הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אפסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם. מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס, הקרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה של 13 הספרים אודות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" התחלתי לכתוב ב- 1998 כשנתיים בטרם אולימפיאדת סידני הבלתי נשכחת בשל הביצוע המדויק והמשגשג של SOBO. המחקר והכתיבה צברו תאוצה גדולה בתום אולימפיאדת סידני 2000 כאמור גם בגלל ההפקה הנפלאה של קבוצת SOBO. המחקר והכתיבה טרם הסתיימו. לא שיערתי ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ/מונה עשרה שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 632 : הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בספטמבר 2016.

——————————————————————————————————–

1.  נדב יעקובי + אלי אוחנה, וכריסטיאנו רונאלדו. 2. יונתן כהן + ניר קלינגר, ואינטר מילאנו – הפועל באר שבע 2:0. חרפת ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. 3. טלי מורנו בערוץ 10 ואהוד ברק. 4. תזכורת מרה (5) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 632. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1.  נדב יעקובי + אלי אוחנה, וכריסטיאנו רונאלדו. 2. יונתן כהן + ניר קלינגר, ואינטר מילאנו – הפועל באר שבע 2:0. חרפת ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. 3. טלי מורנו בערוץ 10 ואהוד ברק. 4. תזכורת מרה (5) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 632. כל הזכויות שמורות.

חרפת ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. 

הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מינתה את השדר נדב יעקובי ואת הפרשן שלו אלי אוחנה להוביל את השידור הישיר המסקרן ב- Champions League ריאל מדריד עם כריסטיאנו רונאלדו בן 31 (שב לפעילות לאחר פציעה ארוכה לפני כמה חודשים בטורניר Euro 2016) מנצחת בקושי רב 1:2 בבית מס' 6 את קבוצת נעוריו הפורטוגלית של כריסטיאנו רונאלדו ספורטינג ליסבון (יום רביעי – 14 בספטמבר 2016 באצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" המדריד). התנאי שמעמידה הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בפני הצֶמֶד הוותיק נדב יעקובי את אלי אוחנה הוא אנטי עיתונאי עָלוּב, יָרוּד, ו- וותיק. היא מתעקשת על פי המורשת הישנה שלה וכדרכה בקודש כי השדרנים יעשו את עבודתם מהאולפן בהרצליה כמימים ימימה ולא מהשטח : "…שניכם תשדרו ישיר את המשחק הנ"ל אבל בתנאי שתסכימו לבצע גם אותו Off tube מהאולפן בהרצליה כפי שהסכמתם לשדר Off tube ערב קודם לכן ישיר (יום שלישי – 13 בספטמבר 2016) מהאולפן בהרצליה את המשחק באצטדיון "נואו קאמפ", ברצלונה – סלטיק גלזגו 0:7…", אף הוא התקיים במסגרת ה- Champions League בבית מס' 3. מעניין, מדוע מֵמוּדָר מהשידורים הישירים של ה- Champions League אבי מלר אף הוא כמו נדב יעקובי נדבך חשוב בקונסטרוקציה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, אך אעזוב זאת כעת מפני שהעדפתו הטוטאלית של נָדָב יַעֲקוֹבִּי על פני אָבִי מֶלֶר איננה הנושא בדיון הזה. העניין הנדון הוא רכישה וקניית זכויות שידורים טלוויזיוניות של מפעל כדורגל בינלאומי יוקרתי ו- ראשון במעלה של משחקי ה- Champions League (והטיפול בהם) ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מדובר במפעל כדורגל שמעורר סקרנות גדולה באירופה, למעשה בכל העולם, גם בישראל, אך העיסוק העיתונאי בו באמצעות הישיבה באולפן בהרצליה הוא מראש זיפת ומחורבן ובעל פגמים רבים. החבר'ה הכנועים האלה מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מוותרים למפרע על זכותם וחובתם העיתונאית הראשית להיות נוכחים באצטדיון שמארח את האירוע, להיפגש עם גיבורי העלילה, ולדווח לקהל צופיהם מהשטח ממקום ההתרחשות. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לעולם לא יוכלו למשש את העלילה. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לעולם יראיין את כריסטיאנו רונאלדו. אנשיו לא ייפגשו לעולם אחד על אחד עם לאיונל מסי. נדב יעקובי מעולם לא ישאל שאלות פנים אל פנים את מאמן ריאל מדריד זינאדין זידאן, ו- אבי מלר לעולם לא יפגוש את מאמן מנצ'סטר סיטי פפ גווארדיולה וגם לא את מאמן מנצ'סטר יונייטד חוזה מוריניו. הוא לעולם לא יוכל לשוחח עמם. החבר'ה האלה מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לנֶצַח יקוננו מהאולפן בארץ. שיטת ה- Off tube של ההעתקה מהמסך הלווייני באולפן בהרצליה היא מחורבנת ואנטי עיתונאית ותמיד תותיר את מחולליה ב- דלת אמותיהם בביתם רחוקים מגיבורי העלילה. העברת אינפורמציה לציבור בשיטת ה- Off tube של ההעתקה מהמוניטור מבלי שאנשיה נוכחים בשטח היא עסק מזויף ו- מטונף. מדובר בפטנט בזוי של כל רשת טלוויזיה באשר אם היא עושה בו שימוש קֶבַע (ו/או כמעט קֶבַע) כמו ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהפך את ה- Off tube ל- תּוֹרָה ל- מִשְנָה סְדוּרָה. התוצאות והמסקנות הסופיות של מסע ה- Off tube של שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הן חד משמעיות : ההנהלה רוחשת בוז גלוי לשדרנים שלה ואלה רוחשים בוז לקהל הצופים שלהם שמממנים אותם במיטב כספם. כולם מפסידים. צורת השידור של ה- Champions League היוקרתית צפויה ומשעממת : המגיש והמנחה מודי בר און ינפנף ב- Pre Game Show בידיו מהאולפן בהרצליה יחדיו עם מאיה רונן, אח"כ יעבירו שניהם את רשות הדיבור לנדב יעקובי ואלי אוחנה שגם כן ישובים ליד המיקרופונים שלהם באולפן בהרצליה, ואלה יחזירו את השידור בתום המחצית הראשונה למודי בר און + אבי מלר + ניר קלינגר (עוד פרשן כדורגל רדוד וצפוי שאין לו משום מה קבוצה בליגת העל) + מאיה רונן באולפן בהרצליה (אני אוהב אותה ואת הנוכחות הטלוויזיונית הנבונה שלה אבל גם היא ככלות הכל שדרנית אופ – טיובניקית) שתספר בהפסקה סיפורים וויזואליים מרתקים, מסקרנים, ויוצאי דופן אודות פעילויות ספורט לאומיות עתיקות יומין לא מוכרות ולא נודעות שקשורות במורשת ותרבות של מדינות באסיה ואוקייאניה, כמו הודו + ניו זילאנד + אפגניסטן + מלזיה ותאילנד (סקירה ואינפורמציה מעניינת שאמורה להיחשף במקום שונה וב- Space אחר, ולא בהפסקת ליגת האלופות), ואז יחזור שוב השידור הישיר במחצית השנייה לנדב יעקובי ואלי אוחנה באולפן בהרצליה, ושוב ישוב בתום המשחק לזרועותיהם של מודי בר און, ניר קלינגר, ואבי מלר וחוזר חלילה באולפן בהרצליה לשידור ה- Post Game Show. ריאיון סיכום עם שני גיבורי העלילה כריסטיאנו רונאלדו ומאמנו זינאדין זידאן ב- "סנטיאגו ברנביאו" הוא חלום באספמיה. מה היה כל כך קשה להטיס השבוע את נדב יעקובי ואלי אוחנה לברצלונה ומדריד כדי לבצע את עבודתם העיתונאית הישירה והחשובה מהשטח ולבטח ב- אירועים נוגעים ב- לאיונל מסי ו- כריסטיאנו רונאלדו…??? כבר כמה עילויי כדורגל כמו מֶסִי ורונאלדו קיימים בעולמנו…??? מדוע הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כה מזלזלת בצופים שלה…? מה מניע אותה לָבוּז, לִמְאוֹס, ולהעליב אותם באמצעות שידורי ה- Off tube העניים והחסרים הללו מהאולפן בהרצליה…??? חרבון. בושה וחרפה.

אני תמיד תָּמֵהַ כיצד זה נדב יעקובי ואבי מלר אבני דרך בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לא אומרים לבוסים שלהם כהאי לישנא : "אנחנו עיתונאים שתפקידנו לדווח ולשדר לציבור מהשטח כשמדובר בשידורים ישירים (!). כדי לשדר Off tube מהאולפן בהרצליה אירועי כדורגל נַעָלִים רבי עניין ומוניטין בינלאומי שנערכים בברצלונה ומדריד, אינכם זקוקים לנו. אתם יכולים ליטול את המיקרופון ולעשות את מלאכת ה- Off tube בעצמכם. לשם כך אתם לא צריכים אותנו". את הטקסט הנ"ל הזה אמרתי שוב ושוב למנכ"לים שלי ברשות השידור יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, אריה מקל, ויוסף בר-אל וגם לכמה מנהלי טלוויזיה בימים ההם, אֵלֶה ש- מעֵת לעֵת צָץ במוחם הרעיון הנָלוֹז של שידור ישיר מחו"ל באמצעות ה- Off tube, ע"י העתקת האינפורמציה מהמוניטורים בירושלים. הטיעון העיקרי מבחינתם היה להראות לעולם שהם חוסכים כביכול כסף וממון של המממן הציבורי בעוד השירות העיתונאי נדחק לשוליים. בלבול מוח. רוש ולענה. אנוכי מתפלא כל פעם מחדש על עיתונאי ושדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כיצד הם נותרים כה שלווים וכה מנומסים, ואינם מתמרדים כנגד שולחיהם. הבוסים כופים על עבדיהם Off tube וה- וָוסָלים נכנעים.

הפרש האיכות העיתונאית בין חברות החדשות של ערוצי 2 ו- 10 לבין המערכת העיתונאית של ערוץ 55 מס' 55 בכבלים זועק לשמיים. חברת החדשות של ערוץ 2 מטיסה לניו יורק את השדרנית שלה יונית לוי ואת המפיק הבכיר שלה עודד בינו כדי לראיין את המועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית גב' הילארי קלינטון. חברת החדשות של ערוץ 10 מטיסה את נדב אייל לארה"ב כדי להביא דיווח אותנטי מהשטח למי נתונה אהדת המוני אזרחים אמריקניים האם לדונאלד טראמפ ו/או שמא להילארי קלינטון. חברת החדשות של ערוץ 10 מטיסה לארה"ב את עֹמְרִי מֵנִיב כדי להתחקות אחר תנועת ה- BDS האנטישמית. הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לעולם לא תשלח את אבי מלר ו/או את נדב יעקובי לברצלונה, מדריד, מינכן, ו/או מנצ'סטר לבצע עבודה עיתונאית אותנטית מהשטח כדי לראיין אחד על אחד את שועי עולם הכדורגל, שחקנים ומאמנים. הנהלה מגוחכת.

אותם הדברים בדיוק אמורים לגבי שידור ה- Off tube הישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בראשות יונתן כהן וניר קלינגר את המשחק של הנציגה שלנו האלופה הפועל באר שבע בליגה האירופית, בו גברה האלופה הישראלית באצטדיון "סאן סירו" במילאנו על הקבוצה האיטלקית אינטר מילאנו בתוצאה הסנסציונית 0:2 (אמש, יום חמישי – 15 בספטמבר 2016). אותו התֶּקֶן המחורבן, אותה השקפת עולם הנלוֹזָה, אותה השיטה המעוותת, אותו הווריאנט העלוב, אותו הַבּוּז שרוחשת הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לצופיה, ואותה ההתייחסות הקטנונית למושאי השידור, כאילו ה- העתקה מהמוניטור באולפן בהרצליה היא האופציה היחידה ואין זולתה. יושבים להם בהרצליה יונתן כהן והפרשן שלו ניר קלינגר (מאמן כדורגל מפוטר) ומספרים מעשיות לציבור אודות הנעשה ב- "סַאן סִירוֹ". שום ריאיונות מוקדמים מצולמים ושום איסוף תגובות בשידור ישיר ב- "סַאן סִירוֹ" מייד בתום שריקת הסיום, לפחות עם שני גיבורי העלילה, השחקן המחונן מַאוֹר בּוּזָגְלוֹ והמאמן שֶלוֹ ברק בכר. חרבון. בושה ו- חרפה.

הבעיטה החופשית של כריסטיאנו רונאלדו בדקה ה- 89 במשחק ריאל מדריד – ספורטינג ליסבון (אצטדיון "סנטיאגו ברנביאו", יום רביעי – 14 בספטמבר 2016).

בעיטות חופשיות מטווחים שבין 16 מ' ל- 30 מ' הם תמיד ריטואל טלוויזיוני מרתק לבטח כשמשתתפים בו אמני כדורגל בדרגתם של כריסטיאנו רונאלדו ולאיונל מֶסִי. מ- שעה שהברזילאים גילו בעשור ה- 50 של המאה הקודמת את הפוטנציאל הגלום בבעיטה החופשית המסובבת המהירה במשחק הכדורגל ואת חוקי האווירודינמיקה ה- חַלים ופועלים על מעופו של הכדור ואשר הופכים אותו לקטלני, היא הפכה לפופולארית בתבל. גם בישראל. מעין נשק השמדה המוני. הוותיקים בינינו זוכרים את ביצועי הכדורים המסובבים כפי שעשו זאת פעם בארץ יהודה שהרבני, מרדכי שפיגלר, אורי מלמיליאן, רן בן שמעון, וגם אחרים. וכיצד אפשר לשכוח את הביצועים המופלאים של הבעיטות החופשיות המסובבות ההן של גארינצ'ה, פלה, דייגו ארמאנדו מאראדונה, צ'ארלי יאנקוס, פרנאנדו היירו, דיוויד בקהאם, רוברטו קארלוס, ורבים אחרים (וכמובן כריטיאנו רונאלדו ולאיונל מסי בימינו אנו) שניתצו ומנתצים אין סוף חומות והכניעו ומכניעים בלי הרף שוערים. אמש ראינו כיצד מאור בוזגלו שחקן הפועל באר שבע שובר לרסיסים ב- "סַאן סִירוֹ" את חומת המגן הגבוהה של קבוצת אינטר מילאנו ומכניע ללא תנאי בבעיטה חופשית מסובבת את השוער האיטלקי הנִדְהָם סאמיר האנדאנוביץ' (Samir Handanovich) שנותר קפוא על עומדו ו- לא זז כלל ממקומו. היה חסר הילוך חוזר טלוויזיוני של המצלמה האחורית מאחורי שערו של סאמיר האנדאנוביץ' כדי לוודא ולהיווכח אם הוא הציב חומה יעילה מול מאור בוזגלו ו/או הִנְדֵס לעצמו חוֹמָה בְּצוּרָה, גבוהה ורחבה מידי, שבעצם חסמה והסתירה לו את שדה הראייה שלו (שגיאה נפוצה של שוערים רבים).

הריטואל האחרון (יום רביעי – 14 בספטמבר 2016) של הבעיטה החופשית המדויקת ו- המסובבת מטווח 22 מ' של כריסטיאנו רונאלדו מול שוערה של ספורטינג ליסבון נבחרת פורטוגל רוי פאטריציו (Rui Patricio, גובהו 1.90 מ'), והחומה הבעייתית שהציב, מוכיח שוב עד כמה ביצוע מתוכנן וקפדני של בועט מוכשר עלול להיות קטלני. כריסטיאנו רונאלדו בעל תנופת רגל אימתנית בעט כדור מסובב מכֻוָון היטב אולם לאו דווקא מהיר במיוחד. הכדור עבר את כברת הדרך של 22 מ' בזמן של 1.2 שנייה אולי 1.1 וצבר מהירות ממוצעת בין 67 קמ"ש ל- 71 קמ"ש. מי שמתבונן בתמונה שהפיקה הטלוויזיה הספרדית והנוגעת להילוך החוזר ב- SSM שצילמה המצלמה האחורית (הרחוקה משערו של רוי פאטריציו), רואה כי השוער הפורטוגלי הציב חומה בת שישה שחקנים (לתוכה נדחק שחקן של ריאל מדריד) שאמורה לשמור על האגף השמאלי של שערו מנקודת מבטו (האגף הימני מנקודת מבט של הבועט כריסטיאנו רונאלדו), בעוד הוא רוי פאטריציו מציב את עצמו סמוך יותר לקורה הימנית שלו והשמאלית מנקודת מבטו של כריסטיאנו רונאלדו. ניתוח שלי לעצמי מכורסתי בסלון ביתי את יחסי הכוחות ומלחמת המחשבות בין כריסטיאנו רונאלדו שחקן סוּפֶּר מְיוּמָן לבין רוי פאטריציו המנוסה ואת התפתחות הריטואל הטלוויזיוני במשך כ- דקה אחת בשידור הישיר, מתבסס על שפע של חיתוכי מצלמות של Close ups וכן Medium close ups, לרבות צילומי Long shots המדגישות את המיקומים הגאוגרפיים על כר הדשא של רוי פאטריציו והחומה שלו (כולל שופט המשחק שמסמן לחומה היכן עליה לעמוד), מיקומו של הכדור במרחב המדובר והמרחק שלו מהשער של רוי פאטריציו, ועמדתו של כריסטיאנו רונאלדו. חיתוכי המצלמות והמראות שהן משגרות לסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב מסבירות לי כי שוער ספורטינג ליסבון נשען, מטיל יהבו, ו- סומך יותר מהמותר על החומה שלו שתבלום את הכדור החופשי של כריסטיאנו רונאלדו ב- אם יבעט אותו לעבר הקורה השמאלית של רוי פאטריציו והימנית של הבועט המחונן כריסטיאנו רונאלדו מריאל מדריד. בכך נוטל רוּי פַּאטְרִיצְיוֹ הימור. הוא מתייצב קרוב יותר לקורתו הימנית מנקודת מבטו ומפקיר ביודעין את האגף השמאלי ואת קורת שערו השמאלית. התבוננו בתצלום האיכותי שמספקת להלן המצלמה האחורית הרחוקה משערו של רוי פאטריציו. התמונה המפורטת מבהירה היטב את מִכְלוֹל הנתונים והמיקומים של כלי המשחק והכדור הדרושים כדי לנתח את המהלכים על כר הדשא שלרגע הופך ללוח שחמט : מיקומו של השוער והחומה שלו ביחס למיקומו של הכדור פלוס עמדות השחקנים מסביב בטרם ביצוע הבעיטה החופשית ע"י כריסטיאנו רונאלדו. אפשר להבין מהתמונה המפורטת כי רוּי פאטריציו לוקח ריזיקו מחושב. הוא מעריך כי יוכל ל- נוּעַ ולהגיע מבעוד מועד לכדור החופשי באם יחליט כריסטיאנו רונאלדו לבעוט ולסובב אותו מהצד ו- מעל החומה לכיוון קורתו השמאלית. רוּי פַּאטְרִיצְיוֹ טעה בהערכתו.

טקסט תמונה : יום רביעי – 14 בספטמבר 2016. אצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. ריאל מדריד – ספורטינג ליסבון 1:2 במסגרת בית מס' 6 ב- Champions League. זוהי הדקה ה- 89 במשחק בשעה שספורטינג ליסבון צועדת עדיין ביתרון 1:0. כריסטיאנו רונאלדו בתלבושת הלבנה (מס' 7) בדרכו לבעוט את הכדור החופשי המסובב שיעקוף את החומה מצדה הימני (מנקודת מבטו של כריסטיאנו רונאלדו והשמאלית מנקודת מבטו של רוי פאטריציו) וינוע לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של כריסטיאנו רונאלדו והשמאלית מנקודת מבטו של רוי פאטריציו). רואים בבירור כי רוי פאטריציו סומך יתר על המידה ומאמין בחומה בת 6 שחקנים שבנה מול כריסטיאנו רונאלדו ואשר נועדה לאבטח את אגפו השמאלי וקורתו השמאלית (מנקודת מבטו) בעוד הוא ממקם את עצמו סמוך לקורה הימנית שלו (מנקודת מבטו). שגיאה, אולי גם גסה, מפני שבנתונים האלה כפי שניבטים מהתמונה הנ"ל לא הייתה כל אפשרות שכריסטיאנו רונאלדו יכוון את מעוף הכדור לעבר האגף שבו ניצב השוער. מפתיע שרוי פאטריציו שהוא גם שוער נבחרת פורטוגל ואשר מכיר היטב את יכולותיו של כריסטיאנו רונאלדו ואת האופציות שעומדות לרשותו כבועט חופשי בחר באפשרות הפחות טובה מבין כל האחרות שעמדו לרשותו. (צולם ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

ובכן, כריסטיאנו רונאלדו סובב את הכדור במהירות נמוכה יחסית והקנה לו תאוצת טיסה של משהו בסביבות 70 קמ"ש בממוצע. אף על פי כן עקף הכדור ביעילות את החומה. כאמור עבר הכדור את הטווח של 22 מ' מנקודת מושבו והגיע לשערו של רוי פאטריציו תוך שנייה אחת אולי טיפ טיפה יותר. רוי פאטריציו הצליח לנוע וליצור מַגָע עם הכדור במֵאִית השְנִיָיה האחרונה של הזמן שהוקצב לו, ואומנם נגע בו, אך זה היה מאוחר מידי. השוער הסיט אותו בכפפה שלו לעבר הקוֹרָה משם חדר הכדור לרשת. הערה נוספת שלי : כדי להחיל את התופעות האווירודימיות על כדור מסתובב באוויר בהן נוצרים הפרשי לחצים משני צדדיו ואשר גורמים לו לסטות מדרכו הצפויה ולבצע מסלול תנועה פַּארָאבּוֹלִי עוקף חומה, יש להקנות לו מהירות מינימום של 17 – 15 (חמישה עשר – שבעה עשר) מטר בשנייה אחת. כלומר משהו סביב 54 קמ"ש.

הערה אישית שלי : מפתיע אותי מדוע עורכי, מפיקי, ושדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אינם סקרנים דיים ולא מטריחים את עצמם כדי ל- בקר בפקולטה ל- אווירונאוטיקה בטכניון בחיפה. באמצעות ניסויים ב- "נִקְבַּת רוּח" של הטכניון הם יכולים לקבל הסברים מהפרופסורים אודות ערכים מתמטיים ופיסיקאליים בסיסיים הנוגעים להתנהגות תנועת כדור מסובב באוויר שמשקלו 430 גרם והיקפו 70 סנטימטר, ואשר הופכות אותו לכל כך מסוכן וקטלני.

מגוחך שהשַדָּר המוביל נדב יעקובי מתעלם מהטקס הפולחני של הבעיטה החופשית ומהריטואל הטלוויזיוני הנ"ל המרתק ואיננו מסביר דבר לצופיו. כל מה שנותר ל- נדב יעקובי לומר הוא טקסט טריביאלי כללי כלהלן : "…עכשיו זה הרגע שלו…להבקיע מול קבוצתו לשעבר…הוא כבש נגד כל קבוצותיו בעבר…האם הוא ימשיך במסורת הזאת…?". אם ככה במקרה הקונקרטי הזה הופך השַדָּר (נבון בדרך כלל) את עצמו במו ידיו ל- שדרן פטפטן. שום ניתוח ושום התייחסות עובדתית פרטנית שלו לעצם האירוע. חולפות 60 (שישים) שניות מרגע הכשלת כריסטיאנו רונאלדו ועד לבעיטה וההוצאה לפועל, ועִמָה הענשת קבוצת ספורטינג ליסבון. די זמן והותר להתייחס לנתוני המקרה ותְּנָאֵי העוֹנֶש. עת מספקת לתת דעת אודות המיקום הגאוגרפי של הכדור (מיקום נוח מבחינת כריסטיאנו רונאלדו) ביחס לשערה של ספורטינג ליסבון ועד כמה המצב מסוכן, ומדוע יש לספורטינג ליסבון כמה סיבות טובות לדאגה. אולם נדב יעקובי לא משמיע שום מֶלֶל אודות הצורך וחשיבות מיקום החומה ביחס למיקום הכדור (האם מקומה יעיל ? והאם היא בנויה נכון ?). גם שום מילה אודות האופציות שניצבות בפני הבועט כריסטיאנו רונאלדו, להיכן, לאיזה כיוון הכי כדאי לו לבעוט כדי לסכן באופן הכי משמעותי את רוי פאטריציו. גם שום מילה אודות מבחר סיכויי ההתגוננות שעומדים לרשות השוער של ספורטינג ליסבון, שלבסוף בוחר באפשרות הגרועה מבין כולן. מגוחך גם שפרשן ה- Off tube שלו אלי אוחנה איננו מתגייס להסביר את הסיטואציה כדי לסייע לשדר המוביל שלו ששרוי במצוקה ברגע כל כך מכריע בהתמודדות. גם ילד בכיתה ג' יכול לקשקש למיקרופון טקסט כל כך צפוי, "האם הוא כריסטיאנו רונאלדו ימשיך במסורת הזאת ?". אכזבה גדולה מנדב יעקובי. התברר לי שוב כי האיש איננו יודע תמיד לקרוא את מפת הקרב ולתרגם אותה לטובת הצופים שלו. הוא מחמיץ ובעקבותיו הצופים שלו.

עמיר פלג.

מדובר בנֶכֶס עיתונאי רב ערך של העיתון "ידיעות אחרונות". עמיר פלג איננו רק עיתונאי מצוין שכותב היטב ומתנסח בבהירות וחדות. הוא גם אחד משומרי הסַף של איכות חיינו כאן.

מגישת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 טלי מורנו והריאיון הטלוויזיוני – לווייני שערכה עם אהוד ברק המבקר בבוסטון – ארה"ב (יום חמישי – 15 בספטמבר 2016).

לזאת לא פיללתי. מדובר בריאיון לווייני פגום ביותר מן היבט הטכנולוגי שלו ו- ילדותי מהיבט התוכן אודות המתמטיקה של הסיוע שאמור להגיש הממשל האמריקני למדינת ישראל ב- 10 (עשר) השנים הבאות, ריאיון שקיימה טלי מורנו עם ראש הממשלה ושר הביטחון בעבר, אהוד ברק. סיגנל הטלוויזיה של ריאיון לווייני כזה אחד על אחד ובו השאלות שמפנה טלי מורנו בישראל לאהוד ברק העושה בארה"ב, עובר דרך הלוך ארוכה בת כ- 72000 (שבעים ושניים אלף) קילומטר מאולפן ערוץ 10 בירושלים עד למקום מושבו של אהוד ברק בבוסטון. אותו הסיגנל עובר דרך חזרה בת 72000 ק"מ כשהוא נושא את תשובותיו של אהוד ברק לטלי מורנו בירושלים. בריאיון טלוויזיוני מרוחק מהסוג הזה בין ישראל לארה"ב המבוסס על תקשורת לוויינית לא ניתן להתפרץ שוב ושוב בשאלות נוספות מישראל לתוך דבריו של המשיב הנמצא בארה"ב מבלי שסיים לומר אותם (כפי שאהוד ברק איננו יכול להתפרץ בתשובותיו לתוך שאלותיה של המראיינת בטרם כילתה היא לומר את הטקסט שלה). טלי מורנו חסרת סבלנות (וגם נימוס) הפרה את הכלל הטכנולוגי הזה ועלתה כל פעם מחדש על ה- Sound של אהוד ברק מבלי שהאיש סיים את תשובותיו. בכך שיבשה כליל את מהלך הריאיון : טכנולוגית ותֹכניתית. מעניין אותי לדעת כיצד עורך מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 (אמש, יום חמישי – 15 בספטמבר 2016) מר ברוך שי והמפיקה גב' יונת דרור אִפְשֵרוּ לבלגן כזה להתרחש על קווי השידור וערוצי הסיגנלים שלהם. לא מובן. טלי מורנו גם לא הכינה עד הסוף את שיעורי הבית שלה וננזפה בצדק בסיום הריאיון ע"י המרואיין שלה שטען כנגדה כי איננה בקיאה בחומר הדיון. מה שקרה אתמול (יום חמישי – 15 בספטמבר 2016) במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, איננו רק שיבוש טכנולוגי ותֹכניתי אלא כרוך גם בחוצפה, בחוסר נימוס, ובהתנשאות של צוות השידור על מרואיין מוזמן ומבוקש מטעמם. בלתי מתקבל על הדעת.

1.  נדב יעקובי + אלי אוחנה, וכריסטיאנו רונאלדו. 2. יונתן כהן + ניר קלינגר, ואינטר מילאנו – הפועל באר שבע 2:0. חרפת ה- Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. 3. טלי מורנו בערוץ 10 ואהוד ברק. 4. תזכורת מרה (5) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 632. כל הזכויות שמורות.

תזכורת מרה (5) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. פוסט מס' 632. כל הזכויות שמורות.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי בשנים שבין 1998 ל- 2012. המחקר והכתיבה שלי טרם הסתיימו. אני ממתין לפתיחת ארכיון משטרת מינכן שמסתיר עדיין פרטים רבים הנוגעים לרצח 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים הי"ד בתאריך המר והנמהר ההוא של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972.

ציווי נצח : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

הקדמה קצרה.

מבצע ההפקה של מנהל מחלקת הספורט דן שילון את שידורי מינכן 1972 דרש ממנו לא רק כושר ארגון וידע טלוויזיוני, אלא גם יכולת שכנוע. הנהלת רשות השידור והטלוויזיה ובראשם מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור יבד"ל לא צפו ולא העריכו נכונה את עוצמת הסקרנות הישראלית וחשיבות שידורה של אולימפיאדת מינכן 1972 בהיקף נרחב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 נכללו בתוך קנה מידה ואינדקס כללי של המילה "ספורט". הספורט נחשב לסטראוטיפ שָגוּר וְנָדוֹש והשידורים הישירים בהשתתפות ספורטאים ישראליים בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם ה- 2 נתפשו כרוטינה, כאיזה דבר לא כל כך חשוב. אבל לא רק הם . גם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל יבד"ל (בן 87 היום), מנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל יבד"ל לא גילו התלהבות ו/או יוזמה מיוחדת כדי לסייע לדן שילון. זה היה מדהים. המסמכים מוכיחים כי הוא דן שילון נותר לבד במערכה. באופן בלתי הגיוני לחלוטין נדחקו שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 לפינה מבודדת ואחורית בעדיפות השיקולים התוכניים, התקציביים, והטכנולוגיים של מנהיגות רשות השידור. דן שילון הנמרץ והדבק במשימה בדרכו הטלוויזיונית להפקת שידורי מינכן 72' יחדיו עם סגנו אלכס גלעדי צעדו בדרך טלוויזיונית לא סלולה ומלאת מהמורות.

אי אפשר היה להשוות את היכולת הזעומה של רשות השידור הציבורית בראשית ימיה ב- 1972 בראשות המנכ"ל ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל ואת נקיטת היֹזמה הטלוויזיונית הרעועה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי אולימפיאדת מינכן 72' בהשוואה לכמות הכּישרון, הכסף, והאיכות בהם נחנו ביד נדיבה מובילי שידורי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים באולימפיאדת מינכן 72'. אנשים כמו ליאונרד גולדנסון (Leonard Goldenson), פְרֶד פִּירְס (Fred Pierce), רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge), הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), ובּוֹבּ טְרָאקִינְגֶ'ר (Bob Trachinger) מהנדס הטלוויזיה הראשי של חטיבת הספורט ברשת ABC בימים ההם, היו ראויים למדליית זהב אולימפית על המרץ התקשורתי שלהם שלא ידע ליאות . שלושים ושבע שנה חלפו מאז אולימפיאדת מינכן 72'. לא היה צריך להמתין זמן כה רב כדי להבין שרשות השידור מילאה אז תפקיד עיתונאי שוּלִי ולא כיאות ולא כפי שמצפים מכל רשת טלוויזיה באשר היא וודאי לא כשמדובר ברשת טלוויזיה ישראלית טלוויזיונית מונופוליסטית בשעה שהיא מסקרת את ספורטאי מדינת ישראל צועדים לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה ב- 1945 על אדמת גרמניה רווייה דם יהודי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא התכוונה למלא את ייעודה העיתונאי המלא ב- 1972. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב גם בהתחשב באמצעי השידור המעטים וכוח האדם הקטן והלא מאומן שעמדו לרשותה. ב- 8 באוגוסט 1972, ימים ספורים לפני צאתו לאולימפיאדת מינכן 72', שלח מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית דָן שִילוֹן מכתב לדָוִד שְנָיְידֶר ז"ל איש הביצוע של חטיבת ההנדסה, ובו נאמר כי עליו לדאוג להקלטת כל שידורי האולימפיאדה שיועברו לארץ באמצעות לוויין התקשורת [1] על טייפים של שני אינטש : "אם התֹכניות שתשודרנה ממינכן 72', לא תוקלטנה בארץ, לא יישאר בידינו זכר מצולם כלשהו מן האולימפיאדה", כתב דן שילון לדוד שניידר [2]. צריך להבין כי טייפים 2 אינטש להקלטת השידור האלקטרוני על מכונות ה- Video Tape Recording (בקיצור VTR) היו מצרך יקר בימים ההם. סרטי ההקלטה האלה שרוחבם היה באמת 2 אינטשים (כ-5 ס"מ) וניתן להקליט עליהם תוכן Video באורך זמן בן שעה או שעה וחצי, היו כבדים ומסורבלים, כשם שהטכנולוגיה הייתה אז מסורבלת ואיטית. הטייפים האלה נארזו בקופסאות מיוחדות ועלותם נסבה על 62 דולר לטייפ אחד. דוד שניידר שלח את מכתב הבקשה לאישור למנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור והוסיף בכתב ידו על המכתב המודפס של דן שילון לתדהמת כולם הערה משלוֹ, "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. (VTR) על השאר ניתן להתגבר". תשובתו של איש ההנדסה הנציחה את הביורוקרטיה הכבדה שהשתלטה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית משחר נעוריה.

דוד שניידר ז"ל יוצא שורות רדיו "קול ישראל" היה שנים רבות הממונה הטכני הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על התיאום והקצאת האמצעים הטכניים השונים, ניידות שידור, אמצעי עריכה והקלטה ב- VTR, שימוש ביחידות המיקרוגל (העברת תמסורת סיגנל השידור מניידות השידור השוהות ועסוקות בעבודתן בחוץ לבניין הטלוויזיה בירושלים) בין זרועות ההפקה השונות בבניין הטלוויזיה. מפני שהביקוש עלה תמיד על ההיצע הפכו פגישות ההפקה בחדרו צר המידות של דוד שניידר לוִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה בעיקר של עוזרות ההפקה. לא פעם אחת ראיתי אותן יוצאות דומעות מחדרו. הן לא הצליחו להגשים את חלומות המפיקים ששלחו אותן לגוֹב האריות כדי להשתלט על אמצעי השידור שנראו להם דרושים לצורך הרמת ההפקה, אך שבו מאוכזבות בידיים ריקות. שמו של דוד שניידר ז"ל הפך למושג באותו בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בלב שכונת רוממה בירושלים בימים ההם כבר לפני ארבעים וארבע שנה. פִּשְרוֹ של המושג או הכינוי "דוד שניידר" חפפה את המונח קמצנות. שניידר היה איש הגון וישר שהזכיר את שַר האוצר יגאל הורביץ שתמיד אמר, "אני רוצה לתת – אבל אין לי". דוד שניידר ניסח זאת בצורה ציורית יותר, "אני כמו אותה הצרפתייה שאמרה כי היא יכולה להציע רק מה שיש לה". הוא היה איש שנוא ואהוב בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה מידה. למרות שהחזיק בתפקיד חשוב במערכת לא היה מאושר בעבודתו מפני שהייתה מורכבת כל העֵת ממפגשים יִצְרִיים עם אנשי הפקה אמביציוזיים, חלקם מוכשרים מאוד, שביקשו לעשות טלוויזיה טובה יותר בתנאים מגוחכים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור אישר בסופו של דבר לדן שילון לרכוש 40 טייפים 2" (אינטשים) חדשים לצורך הקלטת שידורי אולימפיאדת מינכן 72', והשידורים הוקלטו אומנם כראוי [3]. הערה שלי : רובם נמחקו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב- 6 באוקטובר 1972 כדי לפנות מקום להקלטת אירועי המלחמה.

טקסט תמונה : ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 באוגוסט 1972. זהו המסמך המקורי ששלח דן שילון לדוד שניידר, 18 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. דוד שניידר הוסיף בכתב ידו הערה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, כלהן : "שייקה, הבעיה הגדולה ביותר היא חוסר סרטי ו.ט.ר. על השאר אפשר להתגבר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [4].

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תפשה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה רק בת 5 שנים בלתי מוכנה. לא היו לה מספיק טייפים להקלטת אירועי המלחמה. מכיוון שלסטריאוטיפ הספורט הוענקה תמיד עדיפות משנית ניתנה הוראה למחוק 20 טייפים של שידורי הספורט עליהם הוקלטו מיטב האירועים האולימפיים של מינכן 72' עם קולם של דן שילון, נסים קיוויתי, ואלכס גלעדי, כדי לפנות את הרצועות המגנטיות לטובת הקלטת שידורי המלחמה. צריך להודות לגב' יפה מישורי המנהלת היעילה והמסורה של חמש לשכות מנהלי הטלוויזיה בשנים 1982- 1970 (נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, ישעיהו "שייקה" תדמור וארנון צוקרמן שניהם יבד"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, וטוביה סער יבד"ל) ששמרה על כל פיסת נייר וכל בדל מכתב ומסמך מהימים ההם, ותייקה אותם בתיק מיוחד שפתחה לעצמה וקראה לו, "תיק אולימפיאדת מינכן 1972". ההתכתבויות ההן נשמרו וניתן ללמוד מהן על התנהלות ומצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. יפה מישורי שייכת לדוֹר הוותיק של מקימי הטלוויזיה מימיה הראשוני. היא ילידת 1934 בחיפה ובת שכבת גיל של מנהלי הטלוויזיה ארנון צוקרמן וישעיהו "שייקה" תדמור. אישה רצינית בעלת משמעת ומוסר עבודה, פדנטית, ויישרת דרך, ודייקנית חסרת תקנה.

טקסט תמונה : גב' יפה מישורי אז בראשית הקריירה של ברשות השידור בשנות ה- 60 של המאה הקודמת (מימין) המנהלת היעילה והמסורה של לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו תדמור בשנים 1973 – 1971. (באדיבות גב' יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גב' יפה מישורי אישה פדנטית, מדויקת, קפדנית, ויישרת דרך בחלוף שנות דוֹר ב- 1998 כמנהלת מחלקת שידורי הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עבורי היא הייתה לא רק אשת טלוויזיה סופר מקצוענית אלא גם דמות מחנכת. (באדיבות גב' יפה מישורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם תום ההכנות לשידורים נקבעה לשון מוסכמת של מגישי הרֶצֶף וההגשה המעבירים את השידורים למינכן. ההודעות האלו שימשו מעין קוֹד התראה לדן שילון היושב במינכן כי מעתה ואילך השידור שלוֹ. הנה לשונה של אחת מהן : "נותרו פחות מיומיים עד לפתיחת המשחקים האולימפיים במינכן . אנו מביאים הערב את השידור הראשון שלנו במסגרת השידורים המיוחדים מן האולימפיאדה . נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון הנמצא כרגע באולפן השידורים במינכן". טקסט אחר היה, "במינכן החלו היום התחרויות הראשונות במסגרת המשחקים האולימפיים, נעבור עתה אל דן שילון באולפן השידורים שלנו במינכן". או, "בבריכה האולימפית במינכן נערכות בשעה זו תחרויות הגמר בשחייה, נעבור עתה בשידור ישיר אל דן שילון במינכן". הודעות הרֶצֶף האלו היו אז הכרחיות במדיום הטלוויזיוני כדי למנוע טעויות ב- Continuity של תקשורת השידור המורכבת שמצטברת על המסך בעת ובעונה אחת ממקורות שונים. שמו של דן שילון ומראה זיו פניו קרן ונישא ברבים. האיש הפך לגיבור טלוויזיה של חובבי הספורט במדינת ישראל. נראה שהכול היה מוכן לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הלימודית תחת ניהולו של ד"ר יוֹנָה פֶּלֶס הסכימה לפנות חלק מזמן השידור שלה לטובת השידורים האולימפיים. יאיר אלוני מ"מ הנִצחי בבניין והבוס של יאיר שטרן ושלי בהיעדרו של דן שילון הורה למנהלת מחלקת ההגשה והרֶצֶף דַלְיָה מוֹר לשדֵר הודעת תודה ביום שישי – 1 בספטמבר 1972 בנוסח : "תודתנו למרכז הטלוויזיה הלימודית על שהעמידה לרשותנו זמן שידור זה, ובאדיבותה מתאפשר שידור יומן האולימפיאדה בשעה זו".

לתוך קלחת השידורים הזאת ניסו להידחס יוסף בר-אל שהיה אז מנהל מחלקת השידורים בשפה הערבית ועורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר, שהיו כפופים למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. כבר אז שרר מתח שידורים עַז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לבין השידורים בעִברית. ליוסף בר-אל הייתה סיבה טובה כל השנים לפַתֵּח רגשי נחיתות. מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל פסחו עליו ועל מַחְמוּד אַבּוּ – בָּכֶּר עורך הספורט שלו. הם לא ספרו אותם. מחמוד אבו בכר נעלב עד עמקֵי נשמתו ושלח מכתב תלונה חריף מאין כמוהו לבוס שלו יוסף בר-אל נגד הנהלת רשות השידור המוחה על אי הכללתו בצוות השידור האולימפי. הנימוק הראשון שעלה במכתבו של עורך הספורט בשפה הערבית היה היבט של הסברה ולא ההיבט העיתונאי. בכך הייתה חולשתו של מכתב המחאה הזה. הוא למד ממורו ורבו את חשיבות "ההסברה" ולא את חשיבות הדיווח והסיקור העיתונאי בטלוויזיה [5].

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח מחמוד אבו בכר עורך הספורט בטלוויזיה בשפה הערבית למנהל הישיר שלו יוסף בר- אל. המכתב נכתב בדם ליבו אך עסק בהיבטים הסברתיים במקום בדיווח עיתונאי. המכתב חשף היטב את רגשי הנחיתות הטבועים באנשי הטלוויזיה בשפה הערבית לעומת כתבי ושדרי מחלקת הספורט של הטלוויזיה בשפה העברית בראשותו של דן שילון, וגם את הקנאה היוקדת בהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יוסף בר-אל (בן 81 היום בעת כתיבת הפוסט) קיבל נִפעם ונרגש את המכתב של עורך הספורט שלוֹ. בו במקום שלח אותו בהתלהבות בצירוף המלצה שלוֹ למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה שעה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל (בהיעדרו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור), בו הוא תומך בהטסת מחמוד אבו בכר לאולימפיאדת מינכן 72', והוסיף : "אינני מסכים עם הסגנון אך מזדהה עם המשאלה ותומך בה…את כיסוי נסיעתו של עורך בודד בשפה הערבית ניתן לממן מתקציב החדשות בערבית ואין כל הצדקה לעורר 'התמרמרות מיותרת' כשמדובר בסכומים פעוטים יחסית, הקשורים בהחלטות בעלות השפעה די עמוקה והמעוררת תסכולים שמקורם במשקעי העבר בעיקר…אני בטוח שניתן לתקן את המעוות", כך כתב יוסף בר-אל  [6]. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ששימש כמנהל התוכניות ומילא באותו הרגע גם את תפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל היעדרו הזמני של ישעיהו תדמור, העביר את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והעיר בכתב ידו על גבי מכתבו של יוסף בר-אל, "זו הפעם הראשונה שאני שומע על פנייה כזאת ואינני רואה דרך לטפל בה כמ"מ (ממלא מקום). בהיעדרו של ישעיהו תדמור אני מעביר את הפנייה אליך".

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בעניינו של עורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר. המסמך הזה תויק והושלך לאוצר המלך. לטמיון. לא יצא ממנו כלום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור על כל גווניה לא התייחסה ברצינות לבקשתו של יוסף בר- אל לשלוח איש משלו לאולימפיאדת מינכן 72' מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ביטל את בקשתו ודחה אותה על הסַף. מחמוד אבו בכר נשאר בבית ולא התפטר. גם הבוס הישיר שלו לא נטש את משרתו. זה לא היה סוד שההנהלה הראשית של רשות השידור העניקה עדיפות יֶתֶּר ללא כל השוואה למחלקת הספורט של דן שילון על פני אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית יוסף בר-אל ומַחְמוּד אַבּוּ בָּכֶּר. פער איכות עצום הפריד בין השתיים. הן היו רחוקות האחת מרעותה כרחוק מזרח ממערב . לא היה שום בסיס להשוואה. צריך לציין שמחלקת הספורט בערבית תרמה פעמים רבות במו ידיה לחוסר מקצועיותה. השִיא היה כשהמערכת הספורט שלה בתמיכתו של יוסף בר-אל שידרה במשך שנים רבות על המסך שלה את תחרויות ההיאבקות העלובות, "תפוש כפי יכולתך", שאין להן דבר עם הספורט, עם רוח הספורט, ועם הגינות המאבק. זוהי תוכנית זֶבֶל טלוויזיונית (Television Trash) של משחק מכור מראש. "משחק מכור מראש", הוא מונח שהומצא והוגדר בצורה נבונה ע"י אנשי הטלוויזיה של העולם הנאור. רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC דחתה בשאט נפש את תוכניות ההיאבקות "Catch as you can" והעיפה אותן לפח האשפה. ה- BBC מעולם לא הרשה ולא הסכים לשדר את "ה- Trash" הטלוויזיוני הזה על המסך שלוֹ, אך היא נרכשה ונקנתה בעיניים עצומות ע"י יוסף בר-אל מרשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV (ראשי תיבות של Independet Television). קניית מִשדרי תוכניות הנֶפֶל האלו ושידורן על מסך הטלוויזיה הציבורית בישראל בשנים ההן (לפני יותר מ- 44 שנים) העידה על הרוכשים את מה שהעידה על מפיקיה ומחולליה באנגליה. זאת הייתה בושה וחרפה טלוויזיונית.

דן שילון (בן 76 בעת כתיבת הפוסט) ואלכס גלעדי (בן 74 בעת כתיבת הפוסט) האמונים על שידורי כדורגל וכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאו למינכן בלתי מוכנים ואינם מצוידים ביֶדַע של מרבית ענפי הספורט האולימפי. הם היו אנשי הפקה מצוינים, אך לא היה להם צֵל של מושג בצורכי השידור האולימפיים, בהיסטוריה האולימפית, והכרת רוב מקצועות הספורט של אולימפיאדת מינכן 72'. את חלקם ראו לראשונה בכלל על מסך הטלוויזיה, ואותם היה עליהם לשדר לצופים בישראל מפני שהופיעו בתפריט השידור היומי שהכינו הגרמנים. הם גם לא ערכו לעצמם כל השתלמות מקצועית קודמת בארץ. אלכס גלעדי זוכר בשיחות התחקיר עמי : "ממש לא היה לנו מושג במקצועות הספורט האולימפיים המשניים. הכל היה בחיתוליו. גם הידע הספורטיבי שלנו וגם ההשכלה הטלוויזיונית אך היינו צעירים ונלהבים וצריך להודות שהתגלחנו על חשבון זקנו של הציבור". מגזין הטלוויזיה "מבט ספורט" נבנה בעיקרו בימים ההם ממשחקי הכדור הפופולאריים ורחוק מרחק רָב מהמקצועות האולימפיים האחרים. הכל היה כל כך ראשוני וכבר מלוּוֶה בקרבות ביורוקרטיים. דן שילון ואלכס גלעדי היו שני שדרים שהיו צריכים גם להפיק את עצמם. הם נדרשו להשתלט ולשָדֵר עשרים וחמישה ענפי ספורט. זוהי כמובן משימה בלתי אנושית ובלתי אפשרית. מנהליהם עשו להם עוול ושלחו אותם למאבק חסר סיכוי במינכן 72'. אתה זקוק למינימום כמות אנושית כדי להפוך את מוצר השידור לאיכותי. רשתות טלוויזיה ממלכתיות בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחברות מלאות ואקטיביות כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), כמו SVT השוודית, NRK הנורווגית, DR הדנית, ORF האוסטרית, ו- YLE הפינית שלחו קבוצות של עשרות שדרים וטכנאים. רשת ה- BBC האנגלית שרשות השידור כה ביקשה להידמות לה שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' קבוצת הפקה ושידור בת 65 אנשים. 15 מהם היו שַדָּרֵי טלוויזיה.

צחוק הגורל היה שההחלטה המשותפת של המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור (בן 82 היום בעת כתיבת הפוסט) הנוגעת לשיתוף כה מועט של שַדָּרִים במשלחת השידור (ללא כל גיבוי טכני), באירוע ספורט המוני שהפך לאובייקט שידור מבוקש כאולימפיאדת מינכן 72', הפכה לתקדים. נסים קיוויתי הציל את המוניטין של הטלוויזיה הישראלית ששילמה לו גרושים מפני שהיה בכלל שַדָּר Free lancer, וטרם עובד מן המניין של רשות השידור. הוא היה במקור שדר של ה- BBC ועיתונאי ב- "ידיעות אחרונות" והבוסים שלו נוח מוזס ז"ל ודוב יודקובסקי ז"ל הסכימו להשאילו לדן שילון. נסים קיוויתי שַדָּר ספורט דגול ונפלא העביר בקולו בשידורי טלוויזיה ישירים את ההצלחות הפנומנליות של השחיין האמריקני מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) בבריכה של מינכן 72' ושל הרץ הפיני למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) על המסלול. לאסה ווירן זכה בשתי מדליות הזהב במינכן 72' בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ'. אירוני לחשוב שמנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי שירש את מקומו של שמואל אלמוג ז"ל ב- 1 באפריל 1974 החליט להשתמש בתקדים שקבעו שמואל אלמוג ושייקה תדמור של שימוש במינימום כוח אדם גם בשידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976. שוב היה זה נסים קיוויתי שַדָּר שָכִיר שהחזיק את ראשה של רשות השידור מעל פני המים מבלי שהיה עובד קבוע שלה. המנכ"לים שבאו בעקבותיו של יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ואורי פורת לא היססו ואימצו גם הם אל לִבָּם את תקדים שמואל אלמוג. למערכה באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' נשלחו ארבעה שדרים בלבד. באולימפיאדת סיאול 88' היו לי חמישה שַדָּרִים. המעט נחשב אז להמון. הדוֹר הנוכחי איננו מכיר את תרומתו הענקית של נסים קיוויתי כשַדָּר רדיו וטלוויזיה בתחום שידורי הספורט. תחילה ברדיו "קול ישראל" בשנות ה- 50 במאה שעברה ואח"כ בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ב- 1952בהיותו בן 26 הוא נכח כשַדָּר ועיתונאי באולימפיאדה ה- 15 שנערכה בהלסינקי ושידר את הספורטאים הישראליים שנטלו בה חלק כמו האָצָן דוד טבק, הקופץ לגובה אריה קליינשטוב (נווה), רץ ה- 400 מ' ו- 800 מ' אריה גליק, זורק הדיסקוס אורי גָלִין, לאה הורוביץ – זמרי ז"ל, אולגה וויטנברג, תמר מטל, השחיין נחום בּוּךְ, והקופץ למים יואב רענן, הקלעים הישראליים אלכס אלירז, דוב בן דוב, שמואל לובין (לביב), וצבי פנקס, והנבחרת הכדורסל הלאומית. זהו דוֹר הספורטאים של מדינת ישראל שהטלוויזיה החמיצה, והם החמיצו את הטלוויזיה. ראה גם עשרת הכרכים של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "הפקות חובקות ארץ ועולם", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

עוֹל כבד במיוחד הוטל על אלכס גלעדי כשהוטל עליו לשָדֵר Off Tube ממרכז השידורים הבינלאומי במינכן 72' מִגוון של ענפי ספורט אולימפיים שאינם מוכרים לוֹ ונכללו בתקציר השידור הגרמני היומי .אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ערב אחד נדרשתי ע"י דן שילון לשָדֵר את אחת התחרויות של חתירה בקייאק בסְלָאלוּם במים סוערים. היית עסוק גם בענייני הפקה של השידורים וסייעתי לשילון אך אַצתי למרכז השידורים הבינלאומי לעבר עמדת השידור שלנו ה- Off tube שהייתה ממוקמת כאמור ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. לא היה לי מושג במה מדובר. בכניסה למרכז השידורים פגשתי איש ביטחון נוֹטֵר גרמני שהסביר לי בקצרה את חוקי תחרות החתירה בקיאקים, ענף ספורט פופולארי בגרמניה ובאירופה בכלל. מצויד בידע המינימאלי הזה שידרתי את התחרות לירושלים והאינפורמציה שהעברתי ארצה התקבלה כאמינה אולי גם מפני שהצופים הישראליים היו משוללי כל הבנה בענף הספורט הייחודי הזה שמוכר היטב באירופה אך לא באסיה". השידור הישיר של גלעדי היה מופלא. שימשתי יחדיו עם יאיר שטרן כעורך השידורים האולימפיים בירושלים ו- ראיתי בו באלכס גלעדי אז גאון שידור. לא הבנתי מהיכן יש לו ידע כה רב במקצוע ספורט שהוא במינכן ואני בירושלים חוזים בו בפעם הראשונה בחיינו.

טקסט תמונה : 1971. אלכס גלעדי סגנו של דן שילון. שימש עזר רב לדן שילון בכיסוי הטלוויזיוני הישראלי את משחקי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. זוהי תחרות חתירה בקייאק במים סוערים באולימפיאדת מינכן 72'. אלכס גלעדי נדרש לשדר ישיר בטלוויזיה מקצוע ספורט שלא ראה מימיו וגם לא הכיר את החוקה הקונקרטית שלו. נוטר גרמני שעמד סמוך לעמדת השידור Off  Tube ב- IBC במינכן הסביר לו לאלכס גלעדי בקצרה את החוקים ומהות התחרות. עם האינפורמציה הזאת יצא אלכס גלעדי לדרך. (באדיבות וסיוע DOZ ו- ZDF).

דן שילון הפך לעת מצֹא שַדָּר התעמלות. אפילו לא היה לו פרשן. דן שילון שידר את תרגיל הקרקע הווירטואוזי הבלתי נשכח של המתעמלת הרוסייה אולגה קורבוט (Olga Korbut) על המִזְרָן בו זכתה במדליית הזהב. רבים חשו כי לשַדָּר הספורט הזה אין כל זיקה וקשר למקצוע. הוא היה שַדָּר טלוויזיה שאמוּן על כדורגל וכדורסל אך נטול כל מושג בזירת ההתעמלות. ענף ספורט אולימפי יפהפה ומורכב מאוד בביצועים שלו וגם בשיטת ניקוד. למזלו נעימת הגָ'בָה – ג'וֹנְס (Java Jones) שליוותה את הביצועים הנפלאים של אולגה קורבוט היללה את המתעמלת ועמעמה את חוסר בקיאותו של השַדָּר. הוא לא היה צריך לדבר יותר מידי. התמונות והמוסיקה עשו זאת במקומו. אולגה קורבוט הייתה הנציגה החדשה של הספורט הסובייטי שחשף סגנון חדש בהתעמלות נשים במשחקים האולימפיים של מינכן 1972. סגנון מרהיב ואקרובטי ושונה לחלוטין מסגנון ההתעמלות של הגברדייה הוותיקה עליה נמנו היהודייה ההונגרית אגנס קלטי שהייתה אלופה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, המתעמלת הסובייטית מאריסה לאטינינה (אוקראינית במקור) והייתה אלופת אולימפיאדות מלבורן 56' ורומא 60' והמתעמלת הצ'כוסלובקית וֶורָה צָ'אסְלָבְסְקָה אלופת אולימפיאדות טוקיו 64' ומכסיקו 68'. במינכן 72' קם דור חדש של מתעמלות ובראשן הסובייטית לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הבלארוסית אולגה קורבוט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כשרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת  האלה . אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית . האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים , והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רינאלד קניש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת  10 ׁעֶשֶרׂ הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב ותהילת עולם.

טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש. (באדיבות IOC, DOZ, ו- ZDF).

אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט נולדה בעיר גְרוֹדְנוֹ בבֶּלָארוּס ב- 16 במאי 1955 כדי להיות אלופה אולימפית בהתעמלות . בגיל 10 התגלתה ע"י מאתרי כישרונות רוסיים ומייד נכנסה לבית ספר מיוחד להתעמלות וספורט של ברה"מ בגרודנו שהיה פס ייצור לאלופים אולימפיים ואלופי עולם. רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) התמנה למאמנה האישי ב- 1965. הוא היה איש מופנם, קפדן, וקשוח ובעל סבלנות ברזל. היה לו חלום. הוא ביקש להפוך את אולגה קורבוט בתוך שבע שנים לאלופה אולימפית. מינכן 1972 הייתה המטרה. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה ילדה ממושמעת וקיבלה את גזר הדין. רֶנָאלְד קְנִיש עשה אותה לא רק מתעמלת אלופה אלא גם לאקרובטית בעלת מוניטין עולמי. היא הייתה המתעמלת הראשונה בהיסטוריה שביצעה סלטה לאחור על קורה אולימפית שרוחבה 10 ס"מ. אולגה קורבוט התאמנה כל יום במשך שבע שנים בין עֶשֶר לחמֵש עשרה שעות ושיננה בתוך כך עשרות אלפי פעמים את האלמנטים המורכבים שאִפיינו את תרגיליה והפכו זה מכבר להרגל תנועתי שלה. היא הגיעה מוכנה למשחקי מינכן 72' [7]. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה דֶגֶם התעמלות שונה מהאלופות הקלאסיות שקדמו לה. רנאלד קניש יצר לראשונה מודל של ספורטאית רָזָה ו- צְנוּמָה כמעט אנורקטית בת 17 עם צמות וצִיצִי של ילדה בת 11. היא התאמנה שבע שנים בפרך וברציפות באלמנטים המסובכים של ההתעמלות האקרובטית הלקוחים מקרקס וגובלים בסכנת חיים. רֶנָאלְד קְנִיש לא הרפה לרגע וחניכתו אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הגיעה לשיאה הספורטיבי בזמן הנכון באולימפיאדת מינכן 72'. היו מאחוריה 17000 (שבע עשרה אלף) שעות אימון (!!!). היא הייתה עכשיו נערה בת 17 ו- 3 חודשים אך נראתה כילדה. אף על פי כן הייתה מתעמלת חזקה, מהירה וזריזה וגם גמישה מאוד מבחינה פיסית ובעלת כישרון מנטלי שאִפשֵר לה להתמודד עם הלחצים הנפשיים הקשים בעת התחרויות. דן שילון היה בר מזל לתאר את מבצעיה המופלאים למען צופי הטלוויזיה בישראל.

האיכות המקצועית של שידורי הצוות הישראלי מאולימפיאדת מינכן 72' הייתה ירודה, אבל איכות סיגנל תמונת ה- Video שהם שלחו לנו הייתה מדהימה . הגרמנים הפיקו תמונת צבע ב-Video  בשיטת השידור החדשה שלהם בטלוויזיה שנקראה : B PAL 625. התמונה אמנם נקלטה בישראל בשחור/לבן אך הייתה חדה וברורה מכל הסיגנלים האחרים שנראו עד אז בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. טובה יותר מהסיגנלים בצבע של צרפת (625  SECAM) ושל ארה"ב (525 NTSC). בפעם הראשונה ראינו בישראל את השימוש באלמנט השידור הטלוויזיוני Blue Screen  DOZ העניקה ב- 1972 את אפשרות לשימוש בטכנולוגיה הזאת בשידורי האולפן של רשתות הטלוויזיה השונות במרכז השידורים במינכן, ובכך יצרה משמעות עיתונאית יתירה לשידורים הבוקעים מהאולפן. בשעה שדן שילון הגיש את השידורים מהאולפן במינכן 197, יכולה הייתה הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל להכניס באמצעות אפקט "המסך הכחול" (Blue Screen שנראה כמו טְרִיק טלוויזיוני מדהים בתוכנו באותה תקופת בראשית) ברקע שלו את תמונת הבריכה השחייה האולימפית או את תמונת אִצטדיון הא"ק, ובכך ליצור אילוזיה ולשוות מראה טלוויזיוני כאילו דן שילון נמצא באמת בעצמו באתרי התחרויות. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת אד הוק DOZ (כללה 3000 עובדים והורכבה משתי רשתות הטלוויזיה הציבורית הגרמניות ARD ו- ZDF) דיברה בשפה עיתונאית שטרם הייתה מוכרת בישראל.

מי שהציל את משלחת השידור במינכן 1972 היה נסים קיוויתי. כשדר Play by play היה קרן האור היחידה בחוויית השידור האולימפית, דרגה מעל כולם. אולי בכמה דרגות. שידורי הא"ק והשחייה שלו מאולימפיאדת ממינכן 72' (אלה שנותרו לפליטה על הטייפים שלא נמחקו) ינונו לנצח. הוא היה שַדָּר מלא ידע ורֶגֶש שדיבר עברית תקנית. הא"ק זרמה לוֹ בדם עורקיו. הוא הספיק לשדר ישיר מגוון גדול של תחרויות מהמסלול והשדה, וגם את הישגיה המזהירים של אסתר שחמורוב בריצות 100 מ', והעפלתה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות לנשים באולימפיאדה. רצח אחד עשר הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 קטע גם את תהילתו האולימפית של נסים קיוויתי. אף אחד לא ידע להעריך בימים ההם עד כמה האיש הוא שַדָּר טלוויזיה מוכשר ומרשים. בידיו של נסים קיוויתי נפלה זכות גדולה להיות השַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, במסלולי הא"ק באצטדיון האולימפי וגם בבריכת השחייה. הוא עבד קשה ובכישרון סביב מחוגי השעון. אפקט ה- Blue screen שלא היה מוכר לנו בא לידי ביטוי מרהיב בטרם ריצותיה של אסתר שחמורוב. האפקט הטכנולוגי אִפשֵר לבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז להריץ מחדר הבקרה של אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן את תמונת הפילם של אסתר שחמורוב האצנית הישראלית הנאה לבושה בגופייה ומכנסי Shorts ומתחממת ליד אדני הזינוק אצטדיון האולימפי ברקע של תמונת ה- Video של השַדָּר – מגיש דן שילון היושב באולפן במינכן. אסתר שחמורוב נראתה מלאת ביטחון עצמי כשהיא מתכוננת לריצה הבאה שלה. שערה השחור אָסוּף ומסורק כמעין צמה. זאת הייתה אינפורמציה אלקטרונית משולבת שהועברה בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל בה דן שילון מנווט את השידור הישיר מהאולפן ומוסר אותו לשַדָּר נסים קיוויתי שיושב בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי. לרגע נדמה היה שהם יושבים סמוכים זה לזה. האינפורמציה המשולבת יצרה מקדֵם אפקטיבי של השידור הישיר. סוג של Lead in ו- Promotion שחיבר טוב יותר את הצופים לכתבה המשודרת. נושא העלילה עסק באצנית הווירטואוזית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 שהייתה אלופת ישראל ומשחקי אסיה 1970 בבנגקוק בריצות הקצרות 100 מ' ו- 200 מ', ריצת 100 מ'משוכות, קפיצה לרוחק, וקרב חמש לנשים. היה ערך מוסף להצגתה טרם התפתחות עלילת התחרות. זה היה ביום שני – 4 בספטמבר 1972. לדאבון לֵב בפעם האחרונה, יממה לפני האסון.

עם הגיעה של המשלחת האולימפית של ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972, היא נערכה על פי הוראת ראש המשלחת שמואל ללקין לביקור היסטורי במחנה ההשמדה דכאו (Dachau) ליד מינכן. נוכחות חובה של חברי המשלחת ספורטאים וספורטאיות, מאמנים, מלווים, ועסקנים. אחר כך נקבע גם מפגש מתוכנן בכפר האולימפי עם שחקן – כוכב התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי כוכב המחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי הזמין את המשלחת הישראלית כולה לראות את ההצגה "כנר על הגג" בערבו של יום שני של 4 בספטמבר 1972, משהו בסביבות תשע בערב. בדיעבד התברר כי זה היה שעות ספורות לפני הרצח והטבח.

זכוּר היטב הטקסט מלא ההוֹד של נסים קיוויתי כשפתח את השידור ישיר בהופעתה המרהיבה של אסתר שחמורוב על המסלול האולימפי וסח למיקרופון, "שוב פועם הלב הישראלי כאן במינכן הנה היא אסתר שחמורוב שלנו". רֶטֶט חלף בלבם של צופי הטלוויזיה בארץ למִשמע התיאור שלו שהיה כל כך אנושי ומיוחד במינו. נסים קיוויתי הספיק לשָדֵר בטרם האסון את הניצחון המזהיר של הרץ פיני הדגול למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצת 10000 מ' על מסלול הא"ק שזכה גם במדליית הזהב גם בריצה ל-5000 מ'. הוא שידר ישיר את זכייתו הכפולה של האָצָן הסובייטי (אוקראיני במקור) וואלרי בורזוב בשתי הריצות הקצרות ל-100 מ'ו-200 מ'. בורזוב לעג לספקנים ולתיאוריה המעניקה עליונות לאצנים השחורים על האדם הלבן . הוא היה אז הספרינטר הטוב בעולם וניצח אתלטים שחורים ולבנים כאחד. הרץ הפיני פֶּקָה וָואסָאלָה גבר על קיפצ'וגה קיינו מקניה ונטל את הבכורה בריצה ל- 1500 מ'. האמריקני הלבן פְרָנְק שוֹרְטֶר ניצח את הרצים האפריקניים בריצת המרתון. נסים קיוויתי היה השַדָּר בהאי לישנה של דן שילון במינכן 72'. אי אפשר לשכוח גם את התיאור הנפלא שלו ניצחון הדרמטי והמפתיע של הרץ האוגנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ' משוכות וכמובן את השידורים הישירים הבלתי נשכחים המתארים ומותירים זיכרון נצח מהופעתו של השחיין היהודי אמריקני האגדי מרק ספיץ בבריכה. נסים קיוויתי שידר לצופי הטלוויזיה בישראל את תחרויות הא"ק האלה בצורה שאין טובה ממנה. הוא פשוט היה שדר א"ק ואיש טלוויזיה ברמה אחת מעל כולם. השידורים הישירים המעטים והתקצירים הליליים המאוחרים והקצרצרים נכנסו לרוטינת שידור. יואב פלג עוזר ההפקה של מחלקת הספורט, יאיר שטרן, ואנוכי, יצאנו מדעתנו בכל פעם שהסתיימו. הצגת ספורט אדירה ונדירה שרק קמצוּץ ממנה שוּדַר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : שבת בצוהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . משלחת ישראל עוזבת את המגורים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בדרכה לאצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מחווה קידה (במרכז) למצלמה. עוד אפשר להבחין בשורה הקדמית מימין ביצחק כספי (במשקפי שמש), ד"ר שאול לדני (מוסתר ומציץ למצלמה), נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' (מרכיב משקפי שמש ומשופם), יוסף רומנו (מתכופף), משה "מוני" וויינברג, זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפותה של משלחת ספורטאים רשמית ישראלית הנוטלת לראשונה חלק בתחרויות האולימפיות הנערכות על אדמת גרמניה הייתה בעלת חשיבות היסטורית. עשרים ושבע שנים חלפו מתום השואה ומסיומה של מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ומאז שגרמניה הנאצית השמידה שישה מיליון יהודים. 32 ספורטאים, מאמנים, מלווים , ושופטים בינלאומיים של מדינת ישראל העומדים ליטול חלק באולימפיאדת  מינכן 72' היווּ הוכחה לניצחונו של דוֹר השוֹאָה והתְּקוּמָה. אסמכתא מובהקת להתחדשותה של האומה היהודית שקמה מן האֵפֶר על רקע זיכרון מַר ושָחוֹר משְחוֹר. ראש המשלחת שמואל ללקין חש כי אווירת התעלות שררה בקרב הספורטאים בטרם טקס הפתיחה. כולם היו לבושים בחליפות הייצוג, מעונבים, וחבשו כובעים לבנים. הם נראו כאילו יצאו מחנות אופנה. הספורטאים זכרו את רגשות הגאווה שמילאו אותם בטרם עזבו את המגורים בדרכם לאצטדיון האולימפי במינכן. יוסף רומנו ז"ל (מהנרצחים הראשונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הפגין את כוחו בטרם מצעד הפתיחה והניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר ז"ל. יוסף ענבר יליד ווינה ממייסדי קיבוץ גבעת חיים וספורטאי בעברו (היה שוער נבחרת "הפועל" בשנות ה- 30) שיתף פעולה והתנהג כאיש שרירים. זאת הייתה תמונה בלתי נשכחת שהצביעה על מורל גבוה ששרר בשורות המשלחת. כל מחיצות הוסרו.

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחבת מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו אחד האנשים החזקים ביותר במשלחת הישראלית האולימפית מניף אל על את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר בטרם יציאת משלחת ישראל לצעידה שלה בטקס הפתיחה של האולימפיים של מינכן 1972, האולימפיאדה ה- 20 במניין העת החדשה. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, הלא הם משחקי מינכן 72'. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל משלחת ישראל. בשלישייה הראשונה צועדים מימין לשמאל, ראש המשלחת השף דה מיסיון שמואליק ללקין, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים ויו"ר הוועד האולימפי של ישראל, וחיים גלובינסקי. מאחורי שמואל ללקין צועד יצחק פוקס. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 20 בעת החדשה של מינכן 1972. אור היום הבהיר מאיר היטב את יציע המכובדים באצטדיון האולימפי. כולם נראים שבעי רצון ומתפעלים מטקס הפתיחה הצבעוני והמרשים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני, רעיית נשיא גרמניה, גוסטאב היינמן נשיא מערב גרמניה, אוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), והקנצלר הגרמני ווילי בראנדט. (באדיבות ובסיועה של DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדבר הראשון שעשתה המשלחת האולימפית של ישראל בראשותם של ה- Chief de mission שמואל ללקין ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" ענבר עם הגיעה למינכן, ובטרם טקס הפתיחה, היה לבקר במחנה הריכוז דכאו הסמוך לבירת באוואריה, כדי להניח שם זרי זיכרון לזכר קורבנות השואה.

טקסט תמונה : 22 באוגוסט  1972. משלחת ישראל מניחה זרי פרחים במחנה הריכוז "דכאו" בפאתי מינכן טרם פתיחת המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. הראשון מימין בשלישייה המובילה נושאת הזר הוא יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין של הצועדים מאחור : השחיינית שלומית ניר (בת קיבוץ איילת השחר), אישה לא מזוהה, המתאבק אליעזר חלפין, ראש המשלחת שמוליק ללקין (גבוה מכולם), הקלע הנרי הרשקוביץ' (נושא הדגל של משלחת ישראל בטקס הפתיחה), חיים גלובינסקי, ויצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), לא מזוהה, ויצחק אופק (גם הוא מרכיב משקפי שמש). (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ביקור משלחת ישראל במחנה הריכוז דכאו הידוע לשמצה ליד מינכן . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק (פוקס) ז"ל, שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושופט ההיאבקות הבינלאומי גדל הגוף וגבה הקומה יוסף גוטפרוינד ז"ל (מנרצחי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל משתתפת בטקס האזכרה לנספים במחנה הריכוז דכאו (Dachau) ליד מינכן. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת חזרה מביקור הזיכרון בדָכָאוֹ וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי המתין להם שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי שכיכב בהצלחה רבה בעת ההיא במחזמר "כנר על הגג" שהוצגה בתיאטרון העירוני של מינכן. שמואל רודנסקי נפגש עם ראש המשלחת שמואל ללקין והזמין אותו ואת ספורטאיו להיות אורחיו בתיאטרון ולחזות בהצגה הפופולארית. שמואל ללקין בחן בקפידה את לוח התחרויות האולימפי ואז הוחלט כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בהצגה ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. זה היה התאריך הנוח ביותר. הופעתו של שמואל רודנסקי בכפר האולימפי עוררה התרגשות והספורטאים הישראליים ביקשו להצטלם עמו למזכרת. 

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי המככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני במינכן מזמין את ספורטאי משלחת ישראל להיות אורחיו ולחזות בהצגה . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, האצנית אסתר רוט – שחמורוב, שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך. מאחור נראה ד"ר מתי קרנץ. (מקור התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו עשרה ימים מאז טקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972. המשחקים האולימפיים עשו כבר שני שלישים מכברת הדרך בת שישה עשר הימים. הארגון הגרמני היה מדויק ויעיל. הייתה תחושה שהעניינים מתנהלים כהלכה ועל מי מנוחות. בערבו של יום שני – 4 בספטמבר 1972 התארחה המשלחת האולימפית הישראלית בתיאטרון העירוני של מינכן וחזתה בהצגה "כנר על הגג" בה כיכב שחקן "הבימה" הידוע שמואל רודנסקי. מנהל המשלחת שמואל ללקין ארגן את ההסעה. כל 31 הספורטאים, המאמנים, וראשי המשלחת נדרשו לנסוע באוטובוס אחד לתיאטרון. רק מאמן הסיוף אנדריי שפיצר נעדר מהביקור ההוא בתיאטרון. שמואל רודנסקי קיבל את פניהם אישית. ביקור המשלחת הישראלית בתיאטרון הגרמני במינכן הפך לאירוע תקשורתי מסוקר כמו הביקור ההיסטורי של ספורטאי ישראל במחנה הריכוז הנודע לשִמצה דכאו ערב המשחקים שם הניחו זרים לזכר הנספים בשואה. מינכן בירת באוואריה ידועה במרתפי הבירה שלה. אדולף היטלר עשה שם את צעדיו הראשונים בשנות ה- 20 לכיבוש השלטון וייסוד הרייך ה- 3. כעבור חמישים שנה אירחה מינכן את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש. צבעים מרהיבים ומרץ נעורים ליוו את המשחקים. התקשורת הגרמנית עקבה אחרי תנועת המשלחת הישראלית בעיר ותיעדה את מסעה. עיתונאים וצלמים זרים רבים נוכחו במפגש רווי השמחה והגעגועים של שמואל רודנסקי עם הספורטאים הישראליים. הכל היה מאורגן היטב והלך למישרין על פי התוכנית. המפגש עם שמואל רודנסקי הסתיים לקראת חצות וספורטאי המשלחת הישראלית עשו דרכם חזרה באוטובוס למגורים שלהם ברחוב קונולי 31 ב- כפר האולימפי כשהם שמחים, מחייכים, וטובי לב.

פרופסור שאול לדני זוכר היטב את הפרטים בשיחות התחקיר עמי : "אני סיימתי את תחרות ההליכה שלי ל-50 ק"מ ביום ראשון לפנות ערב- 3 בספטמבר 1972. סיימתי בזמן של 4 שעות ו- 24 דקות ודורגתי לבסוף במקום ה- 19. הלכתי  להצגה "כנר על הגג" בראש נקי. הרי לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר שלמחרת. התחרויות היו כבר מאחוריי. כולנו היינו סקרנים וחיכינו לראות מה תעשה אסתר שחמורוב".

טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72". המקום הוא התיאטרון העירוני של העיר מינכן בירת באוואריה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חבר של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי , ההלך ד"ר שאול לדני (ממושקף), מאמן הקלעים קהת שור, ראש המשלחת שמואל ללקין לוחץ את היד לשמואל רודנסקי ומברך את השחקן הישראלי. בגבה למצלמה זוני אסתר שחמורוב שמסתירה את חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.

שידורי הטלוויזיה ממינכן 72' לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא מהנהלת רשות השידור כאילו כיסוי אולימפיאדת ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא דבר שבשגרה.

במין צירוף מקרי לא מפתיע פרסם ביום שני – 4 בספטמבר 1972 אריה אבנרי כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מאמר גדול ממדים שכותרתו הייתה, "הכפילות בין רדיו "קול ישראל" ל- רדיו "גלי צה"ל" תידון בקרוב ברשות השידור". המאמר לא עסק בדיווחים התקשורתיים מהאולימפיאדה אלא במאבק בין שתי רשתות הרדיו על אוזני המאזינים שהגיע לשיאו במכתב חריף ששלח מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ובו תלונתו שהתחנה הצבאית פולשת לתחום הנושאים האזרחיים. מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הגיב מייד, "יש אצלנו מקום גם לשידורים שאינם צבאיים מובהקים". זה לא היה עוד סוד כי מפקד גלי צה"ל יצחק לבני הדינמי והבלתי נלאה מתמודד בכוחות שווים עם הפופולאריות של רדיו "קול ישראל". שמואל אלמוג היה עד לכשרונו התקשורתי והתחרותי של יצחק לבני ברדיו הוותיק ולא אהב את זה. ברור שנאמנותו הייתה נתונה מראש למשה חובב. שמואל אלמוג לא רצה את יצחק לבני ברשות השידור בשום תפקיד ובאמת במכרז למנהל הטלוויזיה שהתקיים ב- 1 באוגוסט 1973 לאחר התפטרותו של ישעיהו "שייקה" תדמור, מכרז שגם יצחק לבני הציג בו את מועמדותו והישגיו בגלי צה"ל, מנע מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם את בחירתו של לבני לתפקיד. שמואל אלמוג קידם את ההחלטה למנות את ארנון צוקרמן למשרה הבכירה. בתקופת כהונתו של הוועד המנהל הקודם של רשות השידור בשנים 1972- 1969 עלתה אומנם לדיון שאלת התיאום בין שתי תחנות הרדיו ואף הופעלה במסגרת זאת 'וועדת תיאום" אלא שמעולם לא נערך דיון מעמיק ורציני בנושא זה . חברי הוועד המנהל הקודם בראשותו של ד"ר חיים יחיל (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היו מודעים לכך ששליטתם על התחנה הצבאית מוגבלת למסגרת תוכניות אזרחיות בלבד בעוד שהתוכניות הצבאיות כפופות לשלטונות צה"ל. יו"ר הוועד המנהל הקודם של רשות השידור ד"ר חיים יחיל ז"ל הגיב לסיטואציה : "אי אפשר לומר כי אני מאושר מהמצב הקיים אך העובדה שלוח המשדרים של שתי התחנות עומדות לביקורת הוועד המנהל – היא חשובה". שמואל אלמוג ז"ל לא הסתיר את העובדה כי היה מאושר יותר לוּ הייתה כפיפותו של מפקד התחנה יצחק לבני למנכ"ל הרשות גדולה יותר בדומה לכפיפותם של הממונה על הרדיו והממונה על הטלוויזיה אליו. כאשר החל לפעול לפני כמה חודשים ב- 1972 הוועד המנהל החדש בראשותו של היו"ר החדש ד"ר וולטר איתן (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היה ברור כי ההתפוצצות תגיע בהזדמנות הראשונה והדבר אירע אף מוקדם מן המשוער.

מנהל המחלקה הכלכלית של ראשות השידור אמר כי ההוצאות השנתיות של גלי צה"ל מסתכמות ב- 10.000000 (עשרה מיליון) ל"י מתקציב הביטחון. משה חובב האשים את גלי צה"ל כי במרוצת השנים האחרונות שינתה התחנה את אופייה והפכה לתחנה אזרחית לכל דבר, למרות שחוק רשות השידור מגדיר אותה "כתחנת שידורי צבא ההגנה לישראל". בגלי צה"ל מרובות התוכניות האזרחיות מן הצבאיות ובאורח טבעי הפכה תחנה זו למתחרה מובהקת לכל רשתות השידור של רדיו "קול ישראל". משה חובב האשים את יצחק לבני כי חלק מעובדי "קול ישראל" ובעיקר הבכירים מגויסים לתחנה הצבאית במסגרת שירות מילואים. המילואימניקים משדרים במסגרת גלי צה"ל תוכניות שמתחרות בתחנה האזרחית בה הם עובדים. משה חובב טען גם שאותם האומנים שמופיעים ברדיו "קול ישראל" מופיעים גם בגלי צה"ל דבר שמבטל את הבידול והייחוד של "קול ישראל" ומטשטש את הגבולות בין שתי תחנות הרדיו. מפקד גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי תמה על פרסום המכתב של משה חובב בעת הזאת, ואמר כלהלן : "ל- משֶה חוֹבָב יש כנראה קשיי עיכול של עובדת קיום תחנת רדיו שנייה בישראל. היה לו אולי נוח יותר לוּ שידורי קול ישראל' היו היחידים במדינה, וייתכן שזהו סימן מובהק להצלחת גלי צה"ל, שאם לא כן לא היה טורח לכתוב את מכתבו". תחנת הרדיו של גלי צה"ל העבירה אז את מהדורות החדשות של רדיו "קול ישראל", ויִצְחָק לִבְנִי הודיע שאין לו כל בעיה להכין עם צוותיו מהדורות חדשות משלוֹ אבל הדבר מיותר. בזמנו הועלה הנושא השנוי במחלוקת הזה בוועד המנהל של רשות השידור ולבני אמר שאם גלי צה"ל היו מקבלים את חלקם מהכנסות אגרת הרדיו היה הדבר אפשרי".

טקסט מסמך :  יום שני – 4 בספטמבר 1972 . הסכסוך הגדול בין מנהל רדיו "קול ישראל" משֶה חוֹבָב לבין מפקד גלי צה"ל יצחק לבני . רצח י"א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 דחה את המאבק  והעימות בין שתי תחנות הרדיו . (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות") .

ביום שני לקראת חצות – 4 בספטמבר 1972 חזרו הספורטאים הישראליים מההצגה "כנר על הגג" למגוריהם ברחוב ג'יימס קונולי 31 והלכו לישון מאוחר מהרגיל לקראת יום התחרויות הבא. הם לא שיערו בנפשם כי יתעוררו לשחר מחריד.

שמואל ללקין ראש המשלחת האולימפית הישראלית (בן 91 היום) זוכר ומוסיף לי באחת משיחות התחקיר הרבות שערכתי וקיימתי עמו גם ב- 2005 : "אני זוכר היטב את תשעת החברה החטופים שלנו צועדים בלוויית המחבלים קשורים בעיניים וכפותים וראשם מושפל לעבר האוטובוס שהיה צריך להביאם אל שני ההליקופטרים. ההליקופטרים חנו בנקודת מנחת מרוחקת יותר בכפר האולימפי והיו אמורים להטיס אותם ואת שמונת המחבלים לשדה תעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" סמוך למינכן. באמת בעֶשֶר ורֶבַע בערב המריאו שני המסוקים לעבר שדה התעופה הצבאי "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Furstenfeldbruck) שם המתין להם מטוס בּוֹאִינְג 727 של חברת "לופטהאנזה" מוכן להמריא לטוניס או אולי לקהיר. המטוס היה פיתיון והטעייה. על פי מה שאני יודע, הגרמנים בסופו של דבר כלל לא התכוונו להטיס את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה אלא ביקשו לחסל את הטרוריסטים במכת אש מדויקת בעת מעבר ו/או בדרך בת כ- 170 מטרים שהפרידה בין שני ההליקופטרים לבין מטוס "לופטהאנזה" הגדול. בשדה התעופה עצמו לא הייתי. אף אחד מאתנו לא היה שם חוץ מראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן האיש השני של המוסד שהצטרפו לצוות המו"מ הגרמני בהליקופטר השלישי בו טסו גם האנס דיטריך גנשר, מנפרד שרייבר, ופרנץ יוזף שטראוס". בעת המחקר שערכתי לאורכן של שנים רבות בין 1998 ל- 2012, ראיינתי לפחות שתי עשרות אנשי תקשורת גרמניים וגם אחרים אודות כוונת קבוצת המו"מ הגרמנית לאפשר ל- "עיסא" וקבוצת המחבלים שלוֹ לחמוק עם תשעת בני הערובה ממינכן למדינה ערבית כלשהי. התשובות חלוקות. חלק מהצמתים הרבים והשונים והאירועים שמרכיבים את אסון מינכן 72' נותרו מעורפלים ולא מפוענחים עד הסוף.  

טקסט תמונה :  עשר וחצי בערב של יום שלישי –  5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מסוק ה- Bell  השלישי ממריא מרחבת קונולי – פלץ בכפר האולימפי לעבר שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" עם צוות המו"מ הגרמני ובתוכו ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר וגם ד"ר ברונו מרק ומפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר. במסוק השלישי נמצאים גם ראש המוסד צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן. (באדיבות אנשי DOZ, הוועדה המארגנת , והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בערך בעשר בערב נחת ההליקופטר השלישי עם צוות המו"מ הגרמני וראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק", בעוד שני ההליקופטרים עם המחבלים ותשעת בני הערובה חגים באוויר. כל האנשים עזבו אותו במהרה ורצו לבנייני המנהלה של השדה. ההליקופטר השלישי הריק המריא מיד מ- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרּוק" ונעלם כדי לא לעורר חשדות. ההליקופטר השלישי הסתלק ואז נחתו שני ההליקופטרים עם החוטפים והחטופים נחתו בשדה התעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק". ראש קבוצת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ועוזרו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) עזבו מייד את שני ההליקופטרים כדי לבדוק את המטוס הגרמני הבואינג 727 של חברת '"לופטהאנזה" שהוצב עבורם במרחק של כ- 120 מטר מנקודת המנחת של שני ההליקופטרים. בהגיעם אל המטוס השומם והחשוך התברר להם שהונו אותם. המטוס היה חשוך ולא מאויש בצוות טיסה ודיילות כמובטח. לפתע נשמעו יריות של צלפי משטרת מינכן לעבר המחבלים. הצלפים פִספסו והמחבלים השיבו אש. באחת עשרה ושלושים בלילה מסר קצין משטרה גרמני כי מבצע החילוץ הצליח. המחבלים נהרגו והחטופים שוחררו בשלום. שעתיים מאוחר יותר דיווח לנו האנס קליין קצין העיתונות של המשחקים האולימפיים כי אחד משלושת המסוקים התפוצץ ועלה בלהבות אך הספורטאים הישראליים ניצלו ושלום להם .

ברבע לשתיים לפנות בוקר ביום רביעי – 6  בספטמבר 1972 הודיע קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) דוברו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בהודעה רשמית, "כל האתלטים הישראליים ניצלו וזהו הישג עצום". רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF דיווחו בשידור ישיר כי משטרת מינכן בראשות מפקדה מנפרד שרייבר הצליחה להציל את חיי תשעת החטופים הישראליים" [1].

טקסט תמונה  :  5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הגרמנים מודים בכישלון החילוץ ומפרסמים בכותרת “ ZUMGEDENKEN”  (לזִכרם) את גודל האסון. התוצאה, 11 ספורטאים ישראליים נרצחו בידי מחבלים ערביים. מימין בשורה התחתונה תמונתו של השוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר שנהרג בניסיון החילוץ הכושל.

רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' קטע את ההצלחה המדהימה של אסתר שחמורוב על המסלול. היא העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ' משוכות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלות גם לריצת הגמר. אסתר שחמורוב הייתה אצנית מוכשרת, מאומנת היטב ע"י מאמנה האישי עמיצור שפירא, וגם חזקה מבחינה מנטאלית. היא קורצה מגזע של אלופים. אסתר רוט – שחמורוב זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי : "דווקא את ריצת המשוכות הראשונה בשלב המוקדם באולימפיאדת מינכן 72' ביצעתי בצורה לא יעילה. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מידי מעל המשוכות וכתוצאה מכך מאבדת זמן שלא לצורך. עמיצור שפירא תיקן לי את השגיאות ואח"כ הרגשתי הרבה יותר בטוחה. היו לי הרבה תקוות לקראת ריצת חצי הגמר. חזרנו לקראת חצות לכפר האולימפי לאחר הביקור בהצגת "כנר על הגג" בתיאטרון במינכן בהשתתפות השחקן שמואל רודנסקי".

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972 . עוזרו של שמואל רודנסקי (בגבו במרכז התמונה) מתכנן ומביים את התמונה יחדיו עם השחקן הראשי של התיאטרון שמואל רודנסקי עצמו. הכוונה הייתה ליצור חיזיון כאילו הנפת השחקן האהוד שמואל רודנסקי במינכן בידי ספורטאי ישראל על הכתפיים שלהם היא ספונטאנית. למעשה ההנפה מבויֶמת בטרם לחיצה על הֶדֶק המצלמה. זה היה תיאטרון בתוך תיאטרון. תיאטרון כמו התיאטרון עצמו. הסטטיסטים בתמונה ניצבים כשהם מחייכים בשקט ומאזינים להוראות. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בשורה הראשונה גד צברי, זאב פרידמן, זליג שטרוך, שמואל רודנסקי, חברו של שמואל רודנסקי בגבו למצלמה , יוסף גוטפרוינד (מוסתר בשיער שחור), חיים גלובינסקי, מאחורי חיים גלובינסקי מישהו מוסתר ולא מזוהה), צבי פינקלשטיין, אליעזר חלפין, והילד אריק ללקין בן 13 בנו של ראש המשלחת שמואל ללקין . בשורה השנייה מימין אפשר להבחין בחיים וויין, רעייתו אהובה וויין, יריב אורן, איש לא מזוהה (מוסתר) ומשה "מוני" וויינברג מחייך. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

אסתר רוט – שחמורוב מוסיפה בעת שיחות התחקיר עמי : "הביקור בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של השחקן שמואל רודנסקי בתיאטרון העירוני במינכן היה מרגש. הייתי רק בת עשרים ואני זוכרת את אווירת השמחה ששררה במפגש בתום ההצגה ואת ההערצה של כולם לשמואל רודנסקי. הוא היה שחקן תיאטרון לפתע באופן ספונטאני החליטו אנשי המשלחת להרים ולשאת בהתלהבות את שמואל רודסקי על כתפיהם. אחד היוזמים היה שופט ההיאבקות הגבוה וגדל הגוף יוסף גוטפרוינד. אחר כך צעק מישהו להרים גם את אסתר שחמורוב לידו, אולי מפני שהייתי האתלטית המצטיינת ובעלת התקוות במשלחת, הרי למחרת הייתי אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר ב- 100 מטרים משוכות, ומי יודע אולי גם הייתי מעפילה לריצת הגמר. הכל היה ספונטאני עם פרץ רגשות ובאמת הם הניפו אותי אל-על ממש ליד רודנסקי עצמו וליוו את ההנפה בקריאות שמחה וגיל".

טקסט תמונה  :  יום שני בערב  – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. אנשי המשלחת הספורטיבית של ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 72' מרימים בסיבוב ה- 1 את שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה "כנר על הגג" על כתפיהם . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט – שחמורוב מספרת לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה : "כשמתבוננים היטב בתמונת הסטילס השנייה רואים כי יוסף גוטפרוינד ומוני וויינברג תומכים בשחקן שמואל רודנסקי שמחבק אותי. לעולם לא אשכח את אווירת העליצות ששררה בתיאטרון במינכן באותם הרגעים. מי תיאר לעצמו שממתינה בפתח טרגדיה נוראית שכזאת. השחיינית שלומית ניר ואני גרנו בשני חדרים נפרדים כ -150 מטר בקו אווירי משאר חדרי המשלחת. בשש בבוקר העירה אותי שלומית ניר וסיפרה לי על חטיפת הספורטאים שלנו ע"י קבוצת מחבלים ערבית . הורו לנו בבהלה בבוקר לארוז את החפצים ולעזוב את המגורים שלו כדי לעבור להתגורר בחדר אחר מוגן בכפר האולימפי. עקבנו אחר החטיפה באמצעות מסך הטלוויזיה. ראיתי את הגעת האוטובוסים בערב ואת המראת ההליקופטרים הגרמניים בלילה עם תשעת החטופים בדרכם לשדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נאמר לנו כי מתכוונים להטיס אותם למדינה ערבית, נדמה לי שלטוניס אם אני זוכרת היטב. היינו כולנו המומים אפופי יגון וצער. הייתה אווירה קשה ומתוחה מאוד. בעשר בערב באותו יום שלישי הנורא ב- 5 בספטמבר 1972 הודיע לי שמוליק ללקין כי למרות מה שקרה אצטרך כנראה להתחרות למחרת בריצת חצי הגמר ב- 100 ממשוכות, והציע לי ללכת לישון. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל נתן לי שני כדורי שינה. זה היה ליל סיוטים. נרדמתי והתעוררתי חליפות. חשבתי על עמיצור שפירא. חלמתי שאני מנצחת עבורו. בבוקר התברר שהכול נגמר".

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הדמים – מינכן 72'. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . חוויה אופטימית שעות ספורות לפני הרצח. סיבוב השמחה ה- 2 בתיאטרון העירוני במינכן. ספורטאי המשלחת נושאים על כתפיהם יחדיו את שמואל רודנסקי ואסתר שחמורוב בת 20. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חיים וויין, יצחק אופק (פוקס), טוביה סוקולוסקי, מוני וויינברג (מציץ), זאב פרידמן , זליג שטרוך (ממושקף מעל זאב פרידמן), שמואל רודנסקי, אסתר שחמורוב, חבר של שמואל רודנסקי (ראש כסוף נוטה לכיוון אסתר שחמורוב), יוסף גוטפרוינד (מציץ מלמעלה), גד צברי, אליעזר חלפין, איש לא מזוהה, וצבי פינקלשטיין. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב ושמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.                             

בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שהתפלח אליה בהסכמת כל הדיירים. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68' ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת הספורטאים הישראליים למינכן 72'. הוא היה אורח בלבד. משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס' 2 בכפר האולימפי. הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו"ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס' 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני (שָאוּל לָדָנִי הוא ניצול שואה), בהסתר וללא רשות. החבורה בדירה מס' 2 שכפלה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד"ר שָאוּל לָדָנִי הפדנט עסוק בדירה מס' 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל-50 ק"מ במינכן 72'. התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה"צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.48 שעות) ולכן יכול היה ההלך המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר. בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטֶבַח.

טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ההלך הישראלי ד"ר שאול לדני מסיים באצטדיון האולימפי את תחרות ההליכה למרחק 50 ק"מ. הוא דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים. (באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס' 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק, נָמוּ להם דיירי דירה מס' 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס' 3 לדירה מס' 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים עליה , ולאחר שנודע להם מעשה הטרור הנורא, נטשו דיירי דירה מס' 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כמטחווי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס' 1 אחד המחבלים עם רובה הקלצ'ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס' 2 נאספו ע"י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי. כפר בתחקיר הראשוני הזה זמן קצר לאחר סיום השתלטות המחבלים על הספורטאים הישראליים בדירות מס' 1 ומס' 3 התגלו סתירות בעדויות שלהם , אך הטרילוגיה הזאת איננה שופטת אלא מתעדת אותם. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס' 3 תישאר כנראה עלומה לנצח . ההלך ד"ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון וכותב בספרו "ההליכה לאולימפיאדה" את זיכרונו המצמרר : "כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס' 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע"י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו. אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס' 2 (על אברהם מלמד לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס' 2".

מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס' 3 והובילו אותם לדירה מס' 1 מבלי ש- ששת דיירי דירה מס' 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני שהתגורר בדירה מס' 2 מוסיף לי כלהלן : "בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. האמת, לא הייתה לו מלאכה רבה". ברגע ששלושת ההליקופטרים המריאו מהכפר האולימפי ל- "פירסטנפלדברוק" ונבלעו בחשכת הליל אבדו לעיתונות ולרשתות הטלוויזיה מקורות המידע. מאות מהם לא וויתרו ועלו על הרכבים השכורים אף הם בדרכם ל- "פירסטנפלדברוק". שיירת העיתונאים הענקית גרמה לפקק תנועה ארוך שמנע מארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן להגיע במועד לשדה התעופה הצבאי ולהושיט עזרה לצלפים וכוחות הביטחון הגרמניים שהיו נתונים בקרב אש עם המחבלים בניסיון לחלץ את תשעת בני הערובה. בהיעדר מקורות מידע החלו לעוף שמועות באוויר. ב- 23.00 התפשטה שמועה במרכזי העיתונות והטלוויזיה בקומפלקס האולימפי כי כל תשעת בני הערובה ניצלו במבצע חילוץ צבאי של כוחות הביטחון הגרמניים. החגיגות החלו. שדרני רדיו וטלוויזיה רבים כמותם גם מאות עיתונאים לא המתינו להודעה רשמית מסודרת והעבירו ידיעות כי תשעת בני הערובה הישראליים חולצו בשלום וכי כולם בריאים ושלמים .ב- 23.30 שחרור החטופים בשלום הפך לעובדה. סוכנות הידיעות הבינלאומית Reuters פרסמה ידיעה סנסציונית בטלפרינטרים שלה בת שֵש מילים, "ALL  ISRAELI  HOSTAGES HAVE  BEEN  FREED". הטלפון של ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין בדירה מס' 5 בבניין ברחוב קונולי 31 טרטר ללא הפסק. כולם ביקשו לדעת ממנו מה קורה ופרטים על החילוץ המוצלח. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "היינו כולנו נפעמים ומלאי שמחה. החרדה העצומה לשלומם של הספורטאים שלנו הסתיימה. הייתה תחושה של אופוריה".

בשלב הזה של האופוריה הציעו שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לקנצלר ווילי בראנדט להתראיין בשידור ישיר כדי לבשר לעם הגרמני על הצלחת המבצע. וִוילִי בְּרָאנְדְט היה זהיר וסירב מפני שידע כראש המדינה משהו שהציבור לא ידע. הוא הבין שכנראה לא הכל הולך חלק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך נמנע ברגע זה לגלות ולחשוף את המידע שברשותו. הכל היה מעורפל ולא ברור. עוזריו של הקנצלר ניסו להשיג בטלפון את אנשי שדה התעופה הצבאי ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך אפילו הם נתקלו בקשיים. הקווים היו תפושים. וִוילִי בְּרָאנְדְט החליט שלא להתייצב באולפני הטלוויזיה של ARD ו- ZDF  ולהמתין לאישור רשמי לידיעה המשמחת משר הפנים שלו האנס דיטריך גנשר שנכח בעצמו בקרב החילוץ בשדה. בינתיים גברו השמועות והתעצמו. מבצע החילוץ של הספורטאים הישראליים ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוכתר בהצלחה יתירה. כולם דיברו על כך בהערצה ובשמחה. הלחץ על וִוילִי בְּרָאנְדְט לפרסם הודעה רשמית היה עצום. הוא לא הסכים ולבסוף הושגה פשרה. וִוילִי בְּרָאנְדְט ועוזריו החליטו כי דובר הממשלה הפדראלית קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) יופיע בטלוויזיה וידווח לאומה הגרמנית על החילוץ המוצלח של תשעת בני הערובה.

קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס התייצב באולפנים ב- IBC בפני מצלמות הטלוויזיה של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF והודיע, "אני שמח לבשר לכם כי מבצע החילוץ של תשעת הספורטאים הישראליים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הוכתר בהצלחה מלאה ולכולם שלום . הם בריאים ושלמים". משם רץ קונראד אהלרס לאולפן של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים האולימפיות לארה"ב ואמר למגיש המפורסם ג'ים מקאיי (Jim Mckay) : "המבצע הצבאי הגרמני ב- "פירסטנפלדברוק" צלח מעל למשוער והודיע כי המשחקים האולימפיים יחודשו מייד ואין ספק כי מעשה הטרור יישכח".

ממשלת מערב גרמניה ובראשה הקנצלר וִוילִי בְּרָאנְדְט שגתה בצורה מחפירה. היא התבססה על ידיעה לא בדוקה של סוכנות "רויטרס" (Reuters) ואפשרה לדובר של קוֹנְרָאד אָהלֶרְס לשחרר ידיעה סנסציונית בלתי נכונה. בשעה שקוֹנְרָאד אָהלֶרְס הצהיר בטלוויזיה קבל עם על שחרור תשעת בני הערובה הקרב ב- "פירסטנפלדברוק" קרב האש בין כוחות משטרת מינכן לבין המחבלים היה בעיצומו וכלל לא הסתיים. שני שַדָּרֵי הרדיו של "קול ישראל" במערב גרמניה, נחמיה בן-אברהם ב- IBC מינכן ופרופסור שלמה אהרונסון בברלין, וישעיהו פורת שליח "מעריב" ורדיו גלי צה"ל שהיה אף הוא במינכן הסתמכו על הודעתו של הדובר קוֹנְרָאד אָהלֶרְס ודיווחו בשתיים לפנות בוקר לרשתות הרדיו שלהם כי מבצע החילוץ הצליח ולבני הערובה שלום. תושבי ישראל שנצמדו למקלטים הלכו לישון בהרגשה שתשעת בני הערובה חולצו בשלום. מערכות עיתוני הבוקר בישראל, "הארץ", "על המשמר", "דבר", ו- "Jerusalem Post" סגרו את המהדורות שלהן של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בכותרות מרעישות כי מבצע החילוץ הגרמני צלח ולתשעת בני הערובה שלום. המפיצים העמיסו את עיתוני הבוקר על מכוניותיהם בדרכם להפצה בכל רחבי מדינת ישראל, בערים, במושבים, ובקיבוצים.

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972 . כותרת ראשית בעיתון "דבר" , "בני הערובה הישראליים חולצו בקרב יריות בשדה תעופה צבאי ליד מינכן". (באדיבות בית אריאלה – ארכיון העיתון "דָבָר").

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .כותרת ראשית בעיתון "על המשמר",  "שוחררו 9 בני הערובה". (באדיבות "בית אריאלה" – ארכיון העיתון "על המשמר" .

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. Jerusalem Post . כותרת בעיתון  בשפה האנגלית של ישראל : " All hostages safe after airport battle ". (באדיבות העיתון ג'רוזלם פוסט).

טקסט תמונה :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 כותרת בעיתון "הארץ" על פי דיווח של הכתב יחיאל ארזי שליח עיתון "הארץ" למינכן , "הישראלים שוחררו – 5 מחבלים נהרגו , 2 נפצעו" . (באדיבות עיתון "הארץ") .

מפיצי ארבעת עיתוני הבוקר כבר יצאו לדרכם אל החנויות בכל הארץ כאשר בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הוברר כי כל תשעת בני הערובה בשני ההליקופטרים נרצחו. המחבלים ירו ביושבי ההליקופטר הראשון זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר ומייד העיפו לתוכו רימון רֶסֶס. ההליקופטר נדלק והתפוצץ. ארבעת הישראליים שהיו כפותים בידיהם ורגליהם וקשורים למושבם לא יכלו לברוח. הם נשרפו למוות .

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. זאב פרידמן ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. דוד ברגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. אליעזר חלפין ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. יעקב שפרינגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

חמשת בני הערובה בהליקופטר השני עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, ומרק סלאבין שהיו אף הם כפותים בידיהם ורגליהם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי.

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. עמיצור שפירא ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. אנדרה שפיצר ז"ל.  נרצח בהליקופטר השני.

 

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. קהת שור ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. יוסף גוטפרוינד ז"ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. מרק סלאבין ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (התמונות באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

המוסד יודע בוודאות כי עדנאן אל גאשי היה המחבל שעבר מאחד לשני וסחט צרור בכל אחד מהם ממרחק של סנטימטרים ספורים. ניתוח מבצע החילוץ מעיד כי משטרת מינכן נהגה בחובבנות ורשלנות צבאית מכל היבט. התברר מאוחר יותר כי חמשת הצלפים שלה , שלושה על גג הבניין ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע מאחורי ההליקופטרים, היו בכלל שוטרים רגילים ולא קלעים. הם החטיאו את המחבלים למרות הטווח הקצר יחסית. המחבלים התעשתו והשיבו אש. התפתח קרב יריות בשדה התעופה החשוך. למחבלים לא היה מה להפסיד עם הופעת ארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן בפירסטנפלדברוק והם חיסלו את כל תשעת בני הערובה. תשעת הישראליים נפגעו מייד ושילמו בחייהם על מחדל מקצועי קשה וחמור של משטרת מינכן וכוחות הביטחון הגרמניים. בקרב נהרגו חמישה מחבלים ביניהם מנהיג הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) וגם קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר . שלושה מחבלים נשארו בחיים ונלכדו באזור שדה תעופה פירסטנפלדברוק. מדינת ישראל התעוררה לטרגדיה נוראה.