פוסט מס' 997.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק לפי שָעָה ב- חִינָם לקוראים.

הערה 5 : כמות המתעניינים, הנכנסים, והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il (נוסד בקיץ 2012) נעה סביב מיליון.

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 997 : הועלה לאוויר בשבת – 3 ביולי 2021.

——————————————————————————————–

פוסט מס' 997. היסטוריה עגומה ולצדה היסטוריה מפוארת. שתיהן בלתי נשכחות. פוסט מס' 997. הועלה לאוויר בשבת – 3 ביולי 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור רָב כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו כבר בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. מנהיגות טְמֵאָה ומוּסָר ירוד ומלוכלך טינפו את כתליו של השידור הציבורי. לא היה ניתן עוד להסיר את הכתמים השחורים משחור. מאוחר מידי. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניק שלוש שנים קודם לכן ב- 2 ביוני 2002 ל- יוסף בר-אל את מינוי הקבע המופרך של מנכ"ל רשות השידור, והציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל לתקופה של 5 שנים עד חודש יוני של 2007. יוסף בר-את המנכ"ל המושחת של רשות השידור לא הגיע ליעד הסופי. כאמור, ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה את מנכ"ל רשות השידור המביש (גם אם באיחור רב) בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה, זניחה, בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו של אותו יוסף בר-אל, ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (1).

זה נכון. ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ב- 1001 מתחומי חיינו ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה. רק במדינת פארטאץ' לא מסודרת יכול להתקיים הליך כה רשלני של מינוי איש כל כך עלוב למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- מארס / אפריל 2002 מונה יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור. שלושה חודשים אח"כ ב- 2 ביוני 2002 זכה למינוי קבע לתקופה של חמש שנים מטעמו של ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המינוי הרָם התבצע חיש מהר לאחר הדחתו וסילוקו של המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא ע"י אותו ראש הממשלה אריאל שרון בחודש מארס של שנת 2002. זה לא היה כל כך מזמן. באביב 2002 עם מינויו של יוסף בר-אל למִשְרָה הַרָמָה החלה ההתמוטטות המוסרית והמעשית המואצת של רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") המושחתת והנכלולית רוויית תככים ומניפולציות ועד ל- Count down הסופי שהוביל לסגירתה ופירוקה על פי חוק בעידן מנכ"ל רשות שידור אחר גם הוא עלוב וכושל בשם יוני בן מנחם (בשנים 2014 – 2011). ב- 2014 מונה לרשות השידור כונס נכסים בדמותו של פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל למנכ"ל בפועל של רשות השידור. המנכ"ל הקודם המגוחך יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' פלוס יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת הוזזו הצידה ו- סולקו בבושת פנים מהדרך. לא הייתה עוד דרך חזרה. על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז"ל ההיא הוּקָם במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן 11" בראשותם של המנכ"ל אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר. בין מינויו המופרך ב- אביב 2002 של מר יוסף בר-אל המושחת ומעניק שוחד מסך לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ההיא לבין ההתמוטטות והקריסה הסופית הבלתי נמנעת של השידור הציבורי ז"ל ההוא, והקמת תאגיד השידור "כאן 11" על הריסותיו וחורבותיו ב- 2017, מפרידה תקופה בת 15 שנים. קָמְצוּץ זְמָן במונחים היסטוריים.

טקסט מסמך : 2014. הכותרת של העיתונאי נתי טוקר ב- TheMarker מתארת את המצב הכאוטי והמחורבן ו- את האווירה הנכלולית רוויה סכסוכים מרים ו- קשים שהשתררו בצמרת רשות השידור בראשה ניצבו אז שני יריבים עלובים המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת. רשות השידור ז"ל העלובה, המושחתת, והמחורבנת ההיא בראשותם של המנכ"ל היָרוּד יוֹנִי בן מנחם והיו"ר הרָדוּד אמיר גילת התמוטטה, קרסה, ונשברה. היא התרסקה לרסיסים ומתה. ההיסטוריה תלתה אותה על עץ גבוה גרום ויבש בכיכר המדינה. דינם ההיסטורי של גופים רקובים ו- מושחתים (לאו דווקא גופי תקשורת) להיעלם. עיתונאי שתי חטיבות החדשות של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" המובילות את השידור הציבורי התחפרו ו- ניצבו אז מנגד בעידן יוסף בר-אל וגם עכשיו בתקופת יוני בן מנחם במַדְמֵנוֹת הפרטיות שלהם נוכח חֶבֶל הַתְּלִיָיה ואסון אובדנו וכיליונו של השידור הציבורי הישן ז"ל ההוא, ומילאו פיהם מים. הבטלנים האלה שתקו ו- סירבו לעלות על הבריקדות. לא כולם, מרביתם.  (באדיבות "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן). 

טקסט מסמך : 2014. גם הכותרות של העיתונאי רז שכניק המתפרסמות במוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות" נתי טוקר מתארות מצב כאוטי, מחורבן, ועלוב שהשתרר ברשות בשידור בראשה ניצבים המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : 2014. הכותרת מבשרת על קיצה של רשות השידור הישנה ז"ל ההיא והקמתה של רשות שידור חדשה.

טקסט מסמך : 2014. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו אישרה : "גוף חדש יחליף את רשות השידור". 

חלפו 6 שנים מאז מת מוטי קירשנבאום ז"ל (2015-1939) בטרם עֵת בביתו ביישוב מִכְמֹורֶת ב-25 בספטמבר 2015. ככל שחולפים הימים והשנים הסתלקותו הפתאומית תלך ותחריף, ותכביד על כולנו.

ב- 18 באפריל 1998 הסתיימה תקופת כהונתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל האחד, היחיד, והמיוחד. הוא היה רוֹמָאִי ולא דֶנִי. במקומו מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו לתפקיד הרָם את מחליפו אורי פורת ז"ל. זאת הייתה קדנציית הניהול השנייה של אורי פורת את רשות השידור ששימש מנכ"ל רשות השידור בפעם הראשונה בשנים 1984 – 1989. מוטי קירשנבאום הלך. באותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1998 החלה הספירה לאחור ההיא שמנתה את שנות שקיעתה של רשות השידור ז"ל ההיא לעבר הבור השחור, לעבר סוֹפָה המַר הבלתי נמנע. ב- 2017 היא הסתיימה. בחורף 1999 בתום אחת מתוכניות "פוליטיקה" הפרועה והצעקנית בערוץ 1 בהן נטל חלק גם אהוד ברק מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והותקף בה קשות, הוא הבטיח למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בזאת הלשון : "…כשאני אהיה ראש ממשלה אתה לא תהיה מנכ"ל רשות השידור…". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 היה אז יאיר שטרן. ב- 17 במאי 1999 בבחירות לכנסת ה- 15, נבחר אהוד ברק לראש ממשלת ישראל במקום בנימין נתניהו, ומיהר להציג את בחירתו למנהיג האומה כ- "שחר של יום חדש". ראש הממשלה החדש אהוד ברק לא שכח את הבטחתו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומינה מייד (ב- 1999) את האלוף במיל. רפאל ורדי (2016 – 1922) לבדוק את תפקוד מוסדות רשות השידור. בדו"ח הקשה שהציג אלוף מיל. רפאל ורדי בפני ראש הממשלה אהוד ברק, הוא קרא, "…ל- הגדרה חדשה של תפקיד השידור הציבורי ולהסדרה בחקיקה של חלוקת סמכויות חדשה וברורה בין הדרג הניהולי של רשות השידור להנהלה הציבורית של רשות השידור…". ראש הממשלה אהוד ברק לא קיים את הבטחתו ו- לא נגע במנכ"ל רשות השידור אורי פורת. באוגוסט 2001 הִתְּפּוּטָר אורי פורת. במקומו התמנה באוקטובר 2001 למנכ"ל רשות השידור הזמני תא"ל מיל. בשם רן גלינקא, טירון מוחלט במִנְהָל וניהול מוסד תקשורת ורשת טלוויזיה כה מורכבת, סבוכה, ו- רחבת ממדים כ- רשות השידור של מדינת ישראל, זאת ש- פַּרְסָה את כנפי ה- קוֹנְדוֹר שלה על שתי רשתות טלוויזיה בעִברית ובעֲרָבִית ועל שתי רשתות רדיו "קול ישראל" בעִבְרִית ובעֲרָבִית. רשתות השידור הציבוריות האלה טלוויזיה + רדיו מנו יחדיו יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים בשלושה סקטורים של עיתונות / הפקה + הנדסה + דירוג משולב. רָן גָלִינְקָא הביא עמו את מנהלת לשכתו וידידתו האישית מישהי בשם ליאורה שמעוני והדיח משם את גב' אלינור בלקין המנהלת רבת הניסיון והמוניטין של לשכות המנכ"לים של מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993 ושל המנכ"ל הקודם המתפוטר אורי פורת בשנים 2001 – 1998. במארס 2002 בתום חצי שנה של תקופת ניסיון כושלת ומאוד בלתי מוצלחת הדיח (בצדק) ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא הטירון נטול ידע וניסיון, ו- נעדר חוכמת ניהול מינימאלית בתחום של הובלת השידור הציבורי רחב הממדים ונשיאה באחריות הכבדה. השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה בסך הכל עושה דברו של אריאל שרון. ראש הממשלה צייץ והשר הממונה פעל מייד. רן גלינקא ומזכירתו ליאורה שמעוני סולקו מרשות השידור. אי אפשר לסיים את ה- סָגָה המחורבנת הזאת בה ראה השר רענן כהן ברשות השידור ב- 2002 מעין תחנת ניסיונות. רענן כהן היה שַר יָרוּד ו- רָדוּד מלחך פִּנְכָה עושה דברו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. לכן ברור מדוע הפקיד אותו ראש ממשלה ההוא על התפקיד הרגיש ההוא את השַר ממונה ההוא על ביצוע חוק רשות השידור ההוא. רשות השידור ז"ל ההיא הפכה ל- "תחנת ניסיונות" ו/או "חוות ניסויים" (כל ניסוח טוב) של רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. רשות השידור הציבורית – לאומית פעלה בכל עוזה על תקן של חוות ניסיונות. במארס / אפריל 2002 נערך בה ו/או עליה (כל ניסוח טוב) ניסוי נוסף : יוסף בר-אל מונה למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של תא"ל מיל. רן גלינקא המודח. ב- 2 בחודש יוני של שנת 2002 קיבל יוסף בר-אל ההוא את כתב המינוי המופרך למִשְרָה הרָמָה שתוקפה היה 5 שנים עד קיץ 2007. מאז 2002 ה- קֶצֶב ו- טֶמְפּוֹ הספירה לאחור של שקיעת רשות השידור לעבר הבּוֹר הַשָחוֹר – צָברו מָסָה ו- תְּאוּצָה (!). ב- 2011 התקיים עוד ניסוי ב- "חוות הניסיונות", הפעם ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בנימין נתניהו הפקיד את יוני בן מנחם הכושל והמופרך על רשות השידור והעניק לו את התואר מנכ"ל. מנהלים כושלים ממנים לצדם עוזרים כושלים כמותם. מדובר בכלל שלטוני ידוע מקדמת דנה ש- יוני בן מנחם לא החמיץ אותו. יוני בן מנחם מינה לעוזרו הראשי את מקורבו זליג רבינוביץ' מי שהיה בעברו עוזר צלם במחלקת הצלמים של ערוץ 1 וחבר בוועד הפקה / עיתונות של ערוץ 1. היה מדובר ב- איש מקצוע לא מוכשר, בלתי מוצלח, כושל, ו- נחשל. הסוף ידוע. לא הייתה עוד דרך חזרה ולא חלופה על פני זאת שהובילה לבור השחור. רשות השידור הגרומה והעלובה ז"ל ההיא, מי שהפכה לתחנת ניסיונות ממשלתית ב- 2014 תחת "מנהיגותו" של יוני בן מנחם הכושל פלוס עוזרו זליג רבינוביץ' פלוס יו"ר הוועד המנהל הלא יוצלח והכושל ההוא של רשות השידור ההיא, אמיר גילת, קרסה ו- התרסקה לשברים. נותרו ממנה בקושי רסיסים. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 על כתביה פלוס עורכיה פלוס מפיקיה פלוס עוזרות ההפקה שהיו עדים לשתי ההתרחשויות של מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 ושל מינוי יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור ב- 2011 התחפרו כרגיל במַדְמֵנָה הפרטית שלהם בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, ומילאו פיהם מים כאילו אין הדבר נוגע להם. ה- סמרטוטיה החוטאת הזאת (לא כולם, רובם) פערה את לוֹעה כדי להיות ניזונה מפרי הבאושים וכדי לקבל בסוף כל חודש את תלוש המשכורת. היתר כבר לא היה חשוב. ב- 9 במאי 2017 הסתיימה הספירה לאחור. במקום רשות השידור החולה והגוססת ההיא שפעלה אז תחת צַו פירוק ותחת עוֹל של כונס נכסים, ומתה, החל לפעול ב- 15 ב- מאי 2017 תאגיד השידור הציבורי החדש "כאן" בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (2).

מעשה הפקדתם ומינויים ללא בדיקה מוקדמת וללא הבחנה של שני אישים כושלים, רן גלינקא ב- 2001 מחד ויוסף בר-אל ב- 2002 מאידך, בזה אחר זה לתפקיד הרָם והאחראי של מנכ"ל רשות השידור, ואח"כ הדחתם וסילוקם בזה אחר זה מהכֵּס הרָם, הוכיח כי מדובר בהתנהלות ציבורית קלוקלת ומנהיגות פארטאץ' של הגוף הממנה, הלוא היא ממשלת ישראל. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן הפכו בשנים 2005- 2001 את רשות השידור לשדה בּוּר ו- חוות ניסיונות אישית של שניהם. עיתונאי חטיבת החדשות של המוסד הוותיק, הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, ראו את את כל מחזות האבסורד האלה באותן שנות חֶשְרָת הֶעָבִים ההם, ובחרו להחריש. רובם שָם היו כנראה אנשים משכילים ואולי גם יישרי דרך, אולם בחרו מיוזמתם שלהם להשליך מעליהם את הגדולה שבזכויות בן אֱנוֹש והיא להיות אדם ריבוני (!!!). העיתונאים האלה ש- גדלו וצמחו במדינה חופשית ודמוקרטית העדיפו משיקוליהם האגואיסטיים להתחפר במַדְמֵנָה הפרטית שלהם בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ולשתוק, במקום לעלות על הבריקדות ולהשיב למנכ"ל רשות השידור העלוב יוסף בר-אל כגמולו. עסק נרפה. עיתונאי רשות השידור (רובם, לא כולם) ניהלו הנהלת חשבונות פרטית משלהם, מה כדאי להם לעשות ומה לא, מה יכול להביא להם יתרון ומה עלול לסכן אותם מול מנכ"ל רשות השידור העלוב והמושחת שלהם יוסף בר-אל, שכידוע הודח וסולק בסופו של דבר מהכֵּס הרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בעוון שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם. זה נכון שיוסף בר-אל הודח וסולק בבושת פנים ע"י הממשלה אולם זה נכון גם שעיתונאי רשות השידור לא מילאו כיאות את תפקידם, מילאו פיהם מים, והסכימו וניאותו (לא כולם, רובם) לפעול תחת מנכ"ל רשות שידור מושחת ו- מעניק שוחד מסך. עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 פלוס רדיו "קול ישראל" צעדו מאז אביב 2000 ביודעין ובהתמדה לעבר הבור השחור שהמתין להם במשעול הראשי של השידור הציבורי.   

ובכן, זה היה מזמן לפני שני עשורים של שנים. בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או הִתְּפּוּטָר נטוש עד עצם היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו מבלי להתנגד. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון בהול מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אלינור בלקין וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה. אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו. הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפני אורי פורת לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רָן גָלִינְקָא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אביו של רן גלינקא אלוף משנה בחיל השריון של צה"ל שְמוּאֵל גָלִינְקָא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הקיבוצניקית הדמוקרטית : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל הַכֵּנוֹת של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות לגמרי. מופרזות לחלוטין. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מוכשרות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים ברשות השידור בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אֵלִינוֹר בלקין ואת שַרִית יָאִיר. רָן גלינקא הטירון נעדר כל ניסיון וידע, וכל חוכמת מעשה מינימאלית בתחום המורכב והמסובך הקרוי "רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל", הביא במקומן עוזרת חדשה טירונית כמותו (בנימוק של משרת אימון) את חברתו וידידתו האישית גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני כמנהלת לשכתו והעפתן משם את שתי הנשים הוותיקות והמצוינות אלינור בלקין ושרית יאיר, הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר לאחר המינוי הנכבד התברר כי המנכ"ל הזמני של רשות השידור ב- 2001 רן גלינקא לא נשבע אמונים לשידור הציבורי אלא עשה זאת לטובת הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעַסְקוּנָה הפוליטית הנמוכה שהשר רענן כהן היה מייצג נאמנה שלו. רענן כהן היה עסקן פוליטי דַל אפור במפלגת העבודה / מערך ו- שַר כושל. משרֵת חַנְפָן ו- עושה דברו של ראש הממשלה אריאל שרון.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל ז"ל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ז"ל יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט ז"ל סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולתמיד מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) ש- לָפְתּוּ אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. מוּשְחֶתֶת ו- בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור רב. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור ז"ל ההיא. נגרם לה נזק עצום מכל היבט. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. היה מדובר ב- עניין של זמן בלבד עד שֶהַשְֹרָרָה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בשגיאת המינוי, ו- בנעשה וב- מה שמתחולל כאן בתוך ארבעת כתליה של רשות השידור על שני מרכיביה העיקריים הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". מפני שהיה לא רק איש עלוב אלא גם לא מוכשר, השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים של יושרה, כנות, חוכמה, הגינות, שכל ישר, נבונות, היעדר תככים, ונאמנות לרעיון העיתונאי הטהור שנע בציר המקביל לשלטון ולעולם איננו מצטלב ונפגש עמו. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם (!).

טקסט תמונה (1) :  אביב 2002. זהו רענן כהן השַר הממונה ההוא על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, מי שמעלה במארס / אפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של המנכ"ל הזמני הטירון רן גלינקא שהוּדָח וסוּלָק מכהונתו. רן גלינקא (תא"ל מיל.) נטול כל כישרון, ידע, וניסיון של הובלה וניהול מוסד תקשורת ציבורי – ממלכתי כה מורכב משתי רשתות טלוויזיה בעברית ובערבית ושתי רשתות רדיו "קול ישראל" בעִבְרִית ובעֲרָבִית המעסיק בשורותיו יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים, נכשל כליל בתפקידו, אולם הוא לא היה איש מושחת. רן גלינקא היה איש טיפש. ראש הממשלה קיבל מייד באביב 2002 את המלצה של השַר שלו לענייני רשות השידור בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור במקום רן גלינקא. יוסף בר-אל התמנה במארס / אפריל 2002 למנכ"ל זמני של רשות השידור, וב- 2 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע הממשלתי לכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במשך תקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. אבל, בחלוף שלוש שנים הבינה אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה כי היה מדובר במינוי שגוי ו- מופרך לגמרי. כהונתו נקטעה ונגדעה. ראש הממשלה אריאל שרון החליט בעצת היועץ המשפטי שלו מֶנִי מָזוּז ובתמיכה מובהקת של סגנו השר אהוד אולמרט להעיף את יוסף בר-אל קיבינימט מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור. ובכן, מנכ"ל רשות השידור ויוסף בר-אל הודח וסולק באמת מהכֵּס הַרָם כמו קודמו רן גלינקא. רן גלינקא הודח ו- סולק באביב 2002 בשל טיפשותו. יוסף בר-אל הוּדָח וסוּלָק ב- 2 במאי 2005 בשל היותו מנכ"ל רשות שידור מושחת ונותן שוחד מסך. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה (2) : מארס / אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (3).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות שידור מושחת ונותן שוחד מסך ? האם התשובות לשלוש השאלות האלה הן חיוביות ו- חַד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן זאת שמינתה אותה לתפקיד הרם והאחראי, סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו הפעילה באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכִבְדָת מִשְקָל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוֹחַד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האָפֵל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור המסוּלָק יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם . זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוּסָרִית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, ו/או ידידוּת. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2 במאי 2005 בקול ענות חלושה נטול אקורדים. Mute. הוא פשוט הועף קיבינימט ממשרתו כ- מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. יוסף בר-אל דלף בשעתו אט – אט (כמו רבים אחרים) דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מעיתונות אמת. פוליטיקה היא פעמים רבות עסק מלוכלך מפני שהיא ניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי הבלתי מקצועי של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר ב- 2006 להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל לאגף של המושחתים ומעניקי שוחד מסך.

טקסט תמונה :  1970 – 1969. יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר, נקדימון "נקדי" רוגל, וארנון צוקרמן. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ז"ל ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים. יוזמה המנוגדת ניגוד מוחלט להמלצות – דו"ח ההוא של מנכ"ל ה- BBC סיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene בשנים 1969 – 1960). הוקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העֲרָבִית והפך ל- אקוויוולנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִבְרִית ארנון צוקרמן. (התמונה הוענקה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (4).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי ז"ל. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 95, היום), חַגַּי פִּינְסְקֶר ז"ל, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל ז"ל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר יבד"ל (בן 87, היום).

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן המוכשר ובעל יכולות (בן 87, היום) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר. בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי ז"ל הוא איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העיז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל.                ירושלים  18.11.1976                                                                                                 

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה, ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו תמיד בזיכרונו.

טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל , בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף בר- אל. יוסף בר- אל לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל שהיה מכותב על המכתב זכר גם הוא את תוכן הטקסט הברור וחד משמעי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (5).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור ההוא יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ההיא ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן ז"ל מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מלכודת פוליטית. שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם (היה כאמור מנכ"ל ה- BBC בשנים 1969 – 1960 [2], שהוגש ב- 1973 בעת ביקורו בארץ (על פי הזמנתו של שר החינוך יגאל אלון הממונה על ביצוע חוק רשות השידור) לשר החינוך יגאל אלון עצמו, ואשר פוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית לצדה של הטלוויזיה בשפה העברית. וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית , וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל . תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית. חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שוֹבָל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל . סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה חנפנית, כלהלן : "…השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית…". אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים . מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן מר יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 : "ארנון צוקרמן היה איש ישר והגון, בעל אישיות חזקה, ו- מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט. כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא הביס את יצחק לבני".

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970. היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשֵק לה (6).

השילוב הפוליטי-מקצועי טלוויזיוני ב-1993 בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך שולמית אלוני ז"ל עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל היה כמעט מיטבי ו-שונה לחלוטין מהשילוב הפוליטי-מקצועי השלילי ב-1998 של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התקשורת שלו לימור לבנת עם המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. ועוד יותר אחר לחלוטין מהשילוב הפוליטי-מקצועי השלילי בריבוע ב- 2002 של ראש הממשלה אריאל שרון ושר הַנֶפֶל האחראי על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן עם המועמד הוודאי למִשְרָת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. שום מנכ"ל של רשות השידור ז"ל ההיא לדורותיה לא הגיע לקומתו המוסרית האישית והציבורית של מוטי קירשנבאום ז"ל.

טקסט תמונה : יום שני – 29 בספטמבר 1997. אחת התמונות המתעדת שטח אפור בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, בן 58) מאחל ברכת "…דרך צלחה…" ו- נפרד מחיים יבין (מימין, בן 65) שצועד בדרך חדשה לעבר ערוץ 2 המסחרי, כדי לעשות לביתו. כ- 150 אנשים מערוץ 1 התכנסו בביתן "הגלריה הלבנה" אז ב- 29 בספטמבר 1997 כדי לחלוק כבוד ל- חיים יבין שבגיל 65 החליט להפנות עורף לשידור הציבורי כדי לבנות קן חדש בשידור המסחרי והעשיר. בעת נאום הפרידה אמר מוטי קירשנבאום למגיש הוותיק : "…חיים יבין תסתכל טוב סביבך. אנשים כאלה כפי שאתה רואה לפניך עכשיו, לא תראה בערוץ 2…". כעבור חודשים ספורים בלבד בחודש מאי של 1998 חזר חיים יבין לערוץ 1 מובס כשזנבו מקופל בין רגליו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להקביל את פניו. המתין לו מנכ"ל רשות שידור חדש – ישן בשֵם אורי פורת ז"ל. אורי פורת סילק מכס "מבט" את יורשתו של חיים יבין, גאולה אבן (אז בת 25), והושיב מחדש על הַכֵּס הישן את חיים יבין. נכון שאלה הם בדרך כלל החיים רוויי קנאה ומדון סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה, אולם במקרה הנדון היה ברור שגאולה אבן נשדדה לאור היום באופן גס, ברברי, וחסר כֵּנוּת. אותו חיים יבין שהעניק בספטמבר 1997 לגב' גאולה אבן הצעירה בת 25 את התואר "…היורשת שלי…" בטרם פנה לערוץ 2 במסחרי כדי לעשות לביתו, לא עשה ליורשתו כל חשבון ב- קיץ 1998 כששב מוּבָס לביתו היָשָן ל- ערוץ 1. הוא לא התנצל בפניה של המודחת גאולה אבן. כלל לא עלה בדעתו רעיון כזה. התנהגות לא רק לא הגונה ו- בלתי מוסרית, אלא התנהגות גרידית ועלובה. חיים יבין לא היה עוד סמל (בעיניי). הוא הפך בכוחות עצמו את עצמו בגיל 66 ל- חמדן. חיים יבין 40 שנים מבוגר מגאולה אבן היה לפתע איש מגוחך ולפחות בתחום אחד של חיינו נחשף כנעדר יושרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ספטמבר 1997. מגישת "מבט" החדשה גאולה אבן בת 25 מפגינה נאמנות מופלגת ו- מוחלטת לחיים יבין שנוטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחוֹבֵר לערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. מששָב לכור מחצבתו לערוץ 1 בקיץ 1998 כשזנבו מקופל בין רגליו, לא גמל לה חיים יבין באותה הדרך. הוא תבע לעצמו בחזרה את ליטרת הבשר וביקש לשוב לכס "מבט" שהיה פעם נחלתו הבלעדית עליו ישבה עכשיו יורשתו גאולה אבן. זאת הייתה השתלשלות העניינים, כלהלן.  

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 150 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל ל- גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של הזמר הנפלא יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי ההוא הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, היה מר כרמל לוצאטי צעיר הכתבים בחטיבת החדשות תחת ניהולו של רפיק חלבי (יו"ר מועצת דליית אל כרמל היום). בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו 35 (שלושים וחמש) שנים. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עבד לאחר מכן בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם וקודם לכן חַיִים יָבִין, ואותו חיים יבין הוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אוּרִי שִנְעַר". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל חטיבת הספורט הוזמנתי בתאריך ההוא לפני 21 שנים ב- 29 בספטמבר 1997 ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית. כך אמר חיים יבין בגִיל קבל עם ועדה : "…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זָחוּח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "…למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה… !". גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת באותם הימים עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת המסורת שהנחיל בסביבת מיקרופון והמסך ואת מורשתו המקצועית. היא רחשה לו כבוד. הוא חיים יבין הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה, ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (בן 65, בתמונה) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25, בתמונה) יורשתו על כֵּס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל. גאולה אבן הודחה בצורה מכוערת ובאופן לא הגון. אני חושב שעד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ, עם חיים יבין. היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- שני עשורים של שנים. גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה את השידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אָב מבִּתּוֹ ו/או בַּת מאָבִיה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון באשר הם, רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חֲבֵרוּת, ידידות, או כל בְּרִית אָחִים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב תאגיד "כאן 11" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 13). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ בתמימות, בתום לב, וביושרה מוחלטת, כלהלן : "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרְקָע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות, חיים, להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט". הנה היא.

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים ועוד ארבע שנים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. התמונה לעיל מצביעה על Split Screen היסטורי (!). גאולה אבן (אישיות טלוויזיונית משכמה ומעלה) מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לפתע לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשזנבו מקופל בין רגליו, ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו ושכח את כל הטקסטים שהרעיף עליה ב- 29 בספטמבר 1997 בבניין "הגלריה הלבנה" בירושלים. לפתע נשכחו דברי השבח ההם אותם אמר כ- האי לישנא רק לפני חודשים ספורים בטרם נטש את ערוץ 1 וחבר לערוץ 2 כדי לעשות לביתו, "…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!". איזה אני אחזיק לך אצבעות ואיזה נעליים. חיים יבין שכח לפתע את ברכתו ההיא ליורשתו גאולה אבן וחמד את כיסאה. ברור שהיה מדובר במעשה חתרני, גרידי, אנטי קולגיאלי, מכוער, ורחוק ממינימום של נאמנות מינימלית. ככה לא מתנהגים. מאז גאולה אבן (היום גאולה אבן – סער) איננה מדברת אִתּוֹ. בצדק. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כלל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה ה- חמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 89) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 53 שנים. חיים יבין (בן 36, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ההיא לפני 24 שנים ופנה לחיים יבין ואמר לו, כלהלן : "כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל,, "…נכון, נכון…" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשיי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר…

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65 (מימין). מוטי קירשנבאום ז"ל בלשונו המיוחדת בֵּירָךְ וגם הזהיר אתת האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה  : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרןן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני 24 (עשרים וארבע) שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כֵּס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת בבית "הגלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות שלו רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. הם נכנעו ו- וויתרו. מנהיגות דגולה לא הייתה כאן. יאיר שטרן ורפיק חלבי הצטיירו כמנהלים שחוחים נמוכי קומה. היי רגע אחד. מה היה להם כל כך קשה לומר לחיים יבין ששב לשידור הציבורי כשזנבו מקופל בין רגליו, "…שב בשקט…עכשיו גאולה אבן היא המגישה הראשית שלנו…". אולם שני המנהלים הפחדנים והחששנים שתקו.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה אז את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ לחייםם יבין, כהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- "Back Announcement" המפורסם שלוֹ, וכה השיב ליורשתו : "תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כֵּס "מבט" : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נֶצַח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל. חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 בלעדיו. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוֹק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית ההיא בהשתתפותו והגשתו, "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשלל ספורטאי – מתעמל על המִרְקָע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של גְאוּלָה אֶבֶן. "נבחרה לי יורשת מצוינת", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

ההיסטוריה סבה על צירה והעניקה לגאולה אבן בחלוף שני עשורים של שנים ב- 15 במאי 2017 הזדמנות נוספת. חיים יבין כבר לא היה בסביבה. השדרנית ומגישת הטלוויזיה המצוינת גאולה אבן – סער ורשת השידור הציבורי "כָּאן" (תאגיד השידור הציבורי הישראלי החדש) עלו בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלווה בתקוות רבות ל- "אוויר" של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל. הטלוויזיה היא אומנם Media וויזואלית, אף על פי כן קריין אנונימי הצטרף למלאכת הזיהוי של תמונת ה- Video, ופרסם והדגיש את שמה של המגישה ושֵם מהדורת החדשות שלה, "חדשות הערב עם גאולה אבן – סער", עבור ציבור הצופים של "כָּאן". מדובר במהלך קוֹלִי אינפורמטיבי שחופף את מהלך הזיהוי הקוֹלִי של חיים טופול בערוץ 10 מי שהדגיש והודיע בעבר לצופי ערוץ 10 כי את מהדורת החדשות המרכזית שעולה עכשיו לאוויר תגיש תמר איש שלום ו/או טלי מורנו. אין זה סוד כי Video ללא Audio – שווה הרבה פחות. מיליוני אזרחים במדינת ישראל ואנוכי בתוכם הענקנו להנהלת ועובדי "כָּאן" את ברכת הדרך. בהצלחה רבתי (!). היה מדהים עבורי להיווכח שוב כיצד ההיסטוריה המתעתעת סובבת על צירה. ב- קיץ 1998 הודחה גאולה אבן (אז בת 26) מי שהייתה המגישה הראשית, המצוינת, והצעירה ביותר אז של "מבט" בערוץ 1 ז"ל – מהכֵּס, במהלך תככני בלתי מקובל ובלתי מתקבל על הדעת, שנעשה ע"י מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל, בעבור ולטובת חיים יבין (אז בן 66), שחזר לערוץ 1 מחברת "קֶשֶת" של ערוץ 2 המסחרי כשזנבו מקופל בין רגליו. חיים יבין נטש בספטמבר 1997 את ערוץ 1 הציבורי בדרכו לעשות לביתו בחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 המסחרי שהמנכ"ל שלה היה דאז אוּרִי שִנְעָר. במסיבת פרידה גדולה ורבת משתתפים שארגנה עבורו חטיבת החדשות של ערוץ 1 (כ- 150 אנשים ביניהם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי) שנערכה ב- "גלריה הלבנה" בירושלים הכריז חיים יבין על גאולה אבן כ- "יוֹרֶשֶת שֶלוֹ" בהגשת "מבט". ההחלטה להציב בספטמבר 1997 אשת טלוויזיה כה צעירה בת 25 כמגישה ראשית ובלבדית של "מבט" הייתה מהלך טלוויזיוני סנסציוני (!) של הגברדיה המשולשת ההיא מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן + מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כאמור בקיץ 1998 שָב חיים יבין ה- מוחלש ונטול הִילָה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת מי שהחליף בתפקיד את מוטי קירשנבאום האפריל 1998 מיהר להדיח את גְאוּלָה אֶבֶן מכֵּס "מבט" ולהושיב עליו מחדש את חיים יבין. היה מדובר בעסק מכור ועלוב.

בחלוף שני עשורים נעשה במידה רבה צֶדֶק פּוֹאֶטִי. יום שני ההוא של ה- 15 במאי 2017 זכור היטב מפני ש- גאולה אבן – סער (בת 46) שבה וחזרה לקדמת הבימה, פסעה לעבר אחד מחלונות הראווה הראשיים של תעשיית הטלוויזיה בארץ, והתיישבה על כֵּס המגישה הראשית (הבלבדית) של מהדורות חדשות הערב של תאגיד "כאן" 11. היא גאולה אבו – סער הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית הראשונה של "חדשות הערב" של "כאן". בפתח דבריה הצהירה אז ב- 15 במאי 2017 המגישה הראשית גאולה אבן – סער הצהרה עיתונאית חשובה ביותר, כלהלן : "ערב טוב ושלום רב לכם, בשעה טובה אנחנו כאן מקבלים לידינו את פיקדון השידור הציבורי. נעשה כמיטב יכולתנו להביא לכם שידור ציבורי ראוי, חזק, ללא מורא וללא משוא פנים תוך תחושת אחריות. אנחנו נחתור לאמת, ניצמד לעובדות, ונשאל את השאלות הקשות, ובעיקר נשדר את זכותכם לדעת". מדובר בהבטחת קוֹדֶש כבדת משקל. 

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום ז"ל (מימין) ממתין לתורו לקבל את הפרס היקר שמעניקה מדינת ישראל לבניה. פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת הוענק ב- 1976 למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה "ניקוי ראש" ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. יושב משמאל, הרב אליעזר יהודה וולדנברג חתן פרס ישראל לספרות תּוֹרָנִית. יושב במרכז, יוסף רוֹם חתן פרס ישראל לטכנולוגיה והנדסה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מגיש "מבט" חיים יבין (מימין) מבקר את מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) על הסט של "ניקוי ראש". בתווך, השחקן טוביה צפיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. נשיא המדינה אפרים קציר (יושב) ושר החינוך אהרון ידלין (עומד) מעניקים את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה הטלוויזיונית "ניקוי ראש" ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי).   

טקסט תמונה : יוני 1993. ימי הזוהר והתקווה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל משמאל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל בתווך, ממנים את יאיר שטרן מימין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1996. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל, אומר ו- מַרְצֶה אֶת מִשְנָתוֹ. אלה היו הימים ההם בסופו של חודש מאי 1996, כשיו"ר הליכוד בנימין נתניהו כבש את כס ראשות הממשלה והסיר ממנו את כיתרו של שמעון פרס (יורשו של יצחק רבין ז"ל), בעוד שרת התקשורת העתידית שלו הפוליטיקאית הנחותה לימור ליבנת משמיעה בראשי חוצות את הצהרתה המתגרה, החתרנית, המפלגת, ורווייה פרובוקציה : "…ש- מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו…". בתגובה כינס מוטי קירשנבאום בחצר האחורית של הטלוויזיה הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים, ברחבת ניידות השידור, את ציבור עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", וכה אמר להם : "…אנחנו נמשיך לעשות את עבודתנו העיתונאית הכנה, באומץ, ביושרה, ללא מורא וללא משוא פנים…". מוטי קירשנבאום היה מנהיג אמיץ לב מלידה ורווי ביושרה. הוא היה מבניה הבכירים והנבחרים של האומה הישראלית לדורותיה. Leader of the people. משכמו ומעלה, גָבוֹה מכל העם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אישיותו הייחודית, הרחבה, והעמוקה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל על כל מרכיביה ועל שלושת ממדיה, אדם של יושרה, מוסר, ודרך ארץ – הכריחה אותי לבור מוֹץ מבָּר ולהקדיש לו כמה מהסלוגנים הר"מ, שאמר, הגה, ושנה אותם בהזדמנויות שונות בפרקי חייו. מפני שהיה איש ישר והגון ובעל מוסר ודרך ארץ, היה מוטי קירשנבאום רשאי להביע את דעתו הנחרצת אודות השקרנים והצבועים. אני מעלה אותם ל- "אוויר" לזכרו בטרם העיסוק שלי שוב ביוסף בר-אל ויוני בן מנחם ובקבוצת העיתונאים האופורטוניסטיים בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שפילסה להם, ליוסף בר-אל ויוני בן מנחם את הדרך.

עוד לא מאוחר ללמוד ו-לזכור. טרם הגיע העֵת לשכוח את הַצִיטוּטִים-צִיווּיִים ההם הנוגעים לטיב ואיכות חיינו הפרטיים והציבוריים של כולנו, גם אלה הנוגעים ונגעו לאותה שגרת חיינו ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ וברשות השידור, כלהלן : 

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר). 

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ציטוט : "הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת". (אנדרה ז'יד).

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה (7).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ז"ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969), רק יותר נחוש ו- עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל 2005 – 2001 של שני המנכ"לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ"ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו"חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

טקסט תמונה : שנות האופל ההן של 2005 – 2002 מבליטות את נוכחותו של מנכ"ל רשות השידור, איש מגוחך ומופרך בשם יוסף בר-אל. בתום שלוש שנות כהונה הוא מודח ומסולק. ראש ולענה. הפוליטיזציה הסרטנית מחלחלת במהירות לעורקיו של שידור הציבורי בישראל. זה לא היה כל כך מזמן. מאז ימי חשרת האוֹפֶל בשנים 2005 – 2001 הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר בור שחור. ב- 2005 מדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ומסלקת אותו מהכֵּס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט ב- 23 באפריל 2018). (לע"מ תמורת תשלום).

בעוד חברי הוועד המנהל הבכירים של רשות השידור בימים ההם פרופסור דן כספי, פרופסור יוסי דאהן, וגם ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור, אלה שראו את ניצני השחיתות בראשית עידן המנכ"ל יוסף בר-אל, מכתתים רגליהם ביאושו ואז ופשוט קמים, הולכים, ועוזבים את מוסד הביקורת שבו הם עובדים, מפרסם יוסף "טומי" לפיד ז"ל אמירה סקסיסטית לטובתו של יוסף בר-אל. מדובר מדובר בעֵדוּת אֶמֶת שהיא שיא הצחוק ובטרגדיה שלצִדָה. יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כ- "אִישִיוּת חִיוּנִית שאֵין בִּלְתָּה" (!) כדי לנהל את רשות השידור. אילו "וועדת רְבִיבִי" בראשותו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת וקמילת השידור הציבורי בישראל. לא רק "וועדת רביבי" הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ"ל רשות השידור בעבר (בשנים 1984 – 1979) יוסף "טומי" לפיד ז"ל יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 ברדיו גלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות : "…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ"ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד ז"ל בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. יוסף "טומי" לפיד סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas), וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  למכוערים.                                          

טקסט מסמך : טקסט מדהים (!). הצהרתו הבוטה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ברדיו גלי צה"ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "…יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם…". יוסף "טומי" לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד ז"ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ"ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית שלפיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. (לע"מ תמורת תשלום).

ובכן, בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007. דן שילון חיווה בשעתו את דעתו שלו על יוסף בר-אל כלהלן : "…יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך…". השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 במאה הקודמת בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו, כלהלן : "…כדי להכשיר מינוי פוליטי, צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת", אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים…", והוסיף, "…וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות…". אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

ישראל היא במידה רבה מדינת פארטאץ' ולסירוגין גם מדינת חוק וסדר, אבל רק כשמתחשק לה (8).

24 באוקטובר 2002. צעדי מחאה חריפים ודרסטיים של ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה במליאת רשות השידור נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אינם צולחים. היא מתפטרת ממליאת רשות השידור ושולחת מכתב אישי מנומק לראש הממשלה אריאל שרון מדוע היא עוזבת את תפקידה הציבורי (בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל).

ד"ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם לגמרי מנוכחותה של ד"ר יהודית אורבך. בכך פיתח והוסיף תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד"ר יהודית אורבך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים ד"ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד"ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי".  ד"ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י"ח בחשוון תשס"ג

לכבוד : כבוד רוה"מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ"ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל מי שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן ב- 2002.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד"ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב' נילי יונתן – כרמל ז"ל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

אף על פי כן ולמרות הכל, חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. כנגד כל הסיכויים. אין ספק בכך. "Come back" בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 הזניח של רשות השידור, צָבָר הערוץ הנ"ל רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 של רשות השידור נַע באופן שיטתי לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו, מישהו בשם יוסף בר-אל. ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ"לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993) ואחריו אורי פורת ז"ל (2001 – 1993) בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג האפסית שהפכה לקֶלֶס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002. דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור. דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00 מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודַלוּתוֹ הכלומניקית של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה ההוא על רשות השידור ההיא רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005. הוא הודח מ- מִשְרָתוֹ הַרָמָה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק בשנים 1993 – 1990, יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה. יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר. אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול. לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע. מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם עושי דברם. מעשיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המופרך של רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט. בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי. אוּלָם…ויש כאן "אוּלָם גדול וגם תמיהה לא קטנה", כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי.

בתוך הַכֵּאוֹס הגדול של הימים ההם ב- 2005 הייתה חסרה עדותו והסברו של יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור העסקן הפוליטי נחמן שי (היום ח"כ במפלגת המחנה הציוני) אלו נימוקים האיצו בו ובשאר חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור להרים בהצבעה ההיא את יד ימינם ו- לתמוך תמיכה כה מסיבית במינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור" בנימוק של, "יוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו". מדהים ומופרך לגמרי אולם זה קרה והתרחש. (הערה אישית שלי : פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן היו שני האנשים היחידים בוועד המנהל ובמליאה שהרימו את ידם נגד המינוי). מר נחמן שי הוא עסקן פוליטי רשלן ו- מגוחך, ולא חשוב, אולם עדותו מסקרנת משום שהוא מעיד על עצמו שהוא נקי כפיים ואיש מצפון. לא נשמעה ב- 2005 עדותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של הרשות אלון אלרואי, שניהם ממעריצי בנימין נתניהו וגם מעריצי יוסף בר-אל. חשוב לשמוע את חוות דעתם של השניים הנ"ל אודות האיש שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 והודח וסולק ממנה בבושת פנים ב- 2005 באשמת שחיתות ושימוש בשוחד מסך. חסרה עדותו של יוסף "יוסי" משולם נאמנו ומעריצו של יוסף בר-אל ומי ששימש אצלו בעידן שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה וגם מנהל חטיבת התוכניות. חסרה אז גם עדותו של מנהל הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן (התמנה לתפקיד הרם ב- 9 בנובמבר 2003) בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. חסרה גם עדותם של עוד כמה אישים ברמה של מנהלים ועורכים בחטיבת החדשות בערוץ 1 שהצהירו עם מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד המנכ"ל, "…סוף כל סוף יש מנהל מוצלח לרשות השידור שאפשר לסמוך עליו…". שמעתי זאת במו אוזניי באביב 2002 מפיו של אליעזר "גייזר" יערי. הוא היה הראשון שאמר לי זאת תריסר שנים קודם לכן ביולי 1990 לאחר שיוסף בר-אל זכה ונבחר כדין במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. וכה שח לי בהערצה מנהל חטיבת התוכניות דאז, בזאת הלשון : "סוף כל סוף יש מנהל רציני לטלוויזיה הישראלית הציבורית". מנכ"ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם (2014 – 2011) ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץי אם כך אינם מייסדי השושלת. הם ממשיכיה. ויש להוסיף : אותה הממשלה שהצניחה אז את אותו נחמן שי (היה אז חבר במפלגת העבודה) לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור היא גם זאת שהעיפה אותו משם, ומינתה במקומו לתפקיד הציבורי האחראי רשלן ועסקן פוליטי אפרורי אחר בשם אברהם נתן איש הליכוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל התעשתה ב- 2 במאי 2005 והבינה כי היה מדובר בהפקדה מופרכת. היא הדיחה וסילקה לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרָם בגין האשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל פעיל ומכהן. יוסף בר-אל הודח לעד לפינה אפלולית בירכתי דברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי ז"ל הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יוֹשְרָתּוֹ, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך". הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן, ד"ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו"ד ראובן שלום, גב' נִילִי כרמל – יונתן ז"ל (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל), גב' יעלה גרנות, ד"ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב' אמונה אלון, משה  איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו"ד נועם גרסל, עו"ד יאיר זלמנוביץ', יחזקאל זכאי, אביהו מדינה, עו"ד – ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדה המאשרת מינויים בכירים בשירות הציבורי בראשות השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית הזאת לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר וניצח. 

גברדיית הניהול הוותיקה של רדיו "קול ישראל" ורשות השידור מאז ראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת.

חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967, והמנכ"ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאיי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח"כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פִּנְכָה.  

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ"ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ"ל רדיו "קול ישראל". במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ"ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע"י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו"ם. ב- 1970 מונה ל מנכ"ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג'לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו "קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (באדיבות איתמר גבתון בנו של חנוך גבתון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור היא רשת שידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי. המנכ"ל הראשון שלה היה חנוך גבתון. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה ובתפעול רדיו "קול ישראל" בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ"ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ"ל כושל ובלתי מוצלח של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע"ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מאז חודש יולי של שנת 2014 ועד חודש מאי 2017 פעלה רשות השידור תחת עול של צו פירוק ותחת מעמסה של כונס נכסים פרופסור דוד האן. במאי 2017 הוקם ומוסד תאגיד השידור "כאן" על הריסותיה וחורבותיה של רשות השידור ז"ל ההיא. 

טקסט תמונה : 1971. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה", שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ"ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם ז"ל (נפטר לפני זמן מה בגיל 93. היה חבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ו- שימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי כלהלן : "גם אני הערצתי את שמואל אלמוג. היה במה להעריץ אותו". שמואל אלמוג ז"ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 997. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שהונחה על צווארו של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב-2005, ודקרה אותו, והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם בשנת 2014 וציוותה עליו, "…לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…". פוסט מס' 997 (כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי).

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח וסולק מתפקידו הרם ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה-אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

תזכורת נצח : הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (הודח וסולק ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. בכך יש לעיתונאי רשות השידור תפקיד מכריע וחזון גדול.

אלו הם ארבעת חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון  ב-משאבי אנוש של רשות השידור.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ"ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו"ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה. 

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה רוּן אָרְלֶדְג' את הסלוגן "When you have the rights – you have the show". לכן היה פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגות העַל בכדורגל ובכדורסל שידרו בעבר מאיר איינשטיין ז"ל ו/או יורם ארבל, ו/או אורי לוי, ו/או רמי ווייץ – יבדלו כולם לחיים ארוכים. תמצית העניין היה להבטיח שרַק אתה כנציג רשת השידור שלך תחזיק (ולא יריביך) בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע הפופולארי והמסקרן ובזכות הבלבדית להעביר את המֵידָע אודותיו לצופיך. צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור שמופנה אליו ורק אח"כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך שמספר את סיפורם של האירועים הבלבדיים שהם שלך בלבד (!).

אולם החוק החמישי הבלתי כתוב בתעשייה הזאת הוא החשוב ביותר : מאמציך הכֵּנִים יהיו לשווא אם לא תצליח לשכנע את הבוסים ואת ההנהלה שלך שאתה צודק בשיקולי התוכן, העיתונאיים, והכלכליים ושההיגיון שלך – חכם והגיוני (!). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתו אותה הממשלה ו- אותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 997. שום רשות שידור ציבורית בת חורין בשום מקום בעולם לא קיבלה את עצמאותה על מגש של כסף. על אף שמדינות חופשיות ודמוקרטיות בעולם ניהלו ו-הקימו את השידור הציבורי שלהן מבראשית ומעָפָר, תמיד ניסו הממשלות לדורותיהן בכל רחבי הגלובוס לתחוב יד ורגל בתכנון לוחות השידורים וביקשו להותיר שָם את טביעות אצבעותיהן. גם במדינת ישראל. פוסט מס' 997. הועלה לאוויר בשבת – 3 ביולי 2021. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

הכתובת הייתה חקוקה על הקיר כבר 16 (שֵש עשרה) שנים. זה היה רק עניין של זמן. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ"ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדה נוספת לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה לא פחות מ- מעשה נבלה בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו- מַנְכָּלוּת רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל. מסמך מינויו הפוליטי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימת שולו מזכיר הממשלה מר גדעון סהר נותר ו- נשמר לדיראון עולם.

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמעט כל עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" חזו באביב וקיץ 2002 במינוי המופרך והנפשע, הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והחרישו. העיתונאים האלה שהיו אמורים להיות זקופי קומה השליכו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני לנוכח ההפקדה הנפשעת, המטומטמת, והמופרכת הזאת. מרבית עיתונאי רשות השידור קיבלו את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור כדָבָר מובן מאליו, והסכינו עם סביבתו. כמעט כולם שתקו שָם. ב- 2 במאי 2005 התעוררה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון, והבינו את גודל הטעות ואת שגיאת המינוי הבלתי מתקבל על הדעת של יוסף בר-אל למשרה הרָמָה שלוש שנים קודם לכן. ממשלת ישראל הדיחה וסילקה אותו לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה באשמת שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב מלחך פּנְכָה. באותם הימים העלובים ההם של 2002 עם הפקדתו ו- הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, התרחשה רעידת אדמה והחלה הספירה לאחור. היא הסתיימה ב- 9 במאי 2017.

…Ooops. רענן כהן השר הממונה ההוא על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, ממנה באוקטובר 2001 את תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם שהתפוטר אורי פורת. ראש הממשלה אריאל שרון מברך על המינוי.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף ו- מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור הזמני בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כרבע שנה, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סוּלָק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העֵת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר שהנהיג בתקופת שִלטונו.

מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה בסופו של דבר לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. יוסף בר-אל השריש בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" פגמים תכניתיים, פוליטיים, ומוסריים חמורים וקשים מנשוא, ביניהם שחיתות, שוחד מסך, נפוטיזם, והצבת נאמניו הבלתי מוכשרים בעמדות מפתח, שהפכו לנזקים בלתי ניתנים לתיקון. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על המתחולל בין כתלי רשות השידור אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית – פוליטית של יוסף בר-אל מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות העיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז לא אִפְשֵרוּ לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה תגובות רבות וסיקור רחב וענֵף בעיתונות שהצדיקו את ההדחה מחויבת המציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו. יוסף בר-אל הודח באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם. הדו"ח המפרט את ההאשמות נגד יוסף בר-אל בגינן הודח מצוי על מדפי ארכיון הממשלה.

הדחתו המאוחרת של יוסף בר-אל אולם ההיסטורית, הולידה את המסקנה ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי – חברתי ו/או מסחרי, ו/או צבאי – ביטחוני איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של אותו יוסף בר-אל ההוא. הכרתי בימי חלדי גם בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובחו"ל אין סוף אופורטוניסטים עלובים מלחכי פִּנְכָה. יוסף בר-אל ניצב בראש הרשימה. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא ובראשם יו"ר וועד מנהל חלש ועלוב בשם נחמן שי (היום ח"כ ב- "מחנה הציוני"), ידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר כישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור כ- "האחד שאין בלתו". מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, נפוטיזם, שוחד מסך, הקפת הממשל באנשים לא מוכשרים כמו המושל הראשי (יוסף בר-אל) עצמו, ובסופו של דבר התרפסות והתחנפות בפני שלטון שמביאה לחציית הקו המקביל של העיתונאות והעיתונות את הקו המקביל של הממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור העיתונאי הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר במוסד ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעַד.

השַר ההוא, האיש הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן אָץ – רָץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא לדלות ו- להעלות  מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר ולא נבון בצורה מעוררת תמיהה מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מִצְעַד הַאִיוֶולֶת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבים מנגד, מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המַדְמֵנָה שלהם כאילו אין הדָבָר נוגע להם, אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

לוחות זמנים :

מארס / אפריל 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ממנה את יוסף בר-אל המופרך למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של רן גלינקא מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם, שהוּדָח. עיתונאי רשות השידור בולעים מים ושותקים. הם מסרבים לעלות על הבריקדות.

2 ביוני 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מעניקה ליוסף בר-אל המופרך מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד ה- 2 ביוני 2007. מתחילה ההתמוטטות הבלתי נמנעת של השידור הציבורי. עמודי התווך קורסים בזה אחר זה. עיתונאי רשות השידור מחרישים ומסרבים להתייצב מול השלטון הכושל.

2 במאי 2005 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה ומסלקת את יוסף בר-אל מתפקידו הרם. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. מעט מידי ומאוחר מידי. לרשות השידור על כל מרכיביה נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. הקריסה נמשכת. העיתונאים מתקפלים ו- שותקים.

2011 : ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ממנה את איש הַנֶפֶל יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. עיתונאי רשות השידור ממשיכים להתכנס בתוך המדמנה שלהם כאילו מדובר בבועה סטרילית, ו- כאילו להם לא יקרה דבר. הם שוב שותקים נוכח המינויים המופרכים.

הגיע קיץ 2014 : ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת גלעד ארדן מחוקקים את חוק סגירת רשות השידור והוצאת צַו פירוק, וממנים את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים שלה. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם פלוס עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ פלוס אמיר גילת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מודחים ומסולקים מתפקידיהם. 

9 במאי 2017 : ה- כנ"ר (כונס הנכסים הרשמי) פרופסור דוד האן מודיע על סגירתה הסופית של רשות השידור ההיא כפי שהכרנו אותה מאז 1968. היא חדלה להתקיים. על חורבותיה קם תאגיד "כאן 11". מאות רבות של עובדים וותיקים בעלי משפחות נשלחים לאלתר הביתה. 

תזכורת 1 : 26 באפריל 2002. נקודת השפל הנמוכה ביותר ושיא הזוהמה של מדמנת השידור הציבורי. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון מדיחים במארס / אפריל 2002 את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא מנכ"ל וממנים במקומו לתפקיד הרם מנכ"ל רשות שידור זמני אחר בשם יוסף בר-אל. אריאל שרון ורענן כהן שולפים את יוסף בר-אל מירכתי האוב של ערוץ 33 של רשות השידור שמניב רייטינג נפל יומי בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב ומציבים אותו בקדמת השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד החדש יוסף בר-אל גומל להם בהצהרת אמונים חסרת תקדים בעליבותה וכיעורה, ו- מכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" בפני העיתונאית שרי מקובר כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". אמפליטודה שלא נשמעה כמותה מעולם בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל (!). עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ממלאים פיהם ושותקים (לרבות אבותיו ומייסדיו של השידור הציבורי הישן ההוא חיים יבין + מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב + יעקב אחימאיר).

 יום שישי-26 באפריל 2002. כותרת ראשית שמפרסמת העיתונאית שרי מקובר בעיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מי שנועד לתפוס את מקומו של המנכ"ל המודח לפניו רן גלינקא מודיע לעיתונאית "מעריב" שָרִי מַקוֹבֶר ומספר לה כלהלן : "…אלוהים קרא לי, ואמר לי, ג'וֹ סיים את המשימה שלך…". לקרוא מבלי להסיר עיניים ולא להאמין, וגם לא לשכוח.  

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא שוב מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : יום שישי – 26 באפריל 2002. לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ולעולם לא לשכוח (!). העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

יוסף בר-אל היה משרת השלטון כפי שהצהיר בפרהסיה עם מינויו. מדובר באיש עלוב לא רק נטול יֶדָע אלא גם לא חָכָם, חסר כישרון, ולא מבריק. מנכ"ל רשות השידור המיועד הזה שקוראים לו יוסף בר-אל מאיֵיש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות הבלתי נמנעת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל התקווה של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. רשות השידור צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו של יוסף בר-אל לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1". איש מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" למעט מר איתי לנדסברג וגב' וורד ברמן לא תמך בי. נותרתי בודד במערכה. עיתונאי רשות השידור טמנו ראשם בחול והתחפרו במדמנה שלהם.

על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת  כלי נשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. זה מה שאנוכי עשיתי ב- 2002. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי ייבדלו שלושתם לחיים ארוכים, ו-מוטי קירשנבאום ז"ל דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו ראשית המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בתארין המצוין לעיל, ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה קרה בערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. בחרתי להשתמש בהיגיון מתמטי. מתמטיקה אינך יכול לזייף. בכתב ידי בעמוד הראשון של המסמך שמופיע במקור ו- שנשלח אליו אל המנכ"ל המיועד הוודאי הבא של רשות השידור יוסף בר-אל אמרתי לו באופן אישי כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שַי ושאר חברי מליאת רשות השידור הרימו ללא בושה את ידם בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" ו- הותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. מדהים שאותו נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותה התקופה ההיא, חזר שוב על המנטרה המפוקפקת, "…שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו…", והיה הראשון להתעקש ולתמוך במינוי העלוב. יוסף בר-אל היָרוּד והעָלוּב הודח בסופו של דבר מהכס הרָם, זה מחַד. מאִידָך, נחמן שי ייזכר לתמיד כ- יו"ר של רשת שידור מקצועית שהפך את עצמו בכוחות עצמו וביודעין ל- פוליטיקאי – עסקנצ'יק קטן ו- חנפן במקום להיות יו"ר כן ו- בעל יושרה שנחוש להוביל את השידור הציבורי קדימה למקום המיועד לו. נחמן שי נחשף כאדם רדוד ונמוך שחתם סופית ב- 2002 את שמו על תזת המשוואה המתמטית הגורסת כי אנשים עלובים מפיקים תוצאות עלובות. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל העלוב לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002, היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. לא חלף זמן רב ובאוקטובר 2002 העיף ראש הממשלה אריאל שרון גם את אותו ה- יו"ר העסקן החנפן שעונה לשֵם נחמן שי, אדם נטול כבוד אישי וכבוד מקצועי, ומינה תחתיו יו"ר חדש לוועד המנהל של רשות השידור, מישהו ליכודניק, אברהם נתן. 

הייתי בודד במאבקי ההוא אולם לא לגמרי לגמרי לבד. חלפו מאז 16 שנים אולם לעולם לא אשכח את מכתב התמיכה שכתב לי מר איתי לנדסברג ב- 27 במאי 2002.

 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי מר איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אליי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי והמורים הראשיים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עסק עלוב. ב- 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

תזכורת. טקסט מסמך לקרוא ולא לשכוח : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם . באדיבות עיתון "הארץ". (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. (באדיבות העיתון "מעריב"). (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בארגון, הפקה, כלכלה טלוויזיונית, ובעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי ברמה ירודה מגוחכת (אך נושא באחריות ראשית של עורך עליון של כל מִשְדָּרֵי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל"), היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה ברמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל 7 אנשי הוועד המנהל של רשות השידור (בראשות היו"ר שלהם נחמן שי) ו- 24 חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "…שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ…". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2017 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס "רוש ולענה" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884.

שמו המלא של הספר "רוש ולענה" הוא כלהלן : 

רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל".

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע"י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "העיר", ו- "כל העיר") מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.

מדהים יותר מהצהרות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" הייתה העובדה כי המוני עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה על פי תפישת עולמי ריאיון של קָלוֹן, בו מכר מנכ"ל רשות השידור את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה, שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבור אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור בתום שלוש שנים כי המינוי היה מופרך מיסודו והדיחו מכיסאו. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה.

הערה : באדיבות העיתון "מעריב".

[1] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך יום שישי – 26 באפריל 2002

[2] ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002.

יום שישי-3 במאי 2002. הריאיון העיתונאי המזהיר המלא שערך דן שילון בעיתון "מעריב" עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) בנושא מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון.

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא שוּב מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח  (1) : "מעריב". 2002. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא שוב מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח (2) : "מעריב" 2002. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

היסטוריה פוליטית רחוקה של השידור הציבורי.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית".  גב' גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

תזכורת וויזואלית: ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד. האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – אמורים לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ׁארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ"ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד"ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך כ- קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"Something is rotten in the state of Dennmark", אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה' סיוון תשס"ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005-2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ"לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע"י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב-2014 בעידן מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם מוכנסת גווייתו של השידור הציבורי וארון קבורה. יוני בן מנחם עצמו ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת מודחים ומסולקים ע"י המנכ"ל החדש יונה וויזנטל בחסות הכנ"ר פרופסור דוד האן. ב-9 במאי 2017 נקבר השידור הציבורי ז"ל הישן. ב-15 במאי 2017 הוקמה לשידור הציבורי ז"ל ההוא מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש "כאן 11" בראשות המנכ"ל החדש אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יוֹמָנִי. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא"ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ"ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ"ל המודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון הוא "דָפוּק" (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו"ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו"ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, "דָפוּק". כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ"ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ"ל רשות שידור מודח, נמנה יו"ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק, "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל.

לזכור ולא לשכוח : בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ"ל, "…כי אפילו נחמן שי יו"ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ…", שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוֹחַד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעמם היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח מהכס הרם ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע"י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת של היועץ המשפטי של הממשלה מר מֶנִי מַזוּז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי "מוטי" שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ"ל ה- 10 ברשימת המנכ"לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות מוראליות ו- מוּסָר של  שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות כמה שנים מחייו בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ"ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכֵּס הרָם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו "קול ישראל" ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע"י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד.

זה נכון ש-רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל "אריק" שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל "אָרִיק" שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ"לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ב- 2 בחודש יוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו"ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי". תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ"ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד המופרך לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001.

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ"לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ"ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!). השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה הודפת את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גרוגי" גם לאחר תום ספירת 10. "…רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש המלט לאוזנה של אוֹפֶלְיָה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה : "בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין' אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעתתת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008. רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

אשנה ואומר פעם נוספת : כפיפותה של רשות השידור, ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בשנים 2005 – 2001 לדרג הפוליטי הייתה קיצונית. זה אפילו לא היה סוד. זה נעשה בפרהסיה ע"י מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף בר-אל. מהמקפצה. על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשָרְבֵּב עכשיו ב- 2018 / 2017 מילות ודמעות צער באיחור של שנים.

שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל (ואחריו בימי יוני בן מנחם). מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי יָרוּד ו- רָדוּד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

טקסט מסמך : "מעריב". 2002. (באדיבות "מעריב"). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. היה ברור כי המנכ"ל העלוב שלה יוסף בר-אל מוביל אותה אל עברי פי פחת. לאבדון. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 ובראשם מנהל רפיק חלבי וגם שני הוותיקים חיים יבין ויעקב אחימאיר מילאו פיהם מים ושתקו לנוכח המתרחש. עכשיו בחודשו של מאי 2017 כולם נזכרים שם להזיל דמעות. הרוצה ביושרה ו- עצמאות טהורה ייכון לקחת את הנשק בידיו.

אנוכי שב לבלגן התקשורתי ולאי הסדר הפוליטי בו הייתה שרויה רשות השידור ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יוֹמָן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וארגון ו- ניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו. באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו, השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". סילוקו של רן גלינקא מתפקידו כמנכ"ל זמני של רשות השידור היה הכרחי ומוצדק מן היבטי הארגון, השליטה, העריכה, והמנהיגות. רן גלינקא היה איש בלתי מוכשר בצורה קיצונית. גם הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל היו הכרחיים ומוצדקים ביותר גם אם התבצעו באיחור רב. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור עלוב הוּדַח מהכֵּס הרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם עשיר נטול חשבון.

לפני עשרים ושלוש שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר". יולי חרומצ'נקו פרסמה ב- "כל העיר" תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  "ז'וֹ הפקוֹת" [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- "כל העיר" הייתה חריפה לא פחות : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה". כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשווו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 111 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב' יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ"ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שבנוסף לנימוקי הנגד הכבדים שהועלו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, היו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל בחודש מאי 2005 ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ההוא שהוענק לו בחודש יוני 2002. הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנונית, התכניתית, והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחַס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל ואיתי לנדסברג יבד"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י חטיבת הספורט בראשותי את תחרויות אולימפיאדת ברצלונה 1992.

הופעתו המחודשת של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל ב- 18 באפריל 1993 ברשות השידור אולם הפעם כמנכ"ל שלה הייתה מזהירה. בפעם השנייה מאז מינויו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל איש רדיו "קול ישראל" למנכ"ל רשות השידור הראשון ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל (בראשות גב' גולדה מאיר), מונה שוב בחלוף כרבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל (בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל) מישהו למנהל הכללי שלה שהוא יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד מ- מקימיה. זהו מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. המילה מזהירה מתייחסת להיגיון ותבונה ולא בהכרח לגאונות.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל פקד עלי בידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לצלם ולערוך כתבות ENG בעת הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הנוגעות לכיסוי ה- השתתפות הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים שָם, ללא עורך ENG מטעמנו ב- IBC ב- ברצלונה 92'. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. ואלו הסיבות לאחרית המרה : יוסף בר-אל קבע בעצה אחת עמי כי למשלחת שלי יסופח עורך ENG אחד. לא היה צורך ביותר מכך מפני שעמד לרשותי בברצלונה 92' רק צוות צילום ENG אחד. בשל ריב בין שני הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וועד עיתונות /הפקה ו- וועד ההנדסה בו טען כל צד כי עורך ה- ENG בברצלונה 92' חייב להיבחר מהסקטור שלו , ובמידה ולא, הוא ישבית את שידורי ה- ENG כליל – החליט יוסף בר-אל לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה 92' מחמת איומי הוועדים. האיומים היו חד משמעיים : אנשי וועד ההנדסה הודיעו כי אם יישלח לברצלונה 92' עורך ENG מטעם הסקטור העיתונאי הם לא יתירו לשדר את כתבות ה- ENG על מכונות ה- VTR שבשליטת הוועד שלהם. אנשי וועד עיתונות איימו מצדם מנגד כי במידה ויוּטָס לברצלונה 92' עורך ENG מטעם חטיבת ההנדסה הם יורו לצלם ה- ENG שרגא מרחב להשבית את המצלמה שלו. ככה נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שלטונו העלוב של יוסף בר-אל. שני הוועדים היריבים מצאו יָעֵנִי לבסוף "פתרון" הולם. הם החליטו במשותף כי צוות ה- ENG באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בראשות הצלם שְרָגָא מֶרְחָב והכתב יִצְחָק "אִיצִיק" גְלִיקְסְבֶּרְג) אומנם יצלם חומרי חדשות כאוות ברצונו בברצלונה 92', אולם חומרי הצילום הללו שיישלחו מברצלונה לירושלים מהחלק האחורי של מצלמת ENG (אתם קוראים נכון : מהחלק האחורי של מצלמת ENG) יהיו אסורים לעריכה בירושלים אך מותרים לשידור בירושלים. כלומר שידור ללא עריכה. בעניין החלק האחורי של מצלמת ENG היה מדובר באלתור טכני עלוב, מפני שאפילו לא עמדה לרשותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי בברצלונה 92' יחידת עריכה מקורית למשלוח חומרי ENG הביתה. החלק האחורי של מצלמת ה- ENG המותקן במשרד התקשורת שלי בברצלונה 92' היה באחריות הפעלה של שני הטכנאים שצורפו אלי, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון. קלטות ה- ENG ששְרָגָא מֶרְחָב צילם (איש הקול בצוות ה- ENG היה איציק כהן והתאורן יוֹסִי מוּסָן) הוכנסו לחלק האחורי של מצלמת ה- ENG במשרד שלנו ושוגרו באמצעות כבלי VANDA (ראשי תיבות של Video and Audio) למרכז הטכני של ה- EBU בברצלונה 92' ומשם הועברו באמצעות לווייני תקשורת לירושלים. כאמור מקודם, שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבעו שחומרי ה- ENG הללו (רובם כידוע עסקו בספורטאים והספורטאיות הישראליים שנטלו חלק באולימפיאדת ברצלונה 1992) – לא ייערכו ע"י איש גם בעמדות העריכה בירושלים , וישודרו "ברוטו" כפי שהם ממכשירי הבטות עליהן הוקלטו כפי שצולמו במקור – בלעדֵי ו- ללא עריכה כלל.

היה מדובר ב- ביזיון, ברשת טלוויזיה ישראלית הציבורית מושחתת ורקובה כמו גם במנהל טלוויזיה מושחת ועלוב, שכפה עלי לעבוד בתנאים מבישים בלתי אפשריים. בסקנדל וב- אבסורד טלוויזיה מסורבל ומטופש שאין כמותו וגם חסר תקדים שנכפה עלי כ- "פתרון" משותף ע"י שני הוועדים (ובהסכמת שני מנהיגי השידור הציבורי מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל). מה שקרה בפועל היה כך : צלם ה- ENG בברצלונה 92' שְרָגָא מֶרְחָב (המקליט שלו היה איציק כהן והתאורן יוסי מוּסָן) צילם מראש את הסיקואנסים בברצלונה 92' לצורת עריכת חומרי הצילום שלו ב- "אוויר" בירושלים ע"י המפיק שלי ששי אפרתי. חומרי הצילום של קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף והצרפתייה קָתֶּ'רִין פְלוֹרִי לרבות הראיונות עמה (עם יָעֵל אָרָד) הוקלטו מראש בירושלים על ארבע ו/או חמש קלטות מסוג בטה (Beta של אינטש אחד) . כתבות ה- ENG תוזמנו ונרשמו , והן שודרו מה- Master Control בירושלים Cross on Air מחמש בטות, מ- בֶּטָה ל- בֶּטָה וחוזר חלילה. ארבע כתבות ה- ENG אודות יָעֵל אָרָד בברצלונה 92' שתוכננו לסדר גודל של כ- 10:00 דקות כ"א הכילו חומרים ברוטו של סך כ- 40:00 דקות בכל כתבה ואלו נשלחו כאמור מברצלונה לירושלים. Beta מס' 1 שידרה לאוויר מ- 1:53 דקה ועד 3:47 דקות. Beta מס 2 שידרה מ- 4:07 דקות ועד 6:12 דקות. Beta מס' 3 שידרה מ- 0:25 דקה ועד 3:12 דקות. Beta מס' 4 שידרה מ- 7:58 דקות עד 10:08 דקות. Beta מס' 5 שידרה מ- 0:45 עד 1:22 דקה את Stand up הסיכום של הכתב בברצלונה 92'. מדובר היה בטלוויזיה מְנֻוֶונֶת שלנִיווּן שֶלָה באותו הקטע של הפקת אולימפיאדת ברצלונה 92' היו שותפים לא רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, אלא גם היו"רים של וועדי הטלוויזיה, עיתונות הפקה וחטיבת ההנדסה. שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו את עניינם המקצועי של העובדים ברמה של עסקנים ופגעו ביודעין פגיעה קשה בהפקת השידורים האולימפיים שלי מברצלונה 1992. והכל בגלל אֶגוֹ קטנוני ומגוחך. בושה וחרפה. משה פרידמן היה יו"ר וועד עיתונות/הפקה מיליטנטי בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992, ומנקודת מבטי איש לא הגיוני ועקשן כ- פֶּרֶד ללא צורך. אני מתכוון עקשן על חשבוני ועל חשבון הפקת ברצלונה 1992.

במה אם כך הוא ייצג אותי ואת ערכיי העבודה ומוסר הטלוויזיה שלי ? במה הוא כראש הוועד תרם לתנאי עבודה נאותים מינימליים ו- שגשוג שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברצלונה 1992 ? איזה הערכה ונאמנות בדיוק הייתי אמור לרחוש להיגיון העקום שלו כאילו כיו"ר וועד שלי ? אנוכי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992 לא עניינתי אותו. אותו הטלת הספק וחוסר האמון שלי בוועדים המגוחכים והאינטרסנטיים נגע גם לאנשי וועד ההנדסה. וועדי העיתונאים והטכנאים כפו עלי לעבוד בתנאים מבישים באולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הסיבה בגינה מעולם לא הייתי חבר באגודת העיתונאים. באוקטובר 1987 פתח וועד עיתונות/הפקה משותף לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דָן בִּירוֹן, יַעֲקב אָסָל, וגָדִי סוּקֶנִיק בשביתה עיתונאית בת 52 (חמישים ושניים) ימים נגד מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל. העילה לשביתה הייתה תביעה לשיפור השכר. השביתה הממושכת ביותר והמטופשת ביותר ההיא בתולדות רשות השידור ולחלוטין בלתי מוצדקת גוועה בסופו של דבר מעצמה מבלי שהשיגה דבר, חוץ מליצור Over draft בכיסי העובדים . בקיץ 2002 החלטתי לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו"ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז"ל, וזליג רבינוביץ' שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל . וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז"ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש "החברים של יואש" הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגדד יוסף בר-אל. השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים . צריך להבין כי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת "צ'ארלטון" מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה . בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- "צ'ארלטון" 4.000000 (ארבעה מיליון) דולרר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו, שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים , ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו"מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים. נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, "יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא רק לא מוכשר אלא גם עלוב", ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם ברור ש- שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. שכרתי את עו"ד גלעד שר ואופיר טל להגן עלי ועל שמי. מפני שלא הייתי אף פעם חבר באגודת העיתונאים (ביודעין ו- מבחירה שלי) שילמתי את שכר טרחתם של עורכי דיני מכיסי. ב- 40 שנות שהייתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי שָם וגם פה בהמון אנשים בלתי מיומנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי איש כה לא מוכשר וה בלתי מהימן כמותו, כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ב- 2 ביוני 2002 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית ב- 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. מעט מידי ומאוחר מידי.

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז"ל "החברים של יואש" הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז"ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד בודד במערכה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו גדעון דרורי ז"ל אחד מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשובים ביותר בתולדותיה. מדובר במקצוען טלוויזיה, עורך, מפיק, ומתעד נפלא ברמה בינלאומית. גדעון דרורי היה גם העורך הראשי והמפיק הראשי של הסדרה "תקומה" ששודרה ב- 1998 במלאת 50 שנים לתקומתה של מדינת ישראל. אדם יקר שהסתלק מאתנו בטרם עת. איש בלתי נשכח עבורי, לעַד. (באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיום קצרצר. אפילוג שהוא גם פרולוג.

פוסט מס' 997 הוא מעין מודעה שממוענת למעטי מעט לאנשים ספורים ובודדים מבין פורשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב אנשי אֶמֶת ויוֹשְרָה שלא התקבלו לתאגיד השידור הציבורי החדש, אולם הלכו בעקבות צַו מצפונם ונותרו נאמנים ל- לִבָּם. יש חיים אחרי הטלוויזיה. אתם עדיין אנשים צעירים ועתידכם לפניכם. אל תפלו ברוחכם.

אין בלבי טיפת הערצה לשני חתני פרס ישראל לטלוויזיה חיים יבין ויעקב אחימאיר שכבודם במקומם מונח. אולם יש בתוכי הערכה, הערצה, והתרוממות רוח בשעה שאנוכי נזכר בארבעת דמויות המופת הטלוויזיוניות האלה : פרופסור ארנון צוקרמן (בן 84 היום) + דן שילון (בן 78 היום) + אלכס גלעדי (בן 76 היום) + מוטי קירשנבאום ז"ל (מת ב- 2015 בטרם עת בהיותו בן 76). אין בי טיפת צער ו- חמלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז אותה חֶשְרָת הֶעָבִים של 2002, לאותה רשת הטלוויזיה הציבורית שקמה מעפרה ב- 1968 / 1967 ושבה אליו ב- 2017. להוציא קומץ בודד של מתי מעט משלושת המגזרים של עיתונות / הפקה, טכנאי ההנדסה, והדירוג המשולב.  

חציתי את העשור ה- 9 של חיי. אנוכי בן יותר מ- 83 היום ו-בר מזל. גם מפני שהספקתי בימי חלדי ובקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי לא רק להכיר ולהתוודע אל הטובים ביותר בזירת הטלוויזיה בארץ אלכס גלעדי, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, וארנון צוקרמן אלא גם להכיר ולהתוודע אל הטובים ביותר על כַּר הַדֶשֶא הבינלאומי מאז ימיהם של סטנלי מתיוס, פֶרֶנְץ פושקש, ופריץ וואלטר ו-אוֹבֶה זִילֶר, ו- גרד מילר, ועד פֶּלֶה ו-גארינצ'ה, וגם בובי צ'ארלטון וג'ורג' בסט, ו-יוהאן קרויף, ואחריהם פראנץ בקנבאואר, מאריו קמפס, פאולו רוסי, ו-דייגו ארמאנדו מאראדונה, ורונאלדו דה לימה וגם אנדריאס אינייסטה, ועכשיו כריסטיאנו רונאלדו ו-ליאו מסי. מעט מאוד דברים וסיבות גורמים לאושרו של האדם להפציע מבין שורות חייו : משפחתו, מקצועו ועבודתו, היגיון המתמטיקה והשחמט, תיאטרון ומחזותיו של הדרמטורג וויליאם שייקספיר, מוסיקה : אריק איינשטיין ואלביס פרסלי וגם שורה ארוכה של מוסיקאים קלאסיים ובראשם וולפגאנג אמדיאוס מוצרט (לא רק הוא ניצב בראש), אומני ציור ופיסול (בראשם שרק'ה פרס – בלינדמן), קריאה ועיון בספר התנ"ך, מדינאות ופוליטיקה הגונה ויישרת דרך מיסודם של דוד בן גוריון ויצחק רבין, וגם דייגו ארמאנדו מאראדונה וליאו מסי.

תזכורת : קארים עבדול ג'אבאר. יש רק איש אחד כזה בכל רחבי תבל.

טקסט מסמך : תזכורת מיום שלישי – 18 בספטמבר 2018. עיתון "הארץ" רשאי להתברך בעוד הישג. הוא הביא פוסט מתורגם מהעיתון "גארדיאן" אודות תפישת עולם ו- מסה אנושית מעניינת של כדורסלן העבר הדגול קארים עבדול ג'אבאר הנוגעת למעמדם השונה של ספורטאים שחורים מצטיינים בחברה האמריקנית. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן). 

יש לי כמה סיבות טובות לרכוש אהדה והערכה לכדורסלן העבר הדגול ב- NBA והסופר האמריקני מר קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabbar, גובהו 2.18 מ', בן 71 היום, שמו הקודם לפני שהתאסלם היה לוּ אלסינדור / Lew Alcindor), וגם למתאגרף האגדי האמריקני המנוח מוחמד עַלִי / Muhammad Ali (מת ב- 2016 בן 74. שמו הקודם לפני שהתאסלם היה קאסיוס מארצלוס קליי / Cassius Marcellus Clay).

טקסט תמונה : קארים עבדול ג'אבאר מימין (2.18 מ') אדם דגול, צנוע, חכם, ואיש מופת מחווה את דעתו על המתאגרף מוחמד עלי (1.91 מ'). התמונה צולמה היכן שהוא בסוף שנות ה- 60 במאה הקודמת.

על כל בן אנוש חוֹשֵב ובר דעת מוטלת החובה לקרוא ולעיין ב- ספרו התיעודי המעניין והמרתק, "COACH WOODEN and ME", של אחד מגדולי כדורסלני ה- NBA בכל הזמנים, אישיות ברמה גבוהה מאוד יוצאת דופן האמריקני קארים עבדול ג'אבאר (בן 74 היום, Kareem Abdul Jabbar). 

בני האמצעי היקר והאהוב שלי פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, קנה לי מתנת חג ראויה, את ספרו התיעודי המעניין והמרתק של קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabbar), הקרוי, "COACH WOODEN and ME". ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת. ספר שהוא הרבה מעבר למשחק הכדורסל. מדובר במסמך הגות פילוסופי של איש רציני כֵּן והוגה דעות אנושי, שבמקרה נחשב בשעתו גם לשחקן הכדורסל הטוב בעולם במכללות וב- NBA. ספר מדהים שיצא לאור בארה"ב במאי 2017. הספר הנדון הוא אִי של יושרה ומהימנות. מומלץ מאוד לקריאה ועיון.

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר "COACH WOODEN and ME" שכתב קארים עבדול ג'אבאר ויצא לאור ב- 2017. התמונה צולמה ב- 1965 ומראה את קארים עבדול ג'אבאר המתנשא לקומה של 2.18 מ' (בן 18, שמו היה אז לו אלסינדור / Lew Alcindor) סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס יחדיו עם מאמנו ג'ון וודן (בן 55). ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת.

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר "COACH WOODEN and ME" שכתב קארים עבדול ג'אבאר ויצא לאור בארה"ב ב- 2017. התמונה צולמה ב- 2010 ומראה את קארים עבדול ג'אבאר (בן 63) יחדיו עם מאמנו ג'ון וודן בערוב ימיו בן 100. ספר חובה לכל איש חוֹשֵב ולכל בן אנוש בר דעת.

סוף הפוסט מס' 997. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 3 ביולי 2021.