[1] ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל ,בתאריך 18.11.1976.

הצבתו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה קרדינאלית ומכריעה לא בגלל היותו חתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה, אלא ראשית דבר מפני שהוא אדם. איש ישר, הגון, בעל מוסר, פיגורה עיתונאית שנושאת ברמה את ה- יושרה והדוגמא האישית במשרד ובשטח, ומקצוענות חסרת פניות. כך אנוכי רואה את הדברים. לכן גם הפוסט הנוכחי מתייחס לנסיקה ההיא שלו ב- 18 באפריל 1993 שוב בשמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. אילו הייתי מבקש את הדרמטורג הנערץ עלי וויליאם שייקספיר לנתח את מפעל חייהם של האחד מול השני, אין לי בכלל ספק כי על הראשון היה מעיד כי, "הוּא אִיש רוֹמָא יוֹתֵר מֵאִיש דֶּנְמַרְק".

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ממנים באפריל 1993 את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור.

העובדות המתפרסמות ב- בלוג כולו יצוקות ב- % 100 בטון. אף על פי כן קיים במידה רבה בפוסט הנוכחי הזה מעין פרדוקס בו מוזכרים על ידי שמותיהם של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל באותה שורה בנשימה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. מכל היבט. אנחנו שחקני השח – מט אומרים על מצבי ההשוואה הללו בין שתי פיגורות שחמטאיות ששורר ביניהן הבדל רמה גדול, "Not equal level". באותו סלוגן – מונח אנגלי, "לא באותה רמה", אני משתמש כשאני מזכיר ברצף באותו הטקסט את גב' שולמית אלוני מי שהמליצה ב- 1993 על מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור ואת שמו של מר רענן כהן מי שהמליץ ב- 2002 למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל ה- 9 של רשות השידור : "Not equal level".

א. ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ממנים את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור ה- 6 במקומו של המנכ"ל הקודם אריה מקל.

ב. הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל בשמי רשות השידור. בקיץ 1993 מדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה וממנה תחתיו את יאיר שטרן. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הודף ומשנה לחלוטין את דפוסי הניהול הבלתי ראויים של יוסף בר-אל.

ג. עידן חדש ניצב בפתח שעריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1. תקופת המנהיגות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן בשנים 1998- 1993 הייתה מופת ניהול.

ד. מוטי קירשנבאום הוא המנכ"ל הראשון בתולדות הרשות שנדרש להתחרות בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכה בהישגים מרשימים אך גם סופגת שתי תבוסות שידור קשות מערוץ 2 המסחרי שזה עתה נעמד על רגליו : אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 (בתום שליטה בת 25 שנים רצופות) וכשלון סיקור של חטיבת החדשות הוותיקה בשבוע האבל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב- 11 – 4 בנובמבר 1995 מול הכיסוי המצוין של חברת החדשות של ערוץ 2.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 שינתה באחת את אופי והיקף שידורי הספורט ושידורי הכדורגל הישירים. הוא דרך ככוכב שביט בתקופה עכורה. להופעתו המטאורית היה ערך מוסף חשוב יותר משיפור שידורי הספורט . מוטי קירשנבאום סלל מחדש את הדרך ליחסי עבודה כנים ואמינים בין דרגי הניהול השונים בתוך שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחידש את אמון הציבור בשידור הציבורי. מהימנות היא ערך עליון בעיתונאות שאין לו תחליף. בכך היה כוחו העיקרי של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור.

ב- 23 בחודש יוני של שנת 1992 ניצחה מפלגת "העבודה" בבחירות לכנסת ויצחק רבין הפך לראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין מינה את שולמית אלוני לשרת החינוך והתרבות . מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר- אל. שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל ביקשה לחולל שינוי בהנהלת רשות השידור ולהזיז מתפקידם את שני האנשים ללא דיחוי. המועמד הטבעי בעיניה למשרת מנכ"ל רשות השידור היה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל חתן פרס ישראל לטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה גם קרוב בדעותיו הפוליטיות לשולמית אלוני מנהיגת מפלגת מר"צ. הבעיה הייתה כיצד לסלק ו/או בשפה עדינה יותר להזיז מהתפקיד את אריה מֶקֶל החביב (והחכם) יבד"ל שהושאל לרשות השידור ב- 1989 ממשרד החוץ. כעבור תשעה חודשים נמצאה הנוסחה הגואלת. אַרְיֵה מֶקֶל הסכים לפנות את כֵּס מנכ"ל רשות השידור בתנאי שימונה ע"י משרד החוץ לתפקיד קונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב. ובאמת הוא פינה את כס מנכ"ל רשות השידור לטובת מוטי קירשנבאום ומונה לקונסול באטלנטה. ב- 15 באפריל 1993 מיהרה שרת החינוך הנמרצת גב' שולמית אלוני לבַשֵר למוטי קירשנבאום כי היא מתכבדת למנותו לממלא מקום בתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור על פי סעיף 23 ב' לחוק רשות השידור, תשכ"ה – 1965.

טקסט מסמך :  15 באפריל 1993. שרת החינוך גב' שולמית אלוני מודיעה למוטי קירשנבאום כי התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל אריה מקל. עותק מהמסמך נשלח ליו"ר הוועד המנהל עו"ד מר מיכה ינון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט מסמך :  28 באפריל  1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מודיע למוטי קירשנבאום כי ממשלת ישראל החליטה למנותו למשרת המנהל הכללי של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה אם כן פרי מינוי תכסיסני של גב' שולמית אלוני. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זכר היטב את שמו של המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמה של שרת החינוך והתרבות. היה זה אותו מוטי קירשנבאום שערך והפיק בשנים 1976- 1974 את תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש" רבת המוניטין בעֵת שיצחק רבין כיהֵן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו, והיה זה אותו ראש הממשלה שאמר והעיר אז כי מוטי קירשנבאום חצה לא פעם אחת את הקו האדום בסטירה הפוליטית שלוֹ. יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה איש אציל נפש וחכם עד למאוד. הוא מעולם לא שמר טינה למוטי קירשנבאום ולא נטר לו אֵיבָה אישית. ראש הממשלה ושר הביטחון הסכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור החדש במקומו של אריה מֶקֶל. לא מייד.                    

גב' שולמית אלוני ז"ל זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר עמי בשנים 2005, 2006, ו- 2007 כלהלן : "הגעתי בעצמי לרעיון המינוי בו מוטי קירשנבאום יכול למלא בכישרון רָב את תפקיד מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הוא לא היה חבר שלי וגם איש לא הציע לי אותו . צפיתי בתוכניות הטלוויזיה שלו בעת ההיא והוא הרשים אותי. זכרתי אותו. פועלו ומורשתו הטלוויזיונית דחפו אותי להזמין אותו לפגישה ולהציע לו את התפקיד". ברֶצֶף הזה של השיחה בינינו והמחמאות שהרעיפה עליו קטעתי אותה ושאלתי אותה את השאלה הבאה, הזאת : "OK גב' שולמית אלוני אני מבין שהתרשמת ממוטי קירשנבאום כאיש טלוויזיה. אין עוררין על כך שהוא איש טלוויזיה מוכשר , אך כיצד ידעת שהוא גם מנהיג שידור ?  איש טלוויזיה מוכשר איננו בהכרח מנהל ומנהיג שידור רציני !". שולמית אלוני ז"ל לא המתינה אפילו שנייה אחת והשיבה לי כהאי לישנא : "הבנתי שאם מוטי קירשנבאום שהוא עיתונאי ואיש יצירתי יודע להגיע להישגים טלוויזיוניים כאלה רבי איכות, סימן שהוא יודע לעבוד עם אנשים", והוסיפה לי, "לאחר שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ביקשתי ממוטי קירשנבאום לפטר מייד את יוסף בר- אל לפני תום כהונתו כמנהל הטלוויזיה אז. לא רציתי את יוסף בר- אל בגלל האינטגריטי הבעייתי והיָרוּד שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום לא הסכים. הוא נתן ליוסף בר- אל לסיים בסבלנות את הקדנציה שלו ורק אז מינה במקומו את יאיר שטרן. בעניין הזה מוטי קירשנבאום היה רך ממני. אני רציתי לסלק אותו ולהיפטר ממנו מייד ומוטי קירשנבאום היה יותר סובלני ממני וחמל עליו. אני מבינה שהוא עשה זאת מתוך חמלה". כאן קטעתי שוב את השיחה ושאלתי את שולמית אלוני כלהלן : "האם ראש הממשלה יצחק רבין היה זה שדחף אותך להעניק ליוסף בר-אל לאחר הדחתו מניהול הטלוויזיה את קבלת ערוץ 33 ?". שולמית אלוני לא היססה ואמרה לי מייד : "יצחק רבין לא התערב בענייני רשות השידור. הוא נתן לי גיבוי מוחלט. ההחלטה למינוי יוסף בר- אל למנהל ערוץ 33 הייתה של מוטי קירשנבאום בלבד. מוטי קירשנבאום נתן את ערוץ 33 ליוסף בר- אולי מתוך חמלה. הוא פשוט ריחם עליו. מוטי קירשנבאום לא נתן ליוסף בר- אל את הערוץ שהיה מיועד לשידור תוכניות בשפה הערבית משום שחשב לפתע שהוא איש מוכשר. אני בטוחה שהוא חַס עליו".

טקסט תמונה : קיץ 1993. מנהיגת מפלגת מר"צ גב' שולמית אלוני ז"ל מתמנה לשרת החינוך והתרבות בממשלתו של יצחק רבין בקיץ 1993. (התמונה הוענקה לי באדיבות גב' שולמית אלוני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל השני אחרי אורי פורת שהִטָה לי אוזן והקשיב להשקפת עולמי שגרסה כי שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי בין אם זה משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל או נבחרת ישראל בכדורגל שנרכש בממון רב ומעורר עניין ציבורי רחב , לא ייגדע באמצעו וישודר בהיקף מלא. הוא סבר כמוני שהשידור הישיר איננו מתחיל בבעיטת הפתיחה. יש חשיבות במיסוד סביבו Pre Game Show עיתונאי בטרם יריית הפתיחה וכמותו הקמת Post Game Show בסיומו, שכוללים ראיונות, פרשנות, וסיכומים. היום זה חיזיון טריביאלי. אז זה היה בגדר חלום. שרר חיץ גדול בין גישתו של מוטי קירשנבאום למבנה, היקף, וגם כמות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין התייחסותם של יוסף "טומי" לפיד, יוסף בר-אל, וטוביה סער ששללו את הגישה הזאת, את ממדיה ואת היקפיה. מוטי קירשנבאום סבר כמוני שבניית השידור וזיהוי גיבורי העלילה לפני תחילתה הוא הכרחי. קיים קצב עיתונאי מוכתב מראש בו מכניס השידור הישיר בטלוויזיה את הצופה ל- Mood ואווירת צפייה. הקרנת נגינת ההִמנוֹנִים של שתי הנבחרות בשידור ישיר בטלוויזיה לפני בעיטת הפתיחה, חשובה לעֵין הצופה לא רק מן היבט הגאווה הלאומית בו שרים השחקנים את "התקווה" כמוֹטוֹ המלכד את האומה סביבם, אלא זהו אלמנט ומרכיב טלוויזיוני בסיסי בשידור החושף בפעם הראשונה מקרוב את פניהם של השחקנים הנבחרים על המסך ב- Close ups , ומזהה אותם לציבור הצופים . Pre Game Show ו- Post Game Show הם היום אבני דרך טריוויאליים בכל שידור ראוי ובכל רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה ואת צופיה. לא רק בתחום הספורט. זה לא היה מובן מאליו בימים עברו.                                                                            

טקסט תמונה : נובמבר 1968. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 53 שנים. מערכת חטיבת החדשות ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (משרדי חטיבת החדשות היו ממוקמים דאז בקומה ה- 5 של הבניין). עורך "מבט" מוטי קירשנבאום ז"ל בתחילת דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. בחלוף שמונה שנים התברר כי מדינת ישראל חושבת שמרדכי "מוטי" קירשנבאום הוא דמות מופת טלוויזיונית והעניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל, ב- 1976 והוא רק בן 37 שנים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי).

מוטי קירשנבאום הוא אולי היחיד מבין דוֹר המייסדים שרכש השכלה טלוויזיונית מסודרת, רשמית, ורחבה בחו"ל לפני שקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רגליה ב- 1968. הוא היה סטודנט לתקשורת שלמד שֵש שנים 1968- 1962 טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטה האמריקנית UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס במדינת קליפורניה. אחד מחבריו לספסל הלימודים ב- UCLA בתקופה מסוימת היה הכדורסלן הנודע גבה הקומה (2.18 מ') קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul – Jabar). מוטי קירשנבאום נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. הוא נחשב לכישרון עיתונאי יוצא דופן בתעשיית הטלוויזיה. פרופסור שלמה אהרונסון המנהל הראשון של חטיבת החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הבחין בכישרונו וגם ניסיונו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום ומינה אותו לעורך "מבט". מוטי קירשנבאום קנה את המוניטין הרָב שלוֹ בתחילת שנות ה- 70 בכתבותיו החדשותיות בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה, ותרבות הפנאי ששודרו מידי ערב שישי בשמונה במגזין האקטואליה עתיר הרייטינג "השבוע – יומן אירועים"של הימים ההם. יורם רונן היה עורך המגזין ואפשר למוטי קירשנבאום לספר סיפור שבועי באמצעות מצלמת הטלוויזיה. יכולת האבחנה הדקה שלו, חדותו ושנינותו, ולשונו הייחודית הפכו נושאים טריוויאליים יומיים, ליצירות מופת בטלוויזיה. בשנים 1974 ו- 1975 ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בעטיה הוענק לו פרס ישראל. תכף ומייד אח"כ מונה ע"י ארנון צוקרמן למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל).

מוטי קירשנבאום ניחן בכִישרון לדבר ולכתוב בשפת הטלוויזיה. הוא וודאי למד משהו מרזי הטלוויזיה, התיאטרון, והקולנוע ב- UCLA אך היה לו את זה מקודם. שפתו הממורקת והמצוחצחת היו לוֹ טבע שני וכשרצה ידע גם להיות סרקסטי ולהפוך את הסטירה לדורסנית. התוכנית "ניקוי ראש" הפכה לשיחת היום בממשלה וראש הממשלה יצחק רבין ראה את עצמו פגיע מקירשנבאום . מוטי קירשנבאום נתפש ע"י יצחק רבין ומקורביו כשמאלן מידַי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים, הקרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הספר הזה נחקר ונכתב במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים אודות נושאי טלוויזיה שונים בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה :  קיץ 1967. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. לוס אנג'לס – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ראשון מימין בן 28) סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בחברת ידידים ישראליים ברחובות העיר. מוטי קירשנבאום הוא Grand master במדע הטלוויזיה. (התמונה ניתנה לי באדיבות יאיר גורן שני מימין בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום השתמש בחוכמה בכלי הטלוויזיה המגוונים שניתנו לו בתוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וזעזע את אמות הספים של הממשלה. באחת הסצנות הטלוויזיוניות הקשות והנוקבות בסטירה שלו טען כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון את מחנות ומוצבי המחבלים של הטרוריסט יאסר עראפאת הן ספין תקשורתי של הממשלה שנועד להַסֵב את תשומת לב של העם מהמצב הכלכלי הגרוע. ראש הממשלה יצחק רבין נדהם וראה לפניו סמרטוט אדום. הוא יצא מגדרו מרוב כעס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק למוטי קירשנבאום גיבוי קולוסאלי.

ב- 27 בספטמבר 2005 נפגשתי עם פרופסור ארנון צוקרמן (מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973) לשיחות תחקיר בת כשלוש שעות בבית הקפה "סיליה ורביבה" ברמת השרון. ארנון צוקרמן זכר היטב את ההתרחשויות כפי שאמר לי בשיחות התחקיר ההן : "תוכנית הסטירה "ניקוי ראש" נולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. במדינה שררה אווירה קשה נגד ממשלת גב' גולדה מאיר ושר הביטחון שלה משה דיין. מוטי קירשנבאום הציע לי להפיק את הסטירה שלו שנודעה בשם "ניקוי ראש". שם הסטירה לא היה מקרי. היא נולדה ברגע הנכון ובמקום הנכון ואני מייד תמכתי בה". עם הכותרת ה- אדיטוריאלית הזאת "ניקוי ראש" יצא מוטי קירשנבאום לדרך כמו "טיפול עשרת אלפים" במנוע מקולקל. מוטי קירשנבאום לקח את תפקידו הטלוויזיוני כ- מְזַכֵּךְ לאומי ברצינות רבה. הוא לא היה לבד. ארבעת כותבי הטקסטים של תוכנית הסטירה "ניקוי ראש", צעירים ומוכשרים, קובי ניב, אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי (יחדיו עם הבימאי יעקב אסל) יצרו קתרזיס בלתי נשכח גם בחלוף ארבעים שנה. הציבור איננו מבין איזו כמות עבודה יצירתית ענקית על כל גווניה הטלוויזיוניים השקיעו מוטי קירשנבאום, כותביו, ושחקניו בעיצוב ומיסוד "ניקוי ראש" בשנתיים האלה שבין 1974 ל- 1976. בתום יום ארוך של כתיבה, הפקה, חזרות, ובימוי וצילום על הסט הם היו לוקחים את העבודה לביתם, וחוזרים עמה למחרת לבניין הטלוויזיה ברממה. האנשים האלה אכלו, שתו, וחלמו 24 שעות מידי יום במשך שנתיים "ניקוי ראש".

טקסט תמונה : דצמבר 1976. הימים ההם – הזמן ההוא שחלך לפני 45 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים ההן של 1979 – 1973 (משמאל). שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת ובלתי נשכחת. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה כשלא היה יכול יותר לשֵאת את שלטונו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד עזב את הטלוויזיה הישראלית. מוטי קירשנבאום המוכשר ובעל הלשון המושחזת היה מורה דרך לעיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשפרש מרשות השידור הקים את התיאטרון הסטירי "יורדים על השבוע" וטבע את ה-מִכְתָם המפורסם (לאחר מינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979), כשאמר בלשונו המחודדת : "יוסף "טומי" לפיד ידע כיצד לפָרֵק את הטלוויזיה – אך לא ידע כיצד להַרְכִּיב אותה מחדש".

ב- 1983, בימי שיא שלטונו של יוסף "טומי" לפיד נ"ל וכחמש עשרה שנה מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית, גָלָה מוטי קירשנבאום מרשות השידור וניצב מחוץ לכתליה. עיתונאים וותיקים ומצטיינים מדוֹר המייסדים שסירבו כמותו לקבל את מרותו של יוסף "טומי" לפיד עזבו אף הם בשנים ההן את הטלוויזיה בטריקת דלת. הנה רשימה קצרה : אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן, דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מוטי קירשנבאום, רפיק חלבי, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, יִצְחָק רוֹעֶה, יִגְאָל לוֹסִין, רָם עֵבְרוֹן, ג'וּדִי לוֹץ, מאיר שָלֵו, ישראל סֶגַל ז"ל, יָעֵל חֵן ואחרים. אובדן מקצועי שאין לו שיעור .

דווקא אז כשהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית העניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית שַרִית יִשַי את אחד מראיונות התקשורת החשובים והדרמטיים ביותר שניתנו אי פעם ע"י איש טלוויזיה במדינת ישראל מאז הקמתה ב- 1967[1] . מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית ותקשורתית רמת דֶרֶג היה בעת מתן הריאיון ב- 1983 איש צעיר כבן 44 בעל דעות מגובשות ומוצקות. הריאיון הזה שמעיד על כשרון והגינות, מקצועיות, כושר אִלתּוּר, וגם דבקות במשימה, הוא מִשְנַת שידור צרופה חשובה ביותר שהפכה למֶנִיפֶסְט תקשורת ציבורית. מבחינה היסטורית הוא רלוואנטי גם היום ויש לו נגיעה רבה לשידור הציבורי במדינת ישראל גם בעשור הראשון וראשית השני של שנות 2000. לבטח בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002. הטקסט הבא מציב פער עצום בין מוטי קירשנבאום לבין יוסף בר-אל לטובתו של הראשון  שניהם היו מנכ"לים של רשות השידור, כל איש בתקופתו, אבל איזה הבדל תהומי שרר ביניהם. מוטי קירשנבאום לא רק יצר פערים אלא הציב רָף גבוה לבאים אחריו  חלקם לרוע המזל עברו מתחתיו במקום מעליו. הנה חלקיו החשובים של המניפסט.

טקסט מסמך מימין :  1983. עמוד השער של הריאיון שערכה העיתונאית שרית ישי עם מוטי קירשנבאום ששהה אז מחוץ לכותלי רשות השידור. (הערה אישית שלי : שוחחתי עם גב' שרית ישי אודות הריאיון הנ"ל אך היא לא זכרה באיזה עיתון הודפס הריאיון הנרחב הנ"ל).

טקסט תמונה :  חודש פברואר של שנת 1975. ימי התוכנית הסטירית הטלוויזיונית "ניקוי ראש". זהו מוטי קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939). עילוי. אחד מהטובים ביותר שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעודה ובכל תולדותיה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ובאדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכות שמורות).

א. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (א') על שידור חדשות ודרמה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ועל הפקת תוכנית הבידור הסטירית "ניקוי ראש" (בשנים 1976- 1974), כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"הטלוויזיה הישראלית היא תחנה משדרת ולא מייצרת. הדגש היה תמיד על חדשות. אנחנו המדינה שהיא יצרנית החדשות הראשונה בעולם. לכן התחום הזה התפתח יותר מכל דבר אחר, וזה הוביל גם ליצירה הדוקומנטארית. סרט דוקומנטארי איננו מהווה תמיד יצירה או מסמך. זה נכון שאתה מכניס כמובן מוסיקה לסרט וזה הדבר הכי – עריכתי, מפני שאתה מכניס באמצעות המוסיקה אנשים למצב רוח מסוים, ודרך המוסיקה אתה אומר לצופים, את זה תיראו בעֶצֶב, ואת זה באירוניה או בשמחה. אך סרט דוקומנטארי איננו דרמה. בדרמה אתה צריך ליצור דמויות, ולכתוב, למצוא לוקיישנים. זהו עולם שלם מההתחלה לסוף. אתה תלוי בשחקנים, כותבים, ותפאורנים. צריך לברוא עולם שלם . פתאום מתברר לך שזה לא קַל להיות אלוהים. אתה צריך להיות אמין, ואת זה לא הצלחנו להשיג עד היום. אי אפשר ליצור שתיים-שלוש דרמות בשנה ולקוות שיהיו טובות. ה- BBC מייצר 600 (שֵש מאות) דרמות, מתוכן אנו רואים את ה- 25 הטובות היותר. כשאתה עוסק בדרמה אתה יוצר תעשייה שלמה שהיא תשתית. מחברי תסריטים, תפאורנים, שחקנים, דיאלוגיסטיים. אין לנו את זה. כשארנון צוקרמן נכנס לנהל את הטלוויזיה הייתה לי ולוֹ שיחה איך הוא יכול לנצל אותי. אמרתי לוֹ שאני יכול לעשות שניים – שלושה סרטים דוקומנטריים בשנה, ואני בכלל לא בטוח שהם יהיו טובים. ואז דיברנו על תוכנית טלוויזיה סטירית. נסעתי לאנגליה לראות מה התחדש ב- BBC, פגשתי את יוצרי הסדרה "מונטי פייטון", ומשם טסתי גם לארה"ב. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים".

ב. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ב') על רשות השידור שחייבת להיות עצמאית, תקופת ניהול התוכניות בטלוויזיה הישראלי בשנות ה- 70 של המאה קודמת, והעבודה כיוצר עצמאי בשטח, ארנון צוקרמן, הוועד המנהל ויוסף "טומי" לפיד, הפוליטיזציה של רשות השידור פי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"…האשימו אותנו את קבוצת המייסדים כאילו אנו חושבים שהטלוויזיה שייכת לנו, ולמעשה הטלוויזיה בין אם נרצה או לָאו, מנוהלת ע"י הממשלה. לא נכון ! רשות השידור היא לא של הממשלה, היא רשות שידור עצמאית. זה נכון שהוועד המנהל מתמנה על פי מפתח פוליטי, אבל מעמד רשות השידור הוא לא ממשלתי. זה נכון שאנו מקבלים את משכורתנו מאוצר המדינה, אבל גם הצגת "הפטריוט" בתיאטרון מקבל כסף מאוצר המדינה ואי אפשר להגיד שזאת הצגה ממשלתית וזה מעמד חשוב מאוד. אף פעם לא חשבתי שהטלוויזיה שייכת לנו לאותה קבוצה המכונה "סרטן שמאלני". מה שכן חשבנו, זה שאנחנו נקלענו אל הטלוויזיה ולָאו דווקא בגלל הכישורים, חלק עברו ליד בניין הטלוויזיה במקרה והתקבלו לעבודה בּוֹ, חלק בפרובוקציה, לא משנֶה עכשיו. נקלענו אל הטלוויזיה והייתה לנו תחושה מהיום הראשון שיש לנו אחריות עצומה לגבי הצעצוע שנמסר לידינו, והיא לשמור על האמינות שלוֹ ועל היושר, ואם יש צורך להיכנס לעימות עם גורם פוליטי, ולא לרקוד לפי חליל פוליטי זה או אחר. עיתונות חופשית איננה אינטרס של השִלטוֹן, ואני לא מנקה את מפלגת המערך. עיתונות חופשית היא מגן מפני השלטון. השלטון בהכרח ינסה להערים קשיים. צריך לקבל את זה בהבנה, אבל להילחם ולא לוותר. אינני אומר שאין שגיאות בטלוויזיה, ואינני אומר שהמדיום לא שונה, אבל השגיאות נעשות התום לֵב, ואת זה חשוב שידעו. אני נהנה מהתיעוב שחשים כלפי הגורמים הפוליטיים. הפכתי את זה למקור פרנסה, מפני שאני מרגיש אותו הדבר כלפיהם. פרנסי הטלוויזיה שהם המוסדות הפוליטיים, הוועד המנהל של רשות השידור והמפלגות, כל מה שמעניין אותם זה רק מי מופיע ב- "מבט", ומי לא מופיע. זה לא נעים לומר אבל עד היום זה מכתיב את העסק. לעומת זאת האחריות שלי ושלנו היא כלפי החברה הישראלית ולא כלפי ההנהלה, או כלפי  גוף פוליטי זה או אחר. אחרי שעסקתי בעבודה כל כך יצירתית עברתי לתפקיד ניהולי כמנהל התוכניות. זה היה שְטַר שארנון צוקרמן גָבָה ממני. אני לא רציתי בג'וב הזה . תפקידי ניהול בטלוויזיה הישראלית הם פתטיים. המנהל הוא בעצם רכז. הוא לא יכול להגיד לעובד מה לעשות, ומה לא לעשות. המנהל איננו יכול לכפות שום עשייה. התפקיד הוא פיקטיבי. הוועדים כל כך חזקים שהם הופכים את הניהול לבלתי אפשרי. ההתלהבות הראשונית של העובדים בימיה הראשונים של הטלוויזיה בלי חשבונות של שעות נוספות- נעלמה ואיננה. נעלמו הימים שבהם רצית להוכיח שמהפנס המחורבן אתה מוציא קֶסֶם. ברבות השנים פג הקסם מהפנס. ניהול התוכניות היה שטר שהייתי צריך לפרוע לארנון צוקרמן. קודם כל כתודה על העזרה שלו בהפקת "ניקוי ראש". הוא העמיד את התוכנית בראש סדר העדיפויות וידע גם לעמוד בלחצים כשהתוכנית הסטירית הצליחה להרגיז כל מיני פוליטיקאים. כשהחליטו להעניק לי את פרס ישראל על "ניקוי ראש", הייתה על זה ישיבת ממשלה. כיהנתי כמנהל תוכניות קדנציה שלמה, אך לא יכולתי לעבוד כמנהל של אנשים שלא אני בחרתי , אלא הם נִכפו עלי. אז בא המהפך. יוסף "טומי" לפיד מונה למנכ"ל רשות השידור בקיץ 1979. הקיום שלי הפך להיות מאוד פוליטי לוועד המנהל. הייתי בחופשה, אבל מכיוון שהם רצו לנצל את זה שאני בחופש כדי להדיח אותי חזרתי לעבוד כמנהל התוכניות. כבר אז התחילו לנטרל את ירון לונדון וג'וּדי לוֹץ. היה ברור שאנחנו במאבק וולכים לקראת תהליך של עריפה. הייתה לנו אפשרות ללכת בשקט או להתריע על עריפה. בחרתי בדרך השנייה כי אני נגד קדושים מעונים. זה גורם לי פריחה. אני לא קדוש מעונה והיה חשוב שיידעו שיש עריפה בטלוויזיה הישראלית ולאן מועדות פניה של רשות השידור. במקרה שלי הם פשוט לא חידשו לי את הקדנציה למרות שארנון צוקרמן ביקש מהם להאריך לי את המינוי. כמו גנבים בלילה הם כינסו ישיבה והצביעו. לפני ההצבעה הם ביקשו מארנון צוקרמן לצאת מהחדר. הם הצביעו נגדי. טומי לפיד קרא לי ובישר לי את גזר הדין. היה ברור שזה סוף העסק. הלכנו בקיץ 1979 משלחת שלמה – חיים יבין, יעקב אחימאיר ואנוכי – לשכנע את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שלא ידיח את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלילת הציבורית. הסברנו לטומי לפיד שזה יזיק לטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שארנון צוקרמן הוא מנהל טוב מאוד ש- "מִפעַל פרובלמאטי" כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית זקוק לוֹ. אבל ארנון צוקרמן הודח והיה ברור שנִטרלו את האחרים. הם לא הדיחו. הם נִטרלו. הם לא הדיחו את ירון לונדון, אבל עשו את הכול כדי שלא יהיה לוֹ כדאי לעשות את תוכנית הראיונות "עלי כותרת". הם לא הדיחו את יצחק רועה אבל עשו הכול כדי שלא ירצה להגיש את מהדורת החדשות "כמעט חצות". וככה ניקוּ את הטלוויזיה . אמרתי אז לטומי לפיד, "זאת לא בעיה לפרק את הטלוויזיה – הבעיה תהיה להרכיב אותה מחדש". טומי לפיד היה צריך למלא את הציפיות של אלה שמינו אותו והוא פירק את הטלוויזיה. הזהרנו אותו שלוקחים פה את החלקים הכי חשובים בפַּאזֶל אלה החתיכוֹת הנוגעות בכל החתיכות האחרות, אך הוא השלָה את עצמו שיצליח להרכיבה מחדש. היום אני חושב שהוא יודע שהוא טעה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא תתחסל בתקופתו של טומי לפיד אך היא תגסוס לאורך ימים. טומי לפיד שימש ב- 1982 תקופה מסוימת גם כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר התפטרותו של יצחק "צחי" שמעוני. זה היה בתחילת מלחמת לבנון ה- 1. הוא ראה את הכתבות שעשיתי על המלחמה לפני שידורן ואמר שזה עצוב וקשה אבל אי אפשר שלא לשָדֵר. עדיין מאפשרים לי לעשות דברים בטלוויזיה ואני מאוד מעריך את זה. אבל יש לי מועקה לגבי הטלוויזיה הישראלית כולה . אני מתייחס אליה כאל מִפעַל שנכשל. מה שקורה ליוסף "טומי" לפיד בתקופה הזאת שהוא מנהל הטלוויזיה וגם העורך ראשי של החדשות ב- "מבט", קורה לוֹ, משום שהוא מינוי פוליטי. הפוליטיקאים מרגישים שהוא חייב להם. אבל פתאום טומי לפיד מרגיש את מה שאנחנו הרגשנו כשהדיחו אותנו. כשהוא נכנס לערוך את החדשות הוא התחיל להבין את העסק מפני שהוא עיתונאי טוב. אני אמרתי לו, תדע לך טומי לפיד שיבוא יום ונצטרך להַגֵן עליך. הוא אמר לי לא מזמן שהיום הזה קרֵב. כל זאת משום שבסופו של דבר האחריות של יוסף "טומי" לפיד היא כלפי החברה הישראלית…".

"…טומי לפיד הוא תרכובת. יש בו את האלמנטים האלה מעצם המינוי שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ובצורה שהמינוי הוצג, וכמובן בצורה שהוא העיף אותנו מהמסך. אני לא מאלה שמזלזלים בעיתונאות של יוסף "טומי" לפיד. אני בהחלט חושב שהוא עיתונאי. אני שוב מוכרח להודות שכאשר עשיתי את הכתבות ל- "יומן השבוע" בעיקר בתחילת מלחמת לבנון, והן היו חריפות והראו מציאות לא כל כך נוחה הוא לא פסל אותן לשידור. עזבתי את עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי לא היה לי שום תפקיד בטלוויזיה…".

ג. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי קירשנבאום (ג') על תפישת עולמו הפוליטית כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית לוי :

"אני בעד התפייסות עם השכנים הערבים. אני בעד חלוקת הארץ אם זה מחיר ההתפייסות. אני בעד מדינה פלסטינית אם זה המחיר .למען השלום אני בעד זה . ברגע שאמרת את הדברים האלה אתה נחשב לשמאלן . התווית הזאת לא תצא ממני, התווית של השמאלן עוכֵר ישראל. בודדים כמוני יכולים לעשות בטלוויזיה דברים יפים מאוד. יש דברים מסוימים שאני יכול לעשות רק בטלוויזיה מפני שלא אמצא להם מממן בשום מקום אחר. מאוד נהניתי לעשות את "ב ו ר ו ת   ה מ י ם". עמוס קינן מאוד השפיע עלי , על ראיית ארץ ישראל , משום שעמוס קינן הוא ביקורתי – אוהב . לא מצאתי הרבה אנשים שאוהבים את הארץ הזאת כמו עמוס קינן וקשורים אליה כמונו. ואני תמיד אומר לוֹ (הוא לא אוהב לשמוע זאת) , 'שארץ ישראל לא יכולה להיות שלמה בלעדיו' . עמוס קינן השפיע בפירוש על ראיית הדברים שלי. אולי  יתפלאו לשמוע גם השירים של נעמי שמר ז"ל. הפקת תוכנית הטלוויזיה המעניינת "ב ו ר ו ת   ה מ י ם" עם עמוס קינן ונעמי שמר , אושרה לשידור בלי בעיות למרות שהיו בה קטעים מאוד פרובוקטיביים . בקיבוץ עין השופט ראיינתי את בני קצובר מגוש- אמונים . אמרתי לו כי יש שתי אפשרויות. או מלחמת אחים בין גוש- אמונים ותנועת שלום עכשיו או מניעת המלחמה במידה ונדבר. חייבים לדבר".

ד. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ד') על עתיד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- "מבט", וכמות הסרטים הקנויים שמשודרים בערוץ הטלוויזיה הציבורי, ופילוסופיית השידור בעידן המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"אם מהדורת "מבט" מדווחת על המהומות בלוד באמצעות כתבה שהגיעה בלוויין וכנ"ל סביב פירוק חברת אל-על, אז הגיעו זמנים רעים באמת. אבל עדיין יש עיתונאים יוצאים מן הכלל בטלוויזיה הישראלית. יש דבר שצריך להבין. כל מה שקשור לנוהל בטלוויזיה הוא פוליטי. נגמר. קבעו נורמה. את זה אפילו טומי לפיד לא הבין. זה נכון שבזמן דוד בן גוריון (ראש ממשלת ישראל הראשון ושר הביטחון שלה) הייתה פוליטיזציה, אבל בעשר השנים הראשונות של הטלוויזיה לא הייתה נורמה פוליטית לניהול. יכול להיות שהמנהלים לא היו טובים, אבל אני כמנהל תוכניות למרות שהתקוממתי נגד כל מילה שנאמרה בתוכניות הדַת ותיעבתי את פסוקו של יום, נתתי להם להתבטא , מפני שצריך לתת חופש ביטוי לכולם. כעת הם נתקעו עם צביקה שפירא יבד"ל (לשעבר מנהל גלי צה"ל) שהוא כמנהל התוכניות בטלוויזיה מהווה אנטי – תזה למוטי קירשנבאום ז"ל. בגלל פרשת גלי צה"ל במלחמה הוא יגמור קדנציה לפני שהתחיל אותה. המחשבה הזאת להביא לטלוויזיה הישראלית אנשים "לאומיים", הופכת את המילה לאומי לקללה כמעט. הדבר הכי נורא הוא שהעריכה בטלוויזיה קיבלה זווית פוליטית. היום משדרים לא משום שהחומר הוא טוב, אלא משום שאושר לשידור. יש דברים שאסור לשדר מקצועית, אבל העיקר שהם לא נפסלו. העריכה הפכה להיות עריכה של מה יאושר ומה לא יאושר. אין שיקולי עריכה מקצועיים. יש עריכה עם הרבה שגיאות . אתה רואה דבר עצוב, איך כתבים מעולים נכשלים או מוכשלים. כמו למשל הריאיון שעשה אהוד יערי בחטיבה של אלי גבע במלחמת לבנון. אין הרבה שיטענו שאהוד יערי הוא כתב לא טוב. אבל הוא לא היה זה שערך את הריאיון של עצמו שעשה בלבנון. הוא שלח את החומר מלבנון, ותוצאת העריכה הסופית הפכה אותו לאחד הגרועים שבכתבים. זה נזק נורא ש- 30 סקופים לא יכולים לתקן. זאת רק דוגמא אחת למה שקורה עכשיו בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית.

אני צופה לטלוויזיה הישראלית הציבורית זמנים עוד יותר קשים. מכיוון שהעובדים יהיו שם עד גיל 65, ומכיוון שיש שם שיא בכוח אדם ולא נותנים לרענן את המִפעַל, ומכיוון שיש שם ציוד שמתבלה ולא מתחדש, הטלוויזיה הישראלית הציבורית תהפוך לפרוז'קטור יקר מאוד. 600 (שש מאות) עובדים זה די הרבה להפעיל פרוז'קטור שמקרין שידורים קנויים. אנחנו הופכים את עצמנו לקולוניה תרבותית של העולם. הפוליטיקאים אינם מבינים שהטלוויזיה עם תכנים ישראליים, חשובה יותר ממטוס כפיר, או מפצצה, או מצוללת, ושאר חומרי מלחמה שאנחנו מייצרים בעצמנו. אנחנו הופכים עם חסר תרבות , וזה ופך את קיומנו לחסר ערך לחלוטין. התרבות חשובה פי אלף מאשר ייצור של אלף כפירים. לא נורא אם נייבא את כלי המשחית מעמים אחרים, אבל זה מאוד נורא שאנחנו מייבאים תרבות. זה נותן תחושה שהבן אדם יכול לרדת מפה מפני שהמדינה היא זמנית. מן תחושה של חוסר אונים, רגש נחיתות. ולמי ? לעם שנתן לעולם את ספר הספרים ! אם עַם של סוחרים יודע לעשות את החקלאות הכי-טובה בעולם, הוא יודע גם לעשות טלוויזיה ואני לא צריך להגיד לך איזה עם עושה את הטלוויזיה באמריקה".

ה. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ה') על התיאטרון הסאטירי המסחרי "יורדים על השבוע" (הוקם ע"י מוטי קירשנבאום לאחר שפרש ב- 1983 מרשות השידור) , כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"היו לי היסוסים וחששתי לחדש את התיאטרון הסטירי "יורדים על השבוע" רק בגלל התקופה . התקופה היא אלימה, והיה לי ספק גדול אם הקהל שעצביו נמתחו בזמן המלחמה (מלחמת לבנון) יקבל תוכנית כזאת. המלחמה יצרה אלימות כזאת שאתה מוצא את עצמך רב אפילו עם השכנים שלך בצורה כל כך קיצונית שלא הייתה כדוגמתה. יכול להיות שהם הביאו שלום על הגליל, אבל הם כמעט הרגו לנו את העצבים. הפכו אותנו מעם נברוטי לעם הטעון אִשפוז. המחשבה שלי הייתה, האם נהיה שסתום או קטליזטור לאלימות ? אם נהיה שסתום יש הצדקה. כקטליזאטור אין הצדקה. אנחנו לא הסאטירה של נבוט בראש. זוהי סאטירה קלה, לא חכמה, בוטה, תמיד צודקת, סאטירה המשכנעת את המשוכנעים. זוהי לא סאטירה שפותחת דיאלוג  אני מוותר על הנבוט".

טקסט תמונה : קיץ  1970. מערכת החדשות של הטלוויזיה הישראלי הציבורית ממוקמת בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הנטוע בלב לבה של שכונת רוממה בירושלים. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום ז"ל יושב ראשון משמאל. ניצבים לידו משמאל לימין : יורם רונן ז"ל המנהל דאז של חטיבת החדשות, הכתב עמוס ארבל יבד"א, וראשון מימין מגיש "מבט" דניאל פאר ז"ל. (התמונה באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום זוכר גם לאחר שנים רבות את ימי ה-בראשית ההם הבלתי נשכחים כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "הפקתי וערכתי את שידורי המלחמה עם עוד הרבה אנשים טובים בחטיבת החדשות. שידרנו כשעתיים וחצי חדשות מידי יום. כשהסתמנה הפסקת האש אמרתי לארנון צוקרמן שאקח צוות ואעשה סרט דוקומנטארי שקראתי לוֹ, "סֶדֶק  בקֶרַח", על ימיה האחרונים של המלחמה.אם יש דבר שאני אוהב לעשות זה סרטים דוקומנטאריים. זה פשוט מרתק. אתה קשור לצוות קטן ולא מסורבל, אתה גם לא צריך הכנה מי יודע מה. בשולחן העריכה אתה בונה עולמות שלמים. אני אוהב את העיסוק בפילם יותר מאשר ב- ווידיאו. ב- ווידיאו התמונה קרה וסטטית. אני אוהב את שריטות הפילם. עשיתי את "סֶדֶק בקֶרַח", ואז זה היה מצב רוח של אחרי המלחמה. החלטנו שנעשה תוכנית סטירית . פניתי לחֶבְרֶה של ZOO הארץ שעבדו בשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי. התחלנו עם שלושה כותבים ב. מיכאל, אפרים סידון, וקובי ניב. אח"כ הצטרף גם חנוך מרמרי. כתיבת הטקסטים הייתה די קשה, אבל בהומור לא היו להם מתחרים. הם ברוכי כישרון בצורה אדירה . מאז הדוֹר של עמוס קינן ודן בן- אמוץ אני לא חושב שהייתה קבוצה שהתעלתה כמו הקבוצה הזו בז'אנר המאוד קשה. עבדנו סביב השעון 24 שעות ביממה , ובראש וראשונה נשענו על הכישרון של קובי ניב, ב. מיכאל, ואפרים סידון, ואח"כ כאמור גם על זה של חנוך מרמרי. הם היו שילוב יוצא מן הכלל. החריפות של ב. מיכאל שכמעט אינני מכיר שנייה לה, השובבות של אפרים סידון, ההיגיון של קובי ניב והעקשנות שלו לא להתפשר על אמירה אמביוולנטית – ואני אומר זאת בשיא ההערכה – והטירוף של חנוך מרמרי. אני פשוט חושב שחנוך מרמרי הוא מטורף. חנוך מרמרי מסוגל להביא לך אסוציאציה הכי מטורפת, הכי קולעת והכי מוזרה במובנה הסטירי. אני באמת חושב שלא קמה קבוצה קומוניקטיבית כזאת מסוגה בכתיבה לטלוויזיה".

טקסט תמונה :  1974. זהו מוטי קירשנבאום ז"ל עורך ומפיק התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". הוא נחשב לעיתונאי ועורך מהשורה הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות מוטי קירשנבאום ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתקופת הפקת "ניקוי ראש" ב- 1974 החלה להתפתח בצורה מואצת הגרפיקה הטלוויזיונית והבעת רעיונות באמצעות סרטי אנימציה. הטכנולוגיה החדשנית של שולחן ה- "Krass" חוללה פלאים והגרפיקאים של הבניין (בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים) ובראשם דודו גבע, יוחנן לקיצביץ', יוסי אבולעפיה, בני לווין, וצלמי הסטילס ליאון אללוף, משה פרידמן, ויצחק בורוכוביץ' ניצלו היטב את היתרונות לקידום יצירות הטלוויזיה והעברת מסרים חדשים.

מוטי קירשנבאום מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "גם השחקנים ב- "ניקוי ראש" תרמו המון. כל השישה . המשחק של שבתאי קונורטי, והכובד של אהרון אלמוג, רבקה מיכאלי שהיא קומיקאית בלתי רגילה, הכּישרון האדיר של עליזה רוזן ודוּבּי גַל, והגאוניות של טוביה צפיר – התלכיד הזה עבד מצוין. זאת הייתה הצלחה שהדהימה וסחפה גם אותנו . מצאנו את עצמנו 60 אנשים בחוויה אדירה שאין לה התחלה ולא סוף. הציבור תכנן את סדר יומו על פי זמן השידור של התוכנית "ניקוי ראש" בטלוויזיה . לא הייתה ישיבה בכנסת ובממשלה שלא התחילה ב- "ניקוי ראש". הפקת התוכנית "ניקוי ראש" הגיעה לקיצה רק בגללנו. הגענו לעייפות רבה. עשינו 32 תוכניות, שזה כמו 32 הצגות בכורה. חששנו שאנו מתחילים לחזור על עצמנו. על מי לא צחקנו. על הממשלה, על הכנסת, על הערבים, על היהודים, על הכלכלה, על הדַת, ועל הפער החברתי. בכל תחום. עשינו 30 – 20 אייטמים בכל תוכנית. נגמרו לנו צורות הטיפול. לתוכנית האחרונה לא אשכח הגענו על ארבע. היינו מאוד עייפים. אי אפשר לתאר את העייפות הזאת. רבים חשבו שהפוליטיקאים הורידו את "ניקוי ראש", אבל זה לא היה נכון. אנחנו הורדנו את עצמנו. הופעתי בהרצאות כדי להסביר שלא הורידו אותנו. להפך, ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה ביקש עוד תריסר תוכניות. גם הוועד המנהל של רשות השידור ביקש שנמשיך. אך אנחנו היינו עייפים מאוד. הרגשנו שמיצינו את עצמנו".

קשה להאמין אך ב- 1974 הסתיימה קריירה השידור הספורטיבית הקצרה של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שדר הספורט הטוב ביותר בימי הבראשית ההם של 1974- 1968. היא חלפה ביעף. השַדָּר המוכשר לא מיצה את עצמו מעולם מפני שהיה כשרוני בתחומי עשייה נוספים בטלוויזיה. כשחזרה נבחרת השדרים של הטלוויזיה הישראלית מגרמניה לארץ חלו תמורות מרחיקות לכת ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית. דן שילון איש הספורט המצליח מונה ע"י מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן להיות מנהל חטיבת החדשות במקומו של צְבִי גִיל. המינוי הזה הסב בשעתו עגמת נפש למוטי קירשנבאום שראה את עצמו גם כן מועמד לתפקיד החשוב.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- "תור הזהב" שלה בשנים 1979- 1973 ארנון צוקרמן זוכר היטב את ההיסטוריה ההיא לפני שנות דוֹר, אך גם היום בחלוף כל כך הרבה שנים איננו מרבה במילים ומסכם את המאורעות ההם במילים ספורות, כפי שהעיד בפניי ב- 2006, כלהלן : "…דן שילון היה איש חדשות בטלוויזיה לפני שהפך לאיש ספורט. היו לו הצלחות מוכחות בהפקות המורכבות של הספורט וניסיון ניהול קודם בחדשות. הוא היה המועמד המועדף בעיניי להחליף את צבי גיל כמנהל חטיבת החדשות. למיטב זיכרוני דן שילון ומוטי קירשנבאום סיכמו ביניהם שהמפסיד ישמש כסגנו של המנצח. מוטי קירשנבאום הפסיד אך סירב להיות סגן. חיים יבין לא היה אז כלל בתמונת הניהול ולא היה קנדידט. הוא התמנה על ידי לסגנו של דן שילון ודן שילון מינה אותו למגיש הראשי של "מבט" מהדורת החדשות של הטלוויזיה…".

בפגישה הראשונה שלו עם אנשי מחלקת הספורט לאחר שובו מגרמניה 1974, סיפר דן שילון ליאיר אלוני מגיש שידורי מונדיאל הכדורגל 1974 באולפן בירושלים, על השינוי העומד להתחולל בקרוב בעמדת הניהול של אחד מהתפקידים המשפיעים והחשובים ביותר בטלוויזיה הישראלית. הוא ביקש ממנו להישאר בארץ כנראה משום שייעד לו מקום מרכזי בחטיבת החדשות בה עמד לחולל רעידת אדמה בתוכן, הפקה, ולוגיסטיקה. הייתה לו הערכה רבה ליאיר אלוני שלא שעה לבקשתו והפך להיות שליח הסוכנות היהודית בארה"ב. אלכס גלעדי מונה ב- 1974 למנהל מחלקת הספורט במקומו של דן שילון. מוטי קירשנבאום עיתונאי ואיש חדשות מובהק וגם רב אומן בתיעוד דוקומנטארי התגלה ככוכב בתחום הסטירה הטלוויזיונית. הוא החל להפיק ולערוך בעזרת קבוצת כותבים צעירה ומוכשרת וקבוצת שחקני טלוויזיה את תוכנית הטלוויזיה הסאטירית רבת המוניטין שלוֹ "ניקוי ראש". בתוך שנתיים זכה בעקבותיה בפרס ישראל. ארנון צוקרמן מינה אותו זמן לא רב אח"כ לתפקיד החשוב של מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יִצְחָק (צַחִי) שִמְעוֹנִי.

מוטי קירשנבאום הוא עיתונאי ואיש חדשות בכל רמ"ח אבריו שהניח את אבן היסוד והיה ממקימי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כבעל אוטוריטה והשכלה טלוויזיונית רחבה היה העורך הראשון של "מבט" ב- 1968. מנהל חטיבת החדשות פרופסור שלמה אהרונסון נטה לו אהדה מקצועית רבה וחלק לוֹ שבחים. מוטי קירשנבאום הפך לאחד מעמודי התווך של השידור הציבורי. שמורה לו זכות אבות. חוש היצירה הטלוויזיוני שלו הוביל אותו למקומות נוספים. הוא ערך והפיק את תוכנית הסטירה הראשונה בטלוויזיה בשנותיה הראשונות, את התוכנית, "לא הכול עובר", עוד בטרם נולדה התוכנית הסטירית ההיא רבת נמוניטין, "ניקוי ראש". בימאי התוכנית היה צבי דורנר. הסטירה הטלוויזיונית עוררה רעש פוליטי גדול וזעזעה את הממשלה. הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר ד"ר חיים יָחִיל נזעק להציל את המצב.

מוטי קירשנבאום זוכר ב- 2006, כפי שהעיד בפניי, כלהלן : "…היו דיונים בממשלה על התוכנית "לא הכול עובר". הוועד המנהל של רשות השידור לחץ על מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג להוריד את התוכנית. יו"ר הוועד המנהל שלרשות השידור ד"ר חיים יחיל בתמיכת הממשלה עשה מאמץ לפגוע בנו. הבנו שאם הממשלה תוריד בכוח את התוכנית, הסטירה הפוליטית לא תשוב עוד לטלוויזיה. החלטנו על צעד טאקטי משלנו. הקדמנו את הוועד המנהל של רשות השידור. הודענו להנהלה שרמת התוכנית "לא הכול עובר" איננה משביעה רצון מבחינתנו ואנחנו נוריד אותה מ- "האוויר" בעצמנו. זה כמובן היה צעד טאקטי. חיכיתי להזדמנות נוספת שלא איחרה לבוא. מן ההיבט הטלוויזיוני, הביקורת והאווירה הציבורית הקשה במדינה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 הייתה בשלה להעלאת תוכנית סטירה בעלת מוטיבים פוליטיים…".

מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 תפשה את מוטי קירשנבאום בארה"ב. הוא שב מייד הביתה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ביקש ממנו לקחת לידיו את מושכות עורך שידורי המלחמה בחטיבת החדשות שפעלה ללא ליאות סביב השעון אך מוטי קירשנבאום ביקש תחילה לצאת לחזית הצפון ולסקֵר משם את המלחמה. זכורה אחת מכתבות הטלוויזיה שלו מהרמה בעת המלחמה הקשה נגד השריון הסורי ולאחר התאוששות צה"ל בה ריאיין בסערת הקרב את שר הביטחון משה דיין והאמירה המפורסמת שלו, כשאמר, "הדרך מדמשק לישראל – היא גם הדרך מישראל לדמשק". מוטי קירשנבאום זוכר : "שבתי מהחזית והפכתי להיות עורך החדשות. היו בחטיבת החדשות וויכוחים וריבים רבים מלווים באמביציות אישיות של כל מיני עורכים ומגישים . עצם המינוי שלי היה לעשות שם סדר . ארנון צוקרמן סמך עלי . בתקופת המלחמה שידרנו מידי ערב מהדורת "מבט" באורך של שלוש שעות. ציוותי הצילום והעריכה עשו במלחמת יום הכיפורים עבודה מקיפה ורצינית מאוד. אין ספק כי זאת הייתה שעתה היפה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית".

לאחר המלחמה ירד מוטי קירשנבאום לחזית המצרית. הוא הפיק, ביים, וערך סרט דוקומנטרי באורך של שעה וחצי על מלחמת יום הכיפורים 1973, "סֶדֶק בַּקֶרַח". ואז עזב את החדשות והתגייס לעשיית תוכנית הטלוויזיה הסטירית, "ניקוי ראש". האווירה במדינה להעלאת סטירה פוליטית בטלוויזיה הייתה בְּשֶלָה כפי שנזכר לאחר שנים. מוטי קירשנבאום זוכר בשיחות עמי כלהלן : "התוכנית "ניקוי ראש" עלתה לאוויר בפעם הראשונה בחודש אפריל של שנת 1974 ושודרה פעם בשבועיים. זאת הייתה תקופה סוערת בחיי המדינה. ראש ההמשלה גולדה מאיר התפטרה ב- 11 באפריל 1974 מתפקידה בעקבות דו"ח הביניים שהגישה וועדת אגרנט. אווירה ציבורית קשה ומבוכה גדולה השתררה במדינה לאחר מלחמת יום הכיפורים . יצחק רבין התמנה לראש הממשלה במקומה. התוכנית "ניקוי ראש" שידרה במשך שתי שנות קיומה כ- 800 קטעים (Items). היא עוררה תהודה גדולה . גם בממשלה. אפילו יצחק רבין ראש הממשלה צלצל אלי פעם אחת וביקש למחות נגד אחד הקטעים ששודרו בתוכנית והנוגע לו אישית. בקטע המתוחכם הזה ב- "ניקוי ראש" ראו כיצד הקולקטיב רומס את דמותו של יצחק רבין. ניסיתי להסביר לו שדווקא זה מגן עליו אך ראש הממשלה יצחק רבין מייד אמר לי שהוא לא צריך ממני הגנה כזאת. "…אל תגן עלי…", הוא אמר לי. את "ניקוי ראש" לא עשיתי לבד. היו לי ארבעה כותבים צעירים מוכשרים, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ו- ב. מיכאל (מיכאל בריזון), ובימאי מצוין בדמותו של יעקב אסל. התרומה של יעקב אסל להצלחת "ניקוי ראש" היא עצומה. הוא התמסר כל כולו לתוכנית והיה חלק חשוב בלתי נפרד מהמערכת. אני מבקש לציין שארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה אף פעם לא התערב בתכני "ניקוי ראש" ולא לחץ להוריד קטע כזה או אחר. הוא לא פסל מעולם שום קטע לשידור. שרר בינינו אמון מוחלט. הוא היה מנהל טלוויזיה הגון מאוד".

ב- 1976 מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה במקומו של יצחק 'צחי' שמעוני לאחר הצלחתו הדרמטית בהפקת התוכנית "ניקוי ראש". ההילה הטלוויזיונית שנקשרה סביב מוטי קירשנבאום לאחר "ניקוי ראש" וההכרה בכִישרונו כמתעד דוקומנטארי רב גוני, סללה את הדרך בפניו לקבלת פרס ישראל לטלוויזיה. במוצאי חג העצמאות ה- 28, בחודש מאי 1976, העניקה מדינת ישראל למוטי קירשנבאום בן 37 (!) את הפרס היקר ביותר שהיא יכולה לתת לבניה.

טקסט תמונה : 1975. מוטי קירשנבאום (משמאל) מביים את מגיש החדשות אריה אורגד (מימין) באולפן "מבט" לצורך אחד מקטעי התוכנית "ניקוי ראש" ששודרה בהצלחה רבה בשנים 1976- 1974. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל ויוסף "פונצי" הדר" ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מסיבת הסיום של "ניקוי ראש" ב- 1976. התוכנית הסטירית יורדת מהאוויר. הנוכחים מתבוננים בהשתאות והערצה במרדכי "מוטי" קירשנבאום בימאי התוכנית בגינה קיבל את פרס ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חנוך מרמרי אחד מהכותבים המוכשרים של התוכנית (בז'אקט משובץ לא מכופתר), אדם לא מזוהה (ניצב מאחור בפתח), השחקן והחקיין טוביה צפיר (ממושקף ומחייך), איש לא מזוהה, גב' ענת אוּר – מרמרי אשתו של חנוך מרמרי, אדם לא מזוהה (מוסתר מאחורי ענת אור – מרמרי), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית ציבורית, מוטי קירשנבאום מפיק ועורך "ניקוי ראש" (ממושקף צוחק בפה מלא), יז'י ביאלוֹק ז"ל מפקח תאורה בטלוויזיה, ויפתח גוטמן (קיצוני משמאל בנו של הגיאולוג שמריהו גוטמן מקיבוץ נען). יושב במרכז (במעיל עוֹר) חצי מפניו בכיוון המצלמה אפרים סידון אחד מכותבי התוכנית "ניקוי ראש". (התמונה ניתנה לי באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה שלי : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מוטי קירשנבאום בעצמו.

הטריאומוויראט ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום יצר באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת טלוויזיה מזַן חדש. הייתה להנהגה הזאת השפעה מרחיקת לכת על התפתחות שידורי הספורט. לאלכס גלעדי הייתה זכות גדולה לעבוד תחתיהם כמנהל מחלקת הספורט. ארנון צוקרמן זוכר כפי שהעיד בפניי כלהלן : "הבנתי היטב את ערכם של שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים למשלם האגרה. אני עצמי הייתי אוהד ספורט קטן ולא צפיתי בהם אך הכרתי  בחשיבותם כנדבך במארג הכללי של השידור הציבורי". אחד ההישגים הגדולים של ארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה בתקופה ההיא ב- 1976 ושל מנהל התוכניות שלו מוטי קירשנבאום הייתה רכישת סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית הבריטית הנודעת “World in War“ (עולם במלחמה) שהפכה מייד ל- ”Event” בינלאומי בכל העולם. ערך והפיק אותה היהודי הבריטי ג'רמי אייזיקס תחת המטרייה הכספית של חברת הטלוויזיה הבריטית THAMES. מר ג'רמי אייזיקס הפך לימים להיות מנהל Channel  4 הבריטי . 26 פרקי הסדרה הנודעת והאיכותית הביאו את סיפורה של מלחמת העולם ה- 2 ושודרו בהצלחה רבה במשך כחצי שנה בטלוויזיה הישראלית ב- 1976 ו- 1977. פַּס הקוֹל המקורי של שחקן הקולנוע רִיצָ'ארְד בֶּרְטוֹן הוּמַר בקריינות הבלתי נשכחת של קריינית רדיו "קול ישראל" גב' לאה פורת ז"ל . לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב- 1977 רכשו ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום מג'רמי אייזיקס סדרה דוקומנטארית בריטית נוספת בת ארבעה פרקים , שנקראה, "הפתרון הסופי" (The Final Solution) ועסקה בהשמדת שישה מיליון יהודי אירופה ע"י המשטר הנאצי הגרמני.

1977 הייתה ללא ספק שנת שיא בהבנת חשיבות התיעוד, הדוקומנטאציה, והצורך בהקרנת סרטים דוקומנטאריים רלוואנטיים בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי. את זרי ההילה הזאת צריך לקשור לראשם של ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, יגאל לוסין, וג'וּדִי לוֹץ.

הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסקת בהתפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובטלוויזיה הבינלאומית אך הטקסט שהשפיע עלי יותר מכל ונחרת בזיכרוני לתמיד לא היה של איש משדרני הספורט, אלא דבריו של יהודי – הונגרי אחד ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ שמספר למראיין שלו מה- BBC הבריטי טקסט שחור משחור שלקוח מהגיהינום, בצורה קורקטית ושלווה באחד הפרקים של "הפתרון הסופי" הנאצי בעת מלחמת העולם ה- 2 סיפור מספר שיער, כלהלן : "הייתי חבר בקבוצה שפינתה מידֵי יום ביומו את מאות אלפי הגוויות מאולמות ההשמדה הענקיים באושוויץ לאחר שהורעלו בגז הציקלון B (ציאניד) לעבר הקרמטוריום – תנור שרפת הגוויות. משנכנסו המובלים לטבח במרמה ובהטעיה עירומים כביום היוולדם, נשים וגברים, זקנים וטַף למקלחות ה-דֶמֶה לצורך "חיטוי", ודלתות המבנה הוגפו ונסגרו הרמטית מאחוריהם, הופעל מנגנון ההרעלה וגז הציאניד הוחדר לחלל האוויר. לאיש לא היה סיכוי לשרוד. המוות לא היה מיידי אלא בחֶנֶק נוראי שנמשך דקות, עֶשֶר אולי רבע שעה. החזקים מבין המושמדים טיפסו בכוח על כתפי החלשים לעבר תקרת אולם ההשמדה בניסיון למצוא למעלה עוד כמה מולקולות של חמצן, אך גם להם זה לא עזר. בתוך מבנה ההשמדה פרצו זעקות זוועה ושֶבֶר נוראיות, אך הן גוועו במהירות. במקום השתרר שקט נורא. כולם היו מתים", ואז במין שקט נפשי בנוֹן שלנטיות הוסיף המרואיין ואמר-שאל את מראיינו, כלהלן : "אתה יודע מדוע לא שמע אף אחד את הצעקות שהגיעו ללֵב השמיים ?", ומבלי להמתין, השיב בעצמו לעצמו ולמראיין הבריטי, "מפני שאין שָם אף אחד".

בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, והקרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", רואות אוֹר כ- 15000 (חמש עשרה אלף) תמונות ביניהן צילום אחד שהשפיע על דורנו ועלי יותר מכל והיה המשמעותי והחשוב ביותר בתקופתנו. התמונה שעיצבה את עולמי ונצרבה בזיכרוני יותר מכל מראה אחר לא הייתה תמונת ספורט. זה היה צילום של הילד היהודי הקטן והנפחד חסר כל הגנה בגטו ווארשה ב- 1943 במלחמת העולם ה- 2. בהיותו חסר אונים ומבט מבוהל בעיניו נכנע הילד היהודי ומרים את זרועותיו הקטנות אל מול קני הרובים של הקלגס הנאצי לאחר שהגטו נפל.

טקסט תמונה : 1942. התיעוד והתמונה החשובים והמשמעותיים ביותר בדורנו. ילד יהודי רך בשנים וחסר כל הגנה מרים את ידיו לאות כניעה מול קני הרובים של הקלגסים הנאציים לאחר נפילת גטו ווארשה במלחמת העולם ה- 2. לעולם לא נשכח. לעולם לא עוד. (באדיבות יגאל לוסין עורך הסדרה "עמוד האש") .

ג'רמי אייזיקס הבריטי שימש מורה דרך ליגאל לוסין שלנו (בן 85, היום) אחד המתעדים הדגולים ביותר של השידור הציבורי בכל הזמנים. בעידן של ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום החל יגאל לוסין לתחקר, להפיק, ליצור, לכתוב, ולערוך את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית המונומנטאלית "עמוד האש". היא עלתה לשידור ב- 1981 בעידן של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. יגאל לוסין ערך את סדרת המופת שלוֹ בת 19 הפרקים בעלות מינימלית של לא יותר מ- 1.000000 (מיליון) דולר. הסדרה "עמוד האֵש"זכתה להערכה רבה ורייטינג מדהים של כ- % 95 צפייה. הצלם יעקב "יענקלה" אייזנמן שימש מפיק הסדרה ההיא שהפכה מאוחר יותר גם לספר מפורסם, שנקרא על שמה , "עמוד האש" ותורגם לאנגלית “Pillar of Fire”. מר יגאל לו­סין אחד מאנשי הטלוויזיה בציבורית החשובים בתולדות רשות השידור בכל הזמנים יצר סטנדרט שידור מקצועי גבוה ביותר, והיה בעצם מורה דרך של רבים בטלוויזיה הישראלית בעשייה הדוקומנטארית , וגם של גדעון דרורי, האיש שיצר, ביים, וערך ב- 1997 בעידודו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את הסדרה הבלתי נשכחת "תקומה".

טקסט תמונה :  גדעון דרורי ז"ל  היה עורך הסדרה המונומנטאלית "תקומה" (22 פרקים, כל פרק בן 50 דקות) ששודרה על מסך הטלוויזיה הציבורית מנובמבר 1997 עד מאי 1998. הוא וסדרת המופת שלוֹ זכו לשבחים רבים. מפיק ועורך עתיר ידע שנחשב לאחד האישים החשובים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תולדותיה. (התמונה באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1983 אך מעולם לא ניתק את הקשר עמה . נותרו לו שם מעריצים רבים. אגב , עד היום. משהתמנה אליעזר "גֵייזֶר" יערי בראשית שנות ה- 90 לעורך ומגיש ה- "יוֹמָן" שכר מייד את שירותיו של מוטי קירשנבאום ככתב ועיתונאי Free lancer . שנת 1992 האירה פנים ליצחק רבין שנבחר מחדש לראש ממשלה אך גם למוטי קירשנבאום ששב לזרועות רשות השידור כור מחצבתו. למרות ששהה מזה זמן רב מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה עכשיו איש תקשורת פרטי (מצליח) נשאר הערוץ הציבורי אכסניה טבעית לכתבותיו הדוקומנטאריות  הדבר סייע לקַבֵּע ולשָמֵר את כישרונו כמתעד טלוויזיה משגשג ובעל יכולות בתודעת הצופים.

חודש ינואר של שנת 1992 היה גשום מאוד. בפעם הראשונה מאז 1950 ירד שֶלֶג בתל אביב וחיפה. מדינת ישראל מַלְאָה מי גשמים. אגם הכינרת איים להציף את קיבוצי הסביבה. האחראים נדרשו לפתוח את סֶכֶר הירדן (בין קיבוץ דניה א' לבין קבוצת כינרת) ולאפשר למים השוצפים לזרום דרומה אל ים המלח. נחלי איילון והירקון עלו על גדותיהם. גם נחל אשדוד ונחל שִקְמָה ואגם שִקמה ליד קיבוץ זִיקִים התמלאו במי גשמים. השיטפונות הקשים האלה הציפו את המדינה וסגרו את הכבישים. מזג האוויר הסגרירי השתלט על ישראל. חורף אמיתי . התושבים הסתגרו בבתיהם אבל לא מוטי קירשנבאום. הוא ארז את ציודו ויָצָא דרומה אל הטבע כדי לתעד את מראות החורֶף עם הצלם הוותיק מֵאִיר דִיסְקִין למגזין ה- "יוֹמָן". בדרכו חזרה מאגם שִקְמָה לירושלים הבחין בתופעה מוזרה. הכביש הראשי ליד אשדוד המוביל לצפון המדינה נותר יָבֵש למרות הגשמים העזים אך העורק הראשי המקביל לוֹ הנמתח מצפון לדרום החל לעלות על גדותיו וטבע במים. מוטי קרישנבאום לא היסס. הוא הוריד את המצלמה ופקד על מאיר דיסקין לארוב לפיתיון. "כדי לעקוף את השיטפון היה על הנהגים לבצע עיקוף של כ- 60 ק"מ. הנהג הישראלי לא בנוי לעיקופים ותכנון ארוך טווח. הוא עובד על קיצורים ואִלתורים", סיפר לי את מה שאמר לצלם שלוֹ והוסיף, "זה היה רק עניין של זמן עד שהטֶרֶף ייפול לידינו". השמיים השחורים המטירו גשמי זעף כל העֵת והיה גם קר מאוד. כתבים אחרים היו אולי נוטשים את המערכה ושבים הביתה אך מוטי קירשנבאום ומאיר דיסקין ניצבו שם בסבלנות ליד השלולית הענקית שהציפה את הכביש ממתינים לסיפורם. המתעד הדָגוּל לא טעה בשיקוליו. נפל לידיו אירוע דרמטי והוא לא החמיץ אותו. הכתב והצלם אומנם נרטבו כהוגן בעת ההמתנה במזג האוויר הקשה אך בדיעבד זה השתלם להם מפני שעד מהרה הופיעה משאית גדולה שנהגה לא עשה חשבון לגשם הזִלעפות. מכוניתו נלכדה מייד בשלולית הענקית שהפכה לאגם ונתקעה. המנוע כבה. המים עלו ועלו והמשאית שקעה ושקעה. הנהג אובד העצות טיפס על גג הקבינה של מכוניתו הטובעת. זה קרה ממש ליד אשדוד. רגע לפני שהנהג שוקע במים וטובע בעצמו הוא חוּלץ מגג הקבינה של מכוניתו ע"י הליקופטר שהוזעק למקום והביא אותו למקום מבטחים.

רק מוטי קירשנבאום עם צוות הצילום שלוֹ ניצבו שָם במזג האוויר הסגרירי והגָשוּם מאוד . העין העיתונאית הרגישה שלו תפשה את הסיפור במלואו. האם הגיע למקום טביעת המשאית באקראי ? התשובה לכך איננה חשובה. ה- Timing והמזל הולכים עם הטובים. הוא היה ברגע הנכון במקום הנכון . הכתבה האיכותית הבלתי רגילה הזאת שודרה בערב שישי במגזין "יוֹמָן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאליעזר יערי שימש עורכו ומגישו. אליעזר יערי עשה עסקה טובה והיה בר מזל שהיה לו כתב פְרִי לָאנְסֶר ברמתו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום בעל טביעת העין וניסיון שהיה כבר שנים מחוץ לרשות השידור ניווט כקפטן באמצעות הכתבות שלוֹ את אחת מספינות הדגל של ערוץ הטלוויזיה הציבורי, וגנב את ההצגה. הוא אומנם לא היה לבדו, היו ל- "יומן" עוד כמה כתבים טובים אך לא ברמתו. איש לא התחרה בכישרון והיכולת שלו לספר סיפור באמצעות מצלמת הטלוויזיה.

בעֶרֶב שִישִי – 21 ביוני 1991, חשף מוטי קירשנבאום בכתבתו ב- "יוֹמָן" לראשונה את קיומן של יחידות המסתערבים של צה"ל, "שמשון" ו- "דובדבן", ואת דרך פעולתן ומִבצעיהן בשטחים. צה"ל פנה אל מוטי קירשנבאום (למרבה התדהמה לא אל הכתב הצבאי באותם הימים משֶה שְלוֹנְסְקִי), וביקש ממנו לתעד את יכולתן המבצעית של יחידות העילית שלוֹ בשטחים. מוטי קירשנבאום התנה את עשיית הכתבה באפשרות להסתערֵב בעצמו יחד עם הצלם שלו צָ'ארְלִי שִטְרִית כדי להיות בעצמם בשטח ולצלֵם את פעולת חיילי צה"ל בדרך בלתי אמצעית מקרוב. שניהם גידלו זיפֵי זקן, התאפרו, ולבשו בגדים בהתאם על מנת להיטמע כראוי בסביבה בתוך האוכלוסייה בשטח. הם הפכו למסתערבים לכל דבר. כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום הייתה חשיפה מרתקת וסנסציונית, וסְקוּפּ עיתונאי – טלוויזיוני מקומי ובינלאומי מן המדרגה העליונה ביותר. מהגדולים ביותר ששוּדָר אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י כתב שכלל לא נמנה על שורותיה. הכתבה עוררה הדים עצומים על דרכי פעולתו הסמויה של צה"ל בשטחים וממשלת ישראל כמעט עברה מהעולם בעקבות החשיפה והגילויים הדרמטיים. רשתות טלוויזיה בינלאומית רבות מיהרו לרכוש את הכתבה As is (כמו שהיא) לשידור ברשתות שלהן לרבות פס הקול האורגינאלי של הכתב. מוטי קירשנבאום היה אוצר בלום ל- "יוֹמָן"ולשידור הציבורי.

מוטי קירשנבאום נשאר אוהד מושבע של השידור הציבורי אך כבר לא נמנה על שורותיו . הוא היה איש טלוויזיה עצמאי ופרטי. כתבת "המִסתערבים" שלוֹ העמידה בצֵל כבד ומביך באותם הימים את הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותם הימים משה שלונסקי, שנותר בידיים ריקות . נקֵל לשַעֵר מה הייתה תחושתו של משה שלונסקי בשעה שצפה באותו ערב שישי בכתבת "המסתערבים", מעשה ידיו של איש אחר שהיה בכלל אורח וכתב פרי לאנסר . כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום עסקה בנושא צבאי "פֶּר אֶקְסַלָאנְס" שהיה בתחום הישיר של הדסק הצבאי בטלוויזיה הציבורית ולרגע הטילה צֵל כבד על הכתב הצבאי במקור. משה שלונסקי נראה לרבים מגוחך. צרכן הטלוויזיה באשר הוא מצפה שנושאים ספציפיים יטופלו ויוגשו לו באמצעות המומחים של הרשת, כל אחד בתחומו המקצועי הקונקרטי. לא כל שכן כשמדובר בנושאים צבאיים – ביטחוניים רגישים ביותר. הציפייה היא שהנושאים המרכזיים מהסוג הזה יכוסו ויטופלו ע"י המומחה מספר אחת ברשת הטלוויזיה המופקד על תחום הדסק הצבאי. רבים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו גבה ושאלו את עצמם כיצד ייתכן הדבר, והאם היה כאן משגה ניהולי וטעם לפגם. מדוע את הכתבה הזאת על "המסתערבים" עשה דווקא מוטי קירשנבאום ולא המומחה והכתב הצבאי משה שלונסקי. מי הם המקורות הביטחוניים של מוטי קירשנבאום שאִפשרו לו לחדור לליבת עשיית צה"ל בשטחים, לדלות פרטים ואיסוף של חומר מודיעיני סודי ורב ערך, ולהגיע למידע צבאי כל כך מסווג ורגיש עד כדי יצירת דוקומנטציה כה דרמטית ומסקרנת. הדבר לא היה יכול לקרות לאלון בן דוד בערוץ 10, וגם לא לרוני דניאל בערוץ 2. וודאי לא לרוֹן בן-יִשָי בתקופה ששימֵש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רוֹן בן-יִשָי לעולם לא היה מוותר ולא נותן לאיש לגזול ממנו את מטה לחמו. מוטי קירשנבאום פשוט גנב למשה שלונסקי את ההצגה והעמיד אותו לרגע בצֵל. הוא האפיל עליו והכתב הצבאי המקורי חטף סטירה לעֵין כל ובפרהסיה ויצא מובס מהעניין.

טקסט תמונה :  קיץ 1969. זהו רון בן ישי בתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי אמיץ ונערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. רון בן ישי הפך מייד לכתב צבאי זריז, מהימן ואמין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת, האחד שאין בלתו. מאוחר יותר הפך למפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל. הייתה לי הערכה עצומה לסוג העיתונאות של רון בן ישי ולדבקות במשימה שלו. עיתונאי לעילה ועילה. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לעולם לא היה יכול לקרות מצב דומה אצלי בחטיבת הספורט בו הייתי מאפשר לשַדָּר פרי לאנסר ליטוֹל לעצמו את המיקרופון על חשבונו של מאיר איינשטיין או יורם ארבל באירוע ספורט נחשק. אהוד יערי הכתב לענייני ערבים במשך שנים רבות בשידור הציבורי הציע לא אחת את עצמו כשַדָּר של משחק מרכזי בכדורגל. תשובתי הייתה תמיד אחת, "חפש את החברים שלך".

במבט היסטורי מרוֹם אוֹ טוֹ טוֹ 83 (שמונים ושלוש) שנות חיי ניתן לקבוע כי מוטי קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. כִּישרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום בלט מבראשית מאז הצטרף אליה ב- 1968. גם לא היה ספק באינטגריטי הציבורי שלוֹ. כעבור 10 שנים ממתן הריאיון לשַרִית יִשַי מונה ב- 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל. מוטי קירשנבאום ז"ל בנו של בעל חנות נעליים מנתניה היה המנכ"ל הטוב ביותר בשידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם.

ההיסטוריה של רשות השידור מתעתעת ומלאה תהפוכות. לפעמים בלתי צפויות . לאחר מלחמת "שלום הגליל" ב- 1982, נטל מוטי קירשנבאום שנת חופשה מאוֹנֶס ללא תשלום וניסה בהצלחה את כוחו בהפקת ובימוי סאטירה בתיאטרון מסחרי. מוטי קירשנבאום לא נטש מרצונו החופשי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עזב מפני שהמנכ"ל יוסף "טומי, לפיד ז"ל ייבש אותו על ספסל המחליפים. יוסף "טומי" לפיד ראה במוטי קירשנבאום שמאלן טורדן בלתי חיוני למערכת. מוטי קירשנבאום לא העריך את יוסף "טומי" לפיד בגרוש ומיהר להכריז בתקופה ההיא בימי חופשתו מהטלוויזיה, "יָמָיו של טומי לפיד ברשות השידור ספוּרים". מפני שנחשב לאוּרִים ותֻּמים בעיני ציבור עובדים גדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית התייחסו רבים לדבריו של מוטי קירשנבאום כאל נבואה, אך היא לא התגשמה ולא עמדה במבחן המציאות. יוסף "טומי" לפיד האריך ימים ברשות השידור והשלים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים.

הורתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פוליטית מקדמת דנה. אמרתי זאת כבר. רשות השידור נולדה פוליטית. גם את זאת אמרתי. היא הייתה כזאת לפני הופעתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ברשות ונשארה כזאת גם אחריו. מי שיער לעצמו כי תשע שנים לאחר לכתו ב- 1984, יתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור על פי אותם העקרונות הישנים שמכתיבים נפתולי הפוליטיקה הישראלית, ואשר הביאו קודם לכן למינויו של יוסף "טומי" לפיד למשרה הרמה. זה היה אותו מוטי קירשנבאום האיש שקבע בשעתו  את הסלוגן החריף והמר, "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".

הצבתו של מוטי קירשנבאום ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי והפקדת רשות השידור בידיו ב- 18 באפריל 1993 הוא אפילוג פוליטי דרמטי ומרתק. במידה מסוימת הוא סוגר מעגל במטמורפוזה שעברה רשות השידור מאז אסון מינכן 1972. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נקודת מפנה היסטורית וחשובה אולי יותר ממינויים של מנכ"לים אחרים לאותו התפקיד . ב- 12 באפריל 1989 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר את אריה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור (במקומו של אורי פורת). אריה מקל איש משרד החוץ הצטנע וסיפר לי בחוש ההומור שלו על כוס יין "Chianti" וארוחת צהריים איטלקית ב- "Via Veneto" ברומא בעת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 כלהלן : "אמרתי לממנה שלי, תשמע אדוני ראש הממשלה יצחק שמיר אתה מטיל עלי לנהל רשת שידור שכוללת בתוכה אלפי עובדים בטלוויזיה וברדיו בעוד ניסיון הניהול שלי מוגבל למזכירה שולחן, וכיסא". יצחק שמיר לא חשב פעמיים וענה לי, "אריה מֶקֶל מה אתה חושב, גם אני לא ניהלתי כלום לפני שהטילו עלי לנהל את המדינה . ממה אתה מפחד . לך לנהל את רשות השידור לחמש שנים. קבלתי על עצמי את את הדין ואת ביצוע המשימה . אי אפשר להשיב תשובה שלילית לראש הממשלה".

ב- 10 ביולי 1990 התמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מקל זוכר כפי שהעיד בפניי כלהלן : "זה היה ציווי ברור של ראש הממשלה יצחק שמיר". יוסף בר-אל לא נבחר בגלל הישגי העבר המקצועיים שלו אלא בשל הצבעה פוליטית בוועדת המכרז בהרמת יד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שמשמשים נציגי ציבור על פי מפתח מפלגתי. יוסף בר-אל הביס את המועמד השני נסים משעל אך לא ברוב טוטאלי. אז התערב בעניינים חבר הוועד המנהל אמנון מנדה שהציע לערוך הצבעה נוספת בה כל המשתתפים יצביעו עבור יוסף בר-אל כדי להראות לציבור ולעיתונות המסקרת את הבחירה כי הוועד המנהל של רשות השידור הוא וועד מאוחד בעל דעה אחידה.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "מלחמת הדיאדוכים", במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שעוסקת בתולדות הטלוויזיה – בארץ ובעולם בשנים 2013 – 1884, בתוכם התפתחות שידורי הספורט, החדשות , והתיעוד – בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.