הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים קפדניות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת הפקת הנאה מסחרית ו/או לצורך פרסום אישי. ה- בלוג מוגש בחינם לחלוטין לציבור הקוראים.

הערה 3 : לצורכי מחקר וכתיבת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרי טלוויזיה שונים ששמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ראיינתי יותר מ- 2200 אנשים בארץ ובעולם. המחקר והכתיבה החלו ב- אוקטובר 1998 לאחר שובי לארץ מפגישת ה- WBM ה- 1 שהתקיימה בסידני – אוסטרליה ועסקה בלימוד הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000. המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

הערה 4 : הבלוג מתקרב ל- 150000 (מאה וחמישים אלף) קוראים נטו וחצי מיליון ברוטו. 

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נעדר לחלוטין תשתית פלטפורמה, חסר לחלוטין יחסי ציבור, ואין לו לחלוטין שום מיומנות שיווק, מתקרב אף על פי כן ל- 150000 (מאה וחמישים אלף) קוראים נטו וחצי מיליון ברוטו. מיומנות השיווק של הבלוג נשענת על פרסום אנושי מפה לאוזן. פה זה מתחיל וגם נגמר. נחמד לדעת שהבלוג הקונקרטי שלי yoashtvblog.co.il  שאני חוקר וכותב רווי רייטינג ומדרוג, אולם אין זה חשוב לי יתר על המידה. היו לי הרבה רגע תהילה בקריירה המקצועית והמקצוענית שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ וברשות השידור שנמשכה מ- 1971 עד 2003. נטשתי את כור מחצבתי בטריקת דלת בפרצופו של מנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל שמונה לתפקיד הרם ב- 2002 ע"י ממשלת ישראל והודח וסולק מהכס ב- 2005 בעודו מנכ"ל רשות שידור מכהן ע"י אותה הממשלה וע"י אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שהפקידו אותו שלוש שנים קודם לכן כנגיד השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2002 נדרתי לעצמי נֶדֶר כי כף רגלי לא תדרוך עוד לעולם על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא על אדמת רשות השידור. הַנֶדֶר מחזיק מעמד כבר 14 שנים ולא הוּפָר. הוא גם לא יוּפָר. הבלוג נכתב בחינם בעיקר למען הדור הצעיר של ישראל שנכונו לו ולמדינתו בעתיד מבחני קיום והישרדות לא פשוטים.

——————————————————————–

פוסט חדש מס' 645. הועלה לאוויר ב- 2 בנובמבר 2016.

——————————————————————–

טקסט תמונה : 1985. זה היה תמוה. הם / הן ריננו ואמרו עלי שהייתי בשעתו הגבר היפה ביותר ברמה של יותר משחקן קולנוע הוליוודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית אבל זה ממש לא הזיז לי. שאיפתי הגדולה לאורכן של אותן השנים ההן הייתה לתקוע ולהניף את דִגְלָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט בארץ ועל פני הגלובוס. התמונה הזאת צולמה בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סַל הסופית של הכדורסל הישראלי, מכבי ת"א נגד הפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו. זהו הזיכרון שיישאר ו- יוותר למשפחתי האהובה לאחר מותי : התמונות והמסמכים.  זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מנווט, ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג הבלתי נשכח. היו הרבה בימאי טלוויזיה בתחומי הספורט והחדשות אבל לא כמו יואב פלג (בן קיבוץ אושה בגוש זבולון). משמאל, המפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 1988 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי המיטבי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

————————————————————————————-

פוסט מס' 645 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 2 בנובמבר 2016.

————————————————————————————- 

1. פרפראות (3). כותרת 1 : ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו מתערב וגם מזגזג בלא מעט כישרון כנגד תקומת שידור ציבורי עצמאי אֵיתָן ונגד התחליף שלו תאגיד השידור הציבורי החדש. אולם הוא יכול לישון בשקט מפני שאין מי שימוטט אותו כל עוד זהבה גלאון, איתן כבל, ושלי יחימוביץ' הם הטריאומוויראט שמרכיב את האופוזיציה הראשית נגדו. בנימין נתניהו נע במשעול של ראשי ממשלות בעבר משמאל ומימין שהתערבו במהלכי השידור הציבורי. הוא איננו ממציא את השיטה הוא מְשָמֵּר אותה ומפני שהוא איש מוכשר הוא גם משגשג בהתערבות ובהשפעה שלו. עיתונאי רשות השידור (לא כולם) הפסידו במלחמה נגד הַמִמְסַד הפוליטי כבר ב- 2002 מפני שגילו פחדנות, לא עלו לאלתר על הבריקדות, לא התמרדו, ולא התנקשו במינוי הַמוּפְרָך והעָלוּב ההוא של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. העיתונאים החלשלושים של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" (לא כולם) לא רק הסתגלו חיש מהר למנכ"ל המופרך שלהם יוסף בר-אל, אלא הפכו גם ל- משת"פים שלו ועושי דְבָרוֹ. הם השתכשכו ו- התבוססו במדמנה הפרטית שלהם וחשבו ודימו לעצמם שמדובר בבִּיצָה סְטֶרִילִית וכי להם לא יקרה דבר (לא כולם מרביתם). העיתונאים הציבוריים הללו הובסו והפכו ב- 2002 ועד עצם היום הזה ל- Pawns על לוח שחמט (לא כולם מרביתם). פוסט מס' 645. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. יום שלישי – 1 בנובמבר 2016.

2. ניתוח הבעיטה החופשית של מָאוֹר בּוּזָגְלוֹ בדקה ה- 62 במשחק הפועל באר שבע – מכבי ת"א 0:2 (שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, יום ראשון – 30 באוקטובר 2016), חושף שוער דַל בשם פרדראג רייקוביץ'. פוסט מס' 645. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. יום שלישי – 1 בנובמבר 2016.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השלטון והשידור הציבורי לדורותיו במדינת ישראל החופשית והדמוקרטית. הממלכה ביקשה תמיד להתערב בתוכן השידור ובמבנה האנושי של רשות השידור. בעיקר  בארכיטקטורה באדריכלות של טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כותרת 2 : ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו איננו ממציא דבר. גם הוא רוצה כמו קודמיו (מהימין והשמאל כאחד) כי השידור הציבורי ישרת את הממשל שלו. בנימין נתניהו הוא איש וורסאטילי מוכשר בתחומים רבים. מדובר בנואם מוצלח ברמה של אוֹרָאטוֹר בעל קול רדיופוני ודיקציית דיבור איתנה. הנאום שלו בפתיחת מושב החורף של הכנסת ביום שני – 31 באוקטובר 2016, שהועבר בשידור ישירי בערוצי הטלוויזיה של מדינת ישראל, האפיל לחלוטין על כל יריביו. יש לי באופן אישי רק בעיה אחת עמו : אינני מסכים עם מרבית רעיונותיו ומחשבותיו. 

ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו מתעלל בשידור הציבורי שדומה מאז 2002 לתרנגולת מרוטה לפני שחיתה. ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו פוגע בעצמאות השידור הציבורי שאיננה קיימת עוד. הוא עושה זאת ב- בוטות כאוות נפשו ובגלוי לעין אור השמש אולם אין הוא ממציא השיטה. דריסת הרגל שלו ופסיעתו ברוטאלית. שאיפתו של בנימין נתניהו להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את תאגיד השידור הציבורי החדש חוֹק שהממשלה בראשותו היא שפעלה לכונן אותו לפני כשנתיים – היא בבחינת סקנדל לאומי רבתי (!) אולם אין לשכוח שראש הממשלה הוא מדינאי מנוסה וגם Grand Master במִזְעוּר נזקים. האחד שאין שני לו בתחום. לכן הוא מוכשר ובעל יכולת להפוך עכשיו את הסקנדל והחיסרון ליתרון. שר התקשורת שלו בעבר גִלְעַד אַרְדָן (היום, השַר לביטחון פנים בממשלת בנימין נתניהו) היה האיש שחִצְצֵר בראש חוצות בשורה חדשה כי הוא לא רק מבטל את מַס אגרת השידור אלא גם מקים תאגיד שידור ציבורי חדש נטול השפעות פוליטיות / מפלגתיות. איזה תאגיד ציבורי שידור חדש ואיזה נעליים. על מה אתה מדבר גלעד ארדן ? בנימין נתניהו הוא סנוב יותר מכל שריו ושרותיו (וגם חכם מהם ומהן) ש- עושה לפי שעה ככל העולה על רוחו בי"ס פוליטי לשני שותפיו בקואליציה שר האוצר משה כחלון ("כולנו") ושר החינוך נפתלי בנט ("הבית היהודי"). בדרכו הכוחנית הוא מאיים לפרק את הממשלה בראשותו וללכת לבחירות חדשות אם הקואליציונרים לצִדוֹ לא יתמכו לאלתר בגדיעת חייו של העובר שטרם נולד בישראל ושמו "תאגיד השידור הציבורי החדש" ואם יסכימו לשוּב יחדיו עמו למתכונת הקודמת של רשות השידור היְשָנָה. בדרך הפתלתלה צוחק בנימין נתניהו על מפלגות "המחנה הציוני" ו- "מֶרֶצ" גם יחד וגם על שַר התקשורת שלו בעבר מר גלעד ארדן. ההתרחשות המזוגזגת הזאת היא לא פחות ממדהימה (!). במקביל להנמכתו של גלעד ארדן מְלֻוָוה בצִפְצוּף ארוך על מחבר דו"ח רשות השידור האחרון הקשה והחמוּר של רם לנדס, בנימין נתניה מהלל ומרומם את לֵיצָן החצר שלו יו"ר הקואליציה ויו"ר הליכוד, הח"כ דוד ביטן (!). במושב החורף הראשון של הכנסת אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) הכריז בנימין נתניהו מעל דוכן הנאומים הצהרה תקיפה, חריפה, וחד משמעית אבל בלופרית, "אנחנו נשקם את השידור הציבורי…". בכך הוא מטיל בגלוי וֶוטוֹ מוחלט על כל התהליך הארוך והממושך בן כשנתיים מאז 2014 של ניסיון הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ ויו"ר התאגיד גיל עומר. מדובר בתנועת זיגזג מטורפת בלתי הגיונית של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מדהים גם לדעת ששר האוצר האוצר משה כחלון הודיע אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) כי לא יאפשר את מהלכי בנימין נתניהו לביטול תאגיד השידור הציבורי אולם רק בשל שיקולים תקציביים ולא בגלל רעיון של ערכים דמוקרטיים המחייבים ומקדשים קיומו של שידור ציבורי עצמאי. שר האוצר משה כחלון, אופורטוניסט ידוע, הדגיש כי התנגדותו למהלכי ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגירת תאגיד השידור הציבורי החדש נובעת רק מטעמים כספיים – כלכליים. משה כחלון חושף כל פעם מחדש את עצמו בעיתות משבר כי התנהגותו גם כעת היא בלתי מתקבלת על הדעת. הרי רק לפני כשנתיים נחקק חוק ביוזמת שר התקשורת גלעד ארדן בממשלת בנימין נתניהו, חוק שסוגר את רשות השידור הישנה ההיא, נועל ו- מבטל אותה, ומשית עליה עוֹל של צַו פירוק. השר גלעד ארדן ביטל את מס אגרת הטלוויזיה ורשות השידור. פרופסור דָוִד הָאן נקבע במחצית 2014 על ידי גלעד ארדן לשַמֵש כּוֹנֵס נְכָסִים של רשות השידור תוך כדי המשך המסע האבוד והסמרטוטי שלה בדרך להפיכתה לתאגיד שידור ציבורי חדש. דָוִד הָאן מינה את יוֹנָה וִויזֶנְטַל לשמש מנכ"ל זמני מְשָקֵם. יונה וויזנטל לא היסס להדיח מייד ולאלתר את מנכ"ל רשות השידור שקדם לו יוני בן מנחם וגם את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור תמיר גילת. הַ- שֶלֶד של תאגיד השידור הציבורי החדש החל לעטות עליו אט – אט לֵב, מערכות נשימה ודם, ורקמות שרירים וגידים, אולם ל- לא כסות של עוֹר משוריין ולכן נותר פַּגִיעַ. ואז קמה שרת התרבות והספורט גב' מִירִי רֶגֶב מי שמייצגת נאמנה את תפישתו השלטונית הכוחנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו הנוגעת לתפעול השידור הציבורי, הכריזה קבל עם ועדה לפני חודשים ספורים הכרזה "פוטינית" מדהימה וחוצפנית ללא כל בושה : "מה שווה תאגיד שידור ציבורי חדש אם הממשלה איננה יכולה לשלוט בו…". היא מִירִי רֶגֶב עושה את זה מהמקפצה. רק מנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל הקדים אותה משהכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בפניה של שרי מקובר עיתונאית "מעריב", כלהלן : "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". ב- 17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם, כהאי לישנא : "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". תראו חבר'ה, אם אינכם מרוצים משלטונו של בנימין נתניהו ועוזרתו מירי רגב, אזי תפילו אותם, אבל תפסיקו להתבכיין. תתנהגו כאנשים מבוגרים. כל פעם שאני שומע את הח"כ מ- "המחנה הציוני" איתן כבל הנרגש מבכה את מר גורלו ברדיו גלי צה"ל מתחשק לי להושיט לו ממחטה כדי שינגב את דמעותיו. זה לא הולך ככה. בכי ונהי לא משפרים את המצב.

כזכור, חוק רשות השידור המתוקן מ- 1968 שנחקק בכנסת (תיקון לחוק רשות השידור מ- תשכ"ה / 1965), מעניק לממשלה ולשלטון את הזכות למנות את מנכ"ל רשות השידור ואת יו"ר הוועד המנהל ואת אנשי מליאת רשות השידור לתפקידם הרָם והמשפיע. על פי חוק רשות השידור הישן ההוא מ- תשכ"ה / 1965 ואשר תוקן, שופץ, ומוסד מחדש ב- 1968 מתקבלת עובדה ברורה כי הממלכה וראש הממשלה הם ששולטים בעצם בשידור הציבורי בתוקף הפררוגטיבה הניתנת להם להציב את האנשים שלהם הנאמנים להשקפת עולמם הפוליטית. את זאת יודע גם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו שמכיר היטב את החוק היָשָן ההוא ואיננו מוכן לאבד חזקה עליו. עכשיו הוא נזכר לומר לציבור בציניות שאין כדוגמתה כי רעיון הקמת תאגיד השידור הציבור החדש חמק מתחת ל- ראדאר האישי שלו בעת מלחמת "צוק איתן". ראו המקרה הפוליטי הקלאסי של המינוי הממשלתי המופרך ההוא של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת אריאל "אריק" שרון (תזכורת : יוסף בר-אל הודח וסולק ב- 2005 מכֵּס מנכ"ל רשות השידור ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהושיבו אותו שלוש שנים קודם לכן על הכֵּס הגבוה). וכן התבוננו ב- מינויָים המגוחך והעלוב של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור ב- 2011 ושל אמיר גילת לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו (תזכורת : ב- 2014 הוטל על פי חוק עול צַו פירוק על רשות השידור. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הבין שמנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם איננו רק בלתי מוכשר, אלא הוא משולל מנהיגות, נעדר אישיות, הוא איש אפור נטול לחלוטין מינימום כריזמה אפילו לא גרם אחד, ואין לו כל יכולת ניהול). המנכ"לים המופרכים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל ויוני בן מנחם שימשו בעצם Server של אריק שרון וביבי נתניהו. שָרָתִּים עושי דְבָרָם. ליצני חצר. כשיוסף בר-אל מצהיר באותו יום שישי ההוא של 26 באפריל 2002 קבל עם ועולם בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר, "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…", הוא הופך את עצמו לשָרָת עָלוּב, נָחוּת, ונכלולי ברמתם של רוזנקראץ וגילדנשטרן במחזה "המלט נסיך דנמרק" של וויליאם שייקספיר. בטל בשישים. באמירתו זאת ובהתנהגותו שקידשה את אמירתו בשנות האֹפֶל ההן של 2005 – 2001, הדיח יוסף בר-אל את עצמו לירכתיה האפלוליים של רשות השידור הציבורית לדורותיה. תארו לעצמכם את שמואל אלמוג ז"ל המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור מצהיר בטרם מינויו למשרה הרמה ב- 31 במארס 1969, "…אני אעשה מה שראש הממשלה גב' גולדה מאיר תאמר לי לעשות…". הָתנהגותו הכוחנית הברוטאלית והלגלגנית / מרושעת הזאת, כלכלית וחברתית, של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעת הזאת מעמידה בצֵל את האופוזיציה החלשלושה והממוסמסת שניצבת מולו בראשות זהבה גלאון + איתן כבל + שלי יחימוביץ' החתרנית שחותרת בהתמדה תחת אֹשיותיו של מנהיג "המחנה הציוני" יצחק "בוז'י" הרצוג. בנימין נתניהו הרבה יותר מוכשר מהם.

עצמאות השידור הציבורי במדינת ישראל היא במידה רבה פיקציה. מה עוד שאת גובה תשלום אגרת הטלוויזיה והרדיו השנתית מִמֶנָה נִגְזָר תקציב רשות השידור, פעולות ושכר, קבעה בשעתו וועדת הכספים של הכנסת שם הייתה לכל ראש ממשלה ולפוליטיקאים שלו נגישות גדולה, משקל כבד, והשפעה רבה. חוק רשות השידור שנחקק בכנסת ב- תשכ"ה / 1965, הפך את רשות השידור דאז (רק רדיו "קול ישראל") שהייתה אגף במשרד ראש הממשלה (כפופה למרותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעת ההיא טדי קולק)  לגוף שידור עצמאי. רשות השידור ההיא ב- 1965 כללה בשורותיה כאמור את רדיו "קול ישראל" בלבד. מדובר בעידן טרום הטלוויזיה. מנכ"ל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960 היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן. חֲנוֹךְ גִבְתוֹן היה איש ארגון "ההגנה" בירושלים ולא בכדי הוצב ב- 160 בראש רדיו "קול ישראל". חנוך גבתון נחשב לנאמנו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ובמידה כמעט מוחלטת גם עושה דברו של טדי קולק מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים ההן.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון מארח באחד מאולפני הרדיו את ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1967 מונה שמואל אלמוג למנכ"ל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון). צריך לזכור שעד 1965 היה רדיו "קול ישראל" אגף במשרד ראש הממשלה בטרם הפך לרשות שידור על פי חוק שחוקק בכנסת (כאמור ב- תשכ"ה / 1965). שמואל אלמוג היה יקירם ומוּשָא הערצתם של השַרִים ישראל גלילי ויגאל אלון (אנשי מפלגת "אחדות העבודה") בממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר מנהיגי מפא"י, ומפלגת העבודה והמערך של פעם. בעת עריכת התחקיר הרחב של כתיבת הספר הראשון "8 ימי בראשית" בסדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב (שמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") ראיינתי בשעתו גם את הסופר נָתָן שַחַם (בן 92 היום, הוא בנו של הסופר אליעזר שטיינמן ו- חבר קיבוץ בית אלפא מאז 1945) ו- מי ששִימֵש בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת המִשְנֶה של שני יו"רים של הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל וד"ר וָולְטֶר אֵיתָן (שלושתם מינויים פוליטיים לתפקידים רמי המעלה הללו משום שנחשבו לנאמני שני ראשי הממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר). נתן שחם התוודה בפניי ואמר לי בזמנו כלהלן : "גם אני הערצתי את שמואל אלמוג…" (!). במארס 1969 מינתה ממשלת גב' גולדה מאיר בהמלצתו החמה של השר ישראל גלילי את שמואל אלמוג (אוהד רעיונותיה של "אחדות העבודה" מפלגתם של ישראל גלילי ויגאל אלון) למנכ"ל ה- 1 של רשות השידור הגדולה שכללה לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שאך זה נעמדה על רגליה, תחת קורת ניהול משותפת.

תזכורת קצרה : התנגדותו העיקשת והכוחנית העכשווית של ראש הממשלה בנימין נתניהו להקמת תאגיד השידור הציבורי החדש שאמור להיות עצמאי לחלוטין בפעולותיו, ורצונו המובהק להתערב ולשלוט שלטון ללא מיצרים בשידור הציבורי ההוא בשל החוק היָשָן המאפשר לו למַנוֹת ולהציב את נאמניו שלו בעמדות הפתח – היא מקוממת ומרגיזה אולם איננה המצאה שלו. הספר "8 ימי בראשית" שחקתי וכתבתי נפתח כך : העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית בשמונה. הורתה ולידתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967 הייתה פוליטית ושורשיה העמוקים, חופפים לחלוטין את הורתו ולידתו של רדיו "קול ישראל" כרשות שידור עצמאית ב- 1965. בעת בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- עָפָרָה, שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר, ואחריה יצחק רבין. ב- 28 באוקטובר 1969 נערכו הבחירות לכנסת השביעית בהן זכתה רשימת "אֶמֶת" (חיבור של מפא"י + רפ"י + מפ"ם) בראשות גולדה מאיר ב- 57 מנדטים. גח"ל בראשות מנחם בגין צברה 26 מנדטים. המפד"ל השיגה 12 מנדטים. היה מנוי וגמור עם ראש הממשלה גולדה מאיר להרכיב קואליציה עם המפד"ל ולהותיר את גח"ל באופוזיציה. חלפו כבר כמעט שנתיים וחצי מאז הוקמה ממשלת האחדות הלאומית ערב מלחמת ששת הימים בקיץ 1967] ו- היא גולדה מאיר לא רצתה ממשלת אחדות לאומית עם מנחם בגין שהיה לא רק בר פלוגתא שלה אלא כמעט שְנוּא נפשה. בדיוק אז החודשים ההם של אוקטובר ונובמבר 1969 נתקלה גולדה מאיר במכשול טלוויזיוני גדול ממדים שהתגלה כבלתי עביר גם מהיבט משפטי. ובכן, הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות בראשות היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל החליטו כבר בראשיתו של חודש אוקטובר בשנת 1969 החלטה רגולטורית הגיונית שהפכה בתוקף הנסיבות הפוליטיות לדרמטית מאין כמותה, ואשר נגעה למעבר של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- שבעה ימים בשבוע לרבות לילות שישי (במקום ארבעה ימים עד כה). ראש הממשלה גולדה מאיר פירשה את החלטה ההיא של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות ד"ר חיים יחיל והמשנה שלו נתן שחם כפריסה והטמנת מלכודת פוליטית עבורה. היא לא תוכל להקים קואליציה עם המפד"ל שראתה בשידורי טלוויזיה בלילות שישי, חילול שבת. עיתון "הצֹפֶה" ביטאונה של המפד"ל המפלגה הדתית הלאומית והרֶפֶרֶנְטִית הראשית של ראש הממשלה גולדה מאיר להקמת הקואליציה ללא גח"ל של מנחם בגין, פרסם ביום רביעי – 1 באוקטובר כותרת בעמוד הראשון כדלקמן : "מעשה להכעיס של הנהלת רשות השידור, החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד". בכותרת המשנית פורסם כי הוועד המנהל דחה הצעה לשדר התוכניות של יום ו' בשעות המוקדמות של אחה"צ בלבד. אחד מראשי המפד"ל זרח וורהפטיג קבע שמדובר בהתגרות מיותרת בשבת וביהדות הדתית.

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1969. עיתון "הצֹפֶה" המשמש ביטאון יומי של המפד"ל מעביר אינפורמציה לקוראיו, בה המסר ברור : "מעשה של רשות השידור שנועד לחלל שבת ולהכעיס את המפד"ל השותפה הקואליציונית העתידית בכינון ממשלת גולדה מאיר. החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד". (באדיבות ארכיון עיתון "הצפה" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

היעד הראשון והמבחן הראשון העתידי נכון היה לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו לֵיל שישי המפורסם ההוא של 7 בנובמבר 1969. הוועד המנהל הורה למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר לגשת לביצוע מיידי של ההחלטה העוסקת בהרחבת השידורים. אולם ראש הממשלה גולדה מאיר שהייתה גם האחראית עתה על ביצוע חוק רשות השידור (בהיעדרו של השר הממונה ישראל גלילי שנפצע קשה בתאונת דרכים ושכב ב- "צריפין" עם תריסר שברים) התקוממה כאמור התקוממות נמרצת להחלטת הוועד הוועד המנהל ההיא הגורסת שידורי טלוויזיה גם בלילות שישי. בראשית חודש נובמבר של שנת 1969 היא נעמדה על רגליה האחורית והפעילה טינה גדולה ומורת רוח פוליטית חריפה ביותר לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה בלילות שישי. היא בפירוש הטילה את כל כובד משקלה לביטול ו/או לפחות דחיית שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בלילות שישי מפני שהעריכה כי ההחלטה להתחיל שידורי טלוויזיה שבעה ימים בשבוע בנובמבר 1969 לרבות לילות שישי תפגע ותביא לקץ חזונה הפוליטי, מורשת קואליציה של מפלגת השלטון שלה עם המפד"ל (המפלגה הדתית לאומית) בראשות משה חיים שפירא ו- זרח וורהפטיג. גולדה מאיר חששה בנובמבר 1969 כי המפד"ל תפרוש מהממשלה ותחבור לברית עם מפלגת חירות שנואת נפשה בראשות מנחם בגין, בגלל אותה ההחלטה אודות שידורי הטלוויזיה הרצופים בני שבעה ימים בשבוע שמתוכננים גם ל- לילות שישי. השידורים הללו התפרשו על ידי אנשי המפד"ל כחילול שבת. היא החליטה להתערב בכל כוחה להניא את רשות השידור מהאמביציה הטלוויזיונית שלה לשדר גם בלילות שישי בטענה שהעניין מסכן את שלמות הממשלה, את המו"מ הקואליציוני עם המפד"ל, ואת פוטנציאל השלטון של מפלגת המערך שבראשו ניצבה. חששותיה אלה התבררו כבלתי מוצדקים בעליל. המפד"ל (המפלגה הדתית הלאומית) תאבת הכוח הפוליטי לא מימשה בדיעבד את איומיה לבטל את ברית הקואליציה עם ראש הממשלה גולדה מאיר, אולם עשתה לה צרות צרורות, ושלחה לה אין ספור איומי פרישה מהקואליציה באמצעות ביטאונה עיתון "הַצֹפֶה". מנכ"ל רשות השידור בנובמבר 1969 היה שְמוּאֵל אַלְמוֹג. מנהל הטלוויזיה הישראלית בנובמבר 1969 היה חַגַּי פִּינְסְקֶר. מנהל רדיו "קול ישראל" בנובמבר 1969 היה מֹשֶה חוֹבָב. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור היה ד"ר חַיִים יָחִיל (איש משרד החוץ לשעבר). ראש הממשלה גולדה מאיר סברה שעל רשות השידור לפעול בשירות הממשלה שלה וכי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג חייב לרתום את עצמו למאמצי מפלגת המערך בראשותה לשמר את היכולות שלה להנהיג את המדינה. ראש הממשלה גולדה מאיר הפעילה את כל כישרון השכנוע שלה על שמואל אלמוג וחגי פינסקר לחדול משאיפתם לשדר שידורי טלוויזיה החל מיום שישי – 7 בנובמבר 1969.

באותו בוקר של יום חמישי – 6 בנובמבר 1969 ממש כמה שעות לפני יום ה- "ע" ושעת ה- "ש", זימנה גולדה מאיר למשרדה את מנכ"ל רשות השידור שמואל אָלְמוֹג לשיחת S.O.S. בדבר דחיית שידורי הטלוויזיה ביום השביעי של העם היהודי. שְמוּאֵל אַלְמוֹג מנהיג שידור מזַן נדיר, קפדן ודייקן מאוד, בעל מראה סגפני בן 82 אז כשהוא מכהן פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי שערכתי עִמוֹ בביתו הפרטי ברמת אשכול בירושלים, כלהלן : "ראש הממשלה זימנה אותי לפגישה עמה ולא את ד"ר חַיִים יָחִיל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הייתה לכך סיבה. היא הכירה היטב את יו"ר ה- Board הציבורי של רשות השידור. ד"ר חַיִים יָחִיל מוותיקי משרד החוץ היה חבר מפלגת מפא"י ההיסטורית ומנכ"ל המשרד כשגולדה מאיר כיהנה בתפקיד שרת החוץ בממשלה ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 שינה ד"ר חַיִים יָחִיל כיוון פוליטי. הוא היה אָב שכול שהחזיק עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וגם כיהן כיו"ר התנועה לארץ ישראל השלמה. מהיבט מסוים הוא היה עכשיו יריב פוליטי של ראש הממשלה. גולדה מאיר העדיפה להיפגש עמי מפני שראתה בד"ר חיים יָחִיל איש שסטה מדרך היָשָר". לאחר הפסקה קצרה הוסיף, ואמר לי בזו הלשון : "מה אתה חושב מר יואש אלרואי שזה כל כך פשוט להיפגש ולדון עם ראש ממשלה . הייתי חולם חלומות בלהות בלילות על גב' גולדה מאיר". ואז המתין קמעא ושוּב הוסיף לי : "רק לא אמרתי לה מה חלמתי עליה". מנכ"ל רשות השידור שמואל אָלְמוֹג שהיה בעברו הכתב המדיני של רדיו "קול ישראל" והתמצא בסבך הפוליטיקה הישראלית היה משוכנע שתחילת שידורי הטלוויזיה בליל שישי ב- 7 בנובמבר 1969 ושידורי טלוויזיה בכלל בשבתות ובחגים לא ימנעו בסופו של יום מהמפד"ל לחבור לקואליציה הממשלתית בראשות גב' גולדה מאיר. המפד"ל שיחקה על פי דעתו של שמואל אלמוג פוקר פוליטי. היא איימה מבלי יכולת לממש את האיומים מפני שהקלפים החזקים באמת היו בידי מפלגת המערך שהיו לה 57 מנדטים בכנסת לאחר הבחירות ב- 28 באוקטובר 1969. יתירה מזאת, הוא גם היה משוכנע כי בסופו של דבר גב' גולדה מאיר תקים קואליציה רחבה ותזמין אליה גם את מפלגת גח"ל בראשות מנחם בגין.

ראש הממשלה שכיהנה במקביל גם בתפקיד השרה הממונה של רשות השידור בהיעדרו של ישראל גלילי הפצוע זימנה את שמואל אלמוג ללשכתה. היא שטחה את קשיי המו"מ הקואליציוני שלה עם המפד"ל בפני מנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו לעכב את ביצוע החלטת הממשלה  מ- 12 במאי 1969 המתירה ומאשרת לטלוויזיה הישראלית הציבורית לשָדֵר שבעה ימי שידורים מלאים לרבות עֶרֶב שבת. "ביטול שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בלילות שבת הוא תנאי להצטרפות המפד"ל לקואליציה", אמרה לוֹ. שמואל אָלְמוֹג זוכר עוד בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "היה לה מבטא אמריקני כבד, ממנו לא השתחררה אף פעם. היא אמרה לי", כאן הוא מחקה את ה- Accent האמריקני הבולט של ראש הממשלה וכך אומר לי, "חבר אלמוג, אם ידעתי לנהל את הטלוויזיה הייתי עושה זאת ואתה היית יושב במקומי ונראה אז מה היה קורה", ומוסיף, "צריך לזכור שישבתי מול ראש הממשלה. היא אמרה לי כי אחד ממנהיגי המפד"ל משה חיים שפירא העמיד בפניה תנאי במו"מ הקואליציוני, "טלוויזיה בשבת – ו/או המפד"ל בממשלה". היה שקט קצר ואז השבתי לה, "זה יפה מאוד גבירתי, אך אני מנכ"ל רשות השידור ואת ראש הממשלה. אם הטלוויזיה לא תשדר בערבי שישי, זאת תהיה פגיעה בנו באנשי רשות השידור ובציבור ובצופים הרבים שאליהם אנו פונים" [1]. שְמוּאֵל אַלְמוֹג ראה בבקשתה של גוֹלְדָה מֵאִיר לעכב ולדחות את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שישי פגיעה מקצועית ברשות השידור שהוא עומד בראשה. הוא היה עיתונאי שהבין היטב בשידור ופוליטיקה ולא הסתיר בפניה את פרשנותו המלומדת. כך אמר לה באותה הפגישה כפי שדיווח לי : "אינני חושב שתקום קואליציה בלי גח"ל ואינני מאמין שהמפד"ל תוותר על השתתפותה בממשלה רק בגלל אי הסכמתה לשידורי טלוויזיה בערב שבת". ראש הממשלה גב' גולדה מאיר סיימה את הפגישה עם שמואל אלמוג ובקשתה נותרה נחושה, "אני מבקשת וחוזרת ומבקשת ממך לעַכֵּב את ביצוע ההחלטה הנוגעת לשידורי הטלוויזיה שבעה ימים בשבוע לרבות לֵילוֹת שבת".

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ומנכ"ל רשות השידור ה- 1 הבלתי נשכח שמואל אלמוג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה לא עשתה כל חשבון לעצמאותה של רשות השידור הממלכתית והעמידה את מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בפני דילמה מוסרית ומקצועית גדולה. שְמוּאֵל אַלְמוֹג עיתונאי בעל יושרה ודרך ארץ סירב לבקשתה של ראש הממשלה. הוא דיווח על הפגישה עם גב' גולדה מאיר ליו"ר הוועד המנהל ד"ר חיים יָחִיל ואיים בהתפטרות אם הוועד המנהל של רשות השידור בראשות חַיִים יָחִיל ונָתַן שַחַם ייכנע ולא יעמוד בלחצים. שְמוּאֵל אַלְמוֹג תבע מד"ר חַיִים יָחִיל ונָתַן שַחַם כי יעניקו לוֹ גיבוי מלא.

[1] ראה נספח : עדויות נוספות מצויות בספרו ההיסטורי התיעודי המְעוּלֶה והחַשוּב של צבי גיל "בית היהלומים" משנת 1986 בהוצאת ספריית הפועלים. הספר המעניין והמרתק כתוב ברמה גבוהה ו- היטב (!). צבי גיל מילא תפקידים חשובים ברשות השידור לדורותיה, ביניהם היה גם מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1971 והראשון שהשלים קדנציה רציפה בת שלוש שנים. צבי גיל הוא בן 88 היום. עד 120.  

חלק קטן מהשתלשלות המחלוקת הפוליטית והטלוויזיונית בין ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבין רשות השידור בחודשים אוקטובר ו- נובמבר של שנת 1969 בנושא "שידורי הטלוויזיה בלילות שישי" כפי שסיקרה אותם העיתונות הכתובה בראשיתו של חודש נובמבר 1969, ואשר ונלקחו על ידי מהספר שלי "8 ימי בראשית" למען קוראי הבלוג ובעיקר לטובת הקוראים הצעירים.

טקסט מסמך :  יום רביעי – 5 בנובמבר 1969. העיתון "על המשמר". הכותרת הראשית דנה בהתנגדות מפ"ם לקואליציה ממשלתית עם גח"ל. מזכ"ל מפ"ם מאיר יערי חבר קיבוץ מרחביה טען כי יש ניגוד בין שני המצעים של שתי המפלגות. הכותרת המשנית כאן מדווחת כי שירות השידור נתבע לשתק בשבת את הטלוויזיה וכי צפויות התפטרויות. (באדיבות ארכיון "על המשמר" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום חמישי – 6 בנובמבר 1969. עיתון "על המשמר". העיתון מדווח לקוראיו כי הממשלה החליטה לבקש השהיית שידורי הטלוויזיה בליל שבת .בגוף הידיעה נמסר כי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר , מנהל רדיו "קול ישראל" ד"ר ישעיהו שפירא וחבר הוועד המנהל הסופר חנוך ברטוב – יתפטרו מתפקידם אם המליאה תבטל את שידורי הטלוויזיה בליל שבת. (באדיבות ארכיון "על המשמר" ובאדיבות אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום ראשון – 9 בנובמבר 1969. העיתונאי מרדכי גילת מדווח בעיתון "על המשמר" לקוראיו אודות שני המשפטנים הצעירים יהודה רסלר ועדי קפלן שהגישו את העתירה לשופט העליון התורן צבי ברנזון ביום שישי -7 בנובמבר 1969. (באדיבות ארכיון "על המשמר" ובאדיבות אגף העיתונות של בית אריאלה שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום רביעי – 5 בנובמבר 1969. ידיעה של העיתונאי אלי ניסן בעיתון "דָבָר" : הממשלה תתכנס היום לישיבה מיוחדת בעניין שידורי הטלוויזיה בשבת". "דבר" שמר מקום של קבע ליד שם העיתון לעורך הראשון ברל כצנלסון שנפטר ב- 1944 בן 57. (באדיבות ארכיון "דָבָר" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בנובמבר 1969. העיתון "דבר" : "רשות השידור דחתה פניית הממשלה. החליטה לקיים שידורי טלוויזיה בשבת. ייתכן שהממשלה לא תיתן היתרי עבודה בשבת ותמנע שידורים". (באדיבות ארכיון "דבר" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : גיליון עיתון "הארץ" מ- יום שישי – 7 בנובמבר 1969. כותרת ראשית : "רשות השידור דוחה פניית הממשלה. החליטה לשדר שבעה ימים בשבוע". הקריקטוריסט זאב העניק לסיטואציה התקשורתית נופך משלו. עורך העיתון גרשום שוקן הדפיס מאמר מערכת ראשי תקיף ביותר נגד הממשלה מתחת לקריקטורה בו חוטפת ראש הממשלה גב' גולדה מאיר אגרוף מרשות השידור ונתן לו את הכותרת, "ניצחון היושר והמשך המזימה" : "החלטתה של מליאת רשות השידור היא ניצחון לשכל הישר, לאומץ הלב, והחוק. רוב חברי הרשות מילא תפקידו כדין ועמד כנגד מסע של סחיטה ודרישות בלתי חוקיות חסרות תקדים. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא ניסה לשכנע את המליאה כי היא תפעל כדין אם תקבל את החלטת הממשלה. אך הדין עליו דיבר השר אינו דין המדינה ואינו דין צדק, אלא דין המפלגה שאת תככיה ניסה השר לכפות על רשות ציבורית עצמאית. משנכשל שר המשפטים בניסיונו , הוא גמר אומר לחבל בהחלטת הרשות על ידי הפעלת חוק שעות העבודה והמנוחה, על פיו דרוש היתר מיוחד להעסיק עובדים יהודיים בשבת. איש לא העלה את הצורך בהיתר על פי חוק זה כל עוד פעלה הרשות על פי הנחיות הממשלה. עתה משהעזה המליאה להמרות את רצון המערך , מאיים עליה שר המשפטים בהפעלת החוק. להיטותו של שר המשפטים לכפות את רצונו ורצון חבריו על רשות השידור הסיטה אותו גם בעניין זה מדרך החוק. הטלוויזיה היא חלק מרשות השידור ואין לה אישיות משפטית עצמאית. אין כל הבדל בינה לבין הרדיו. שניהם הן חלק משידורי ישראל. חלק מהעובדים בטלוויזיה הם עדיין – מבחינה רשמית – עובדי רדיו "קול ישראל", וכולם עובדי רשות השידור . אם נדרש היתר מיוחד לשידורי הטלוויזיה בשבת, נדרש היתר כזה גם לרדיו. אם אין היתר כזה לשידורי הטלוויזיה הערב, יש לבטל מייד גם את כל שידורי הרדיו בשבת. איומו של שר המשפטים חל על רשות השידור כולה ולא על חלק ממנה. על רשות השידור והוועד המנהל להתעלם כליל ולדחות בשתי ידיים את איומי הסרק של שר המשפטים. על הוועד המנהל למלא חובתו כלפי הציבור על פי חוק ולהתעלם מאיומים חסרי בסיס חוקי. יש גבול להפקרות. מדינתנו היא מדינת חוק ולא רכוש פרטי של המערך ועושי דברו בממשלה". (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן שסייעו למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1969. עיתון "הצפה" המשמש ביטאון יומי של מפלגת המפד"ל. המסר ברור : "מעשה להכעיס של הנהלת רשות השידור. החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד". (באדיבות ארכיון "הצפה" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : 3 בנובמבר 1969. עיתון "הצפה" מודיע לקוראיו בעקבות הפגישה בין גב' גולדה מאיר לחיים משה שפירא כי יש תקווה למניעת חילול שבת בטלוויזיה. (באדיבות ארכיון "הצֹפֶה"ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום רביעי – 5  בנובמבר 1969. עיתון ה"הַצפֶה" מדווח לקוראיו בכותרת הראשית, "המפד"ל תחתור להקמת ממשלת ליכוד עפ"י קווי היסוד של הממשלה היוצאת". כותרת משנית : "בשיחה עם ראשי "המערך" הושגה הבנה בעניין הטלוויזיה ובשאלת מיהו יהודי". כמו כן מדווח "הצפה" על התכנסות הממשלה לדיון בהקדמת שידורי הטלוויזיה מליל שבת ליום שישי אחה"צ. בגוף הידיעה נאמר כי רשאית לקבוע את השעות בהן ייערכו השידורים בימי שישי, בדרך שלא תחולל קדושת השבת, ולבקש מרשות השידור לתאם את התכנון עם החלטה זו. (באדיבות ארכיון הַצפֶה ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : 6 בנובמבר 1969. כותרת ראשית של עיתון "הצֹפֶה" : הממשלה המליצה להשהות ההחלטה בדבר הפעלת הטלוויזיה "שבעה ימים בשבוע". (באדיבות ארכיון "הצפה" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בנובמבר 1969. עיתון "הצפֶה" : מליאת רשות השידור התמרדה נגד החלטת הממשלה. (באדיבות ארכיון "הצֹפֶה" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום רביעי – 5 בנובמבר 1969. עיתון "למרחב" [1]. הכותרת הראשית של העיתון מדווחת : " גולדה מאיר מעונינת בקואליציה רחבה אבל אינה מוכנה להמיר מפ"ם בגח"ל ". כותרת משנה מציינת : "הממשלה תבקש להשהות הפעלת הטלוויזיה בשבת". (באדיבות ארכיון "למרחב" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

[1] עיתון "למרחב" היה ביטאונה של מפלגת "אחדות העבודה" והופיע בשנים 1971 – 1954 . העורכים היו ישראל אבן- נור, משה כרמל , ודוד פדהצור, אך הרוח החיה וקובע הקו האידיאולוגי וכותב רוב מאמרי המערכת והתוכן הפוליטי היה ישראל גלילי .

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בנובמבר 1969. עיתון "למרחב". בשל העניין הציבורי העצום מדווח העיתון לקוראיו בעמוד הראשון את הידיעה, "רשות השידור דחתה את המלצתה של הממשלה להשהות הטלוויזיה בשבת". (באדיבות ארכיון "למרחב" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : גיליון "מעריב" מ- יום שישי – 7 בנובמבר 1969. הכותרת ראשית מדווחת על ההצבעה בקרב הוועד המנהל והמליאה בעניין שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בלילות שישי, והערר שיוגש בעקבות ההצבעה. (באדיבות העיתון "מעריב" שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").  

טקסט מסמך :  גיליון "ידיעות אחרונות" מ- יום שישי – 7 בנובמבר 1969. העיתון מדווח לקוראיו על הדרמה ברשות השידור לקראת תחילת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בלילות שישי. "שר האוצר מהמערך פנחס ספיר מאיים על איש המפד"ל משה חיים שפירא כי קואליציה דתית עם גח"ל בתל אביב היא כמו הכרזת מלחמה על מפלגת העבודה". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום ראשון – 9 בנובמבר 1969. עיתון "למרחב". הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל כרוכה ושזורה שוב ושוב עם הפוליטיקה הישראלית. שידורי הטלוויזיה הכללית הופעלו בליל שבת – 7 בנובמבר 1969 בעקבות צו של שופט בית המשפט העליון( צבי ברנזון) שניתן לבקשת צעיר מתל אביב (עו"ד יהודה רסלר וגיסו עדי קפלן). הנשיא זלמן שזר יטיל מחר (יום שני – 10 בנובמבר 1969) על גב' גולדה מאיר את הרכבת הממשלה. למרות שידורי הטלוויזיה בלילות שישי נכנעה המפד"ל לאמביציות הפוליטיות שלה וחברה בחפץ לב לקואליציה הממשלתית בראשותה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. (ארכיון העיתון "למרחב" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : 10 בנובמבר 1969. עיתון "הצפה" מפרסם כותרת ראשית ונוטע תקוות שווא בקרב קוראיו ומנסה להלך אימים על השופט העליון צבי ברנזון : "שר המשפטים שוקל צעדים בפרשת השופט צבי ברנזון כל הפעלת בית הדין בשבת". המפד"ל לא מימשה את איומיה ולא וויתרה על חברותה בקואליציה של ממשלת גולדה מאיר. איומיה היו איומי סרק. (באדיבות ארכיון "הצפה" ובסיוע אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט מסמך : יום ראשון – 9 בנובמבר 1969. העיתון "מעריב" מפרסם כותרת ראשית בעניין שידורי הטלוויזיה בלילות שישי : "השידור בליל שבת שיבש את המגעים לכינון קואליציה". גם פנחס ספיר האיש החזק במפלגת המערך של ראש הממשלה גולדה מאיר מנסה להלך אימים על השופט העליון צבי ברנזון : "עניין הטלוויזיה לא יישאר כמות שהוא". כותרת משנית : "תרעומת בחוגי הממשלה, גם בימי המנדט לא ישבו בתי דין בשבת". (באדיבות העיתון "מעריב" שסייע למחקר ולכתיבה שלי את הספר "8 ימי בראשית", הראשון בסדרה של 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2016 – 1884 ואשר שמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה נכנעו לתביעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר לדחות את שידורי הטלוויזיה בלילות שישי ועמם גם שמואל אלמוג וחגי פינסקר. ואז נכנסו לתמונה בצורה דרמטית שני בחורים צעירים עזי נפש ובעלי יוזמה, עו"ד יהודה רסלר וגיסו עדי קפלן. שניהם הגיעו בחמש אחה"צ ביום שישי – 7 בנובמבר 1967 לביתו של כבוד השופט העליון צבי ברנזון וביקשו ברגע האחרון ממש צו על תנאי שיורה לטלוויזיה ישראלית הציבורית לשדר בליל שבת. כבוד השופט העליון צבי ברנזון נענה ו- קיבל את הצו והורה באמת לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור להיערך מייד, ולפעול ולשדר כבר בשמונה בערב של אותו יום שישי של 7 בנובמבר 1969 רווי המחלוקת. מצוידים בצַו היקר של השופט העליון צבי ברנזון המורה להתיר שידורי טלוויזיה בליל שבת הגיעו עו"ד יהודה רסלר ועדי קפלן בשבע בערב לבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים כשפניהם נשואות אל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר. מסעם המשפטי ההירואי צלח. בשמונה בערב של אותו יום שישי ההוא – 7 בנובמבר 1969 קריין חיים יבין את מהדורת החדשות הטלוויזיונית להמוני בית ישראל. ראוי לציין כאן שחלק משרי הממשלה של גולדה מאיר ובראשם פנחס ספיר דרשו לפטר את השופט העליון צבי ברנזון מי שאישר את הצו על תנאי בגלל שהסכים לדון בשבת בעתירה בלתי דחופה כל עיקר לדבריהם ואשר איננה בבחינת פיקוח נפש. ועוד יש לציין כי ביום שלישי – 11 בנובמבר 1969 הוגשה בקשה של הממשלה לבטל את פסיקתו של השופט העליון צבי ברנזון בנימוק כי היא ניתנה בשבת. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל בעת ההיא ב- 1969 מאיר שמגר ייצג את הממשלה בבית במשפט העליון אולם השופטים העליונים סירבו לבטל את הצו. השאר היסטוריה ארוכה, ממושכת, וסבוכה.

תלונות פוליטיות משכבר הימים שנשמעו מצד הציבור החילוני בימים ההם נגד הממסד הדתי לרבות מכתבו המפורסם של זְאֵב אֶשְכּוֹלוֹת יו"ר הליגה למניעת כפייה דתית בישראל ב- 17 בספטמבר 1967 לשר ישראל גלילי, הדגישו תחושה של כפייה דתית. היה ברור שאי נוחות אזרחית נכפתה על הציבור החילוני בארץ ע"י מיעוט ובצדה גם המיאוס הנמשך מהפוליטיקה הממשלתית של מפא"י היוצאת חוצֵץ נגד הציבור החילוני שהוא הרוב המכריע במדינה ונגד שידורי טלוויזיה בשבתות ובחגים. הציבור החופשי חש מחנק ועו"ד צעיר יְהוּדָה רֶסְלֶר הרים את נֵס המאבק נגד ממשלת ישראל. עֶרֶב שבת של יום שישי – 7 בנובמבר 1969 היה יום היסטורי שנוי במחלוקת בין הממלכה לבין הטלוויזיה הכללית. הרשות השופטת של מדינת ישראל התערבה באותו ערב בפולמוס ואִפשרה לטלוויזיה הצעירה לשדר לראשונה בתולדותיה באותו לֵיל שישי של 7 בנובמבר 1967. עד אז היא פעלה ושידרה רק בערבי חוֹל. השידור בערבי שבתות התאפשר בסופו של דבר הודות לעתירה אזרחית פרטית שהגישו עו"ד יְהוּדָה רֶסְלֶר וגיסו עו"ד עַדִי קַפְּלָן למען פתיחת שידורי טלוויזיה גם בלילות שישי באותו יום שישי עצמו לפנות ערב – 7 בנובמבר 1969, ממש ברגע האחרון, לשופט התורן של בית המשפט העליון צְבִי בֵּרֶנְזוֹן שהיה בביתו בירושלים. הפנייה והבחירה בצְבִי בֵּרֶנְזוֹן להגשת העתירה לא הייתה מקרית אלא מחושבת מראש. בעקבות העתירה הוציא צְבִי בֵּרֶנְזוֹן צַו משפטי של שופט בית המשפט העליון המאשר את העתירה בעקבותיה נפתחו שידורי הטלוויזיה הישראלית בערבי ולילות שישי. החלטתו של צְבִי בֵּרֶנְזוֹן היוותה נקודת מפנה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית ובתולדות רשות השידור. העתירה של עו"ד יְהוּדָה רֶסְלֶר שנועדה לאפשר שידורי טלוויזיה חופשית נטולת רסן דתי במדינת ישראל, החל מאותו יום שישי ההוא של 7 בנובמבר 1969, הדליקה נורה אדומה אצל ראש הממשלה גב' גולדה מאיר.

טקסט תמונה : זהו השופט העליון הבלתי נשכח צבי ברנזון שכיהן כשופט בבית הדין הגבוה לצדק בשנים 1977 – 1953. החלטתו ב- 7 בנובמבר 1969 שינתה את פני הטלוויזיה הציבורית ושידוריה ואת מדינת ישראל לדורות. (באדיבות משפחת ברנזון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השופט העליון צְבִי בֵּרֶנְזוֹן נולד בצפת בשנת 1907. הוא נפטר בן 94 ב- 2001 . צבי ברנזון היה איש משכיל ובעל חינוך רחב. הוא היה בוגר מדעי המתמטיקה והפיסיקה של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל והשלים לימודים גבוהים באוניברסיטת קיימברידג'. בהיותו משפטן ניסח את אחת הטיוטות של מגילת העצמאות אותה קרא ראש הממשלה דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ביום הקמת המדינה ב- ה' באייר תש"ח – 15 במאי 1948. לאחר הקמת המדינה מינתה אותו שרת העבודה גוֹלְדָה מֵאִיר (מאירסון) למנכ"ל משרד העבודה. ב- 1953 התמנה לשופט בבית המשפט העליון של ישראל וכיהן בו רבע מאה של שנים. צְבִי בֵּרֶנְזוֹן נחשב למעוז שיפוט והבנת החוק. יִצְחָק זָמִיר אמר עליו כי באישיותו המרשימה השתווה לשופט העליון האמריקני אֶרְל ווֹרְן. צְבִי בֵּרֶנְזוֹן הפגין עצמאות מוחלטת ודבקות חסרת פשרות בערכי היסוד של זכויות האדם. יְהוּדָה רֶסְלֶר ועַדִי קַפְּלָן היו אם כן בני מזל לפגוש דווקא את השופט העליון צבי ברנזון באותו הערב של יום שישי הסנסציוני ההוא ב- 7 בנובמבר של שנת 1969.

טקסט תמונה : נובמבר 1969. עו"ד יהודה רסלר. יוזמתו ועתירתו לבג"ץ ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 שינתה את מפת שידורי הטלוויזיה הישראלית לעד , והפך אותו למרואיין מבוקש ועו"ד מפורסם. זה היה הישג תקשורתי גם בקנה מידה בינלאומי. (באדיבות יהודה רסלר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עו"ד יְהוּדָה רֶסְלֶר נולד בפולין ב- 24 ביוני 1939. ב- 1943 עלה עם משפחתו לישראל דרך טהראן  בירת איראן. יְהוּדָה רֶסְלֶר הוא אחד מילדי טהראן. בשיחת התחקיר עמי הוא מכנה את עצמו עד היום הזה , "גָאלִיצְיָאנֶר". עו"ד יְהוּדָה רֶסְלֶר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "אני כ- עו"ד ניסחתי את העתירה המשפטית שהופנתה לשופט העליון צבי ברנזון ביום שישי לפנות ערב – 7 בנובמבר 1969. אבל העותר האמיתי היה גיסי עדי קפלן הצעיר ממני בחמש שנים שהתמחה גם הוא אז בעריכת דין. לי בכלל לא היה בבית מקלט טלוויזיה. לא היה לי מספיק כסף לרכישתו. רעיון העתירה למען שידורי טלוויזיה בלילות שישי הייתה יוזמה שלי אך המבצע עצמו היה הרבה יותר מורכב מהרצון שלי. עדי קפלן ואנוכי תיאמנו את הגשת העתירה המשפטית לבג"צ בבוקרו של יום שישי של 7 בנובמבר 1969 עם חגי פינסקר שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חגי פינסקר אמר לי מפורשות שאם השופט העליון צבי ברנזון יכריע בעד העתירה אז הוא כמנהל הטלוויזיה יחד עם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג יפעלו מייד למען פתיחת השידורים כבר באותו ערב של יום שישי – 7 בנובמבר 1969. האמנתי בכוחה המשפטי והמוסרי של עתירה שלנו למען לפתיחת השידורים בערבי שישי. העתירה הייתה בעצם מעין כתב אישום נגד הקואליציה הפוליטית במדינת ישראל בין מפלגת העבודה בראשות גולדה מאיר לבין הממסד הדתי בראשות המפד"ל המונעת מהציבור החילוני הגדול לצפות בשידורי טלוויזיה בלילות שישי, כאילו מדינת ישראל היא מדינת הלכה. השופט העליון צבי ברנזון קיבל אותנו בביתו בסבר פנים יפות. עדי קפלן ואני מצאנו אותו לבוש בחלוק עבודה ומתקן פקק חשמל שנשרף בביתו. הוא נהג בנו באדיבות רבה והואיל אף לתקן כמה ניסוחים בעתירה שלי. השאר היסטוריה". יום שישי – 7 בנובמבר 1969 נחשב לציון דרך מהפכני בהיקף שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. הוא היווה תפנית חשובה מפני שלראשונה שידרה הרשות בלֵיל שבת השנוי במחלוקת פוליטית, בו אזרחיה החילוניים של מדינת ישראל תובעים שידורי טלוויזיה בערבי שישי, בשבתות, ובחגים בעוד המִמְסַד הדתי מתנגד. המפלגות הדתיות נשענו בהתנגדותן לשידורים בלילות שישי ועד מוצאי שבת על מסורת העבר מאז נוסדה ב- 1936תחנת הרדיו הארץ ישראלי ה- PBS (ראשי תיבות של Palestine Broadcasting System) בתקופת השלטון המנדטורי האנגלי. היה קיים נוהג שאין משדרים ברדיו בשבת שידורים ישירים פרט לחדשות. הסדֵר שקבע שלטון המנדט במחווה כלפי באוכלוסייה היהודית והוועד הלאומי.

טקסט תמונה : נובמבר 1969. הקריקטוריסט זאב מעיתון "הארץ" זיהה את העתירה של עו"ד יהודה רסלר ועדי קפלן כמלחמת בני אור נגד ממשלת ישראל למען שידורי טלוויזיה חופשיים בישראל בלילות שישי ובשבתות ב- 7 בנובמבר 1969. הוא העניק לקריקטורה הזאת את הכותרת "מלחמת בני אוֹר". (הקריקטורה הוענקה לי ולספר "8 ימי בראשית" באופן אישי באדיבותו של עו"ד יהודה רסלר).

את סיפור דברי הימים המפורט לפרטי פרטים של אותו יום שישי ההוא – 7 בנובמבר 1969 ניתן למצוא בספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "8 ימי בראשית". הספר הזה הוא הראשון בסדרת 13 ספרי טלוויזיה רחבי היקף שאני חוקר וכותב מאז 1998,  ואשר מְכוּנָה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי : "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף שמכילה 13 ספרים שונים אודות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם ואשר מכונה על ידי בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי : "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף שמכילה 13 ספרים שונים אודות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם ואשר מכונה על ידי בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כאשר מר רותם שטרקמן מנתח וכותב בפוסט המעניין שלו ב- TheMarker (יום שלישי – 1 בנובמבר 2016) שנושא כותרת ראשית "אולי באמת עדיף לסגור", כי במהלכיו האחרונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החצר שלו יו"ר הקואליציה דוד ביטן "…מתגלה כאן דנ"א ראשוני בעייתי…" הוא טועה לחלוטין וגם מטעה. רשות השידור נושאת מרגע לידתה ב- 1965 / תשכ"ה DNA פוליטי. מאז ימי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון, מנכ"ל לשכתו טדי קולק, ראש הממשלה לוי אשכול, שר ההסברה ישראל גלילי, ראש הממשלה גולדה מאיר, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חיים יחיל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן, הסופרים חנוך ברטוב ונתן שחם (שימש משנה לשני היו"רים חיים יחיל וד"ר וולטר איתן, ואחרים. הח"כ דוד ביטן חושף את עצמו כשַר חצר נכלולי בטל בשישים כשהוא גם מצהיר בריש גלי קבל עם ועולם כי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במוצ"ש ההוא של 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב לא התרחש על רקע פוליטי. אין להמתין. יש להתחשבן כבר עכשיו ללא דיחוי עם האיש העלוב הזה המתקרא דוד ביטן ממקורביו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו.

צריך להזכיר כאן כי בשנים 1969 – 1967 שנות פעולתו של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 91 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום), קו ההתנהלות שלהם נעשה על פי המודל של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC. מדובר בשידור ציבורי אנגלי עצמאי שתקציבו נשען רק על משלם האגרה (לחלוטין ללא פרסומות מסחריות) בו הממשלה איננה אמורה להתערב בתכני השידור. אולם לא כך קרה תמיד בהמשך. באנגליה וגם במדינת ישראל. פרופסור אליהוא כ"ץ היה אומנם עולה חדש מברוקלין – ניו יורק ו- אמון על הקפיטליזם האמריקני ורעיון הטלוויזיה המסחרית אולם הוא דבק במחשבת השידור הציבורי העצמאי כפי שגילם אותו ה- BBC האנגלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפגינה מידה רבה של עצמאות שידור (משתנה) במשך שנותיה הארוכות. תלוי מי היה מנכ"ל הרשות באותה העת ומי נשא בעול ניהול הטלוויזיה. למשל, שנות ניהולו של פרופסור ארנון צוקרמן היחיד והמיוחד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשש השנים של 1979 – 1973 נחשבות על פי שיקול דעתי ל- "תור הזהב" שלה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מנהלה יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 נחשבה למשרתת השלטון כמו גם רשות השידור כולה בשנים 2005 – 2002 כשאותו יוסף בר-אל שימש המנכ"ל שלה עד שסולק והודח ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון.

טקסט תמונה : סתיו 1966. ימי התום והפשטות שלא ישובו עוד. זהו המחזור הראשון של "המכון לקומוניקציה" שמוסד באוניברסיטה העברית בירושלים ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ ומיכאל גורביץ'. התמונה צולמה סמוך למועד בניית כוח האדם של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. יש לציין כאן שהמחזור הראשון של "המכון לקומוניקציה" רכש חלק מההכשרה המעשית שלו גם באמצעות קורס במרכז ההדרכה של רשות השידור. מרכז הקורס היה חיים יבין (עומד בשורה האמצעית משמאל, קצת מאחור כשהוא מעשן מקטרת). זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית משמאל לימין : משה חובב, פרופסור אליהוא כ"ץ, מנכ"ל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג, ישעיהו שפירו מרדיו "קול ישראל", ומיכאל גורביץ. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית משמאל לימין : חיים יבין (מעשן מקטרת, בן 34), שולמית בן שלום מהטלוויזיה בשפה הערבית, רחל דותן, תלמה אליגון, אליהו יונס מנהל מרכז ההדרכה של רשות השידור, אברהם אדיג'ס, ד"ר תקווה מרוז – אהרוני, ואמנון הרציג. זיהוי הנוכחים בשורה השלישית האחורית משמאל לימין : ישראל ווינר (בן 20), אישה וגבר לא מזוהים, גד אלכסנדר, וניצה עמית. (באדיבות ארכיון רשות השידור).

הערה : סייע בזיהוי האנשים בתמונה ידיד קרוב שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ישראל ווינר. עדותו של ישראל ווינר מינויו של חיים יבין לרכז את ההכשרה המעשית בתכנית הניסיונית של המכון לקומוניקציה נעשה עוד לפני שאליהוא כ"ץ התמנה לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המחזור הראשון של המכון לקומוניקציה נפתח בחודש נובמבר של שנת 1966. בין התלמידים היו גם גדעון רייכר, יעל בן יהודה, יעקב למדן , אבישי כץ, ואחרים. התצלום הזה מכל מקום נעשה ב- וודאות בימים של טרום צוות ההקמה של טלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארכיון רשות השידור).

טקסט תמונה : 1968 בימים שעוד כתבו טלוויזיה עם האות "ב". רחוב שמאי 15 בירושלים. עוזי פלד בן 31 הוא סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. משרדי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית השוכנים בבניין "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב ודיקן הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים ומי שמונה ע"י השר גלילי להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המאמן המפוטר של הפועל קריית שמונה, מוטי איוואניר.

מוטי איוואניר יודע ומבין כדורגל טוב יותר מרבים מאתנו. לא בכדי שכר הדר זהבי מנכ"ל חברת "צ'ארלטון" את שירותיו של המאמן הידען מוטי איוואניר כדי שישמש פרשן ראשי של טורניר הכדורגל "Euro 2016" באולפן בהרצליה, לצדו של המגיש המוביל שלו שלום מיכאלשווילי. אולם אם מוטי איוואניר הוא כזה מומחה ומדען כדורגל מקומי בעל ידע בינלאומי, אזי מדוע הנבונות שלו בתחום איננה מוצאת את ביטוייה על כר הדשא ? למה השיג עם קבוצתו הפועל קריית שמונה מליגת העל רק 8 נקודות מתוך 24 אפשריות (% 33 בלבד ?), ומה קרה שה- Owner של הפועל קריית שמונה מר איזי שרצקי פיטר והדיח את הבר סמכא שלו לאלתר אם כי עשה זאת באלגנטיות כשאמר לו למוטי איוואניר שלו, "בוא ניפרד כידידים…".

מבוא קצרצר לספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (רבבה) עמודים, הקרוי "8 ימי בראשית".

1969 – 1968 – 1967. טלוויזיה ציבורית ופוליטיקה מתערבבות זו בזו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פרי יצירה פוליטי מראשיתה. ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו מחדש דבר. מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967- 1960 ואחד מאנשי התקשורת החשובים והמוכשרים במדינה חנוך גבתון (יליד 1917, בן 50 ב- 1967) ראה את עצמו מועמד טבעי להקמת הטלוויזיה הציבורית בישראל אך שר ההסברה והממונה על שירות השידור ישראל גלילי התעלם ממנו ו- וויתר על שירותיו. התנגדותו של ישראל גלילי לחנוך גבתון הוותיק הפכה לאובססיה ומלחמת חוֹרְמָה. הוא הדיח אותו מרשות השידור. ישראל גלילי הציב בינואר 1967 את אלוף צה"ל אלעד פלד בעודו לובש מדים בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלעד פלד נתן את הסכמתו אבל שינה את תוכניותיו בעקבות תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. הוא ביקש להישאר בשורות צה"ל ורצה להתמנות ל- רמטכ"ל צה"ל ולא להיות מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השר ישראל גלילי שהיה פגוע ונבוך מסירובו של אלעד פלד התעשת ומינה במקומו למשרה הרמה עולה חדש מארה"ב פרופסור אליהוא כ"ץ (יליד 1926, בן 41 ב- 1967) דיקן הפקולטה למדעי סוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים. עוזי פלד (יליד 1937, בן 30 ב- 1967) מתמנה לסגנו. שניהם מקימים את הטלוויזיה הישראלית (או כפי שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית") מבראשית, מעפרה. שני ראשי צוות ההקמה אליהוא כ"ץ ועוזי פלד ביססו את כוח האדם שלהם מכל הבא ליד. וועדות הקבלה שהקימו בארץ ובחו"ל בחנו וסקרו כ- 1000 (אֶלֶף) מועמדים. רבים מאנשי רדיו "קול ישראל" ביניהם עיתונאים, שדרנים בעלי מוניטין, וטכנאים נשאו עיניהם אל "פנס הקסם" [1] החדש של מדינת ישראל המוקם ב- חוֹפְזָה טלאי על טלאי בבניין "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג מאז נובמבר 1967 שנשף בעורפו של חנוך גבתון נושף עכשיו בעורפו של אליהוא כ"ץ. לא מסיבות חתרניות או תככנות אלא בגלל שהיה מוכשר. שמואל אלמוג נשא עיניו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שאמורה לכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה עוּלַת הימים. להפתעת הכל נפקד מקומו של שַדָּר הספורט המיתולוגי של רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם מצוות ההקמה של "הטלוויזיה הכללית". הוא לעולם לא הגיע אליה. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד הקימו את נבחרת החלומות שלהם בלעדיו. תרומת הטלוויזיה האמריקנית CBS בראשות סגן נשיא הרשת המהנדס ג'וזף "ג'ו" סטרן לצוות ההקמה בראשות אליהוא כ"ץ הייתה משמעותית. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד הסתייעו גם בניסיונה של הטלוויזיה החינוכית – לימודית בראשות ד"ר יונה פלס וראש חברת הנאמנות שלה מקס רואו. התגייסותם הבלתי נשכחת בירושלים של מומחי הטלוויזיה מחו"ל כמו לואיס "לואי" לנטין (איש הטלוויזיה האירית RTE ואשר חברה ב- EBU איגוד השידור האירופי), וכן סטנלי "סטן" גרנדייזי, אנטוני "טוני" האטץ', הרברט "הרב" קרוסני, רוברט "בוב" גולדמן (אנשי CBS), וגם פול סאלינג'ר (איש ה- BBC הבריטי). בתוך תשעה חודשים מאז התמנו ע"י ממשלת ישראל לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מפיקים פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד את שידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של המדינה ובתולדות רשות השידור, הלא הוא מצעד צה"ל שהתקיים בירושלים ביום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. החתירה למצוינות והדבקות במשימה שלהם ראויה להערכה עצומה. ישראל גלילי התגלה כשר הסברה בעל יוזמה וכישרון הפקה יוצאי דופן. הוא זכה לתמיכה פוליטית מסיבית מראש הממשלה לוי אשכול והעניק לפרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד את הכלים המתאימים בדרכם להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכאמור נקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית". הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969- 1967 הייתה פרי ניצחונם של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד ואנשיהם בצוות ההקמה (כמו דן שילון, מוטי קירשנבאום, טוביה סער, דן בירון, שרי רז, יצחק "צחי" שמעוני, חיים יבין, יורם רונן, ורבים אחרים) אך הייתה גם זכייתו של האדריכל המדיני שלה שַר ההסברה ישראל גלילי ובסיועם של יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור ד"ר חיים יחיל והמשנה שלו ד"ר בנימין אליאב (לובוצקי), ולאחריו גם הסופר נתן שַחַם שתפש את מקומו של בנימין אליאב.

היסטוריה רחוקה של השידור הציבורי (על קצה המזלג).

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים . בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים . חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור  ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע . המסמכים בספר מוכיחים זאת . מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכשרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם . ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס . כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם . ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית". גב' גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

יעקב ברדוגו וירון ווילנסקי ברדיו גלי צה"ל.

יעקב ברדוגו העביר שוב קורס רדיו לפרטנר שלו ירון ווילנסקי בתוכנית האקטואליה "חמש בערב" ברדיו גלי צה"ל (18.00 – 16.00, יום שני – 31 באוקטובר 2016) בעת השידור הישיר של מושב החורף של הכנסת. אין לי מושג מי האיש. מעולם לא שוחחתי עמו, אף פעם לא ראיתיו. אולם מדובר באיש רדיו תוסס, עירני, מגיב במהירות לנעשה סביבו, ועושה זאת גם בנבונות ואדיבות. מעניין אותי להקשיב לו. ככל שחולפים הימים אינני מבין מדוע חברות החדשות של ערוץ 2 ו- 10 מוותרים עליו ו- אינם חוטפים אותו לשורותיהם.

שדרן האקטואליה של רדיו גלי צה"ל העיתונאי אראל סג"ל.

כנ"ל אראל סג"ל ברדיו גלי צה"ל. אני אוהב להאזין לו למרות שאינני מסכים עם חלק מדעותיו. הוא מהיר, גועש, עירני, בעל רפלקסים מצוינים ומגיב היטב, חד, בר פלוגתא עם חלק גדול מ- מרואייניו (וגם חכם מהם), אולם הוא איננו מתנשא ונותר הגון ותרבותי. גם בזה כוחו. אראל סג"ל הוא איש רדיו שמדבר בשפת הרדיו ובקצב הרדיו. זה המון בתקשורת המונים.

מסמך הטלוויזיה החסר : "במצב הנוכחי – מחווה לזכרו של מוטי קירשנבאום". שודר בערוץ 10 ביום שני – 31 באוקטובר 2016.

היו חסרים ראיונות עם דן שילון, פרופסור ארנון צוקרמן, יצחק לבני, אלכס גלעדי, ו- חיים יבין בעניין היושרה והמנהיגות שלו אמיצת לב. הוא היה אדם מיוחד הרבה מעבר ל- "ניקוי ראש", מעבר ל- "לונדון את קירשנבאום" וניצב הרבה מעל הסרטים התיעודיים שלו, גם האחרונים בערוב ימיו, סרטי הטבע מהסאוואנה האפריקנית. הייתה חסרה התייחסות לאירוע ההפגנה הגדולה ב- 23 ביולי 1979 נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז פרופסור ראובן ירון לרבות הזעקה שלו המהלך ההפגנה ההיא לעבר מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, "…הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…". היה חסר הפוסט החריף מ- 25 באוגוסט 1978 שפורסם בעיתון "הָאָרֶץ" ריאיון של אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום בעל תוכן אנטיגוניסטי קיצוני וחריף ביותר נגד מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא יִצְחָק לִבְנִי. היה חסר ריאיון עם פרופסור אליהוא כ"ץ מי שעמד בראש הוועדה שהמליצה על מוטי קירשנבאום לקבל את פרס ישראל ב- 1976. הייתה חסרה תזכורת בת כמה מילים אודות לימודי הקולנוע והטלוויזיה שלו בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס – ארה"ב. הייתה חסרה התייחסות לתפקידו המרשים, החשוב, והדומיננטי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968. חובה לקרוא את הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 25 באוגוסט 1978 בעניין ממשלו של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, ומובא כאן במלואו באדיבות עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן.

טקסט תמונה : 1976. מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן (משמאל). השנים ההן נחשבות עד היום הזה ל- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1978. ריאיון שערך העיתונאי אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום החריף והנאמן לכור מחצבתו הנוגע למצבה ותפעולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום האשים בגלוי ללא כחל וסרק את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני תוקע מקלות בגלגלי עגלתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (באדיבות "הארץ").

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד.

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ"ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד"ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"Something is rotten in the state of Dennmark", אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה' סיוון תשס"ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ"לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע"י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן המנכ"ל יוני בן מנחם השידור הציבורי נקבר. ב- 2016 מוקמת לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל החדש אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

 

טקסט תמונה : 2005. מנכ"ל רשות השידור המופרך, הכושל, והבלתי מוכשר יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הציבורית הרָמָה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון וע"י שר התמ"ת והממונה על רשות השידור אהוד אולמרט ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות השידור הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמסולק ומודח מכהונתו בבושת פנים כשהוא מצולק באות קין. יוסף בר-אל הודח מכיסאו התקשורתי הנישא בגין האשמות חמורות ביותר נושאות קלון של שחיתות + שוחד + נפוטיזם. בעד הדחתו וסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור ועל פי המלצת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז הצביעו 13 שרים, שני השרים מאיר שיטרית ודליה איציק הצביעו נגד הדחתו, ושלושה שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. (תצלום לע"מ הנ"ל ניתן לי תמורת תשלום).

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא"ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ"ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ"ל המודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון הוא "דָפוּק" (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו"ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו"ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, "דָפוּק". כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ"ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ"ל רשות שידור מודח, נמנה יו"ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק, "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ"ל, "כי אפילו נחמן שי יו"ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ", שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל.

זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע"י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי "מוטי" שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ"ל ה- 10 ברשימת המנכ"לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ"ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו "קול ישראל" ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע"י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד. זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל "אריק" שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל "אָרִיק" שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ"לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו"ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי". תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ"ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ"לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ"ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!).

 השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה מפילה את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גרוגי" גם לאחר תום ספירת 10. "רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש המלט לאוזנה של אופליה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה : "בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין' אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008.

רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו "קול ישראל, את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה". (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז"ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו "קול ישראל" כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, "כל בו טק" בעריכתו של רפי גינת ו- "שומר מסך"  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו". שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר"צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר"צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח"כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, "ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

טקסט תמונה : יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז שכולל 10 נציגי רשות השידור ואישי ציבור, גובר על המועמד מולו נסים משעל, ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים 1993 – 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 יותר מהמועמד היריב אבל יוסף בר-אל זכה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. 

השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000.  

הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001 . רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך" , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. 

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר את על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! היה כאילו מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום…אולם אבוי לא…זאת הייתה המציאות ב- ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אלעזר נמנעו באותה ההצבעה ההיא. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא הורשו להשתתף באותה הצבעת ההדחה הממשלתי ההיא בנימוק שג'ודי ניר – מוזס – שלום רעייתו של סילבן שלום וגאולה כהן אִמוֹ של צחי הגבי שימשו שתיהן שדרניות ומגישות תוכניות רדיו ב- "קול ישראל" בעותה העת תחת מנכלותו של יוסף בר-אל.  (באדיבות העיתון "מעריב").

העיתונאי המוכשר אהוד "אודי" אשרי ז"ל התחשבן ב-  6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון ה"הארץ" עם שני המבישים השַר מאיר שטרית והשָרָה דליה איציק.

טקסט מסמך : עיתון "הארץ". 6 במאי 2005. עיתונאי "הארץ" האמיץ והבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית . את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כשלושה חודשים, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק . רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו , לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

לפני עשרים ואחת שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר". יולי חרומצ'נקו פרסמה ב- "כל העיר" תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  "ז'וֹ הפקוֹת" [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- "כל העיר" הייתה חריפה לא פחות : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה". כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב' יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ"ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רושת השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 1 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי לוי התראיין למהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 (יום שלישי – 1 בנובמבר 2016) תחת יסודות סוכת דוד הנופלת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והכריז בריש גלי בפני המראיין שלו עופר חדד על חופש עיתונות בערוץ 1 משהו בסגנון, "…איש מלמעלה לא לחץ עלינו, לא כיוון אותנו, ולא הכתיב להם מה לומר…". העדויות הרבות שמופיעות בעיתונים אודות התנהלות חטיבת החדשות של ערוץ 1 בעידן המנכ"ל המופרך יוסף בר-אל בימים ההם שבין 2002 ל- 2005 (מבלי שהוכחשו) יחדיו עם העדויות הרבות שסיפקו ושטחו בפניי אנשי ערוץ 1 (שמותיהם שמורים במערכת) לאחר שטרקתי את הדלת בפני המנכ"ל המופרך יוסף בר-אל ופרשתי מערוץ 1, אינן תומכות בחוות דעתו של אורי לוי כפי שמסר אותה לאחרונה למראיין שלו עופר חדד. מדהים ומגוחך שעופר חדד לא היה אמיץ מידי, לא התערב, ולא היסה את אורי בזאת הלשון : "…על מה אתה מדבר בדיוק אורי לוי ? הרי המנכ"ל שלך יוסף בר-אל הצהיר בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות מבלי שאתה וחבריך עליתם על הבריקדות. מילא בריקדות, אפילו לא צייצתם. הסכנתם עם קיומו של מנכ"ל רשות שידור מופרך שמנהל אתכם כל אחד מכם מסיבותיו הוא. לא היה צורך להגיד לך ולחבריך מה לעשות. עשיתם זאת בעצמכם גם ללא פקודה מפורשת שלו. האופורטוניזם הייתה השכינה שריחפה מעל בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. העדויות הרבות שרירות וקיימות לפרטי פרטים והן רשומות בדברי הימים העכורים ההם של השידור הציבורי…". עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו מהכס הרם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. יוסף בר-אל הודח מהכס הרם ב- 2005 לא בגלל מחאת עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 אלא למרות הגיבוי שהעניקו עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאותו יוסף בר-אל. עופר חדד לא מילא את תפקידו העיתונאי. אורי לוי נכנס לצבת אבל עופר חדד לא לחץ ולא הידק את מוטות הכלי שהחזיק בידיו. 

בעיטה חופשית מדויקת של מאור בוזגלו שחקן הפועל בא"ש נגד חומת מכבי ת"א קובעת את התוצאה 0:2, אולם התיאור הנלהב של עמיחי שפיגלר רחוק מלהיות מדויק. גם הפרשן שלו בוני גינזבורג נשמע מגוחך לפני הבעיטה וגם אחריה.(שידור ישיר מבאר שבע של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, יום ראשון – 30 באוקטובר 2016).

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גונב את ההצגה מערוץ 1. הוא החרים את שתי הנחלות הרלוואנטיות של שני גושי הספורט הלאומיים שהיו עד לאחרונה רכוש בלעדי של ערוץ 1. מדובר בשידורים ישירים של המשחקים המרכזיים השבועיים בליגות העל הישראליות של הכדורגל והכדורסל. ערוץ 1 גוסס אך למעשה איננו קיים עוד. הרייטינג העלוב של השידור הציבורי הנוכחי מלחך בקושי את שאריות הדשא שעליו רצים שחקני הכדורגל שהיו פעם גיבורי העלילה של השידורים הישירים שלו.

בדקה ה- 59 של המשחק המרכזי בליגת העל הפועל באר – מכבי ת"א (בבאר שבע ביום ראשון – 30 באוקטובר 2016) מכשיל גל אלברמן מאחור את מאהראן ראדי במרחק של 19 מטרים משער מכבי ת"א שם ניצב השוער פרדראג רייקוביץ'. הבאר שבעי מאור בוזגלו נקרא לדֶגֶל. חולפות יותר משתי דקות מרגע ההכשלה ועד למגע רגלו הימנית של מאור בוזגלו בכדור החופשי. זמן נצח במונחי טלוויזיה. בשתי הדקות הללו מעלה הבימאי לאוויר שני Replays של הכשלת מאהראן ראדי, Replay אחד של שליפת הכרטיס הצהוב לגל אלברמן, ו- 22 חיתוכי מצלמות מזוויות התבוננות שונות שמתארות את מאבק המוחות בין פרדראג רייקוביץ' והחומה שלו לבין הבועט מאור בוזגלו. מדובר בריטואל טלוויזיוני מלבב, מותח, ומושך עין. מי חכם ממי, השוער וחומתו ו/או הבועט. אנוכי מתעניין לדעת האם השופט המרכזי ממלא את תפקידו ומסמן לחומה לעמוד במרחק של 9.15 מטרים מהכדור כפי שנקבע בחוק. המחשב של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננו מודד את מרחק החומה מהכדור וגם לא את הטווח שלו מהשער של פרדראג רייקוביץ'. מדובר במינוס של ההפקה. התמונות מלמדות כי פרדראג רייקוביץ בונה נכון את החומה שלו ומציב את עצמו במקום ראוי על קו שערו. מאור בוזגלו בועט ומקנה לכדור מהירות ממוצעת של 75 קמ"ש. בתוך שנייה אחת אולי 0.9 של שנייה חוצה הכדור את קו שערו של פרדראג רייקוביץ' ונתקל ברשת של מכבי ת"א. גוֹל. ארבעת ה- Replays מראים בבירור כי אומנם מאור בוזגלו גובר על החומה אולם משגר את הכדור בדיוק למקום עומדו של השוער פרדראג רייקוביץ'. עכשיו כבר ברור שהסרבי הצעיר גבה הקומה איננו שוער. הוא מתחפש לשוער. גם אם הוא מאבד לשבריר שנייה את האוריינטציה שלו ומעריך כי הכדור של מאור בוזגלו טס לעבר הקורה השמאלית שלו (הימנית מנקודת מבטו של מאור בוזגלו) עדיין היה לו לפרדראג רייקוביץ מספיק זמן להניף את יד ימין שלו ולהדוף את הכדור שממש טַס בכיוון זרועותיו. המצלמות אינן יודעות לשקר. הן תמיד דוברות אמת, אבל לא עמיחי שפיגלר. הוא עמיחי שפיגלר צורח כאוטומט למיקרופון שלו : "…בוזגלו… בוזגלו…בוזגלו…שתיים – אפס…שער גדול של שחקן גדול…איזה ביצוע מושלם של מאור בוזגלו…". לא נכון. בפירוש לא. עמיחי שפיגלר מבלף את צופיו. מדובר בבעיטה בינונית לחלוטין בלתי איכותית שנבעטה היישר לזרועותיו של פרדראג רייקוביץ', אולם מתברר שהוא שוער לא כישרוני ולכן נכנע. צעקתי למוניטור שלי ב- בעתה, "…רייקוביץ' מכר את המשחק לבוזגלו…". לפס הקול של השידור הישיר של עמיחי שפיגלר הצטרף הפרשן בוני גינזבורג מי שהיה פעם השוער הלאומי של נבחרת ישראל, אבל גם מה שהוא אמר לא היה חשוב.

טקסט תמונה : יום ראשון – 30 באוקטובר 2016. אצטדיון הכדורגל העירוני של באר שבע. תמונת טלוויזיה מיטבית (!). הדקה ה- 60 במשחק הפועל באר שבע נגד מכבי ת"א בטרם הבעיטה החופשית של מאור בוזגלו. המצלמה המובילה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים חושפת את שוער מכבי ת"א מציב חומה רחבה בת תשעה שחקנים (!) צהובים אליה משתרבבים ארבעה שחקנים אדומים של הפועל באר שבע. נראה כי פרדראג רייקוביץ מציב את החומה שלו ואת עצמו במקום הנכון מול הכדור החופשי של מאור בוזגלו. הערה שלי : בהיעדר מצלמה אחורית נמוכה (מאחורי גבו של שוער מכבי ת"א) אין לדעת אם החומה הרחבה קוטעת את קשר העין של פרדראג רייקוביץ' עם הכדור. נקודת מפתח חשובה ביותר בריטואל שמתפתח בין השוער לבועט. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : יום ראשון – 30 באוקטובר 2016. אצטדיון הכדורגל העירוני של באר שבע. תמונת טלוויזיה מיטבית (!). הדקה ה- 60 במשחק הפועל באר שבע נגד מכבי ת"א בטרם הבעיטה החופשית של מאור בוזגלו. אותה בימה רק מבט שונה של המצלמה האחורית הרחוקה. שוער מכבי ת"א מציב חומה רחבה בת תשעה שחקנים (!) צהובים אליה משתרבבים ארבעה שחקנים אדומים של הפועל באר שבע. נראה כי פרדראג רייקוביץ מציב את החומה שלו ואת עצמו במקום הנכון מול הכדור החופשי של מאור בוזגלו. הערה חוזרת שלי : בהיעדר מצלמה אחורית נמוכה (מאחורי גבו של שוער מכבי ת"א) אין לדעת אם החומה הרחבה מסתירה לפרדראג רייקוביץ' את מהלך טיסת הכדור החופשי לשערו. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

שמתי לב לאחרונה כי בשעה שעמיחי שפיגלר מתעקש להפוך את עצמו למגוחך, הוא גם מצליח. 

סוף הפוסט מס' 645 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 2 בנובמבר 2016.