צ של יום שני – 18 במארס 2013.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס’ 181 : הועלה לאוויר אחה”צ של יום שני – 18 במארס 2013.

——————————————————————————————————-

פוסט מס’ 181. מרתון תל אביב – מארס 2013. פוסט מס’ 181. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה מינוי מופרך לגמרי את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) ..

הערה 4 : הרייטינג של תוכנית הנֶפֶל “בועטים” בשעה 23.45 – 23.00 בערוץ 1 היא קטסטרופלית. % 1.9 בלבד .מִדְרוּג שערורייתי שמעלה מחשבות נוגות אודות צוות העריכה וההפקה שלה . לבטח גם הרהורים נוגים אודות צוות השידור בראשות גב’ שרון פרי שניצב בחלון ראווה ברחוב צדדי ונעדר קליינטים שמתעכבים כדי להציץ בו. רייטינג כה דליל של “בועטים”. איננו מצדיק הפקה והשקעה בקיומה של תוכנית מהסוג הזה. במתכונתה הרשלנית היא מיותרת “בועטים” היא בבואה כפולה שקובעת באופן ברור כי ערוץ 1 הציבורי והכדורגל הישראלי הממלכתי שרויים יחדיו בצרות צרורות. ערוץ 1 צבר אמש רייטינג ממוצע של  % 5.39 ברצף שידור בן שעתיים וחצי בין 20.30 ל- 23.00 ואשר עסק בשידור ישיר של משחק המרכזי מכבי חיפה – בני יהודה 1 : 0. תעודת עניות אחת. שבעת משחקי המחזור ה- 27 בליגת העל אתמול ושלשום משכו ליציעים 30000 (שלושים אלף) צופים בלבד . תעודת עניות שנייה. 500 צופים בלבד נכחו במשחק הבית של מ. ס. אשדוד בו נוצחה ע”י האורחת קבוצת סכנין בתוצאה 1 : 2, שלשום בשבת – 16 במארס 2013. רק 2000 צופים הגיעו אתמול יום ראשון – 17 במארס 2013 לאצטדיון “טדי” לראות את משחק ההפסד של בית”ר ירושלים ל- הפועל ר”ג 1 : 2. הכדורגל הישראלי רדוד ויציעיו קרחים. צריך לזכור שערוץ 1 הציבורי משלם להתאחדות הכדורגל בראשות מר אבי לוזון בעונה הנוכחית של  2013 – 2012 עבור שידור שבועי של המשחק המרכזי סך של 15000000 (חמישה עשר מיליון) שקל עבור זכויות השידורים. זה לא מעט.

הערה 5 : בשנים 1965 – 1963 למדתי שנתיים במכון ווינגייט הוראת חינוך גופני ומתמטיקה . סיימתי את לימודיי בהצטיינות. היו לי שם כמה מורים טובים מאוד ביניהם המורה והמחנך שלי אורי אפק, המורה יצחק “איציק” מנדלברויד בשיעורי א”ק, וד”ר דוב אלדובי וד”ר יעקב קפלנסקי בשיעורי אנטומיה ופיסיולוגיה. מהשניים האחרונים למדתי רבות אודות הסכנות הפיסיולוגיות הטמונות בשאיפת האדם להעפיל לפסגת היכולת האנושית שלו בכל מחיר, ולהצטיין בפעילויות ספורטיביות בתנאי אקלים קשים של חום ולחות מחד ובתנאי גובה מאידך – ללא הכנה ובקרה מתאימים. הערה 5 מביאה אותי לעסוק באסון המוות שקרה בריצת חצי המרתון לפני שלושה ימים בתל אביב .

מרתון תל אביב – מארס 2013.

1. מרתון לחובבים ופיסיולוגיה בסיסית.

רעייתי ואנוכי גרים מזה זמן רב בצפון הישן של תל אביב. יום שישי האחרון – 15 במארס 2013 היה חם עד למאוד. מחזה לא שכיח באמצעיתו של חודש מארס. שנינו יודעים לזהות היטב את השָרָב והלחות התל אביבית המעיקים. השרב וגלי החום חדרו פנימה והציפו את הבית הקריר . החלטנו ל- אֶגוֹף את החלונות כבר בבוקר מוקדם.

אסון מותו של מיכאל מיכאלוביץ’ בן 29 בריצת חצי מרתון שלשום של העיר תל אביב בתנאי שָרָב , וקריסתם של עוד עשרות רצים אחרים , חלקם קרובים למוות גם הם , נובע מכך שמרבית הציבור (ובתוכו גם חלק מ- משתתפי ריצות המרתון וחצי מרתון של תל אביב) חסר ידע בסיסי ביותר בפיסיולוגיה של גוף האדם ונוטל על עצמו סיכוני מאמץ שלא לצורך במזג אוויר שְרָבִי ולא נוח . חלק מהרצים איננו מיומן ולא יודע כיצד להתכונן ולהכין את עצמו לקראת הריצה המפרכת והמתישה גם אם מדובר בחצי מרתון (21 ק”מ) , לא כל שכן בתנאי חוֹם ולַחוּת כפי ששררו לפני שלושה ימים ביום שישי האחרון בתל אביב . שילוב של חוֹם רב ולחות גבוהה הופך להיות עומס חום שמסכן את חיי האדם בעת פעילות מאומצת וממושכת. רבים מהאתלטים החובבים נעדרי אוריינטציה מינימלית ואינם מבינים כיצד עובד מנגנון הקירור של גופם. ריצה מאומצת וממושכת של האדם יוצרת חום פנימי בגוף שעולה בהדרגה ומכריחה אותו להזיע. הזֵיעָה מתאדה וכדי להתאדות היא זקוקה כמו כל נוזל לחוֹם ונוטלת לשם כך את חוֹם הגוף. התאדות הזֵיעָה הוא מנגנון הקירור של הגוף. לַחוּת גבוהה בנוסף לשָרָב כבד יוצרת עומס חום ואיננה מאפשרת לזיעה להתאדות, ולכן הגוף איננו מתקרר . בעוד הפעילות הגופנית נמשכת (במקרה זה כשמדובר בריצת חצי המרתון לפני שלושה ימים בתל אביב) חוֹם הגוף עולה ועולה. זוהי הסכנה הגדולה הטמונה בריצה ארוכה בשרב ובאמביציה של הרצים השואפים להגיע בכל מחיר לקו הגמר. שמא ילעגו להם אם יפסיקו את הריצה באמצע ו/או שמא יראה הספורטאי בנטישתו את הריצה כ- כישלון אישי נורא שלו . מדובר בס”ה בריצה עממית אולם עבור רבים היא תחרותית. האנשים מתחרים נגד השעון וגם נגד עצמם ומוכנים להסתכן תמורת ובעבור כבודם האישי. הם מסרבים לתת פקודה לגופם לחדול מהמאמץ המסוכן שעלול להביא לסיום חייהם . כשטמפרטורת הגוף מטפסת ל- 42 מעלות צלזיוס הספורטאי מתמוטט ומֵת . בחום דרסטי וקיצוני שכזה גם שתיית מים כבר כמעט ולא עוזרת . הגוף שרותח מחוֹם – קוֹרֵס . ברור שחלק מהרצים שנטלו חלק בריצת המרתון שלשום בתל אביב ועשו זאת בתנאי אקלים לא נוחים מבלי שהם מיומנים לכך , סיכנו באופן ברור את בריאותם וחייהם . גם אם חלוקה ושתיית המים במהלך הריצה הייתה חופשית .

אינני מאשים את הוועדה המארגנת וגם לא את רצי חצי מרתון תל אביב שחלקם כאמור נעדרי השכלה בתחום הפיסיולוגיה הבסיסית של גוף האדם. בלחץ דעת הקהל ביטלה עיריית ת”א את ריצת המרתון שנועדה ליום שישי – 22 במארס 2013. אִיוֶולֶת. מדובר באנשים מבוגרים שאמורים לקחת אחריות על עצמם. ייתכן והוועדה המארגנת הייתה צריכה להתריע את הרצים בעת ההרשמה מפני השָרָב המתקרב, אולם לא לבטל את המפעל. בסופו של דבר מדובר באנשים מבוגרים ובאחריות אישית שכל אחד לוקח על עצמו , מה עוד שלאורך המסלול קיימות תחנות התרעננות שמספקות לרצים מים בשפע. בקיץ 1956 התגייסתי לגדוד 12 של חטיבת גולני. את הטירונות הקשה מאוד, הארוכה, והמתישה עשינו בשטח אש 9 ליד הכפרים עָרָבֶּה ו- סַכְנִין. זה היה קיץ מפרך. חם ולח. צה”ל בעצה אחת עם הרפואה הצבאית קבע בימים ההם מדיניות מטופשת של משמעת מים קפדנית. קיבלנו מימיית מים אחת ביממה (כולל גילוח וצחצוח שיניים) בעת האימונים המפרכים כאילו אפשר לאמן ולהרגיל את הגוף להיות צָמֵא . זה היה עינוי של ממש שסיכן ללא צורך את חיינו ואת כלל חיילי צה”ל. בעקבות משמעת המים הצה”לית ההרסנית חסרת כל פשר והצדקה פיסיולוגית שילמו לא מעט חיילים בחייהם . הם התייבשו ומתו בעת האימונים שלהם מפאת מחסור במים. איזו איוולת. משמעת המים בוטלה לאלתר ב- 1959 ע”י פרופסור עזרא זוהר . לדור שלי זה לא סייע מפני שאנחנו כבר השתחררנו מצה”ל. הרפואה הצה”לית לא הבינה עיקרון פיסיולוגי פשוט . על כל גרם נוזלים שהגוף מאבד יש להחזירו ע”י שתיית מים חוזרת. גוף האדם איננו יכול להתרגל לצָמָא ואיננו מסוגל לתפקד ללא מֶשֶק מים מלא, מאורגן, ומסודר.

האדם הוא בעל חי בר מזל מפני שאלוהים ברא אותו עם בלוטות זיעה. מנגנון הקירור שלו מציל אותו מחוויות אקלימיות מאוד לא נוחות וגם מסוכנות. אולם מה עושים יונקים בעלי חיים אחרים בקיץ החם בהיעדר מנגנון הזעה ? כלבים משרבבים את לשונם החוצה כדי להתקרר. את הפרות ברפת של קיבוץ אפיקים היינו צריכים להביא בתקופת הקיץ פעמיים ביום לסככת ההמטרה כדי להרטיב את עורן במשך כרבע שעה. המים השתמשו בחום גופן של הפרות המסכנות כדי להתאדות. זה היה מנגנון הקירור המלאכותי שהפעלנו על מנת לאפשר להן לייצר חלב בכמויות. צריך להבין שרפתות החלב במדינת ישראל כבר בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה היו מהטובות בעולם. כדי להפוך את תעשיית החלב למדעית ורנטבילית היה צורך לשַמֵר לא רק את כישרון הגנטיקה של הפרות כיצרניות חלב פנטסטיות, אלא להשתמש בדרכים לא מקובלות כדי להגן עליהן מהאקלים הקשה בקיץ החַם של עמק הירדן. מי שמע על כך כי רוחצים פרות במים בקיץ כדי לקרר את גופן ?

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה . קיבוץ אפיקים . אנוכי ברפת של הקיבוץ עם הפרה המצטיינת ששמה  “מַרוֹקָה”. הפרה הטובה והחרוצה הזאת בעלת תכונות גנטיות מטופחות ומחושבות מראש הייתה זקוקה למזון טוב ותנאי אקלים נוחים כדי לייצר 13000 ליטר חלב בתקופה של עשרה חודשים מידי שנה בשנה (חודשיים בשנה נחות כל הפרות מחליבה כדי להעניק להן כוחות מחודשים בטרם ההמלטה). הפרות המוכשרות האלה מייצרות כמות פנטסטית של חלב עד יום מותן. ברור שרחשתי למַרוֹקָה חיבה מיוחדת. גם היא לי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה בטרם עידן מזגני האוויר נהגו חברי קיבוץ אפיקים מעת לעת בקיץ הבלתי נסבל לקרר את החדרים הספוגים חוֹם באמצעות רחיצה ושפיכת כמות מים יתירה על מרצפות החדר. המים נטלו את חוֹם החדר כדי להתאדות וכך הוא היה מתקרר. 

טקסט תמונה : ראשית שנות שנות ה- 30 של המאה שעברה. תחילת התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן . התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של ארץ ישראל המתחדשת .(באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. היסטוריית המרתון הקדמון ביוון העתיקה.

בחודש ספטמבר של שנת 492 לפני הספירה (כלומר לפני 2505 שנים) נערך קרב הירואי ליד הכפר היווני מרתון הרחוק כ- 42 ק”מ מאתונה, בין צבא יווני קטן בראשות המצביא מִילְתִּיָאדאֶס שיצא להדוף את הצבא הפרסי הענק של דָרְיָאוֶוש שפלש למדינתם מהים. היוונים ניצחו והצבא הפרסי נַס אל אוניותיו שהמתינו ליד החוף . באותה העת התכנס המון רב בכיכר השוק באתונה והמתין לדיווח וידיעות משדה המלחמה. מִילְתִּיָאדאֶס פקד על אחד החיילים שלו פֵיְידִיפִּידאֶס שהיה גם רץ מהולל בעל מוניטין להביא את בשורת הניצחון המזהיר לבני העיר אתונה. פֵיידִיפִּידאֶס רץ בתנאי עומס חום קשים מרחק של 42 ק”מ שהפריד בין הכפר הקטן מרתון לעיר אתונה. לחות וטמפרטורה גבוהות אפיינו את אותו יום הניצחון היווני ההוא. הוא הגיע לכיכר השוק הספיק לזעוק “ניצחנו” וקרס. הוא מת מהתייבשות. את הסיפור המדהים הזה מספר כהווייתו ההיסטוריון פְּלוֹטָארְכוּס.

מחדש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני הברון הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיְין נענה להצעה של חברו הבלשן מִישֶל בְּרִיאָל ב- 1894 לערוך מירוץ לזכרו של פֵיידִיפִּידאֶס מהכפר מרתון לאתונה, מרחק של 42 ק”מ, כמקצוע אולימפי במסגרת האולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיְין אימץ את הרעיון שעורר גל התלהבות עצום ביוון. הריצה נקראה באמת “ריצת מרתון” ובבכורה זכה רץ יווני בשם סְפִּירִידוֹן לוּאִיס שעבר את המרחק בשעתיים וחמישים ושמונה דקות . ריצת המרתון למרחק של 42 ק”מ ו- 195 מטר הפכה ברבות השנים למקצוע אולימפי מובהק ולסמל של נחישות וכוח רצון . לאט לאט הבינו הנוטלים חלק כי יש להתאמן לקראתה ביסודיות ובהדרגה וכי אי אפשר להסתמך בריצה הזאת על כוח רצון בלבד. חייבים להכשיר את הגוף לקראת מאמץ ממושך שמשתרע על פני 42 קילומטרים לא כל שכן בתנאי מזג אוויר של חוֹם ולַחוּת.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אתונה 1896 – הראשונה של העֵת החדשה. הרץ היווני ספירידון לואיס (חקלאי במקצועו) מנצח בריצת המרתון האולימפית בזמן של 2:28.50 שעתיים וקובע סימן חדש לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. (ERT ו- IOC). 

מספר לא קטן של ערים בעולם מקיים ריצות מרתון תחרותיות שנתיות. המפורסמות ביותר הן בוסטון, ניו יורק, לונדון, ברלין, וטוקיו . ועכשיו גם ירושלים ותל אביב. אינני יודע אם עשרות אלפי הרצים החובבים בישראל נענים לאתגר רק מפני עצם קיומו ו/או גם בגלל התלבושת ונעלי הריצה שניתן לקנות בהנחה גדולה. ריצת מרתון היא מאמץ גופני עצום גם אם לא מדובר בתחרות . לא כל שכן בתחרות . הרץ הצ’כי המפורסם אֶמִיל זָטוֹפֶּק מי שזכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 ב- 5000 מ’ , 10000 מ’ , וריצת המרתון אמר לי בפגישה בינינו במשרדי מחלקת הספורט בניין הטלוויזיה בירושלים ב- 1992 (הוא היה אז בן 70) כי הציבור איננו מבין עד כמה הריצה הזאת מפרכת אפילו בשבילו כאתלט מאומן .

3. ההירואיקה של המרתון אולימפי.

אולימפיאדת לונדון 1908.

ההיסטוריה מעניקה בדרך כלל חסד למנצחים ושוכחת את המפסידים. אך היא תזכור לעַד ארבעה רצי מרתון , שלושה גברים ואישה אחת שהפסידו בריצת חייהם, אבל גילו דבקות עליונה במשימה כדי לסיימה עד כדי סיכון חייהם , ועל כן זכו בתהילת עולם . ראש וראשון להם הוא דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי (Dorando Pietri) רץ האיטלקי בן 23 נמוך קומה 1.59 מ’ , שהגיע ראשון בשארית כוחותיו לקו הגמר בריצת המרתון באולימפיאדת 1908 בלונדון. הוא היה עייף עד מוות וניצב על סף התמוטטות . Groggy . תשוש לחלוטין ומט ליפול . כשנכנס לאצטדיון להקפה האחרונה של המסלול נראה מבולבל וחסר תקווה. הוא נפל וקם, ושוב נפל וקם חליפות כשהוא מנסה לשווא להגיע לקו הסיום. כמה משופטי הריצה שהיו עדים למחזה הקשה לא יכלו לעצור בעצמם , הרימו אותו וסייעו לו לחצות את קו הגמר. הוא הושכב על אלונקה והובל מייד לבית החולים . הסיבות להתמוטטותו בתוך האצטדיון כה קרוב לקו הגמר היו שנויות במחלוקת. סיפרו כי אכל לפני הריצה ארוחה בשרית ולפחות במקום אחד במהלך הריצה הגישו לו הצופים שעמדו על מדרכות הרחוב משקה חריף. טענו כי דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי התמוטט על המסלול משִכרות ולא מעייפות [1]. האמת, אותו היום ההוא של תחרות המרתון בלונדון 1908 היה שרבי וחם. דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי סיים ראשון את הריצה בזמן של 2:56:46.4 שעתיים, אך נפסל מפני שקיבל עזרה ממשית מהשופטים הרחמנים. מדליית הזהב ניטלה ממנו והוענקה לרץ האמריקני ג’וֹן הֵיְיס (John Hayes) שסיים רענן יחסית במקום השני, 32 שניות אחרי דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי בזמן של 2:55:18.4 שעתיים. כמה צילומים שנשתמרו מלפני 105 שנים מתארים את הדרמה שהתחוללה באצטדיון האולימפי של לונדון 1908 קרוב מאוד לקו הסיום של ריצת המרתון .

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1908. רץ המרתון האיטלקי דוראנדו פייטרי (מס’ 19) מוביל לקראת הכניסה לאצטדיון וסיום הריצה המפרכת שאורכה 42 ק”מ ו- 195 מ’. לכל רץ הוצמד מלווה על אופניים. הצילום הזה שנעשה לפני מאה וחמש שנים מעיד כי בעת הזאת היה כבר סגנון ריצתו כבד. הוא נראה עייף ותשוש. (באדיבות ERT הטלוויזיה היוונית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1908. האצטדיון האולימפי לפני 105 שנים . דוראנדו פייטרי קורס ומתמוטט על המסלול כ- 80 מ’ מחוט הסיום. הרופא ד”ר מ. ג’. בולגר (Dr. MJ. Bulger) מימין, והשופט המכוון את רצי המרתון בתוך האצטדיון לעבר קו הסיום ג’. מ. אנדריוס (J. M. Andrews) חובש מגבעת לבנה – מטפלים בו. (באדיבות ERT הטלוויזיה היוונית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1908. שופטי הריצה הבריטיים מלווים את דוראנדו פייטרי אל חוט המטרה בתוך האצטדיון המסמן את קו הגמר של ריצת המרתון. (באדיבות ERT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי חצה את חוט המטרה ושוב התמוטט. הוא הורד על אלונקה והובהל לבית החולים. הוא היה שרוי כשעתיים בין חיים למוות. הרופאים הלונדוניים הצילו את חייו. למרות ריצתו ההירואית הוא נפסל בשל העזרה שקיבל מהשופטים. מדליית הזהב הוענקה לרץ האמריקני ג’וֹן הֵייס שסיים שני בפועל אך הוכרז כמנצח.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1908. הרץ האמריקני ג’ון הייס בן 22 חוצה שני את קו הסיום בתוך האצטדיון האולימפי בזמן של2:55:18.4 שעתיים. גם הוא נראה עייף ותשוש לחלוטין. מכמני האנרגיה של גופו אזלו. מראה פניו מסגיר את סבלו ואיננו מותיר שום אפשרות אחרת. הוא רץ עכשיו על כוח הרצון בלבד. (באדיבות ERT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יומיים לאחר ריצת המרתון של אולימפיאדת לונדון 1908 העניקה המלכה הבריטית אלכסנדרה גביע ניחומים עשוי זהב לדוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי שהתאושש לחלוטין מהטראומה לאחר שפִּרְפֵּר בין חיים למוות . ב- בבכורה ובמדליית הזהב זכה כאמור ג’וֹן הֵייס . “עשיתי את מיטבי בריצת המרתון באולימפיאדת לונדון 1908. נכון, הייתי עייף מאוד בסוף הריצה, אך מעולם לא עלתה בי המחשבה להפסיק אותה. עייפות איינה סיבה לחדול מביצוע המשימה”, אמר הרץ האיטלקי האמיץ דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי האמיץ בטרם קיבל את הפרס ממלכת אנגליה .

אולימפיאדת לונדון 1948.

חלפו ארבעים שנה מאז אותו המאבק המפורסם בין דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי לג’וֹן הֵייס בריצת המרתון של אולימפיאדת לונדון 1908 . בירת אנגליה לונדון נבחרה לארח ב- 1948 את האולימפיאדה ה- 14 במניין הזמן החדש והראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה . הקלישאה “ההיסטוריה חוזרת על עצמה” מגשימה את עצמה על אותה בימה ובאותו האירוע של ריצת המרתון רק עם משתתפים אחרים : הבלגי אֵטְיֶין גֵיְילִי (Etienne Gailly), הארגנטיני דֶלְפוֹ קָאבְּרֶרָה (Delfo Cabrera), והאנגלי תּוֹמַאס רִיצָ’ארְדְס (Thomas Richards).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. סיום ריצת המרתון סמוך מאוד לאצטדיון “וומבלי”. מוביל הרץ הבלגי אטיין גיילי שסיים לבסוף המקום השלישי וזכה במדליית הארד . אחריו הארגנטיני דלפו קאבררה שניצח וזכה במדליית הזהב, אחריו הרץ הבריטי תומאס ריצ’ארדס שסיים במקום השני וזכה במדליית הכסף . במקום הרביעי דורג הרץ הדרום אפריקני יוהאנס קולמאן (Johanes Coleman) .(באדיבות ERT ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. אצטדיון “וומבליי” בלונדון. סיום ריצת המרתון . הרץ הארגנטיני דלפו קאבררה (מימין, מס’ גופייה 233) שנראה רענן יחסית חולף על פני הרץ הבלגי אטיין גיילי המותש והתשוש בתוככי אצטדיון “וומבליי” באולימפיאדת לונדון 1948, ממש במטרים האחרונים של ריצת המרתון המפרכת. אטיין גיילי הוביל במרבית הזמן את הריצה אך נחלש מאוד בסיומה. גם הבריטי תומאס ריצ’ארדס חלף על פניו בתוך האצטדיון. (באדיבות ERT ו-IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אֵטְיֶין גֶיילִי (Etienne Gailly) בן ה- 25 הוביל את ריצת המרתון בקטע האחרון שלה באולימפיאדת לונדון 1948 ונכנס ראשון לאצטדיון “וומבלי” להקפה האחרונה. נותרו לו עוד 400 מ’ לרוץ אך הוא היה מותש מאוד וגרר את רגליו. בתוך האצטדיון חלפו על פניו דֶלְפוֹ קָאבְּרֶרָה (Delfo Cabrera) בן ה- 29 מארגנטינה והרץ הוולשי-אנגלי המבוגר תּוֹמַאס רִיצָ’ארְדְס (Thomas Richards) בן ה- 38. אֵטְיֶין גֵלִי נותר ללא כוח כדי להשיב מלחמה שערה. מכמני האנרגיה בגופו אזלו. את חלקה האחרון של הריצה המפרכת הוא רץ על כוח הרצון בלבד. זמנו של דֶלְפוֹ קָאבְּרֶרָה היה 2:34:51.6 שעתיים. תּוֹם רִיצָ’ארְדְס סיים בזמן של 2:35:07.6 שעתיים. אֵטְיֶין גֶיילִי חצה את קו הגמר לאחר 2:35:33.6 שעתיים וזכה במדליית הארד. זמנו של הרץ הדרום אפריקני יוֹהָאנֶס קוֹלְמָאן (Johanes Coleman) היה 2:36:06.0שעתיים. אֵטְיֶין גֶיילִי היה קצין צנחנים בלגי שנלחם עם כוח האו”ם לצד ארה”ב במלחמת קוריאה בשנים 1953- 1950. הוא נפצע קשה ממוקש בקרב בעיר פּוּסַאן. אטיין גיילי נהרג בתאונת דרכים בבלגיה ב- 1971 בהיותו בן 48 .

אולימפיאדת מכסיקו 1968.

ג’וֹן סְטֶפֶן אָקוּואָרִי (John Stephen Akhwari) מטנזניה רץ פצוע וחבוש את ריצת המרתון באולימפיאדת מכסיקו 1968. הוא סיים את ריצתו כשעה וחצי אחרי אחרון הרצים. משנכנס מדדה עטור תחבושות לבנות לאצטדיון האולימפי כבר לא היה איש ביציעים. התאורה באצטדיון הריק מאדם פעלה רק לכבודו. הוא סיים את הריצה תוך סיכון בריאותו. בימאי הטלוויזיה והקולנוע רב המוניטין בַּאד גְרֶינְסְפַּאן (Bud Greenspan) תיעד את מאבקו ההֵירוֹאִי של הרץ הטנזאני בסדרת הטלוויזיה הבלתי נשכחת שלו, “OLYMPIAD”. בעת הצילומים והכנת הסרט הדוקומנטארי אודותיו שאל באד גרינספאן את ג’וֹן סְטֶפֶן אָקווּאָרִי למה המשיך לרוץ כשהוא פצוע ומְדַמֵם עד כדי סיכון בריאותו האישית ומדוע לא פרש מהתחרות. האתלט האמיץ, יישר דרך, ודבק במשימתו לא חשב פעמיים והשיב תשובה הֵירוֹאִית כמו ריצתו : “מדינתי לא שלחה אותי 5000  מַיִל כדי להתחיל את הריצה – היא שלחה אותי כדי לסיים אותה” [1]. ספורטאי דגול ובלתי נשכח.

אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984.

רצה המרתון השווייצרית  גָבְּרִיאֶלָה אָנְדֶרְסוֹן – שֵיְיס (Gabriela Anderson-scheiss) עמדה על סף מוות בסיום ריצת המרתון ביום קיץ חם ולח באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. היא סיימה את הריצה בקושי רב בהליכה “גרוגית” ומתנודדת מצד לצד . שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי שידר את סיום הריצה של האתלטית האמיצה הזאת בשידור ישיר לארץ . היא לא קיבלה מדליה אולימפית אך זכתה בהערצת העולם .

טקסט תמונה :  אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 . ריצת המרתון לנשים . האתלטית השווייצרית גבריאלה אנדרסן – שייס (Gabriela Andersen Scheiss) מסיימת את הריצה הקשה בשארית כוחותיה אך בהכרה מלאה . לקח לה 6 (שש) דקות להקיף את 400  מ’ האחרונים באצטדיון . היא התמוטטה על קו הסיום חוברה לאינפוזיה ונלקחה מייד לבית החולים בעיר . דבקותה במשימה זכתה להערצה בינלאומית . היא סיימה את הריצה במקום ה- 37  ובתוצאה של 0. 42 : 48 : 2 שעתיים . (באדיבות ALOOC ו- IAAF + IOC) .

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952. סיום ריצת המרתון. הרץ הצ’כי המהולל אמיל זטופק נכנס ראשון בשער האצטדיון וזוכה במדליית הזהב. זאת הייתה ריצת המרתון הראשונה בחייו. הבעת פניו מעידה על המאמץ והסבל הכרוך בהשתתפות בתחרות המפרכת הזאת. אמיל זטופק ניצח וזכה במדליית הזהב בזמן של 2:23:03.2 שעות. במקום השני ובמדליית הכסף זכה רינאלדו גורנו מארגנטינה בתוצאה 2:25:35.0 שעתיים. במדליית הארד זכה השוודי גוסטאף יאנסון בתוצאה 2:26:07.0 שעתיים. (צילום נסים קיוויתי וגם באדיבות YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אנוכי (בן 54) מארח את הרץ הצ’כי הנודע אמיל זטופק (בן 70) במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אמיל זטופק נקרא בפי כל “הקָטָר הצֶ’כִי” מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אמיל זטופק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000  מ’, 10000 מ’, ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא עשה זאת מעולם לפניו ולא שנה וחזר עליו מעולם אחריו. (צילום דוד “סוּחוֹ” סִיבוֹר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דנה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור עיתונאי הטלוויזיה בני עורי . (צילום דוד “סוחו” סיבור . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

אולימפיאדת ברצלונה 1992.

ריצת המרתון לגברים באולימפיאדת ברצלונה 1992 האפילה על שאר האירועים האולימפיים הדרמטיים מנקודת מבטי . הייתי שם . ניהלתי , הפקתי , וערכתי את שידורי הטלוויזיה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של יוסף בר-אל . ריצת המרתון לגברים הייתה האירוע המסיים ביום ה- 16 והאחרון של המשחקים האולימפיים , והיא התקיימה בערב של יום ראשון – 9 באוגוסט 1992 ט’ באב של שנת תשנ”ב . בתום ריצת המרתון בתשע וחצי בערב תוכנן להתחיל באִצטדיון האולימפי טקס הנעילה של המשחקים . לכן קבעה הוועדה המארגנת שרצי המרתון שיעברו את המרחק ביותר משעתיים ו- 45 דקות לא יסיימו אותה לעיני 80000 (שמונים אֶלֶף) הצופים באִצטדיון , אלא במקום צדדי . שלושה אנשים הגיעו לשיאם בריצת המרתון הזאת : המנצח הדרום קוריאני הוּואָנְג יָאנְ ג- צ’וֹ (Hwang Young-cho) וצֶוֶות השדרים שלנו מאיר איינשטיין והפרשן שלו ד”ר גלעד וויינגרטן . הריצה המתישה למרחק של 42 ק”מ ו-195 מ’ החלה בשֵש וחֵצי לפנות עֶרֶב בברצלונה . שעה אחת בלבד חצצה בין שעון ספרד לישראל . שבע וחצי בעֶרֶב אצלנו . זמן צפייה ראשי בטלוויזיה בישראל . הבטחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אירוע עַל בשידור ישיר ורייטינג נאה . בברצלונה עיר ים תיכונית יפהפייה שרר ב- 9 באוגוסט 1992 עומס חום כבד (כמו בתל אביב) 35 מעלות (צלזיוס) ולַחוּת שנעה בין % 70  ל- % 80 . כל אזרח תל אביבי הגון מכיר היטב את עומסי החוֹם והלחוּת השוררים בחודשים יולי – אוגוסט בעירו , יוצרים אי נוחות , ומקשים את החיים גם כשלא רצים חצי מרתון ו/או מרתון שלם . בנוסף לכל הצרות הגופייה והתחתונים נדבקים לגוף המיוזע .

זאת בדיוק הסיבה שבגללה ריצת המרתון בברצלונה 1992 הייתה קשה במיוחד , מפרכת , ומתישה מאין כמותה . הגוף מתחמם בעת המאמץ ואיננו מצליח לקרר את עצמו בלחות הגדולה . עומס החוֹם רב מידי . את ארבעת הק”מ האחרונים רץ הוּואָנְג יָאנְג-צ’וֹ כתף אל כתף עם היפני קוֹאִיצִ’י מוֹרִישִיטָה . מאיר איינשטיין וד”ר גלעד ווינגרטן היטיבו לשָדֵר אותה ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל . פרשן הא”ק הסביר נכון את התהליכים הפיזיולוגיים המתחוללים בגופם של הרצים בעקבות עומס החוֹם . ד”ר גלעד וויינגרטן ניתח בהגיון רב את ריצת המרתון הראשונה בהיסטוריה שהתקיימה לפני 2482 שנים . בקיץ שנת 490 לפני הספירה נשלח חייל יווני בשם פֵיידִיפִּידֶאס ע”י מפקדו מִילְתִּיאָדֶאס מהכפר מרתון לאתונה , כדי להביא את בשורת הניצחון של הצבא היווני הקטן על צבאו הפרסי העצום של דָרְיָיוֶוש . פֵיידִיפִּידס רץ כ- 40 ק”מ [1] בעומס חום כבד כשהוא לבוש חגור צבאי ובידו כלי נשקו החנית והחר . מי יודע אם בכלל שתה מים ואם רִענֵן את גופו בטרם ובמשך הריצה הארוכה והמתישה . הוא הגיע תשוש ועייף מאוד לכיכר השוּק של הבירה היוונית . אין ספק שחום גופו מוטט אותו והוא התייבש ממחסור בנוזלים בגופו. פיידיפידאֶס הספיק לומר מילה אחת, “ניצחנו”, ואז התמוטט ומת . כשהברון הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבֵּרְטֵיְין חידש את המשחקים האולימפיים של העידן המודרני ב- 1896 , הוא לא רק ביקש לקיים את האולימפיאדה הראשונה באתונה, אלא החליט גם לכלול את ריצת המרתון בתוכנית המשחקים כפי שסופר בתחילת הפוסט. ד”ר גלעד ווינגרטן מילא את תפקידו כפרשן א”ק בריצת המרתון באולימפיאדת ברצלונה 1992 בפעם הזאת בדיוק כפי שציפיתי ממנו.

בעלייה האחרונה והקשה לעבר האצטדיון האולימפי שנבנה על “הר היהודים” (Montjuic) המשקיף על ברצלונה ניתק הוּואָנְג יָאנְג – צ’וֹ מקוֹאִיצִ’י מוֹרִישִיטָה. הוא חצה את קו המטרה לאחר 23 .13 : 2 שעתיים בהפרש של 150 מ’ ו- 22 שניות מיריבו היפני. הוּואָנְג יָאנְג – צ’וֹ התמוטט על קו הגמר. חום גופו היה כמעט ארבעים ואחת מעלות צלזיוס וחסר נוזלים. הוא התייבש והיה קרוב לשלם בחייו על דבקותו במשימה כמו הרץ היווני פֵיידִיפִּידֶאס בשעתו. גם הוואנג יאנג – צ’ו דבק עד הסוף במטרה המקודשת בסופה המתינה לוֹ מדליית זהב, כבוד, ויוקרה בינלאומית. בני אדם שאפתנים מוכנים לסכן את חייהם בעבור כבוד ומוניטין. הוואנג יאנג – צ’ו היה בר מזל. על קו הגמר המתינו לו פרמדיקים ספרדיים שהצילו אותו ממוות והחזירו את גופו לחיים. לאחר שהתאושש ביקש לבצע את הקפת הניצחון באצטדיון עם דגל מדינתו אך רגליו לא נשאו אותו עוד. אני זוכר את הסצנה מלאת ההוֹד ההיא. פשוט הייתי שָם וראיתי אותה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. פרמדיקים ספרדיים מפנים על אלונקה את מנצח ריצת המרתון הוואנג יאנג – צ’ו מדרום קוריאה. הוא היה על סף מוות אך חייו ניצלו בזכות העזרה הראשונה והתושייה של צוות הרפואה הספרדי. (באדיבות RTO הוועדה המארגנת של אולימפיאדת ברצלונה 1992 + IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).

שוחחתי בתום השידור הישיר ב- Talk Back עם צוות השידור מאיר איינשטיין והפרשן ד”ר גלעד וויינגרטן מעמדת ניהול השידור שלי ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי – International Broadcasting Center) בברצלונה והודיתי להם מקרב לִבִּי על שידור נהדר ומופלא שלהם . בעיקר של הפרשן שהיטיב להסביר לצופי הטלוויזיה בישראל את קשיי ריצת המרתון המפרכת לא כל שכן בתנאי האקלים הקשים ועומס החום הכבד ששררו באותו ערב ברצלונה . ד”ר גלעד וויינגרטן היה באותו היום ההוא של 9 באוגוסט 1992 בשיאו הטלוויזיוני . ביכולת וכישרון הפרשנות שלו הוא שידרג את החוויה הטלוויזיונית וקיבע את עצמו כפרשן טלוויזיה ראשון במעלה. הוא היה ראוי לשבחים שהענקתי לו. הרץ הדרום קוריאני הוואנג יאנג – צ’ו חזר למולדתו כגיבור לאומי , ואז עשה מעשה שלא יישכח לעולם. את מדליית הזהב האישית שלו הוא העניק לבן ארצו סוֹן קי צ’ונג (Sohn Kee Chung) שהיה ב- 1992 בן 80. הקוריאני סוֹן קי צ’ונג ניצח בריצת המרתון באולימפיאדת ברלין 1936. מכיוון שקוריאה נכבשה אז ע”י יפן המיליטריסטית ונחשבה למחוז של הקיסרות של ארץ השמש העולה הוכרח סוֹן קי צ’ונג להתחרות במדי יפן כשעל גופייתו רקום הסמל הקיסרי של “השמש העולה”. מדליית הזהב שזכה בה הרץ הקוריאני ההוא הוענקה לו כאילו היה רץ ונציג יפן. מדליית הזהב ההיא הייתה יפנית.

לאחר שהוואנג יאנג – צ’וֹ ענד כעבור 56 שנה את מדליית הזהב הקוריאנית שלוֹ על חזהו של סוֹן קי צ’ונג , אמר הרץ הזקן והפטריוט : “עכשיו אני יכול למות ללא צער”. סון קי צ’ונג נולד בקוריאה ב- 29 באוגוסט 1912. הוא עבר את המרתון באולימפיאדת ברלין 1936 בזמן של 2:29:19.2 שעתיים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הרץ הקוריאני סוקי צ’ונג שרץ בשם יפן הקיסרית חוצה ראשון את חוט המטרה וקובע זמן של 2. 19 : 29 : 2 [1]. (באדיבות OLYMPIA ZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הרץ הקוריאני סון קי צ’ונג זוכה במדי יפן במדליית הזהב בריצת המרתון באולימפיאדת ברלין 1936. סיפורו ההרואי הפך להיות מרכזי בתוכניות הספורט  שלנו בטלוויזיה הישראלית במשך שלושה עשורים של שנים. (באדיבות OLYMPIA ZEITUNG 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                

סוף הפוסט מס’ 181. הועלה לאוויר אחה”צ של יום שני – 18 במארס 2013.

[1] הערה : במקומות אחרים נקרא הרץ הקוריאני – יפני  Shon  Kee – chung בשם Kitei Son                                                

[1] אורך מסלול ריצת המרתון מאז אולימפיאדת לונדון 1908 הוא 42  ק”מ ו- 195  מ’ . המרחק נקבע ע”י הוועדה המארגנת הבריטית של המשחקים שהאריכה את המסלול ביותר מ- 2  ק”מ כדי למקם אותו ליד בית המלוכה הבריטי .

סוף הפוסט מס’ 181. הועלה לאוויר אחה”צ של יום שני – 18 במארס 2013.


[1]  זהו הנוסח המקורי של ג’וֹן סְטֶפֶן אָקוּואָרִי כפי שאמר זאת בשפה האנגלית :

“My country did not send me5000 milesto start the race, they sent me 5000 miles to finish the race”.

 ראה נספח ספרו של באד גרינספאן :

 “THE OLYMPIANS GUIDE  TO WINNING – THE GAME OF LIFE”. 


[1]  ראה ספרו של Keith Baker’ (קית’ בייקר) :

 “THE 1908 OLYMPICS – The First London Games”.

סוף הפוסט. הועלה לאוויר אחה”צ של יום שני – 18 במארס 2013.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *