פוסט מס' 1130.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי. 

3. הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

4. כמות הקוראים והמתעניינים בבלוג עברה את רָף ה- 1.100000 (מיליון ומאה אלף).

—————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1130 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 9 באוקטובר 2022. חלפו 7 שנים מאז מותו של מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 25 בספטמבר 2015. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

—————————————————————————————-

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון ממנה במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לתקופה של 3 חודשים (במקום מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם שמודח, רן גלינקא) ובתומה מעניק לו בחודש יוני 2002 מינוי של קבע. כלומר מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד יוני 2007 (כפי שנקבע בחוק) ו- על פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי :

פוסט מס' 1130. הימים ההם שחלפו. מוטי קירשנבאום ז"ל מֵת בטרם עֵת במוֹשָב מכמורת לפני 7 שנים ב- 25 בספטמבר 2015. במידה רבה זה היה בלתי נתפש מפני שהוא היה בעיניי אימורטאלי. בלתי נשכח. אדם בשיעור קומתו נולד פעם בדוֹר אולי בשני דוֹרוֹת. לפתע התברר שהחיים גם בלעדיו היו חזקים מהמתים. הרגשתי זאת בליבי. פוסט מס' 1130. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר  ביום ראשון – 9 באוקטובר 2022.

טקסט תמונה : 28 באפריל 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 54 בתצלום) מתמנה למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (באמצע), ומוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מי שמתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש לתקופה של 5 שנים (עד אפריל 1998) במקומו של המנכ"ל היוצא אֲרְיֵה מֶקֶל ז"ל מי שכיהן כמנכ"ל רשות השידור (על פי החלטת ראש הממשלה יצחק שמיר) במשך ארבע שנים בין 12 באפריל 1989 לבין 28 באפריל 1993. הערה אישית שלי : אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל איש משרד החוץ ואדם מוכשר וחכם (מאוד) בפני עצמו, וויתר מרצון על הַמִשְרָה הנכבדה והאחראית ועל הַכֵּס הַרָם בימים ההם של 1993 תמורת מינויו באפריל 1993 לקונסול ישראל באטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה ב-ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מדובר בעסק פוליטי. מדובר ב- מינויים ממשלתיים – פוליטיים על רקע מקצועי. עבודתם המשותפת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יחדיו עם מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הולידה שילוב פורה, ומדהים, ואוסיף גם מקסים בין שני אישים משני קצוות הקשת הפוליטית. עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (איש המפד"ל) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (איש השמאל הישראלי) היו שני אישים משכמם ומעלה שבאו כאמור מרקעים פוליטיים שונים בתכלית השינוי אולם מצאו דרך משותפת, מכובדת, ויעילה להוביל ולנהל יחדיו את השידור הציבורי (!). מדובר בסופו של דבר בשיתוף פעולה מבורך ויוצא דופן שראוי להערכה רבה. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993, אמרה שרת החינוך שולמית אלוני לשני המפקדים הבכירים הללו מיכה ינון ומוטי קירשנבאום, כלהלן : "…אתם שניכם אנשים רציניים ואני בטוחה שתמצאו דרך לשתף פעולה בניהול רשות השידור…". שולמית אלוני צדקה. היה מדובר בשני אישים רציניים, בעלי יושרה, ובעלי תרבות ניהול שמצאו דרך לשתף פעולה כדי לקדם את השידור הציבורי לפנים.

זה היה זמן לא רב לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 ועוד קצת זמן לאחר שהזמרת מיטל טרבלסי שרה את שיר ה- נהי העצוב והנוגע ללב, "הו, רב חובל קברניט שלי", על פי המילים של המשורר האמריקני וולט וויטמן והלחן שחיברה המשוררת והפזמונאית נעמי שמר ז"ל. וולט וויטמן חיבר קינה לזכר הירצחו של נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן מידי מתנקש באפריל 1865 בתום מלחמת האזרחים האמריקנית העקובה מדם בין הצפון לדרום בשנים 1865 – 1861. נעמי שמר התאימה את הטקסט של וולט וויטמן ואת המוסיקה בעלת ההשראה שחיברה לאותו האירוע הטראומתי של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. מיטל טרבלסי שרה את יצירתה של נעמי שמר בכישרון רב.

"הו, רב חובל קברניט שלי סופה כבר שככה

אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך

זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל

אבוי ליבי, ליבי, ליבי, הו כתם דם שותת, באשר רב החובל שלי צונח קר ומת…".

פוסט מס' 1130. הימים ההם שחלפו. מוטי קירשנבאום ז"ל מֵת בטרם עֵת במוֹשָב מכמורת ב-25 בחודש ספטמבר של שנת 2015. הוא היה רק בן 76. במידה רבה זה היה בלתי מתקבל על הדעת מפני שהוא נתפש על ידי ו-היה בעיניי אימורטאלי. לעיתים קרובות הרהרתי בו ו-חשבתי ש-לוֹ זה לא יקרה. שהוא מעל זה. אולם זה קרה גם לו. מוטי קירשנבאום ז"ל מת אך אף על פי כן נותר אימורטאלי. בלתי נשכח. אדם בשיעור קומתו נולד פעם בדוֹר אולי בשני דוֹרוֹת. לפתע התברר שהחיים גם בלעדיו היו חזקים מהמתים. פוסט מס' 1130. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון-9 באוקטובר 2022.

חלפו ביעף כבר 7 שנים מאז מותו והסתלקותו של מוטי קירשנבאום ז"ל. מותו בגיל 76 עדיין טרי וכואב. מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל לא היה חבר שלי. הוא היה מפקד שלי. בתוקף הנסיבות ותפקידי נפגשנו ושוחחנו אין סוף פעמים. השיחה ההיא התנהלה היכן שהוא במארס 1996. הייתי עסוק כל כולי בתכנון בנייה והפקת שידורי הטלוויזיה שלנו בארץ ובעולם, לרבות שני הפרויקטים הטלוויזיוניים הבינלאומיים בהא הידיעה שלנו ההם שהתקיימו ונערכו בקיץ 1996 : בלונדון בירת אנגליה – אליפות אירופה לאומות בכדורגל, ובאטלנטה / ארה"ב האולימפיאדה ה- 26 במניין הזמן החדש. הפקת שני האירועים הבינלאומיים הנ"ל היו לא רק מורכבים ומסובכים אלא גם יקרים ויוקרתיים : מבצע 31 (שלושים ואחד) השידורים הישירים של Euro 1996 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) שהתקיימה בשמונה ערים באנגליה בין 8 ל- 30 ביוני 1996, ומבצע של 196 שעות שידורים ישירים של המשחקים אולימפיים של אטלנטה / ארה"ב 1996, האולימפיאדה ה- 26 במניין העת החדשה שנערכה בתאריכים ש-בין 19 ביולי ל- 4 באוגוסט של שנת 1996.

במדינה שררה בסופה של 1995 וראשית 1996 מועקה ועצב עצומים, בלבול רב, ומבוכה פוליטית ענקית בעקבות רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ב- 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ליד בניין העירייה ע"י רוצח מתועב איש הימין הקיצוני בשם יגאל עמיר. אני זוכר ש- שָם בלונדון באנגליה ובאטלנטה ארה"ב שחתי למוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא לראשונה ופעמיים את הטקסט ההוא, "…מוטי, החיים חזקים מהמתים, וודאי איתך…", והוספתי, "…אתה מעניק לי עכשיו כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את הממון, הטכנולוגיה, והיכולת לשדר 300 (שלוש מאות) שעות "בידוריות" של כדורגל וספורט אולימפי לעם במדינת ישראל, והרי רק לפני זמן כה קצר נפל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל שָדוּד מיריות של מרצח בכיכר מלכי ישראל בתל אביב…". 

זה היה נורא כי באמת החיים היו חזקים מהמתים. חזרתי לשגרת העשייה הטלוויזיונית במהירות מטורפת הרבה תודות למפקד השידור העליון שלי מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום אמר אז בשקט בנון שלנטיות, "…יואש אלרואי אנחנו צריכים להמשיך לעבוד…", והעניק לי ממון וטכנולוגיה לצורך הביצועים שלי ועמם גם ביטחון מקצועי. ביטחון שהתרגום הטלוויזיוני פשוט וברור : המפקד העליון שלך מאמין בהשקפת עולמך ובצדקת דרכך. לא הייתי זקוק ליותר מזה. עכשיו מוטי קירשנבאום ז"ל איננו. זה מדהים מפני שמוטי קירשנבאום ז"ל הוא אימורטאלי ובלתי נשכח, ולפתע החיים גם בלעדיו היו חזקים מהמתים. אבל החיים האלה לא יהיו עוד אותו הדבר כשהוא לא כאן, כשהוא איננו עמנו יותר. הם לא יהיו כבעבר. הם לא יהיו כמו פעם בגלל סך תכונותיו כמנהיג ו-מוביל בעל השפעה רבה לא רק על איכות התקשורת הישראלית אלא גם על החברה הישראלית. הם לא יהיו יותר כמו בשנים ההן משום שמוטי קירשנבאום ז"ל היה לא רק מנהיג ישר, נאמן, איש של אמת ו-כֵן, אלא היה גם איש חכם ופוֹרֶה בכתב ובע"פ ו- כלכלן שאיננו קמצן אולם לא נטול שגיאות. הוא שגה לא פעם ולא פעמיים אך מי מאיתנו איננו שוגה. למרות מעמדו הרָם היה מוטי קירשנבאום ז"ל נגיש ו- פתוח לחלוטין לרעיונות. הוא מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות שידור סופר מקצוען, איש נבון מאוד וחכם מאוד, שניצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל במשך 5 שנים מ- 1993 ועד 1998 (פרי מינויה של שרת החינוך בממשלת יצחק רבין שולמית אלוני ז"ל)  אבל הוא לא היה אדם מתנשא (!). זה המון. זה המון גם בתקשורת בין אישית.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

פוסט מורכב מס' 1130 (1). הסתעפויותיה של דרכיה ושביליה של תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם הן לא רק רבות מספור, אלא גם לעיתים סבוכות מאוד, מורכבות מאוד, יקרות מאוד, ו-גם בלתי צפויות מאוד. שום מפה טופוגראפית לא תסייע למפקד הראשי להוביל את כוחותיו בלעדי ולמעט שכלו, כמות ה-IQ שאלוהים דחס לראשו, התמצאותו בשטח, פלוס הגינותו ו-יושרתו. הגיונו חייב להיות הגיוני (!). אין תחליף להיגיון הגיוני. מוטי קירשנבאום היה כזה. מפקד נעלה ומפקד כזה של כוחות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן של 1998 – 1993.

אָסוּפוֹת. פרקי זמן בעידן יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979. פוסט מורכב מס' 1130 (1). דמותו השנונה, הבוטה, החכמה, והשנויה במחלוקת ועוד איזה מחלוקת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984 – 1979, עניינה אותי ומשכה את תשומת לבי כמנווט שידורי הספורט שלו. וגם: דור העיתונאים המייסדים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לפני 54 שנים ב-שנת 1968 ובראשם דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ירון לונדון יבד"ל, ואלכס גלעדי ז"ל תיעבו את יוסף "טומי" לפיד ולא הסתירו זאת. גם הוא לא הסווה את סלידתו מהם. סדרת הפוסטים הזאת עוסקת בשרטוט פועלם של המנכ"לים ההם של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979, ושל מרדכי "מוטי" קירשנבאום בשנים 1998 – 1993, ובצידם פועלי כמנווט שידורי הספורט בארץ ובעולם של שניהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. שום דבר איננו דומה בתעשיית הטלוויזיה להפקות הספורט היקרות, המורכבות, והמסובכות מהיבטי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בארץ ובעולם. פוסט מס' 1130. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

וגם, שיעור בתנ"ך ממבט אחר (6) : דָּוִד הַמֶלֶך יפה התואר האחד והיחיד שאין בִּלְתּוֹ, אביו של שלמה המלך. מנהיג מדינה אמיץ ומוכשר, לוֹחֵם נועז ללא חת בעל כריזמה עצומה. תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך. פוסט מס' 1130. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פרולוג. טקסט סיום של שלמה המלך בערוב ימיו כפי שהוא מופיע בספר התנ"כי "קֹהֶלֶת" בראשית פרק א'. לא חולף יום מבלי שאנוכי מעיין מאז 1978 ב-תנ"ך ומלמד וחווה בעצמי את ההיסטוריה ה-תנ"כית המרתקת והמעניינת ההיא . 

המסורת היהודית – ישראלית מייחסת את כתיבת הספר התנ"כי המעניין רווי החוכמה "קֹהֶלֶת", לשלמה המלך. "קֹהֶלֶת" הוא ספר פילוסופי ומורכב, מלא באווירת דכדוך, ייאוש, אכזבה, מפח נפש, ותסכול. במבט אנושי בעל פרספקטיבה רחבה וארוכת שנים מתברר לאדם וגם לשלמה המלך הדגול (אחד האנשים החכמים ביותר בהיסטוריה האנושית בכל הזמנים) כי מעשיו הם בעצם חסרי משמעות מפני שכולנו הולכים בסופו של דבר אלי קֶבֶר ועמם נקברים גם כל עמלנו וחזוננו. הספר "קֹהֶלֶת" נכתב ע"י אדם מצליח ומוכשר בערוב ימיו. שלמה המלך כתב לא רק את "קֹהֶלֶת", הוא חיבר גם את הספר התנ"כי הנפלא שלו "מִשְלֵי". אינני יודע כמה זמן השקיע שלמה המלך במחקר, חיבור, וכתיבת שתי יצירותיו הקלסיות התנ"כיות האלה אולם אנוכי יודע לגבי עצמי. להבדיל אלף אלפי הבדלות משלמה המלך, גם אנוכי חוקר ו- כותב מאז 1998 את סדרת ספרי הטלוויזיה שלי, 13 ספרים שונים עבי כרס אך תחת Title משותף, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חומר שונה לגמרי שעוסק בהווייה אנושית אחרת לגמרי משלו, אף על פי כן אנוכי מזדהה עם הכתוב ועם הכותב, מפני שגם אנוכי נמצא היכן שהוא בערוב ימיי.       

טקסט מסמך של מובאה תנ"כית : המסורת היהודית – ישראלית מייחסת לשלמה המלך את חיבור וכתיבת הספר התנ"כי "קֹהֶלֶת". מרבית האנשים החכמים בערוב ימיהם מזדהים כמעט באופן מוחלט עם הסלוגן ההוא שהגה שלמה המלך לפני כ- 3000 שנים : "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש". מעין רֶקוִויאֵם לחיינו.

אנוכי מתבונן בעָבָרִי ומאמֵץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי בספר התנ"כי "קֹהֶלֶת" פרק א', וגם את חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), העוסקת באחד השלבים בחיינו הסוערים החולפים בן רגע כהרף עין, אותה הביעה בספרה המעניין "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds). הספר יצא לאור ב-1977.

טקסט תמונה : קיץ 1949. יָלְדוּת ב- קיבוץ אפיקים לפני 73 שנים. אנוכי וילדים אחרים יחדיו עם מַשְכוֹכִית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. האהבה לעיבוד האדמה והחיבה לבהמה היו מנדבכי החינוך הקיבוצי. זיהוי הנוכחים בתמונה בשורה הראשונה מימין לשמאל : אנוכי כורע ראשון מימין ומחבק את מַשְכוֹכִית עדר הצאן של הקיבוץ. משמאל, ג'וני, ילד יהודי – אמריקני עולה חדש מארה"ב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : אמיר הלמן (היום, פרופסור אמיר הלמן בן 84. איש אשכולות ו- חבר קיבוץ אפיקים. מומחה בכלכלה, וגם שחמטאי ומתמטיקאי נפלא), דני פלס (פלבסקי), וגֶדִי חוֹפֶש. עומד מאחור מימין : שמעון הלמן (אחיו של אמיר הלמן). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה (צולמה במונדיאל מכסיקו 1986) מאשר לתמונתי שצולמה רבע מאה קודם לכן ב- 1961, ברפת של קיבוץ אפיקים, עם פרה עלומה מניבה חלב בכמויות יוצאת דופן, בשם "מַרוֹקָה".

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אנוכי יחדיו עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. אהבתי אותה והיא אהבה אותי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט והרגוע. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 50 שנה והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב מידי עונה בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עוּמְעָמוּ.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 36 שנים. אנוכי יחדיו עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב-IBC במרכז השידורים הבינלאומי  (International Broadcasting Cente) שהוקם ונבנה ב-מכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. פינת נוי בקיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן הקיבוץ הטוב ביותר והיפה ביותר בארץ. שטחי ההתעניינות שלי היו ספורט (כדורסל + כדורגל + כדורעף + א"ק + שחייה), שחמט, מתמטיקה, אומנות, ומוסיקה. אולם המבחן האמיתי החשוב ביותר והגדול ביותר שלי ושל כל בן ו-חבר קיבוץ היה כישרוננו לתרום לכלכלת הקהילה במקום העבודה שלנו כפועלים חרוצים. הייתי חקלאי : מספו'יניק, רפתן, ועובד בענף הבננות. ב- 1963 עזבתי את מכורתי קיבוץ אפיקים והלכתי ללמוד במדרשה במכון ווינגייט הוראה וחינוך בתחומי החינוך הגופני והספורט + מתמטיקה. המורה והמחנך שלי במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963 היה אורי אפק. מורי ורבי. אדם בלתי נשכח. מורה ומחנך ברמה גבוהה. אורי אפק בן 90, היום. אנוכי אוטוטו בן 85.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : ספר השיאים של גינס בהוצאת כרטא מ- 1986 מספר את הסיפור הספורטיבי שלי כחבר צעיר בקיבוץ אפיקים. (באדיבות כרטא).

טקסט תמונה : אין דבר שאנוכי שונא יותר מתגלחת בוקר. עד עצם היום הזה. התמונה הזאת צולמה שנים ספורות בטרם פגשתי לראשונה את שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההם אלכס גלעדי ז"ל ו-דן שילון יבד"ל. שניהם שינו את מסלול חיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1130 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 9 באוקטובר 2022.

————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל ז"ל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט בשנים ההן שבין 2002 ל- 2005 הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1130. (1).

פוסט 1130. אָסוּפוֹת. פרקי זמן בעידן יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979 (1). דמותו השנונה, הבוטה, החכמה, והשנויה במחלוקת, ועוד איזה מחלוקת של יוסף לפיד, עניינה אותי ומשכה את תשומת לבי כמנווט שידורי הספורט שלו. דור העיתונאים המייסדים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ובראשם דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ירון לונדון, ואלכס גלעדי תיעבו את יוסף "טומי" לפיד ולא הסתירו זאת. גם הוא לא הסווה את סלידתו מהם. סדרת הפוסטים הזאת עוסקת בשרטוט פועלו ופועלי כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן בזמן ההוא.

וגם, שיעור בתנ"ך ממבט אחר (6) : דָּוִד הַמֶלֶך יפה התואר האחד והיחיד שאין בִּלְתּוֹ, אביו של שלמה המלך. מנהיג מדינה אמיץ ומוכשר, לוֹחֵם נועז ללא חַת בעל כריזמה עצומה. תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת ש-מסופרת בתנ"ך. פוסט מס' 1130. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : שנת 1961. יוסף "טומי" לפיד ז"ל עיתונאי צעיר בן 29 ב- "מעריב" מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן המתנהל בירושלים. הוא היה עיתונאי מבריק בעל יכולות כתיבה וביטוי מרשימים ואיש חכם שישב תמיד מאחורי שולחן מכונת הכתיבה הישנה ההיא של עיתונו "מעריב" ההוא. יוסף "טומי" לפיד מעולם לא ניהל רשתות טלוויזיה ורדיו בטרם מינויו הפוליטי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ז"ל ושר החינוך זבולון המר ז"ל. אף על פי כן ולמרות היעדר כל ניסיון מינימאלי בתחום נקרא ע"י ממשלת ישראל לעשות זאת, לפקד על רשות שידור. משהו ב- דומה ל- מ"כ (מפקד כיתה) שהתמנה לפתע להיות מח"ט (מפקד חטיבה). מדהים (!) אולם יוסף "טומי" לפיד לא סירב להצעת המינוי. אין דרך אחרת לכנות זאת. עם בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979 (החליף כזכור את מנכ"ל רשות השידור שקדם לו יצחק לבני ז"ל), מצא יוסף "טומי" לפיד איש נטול כל מומחיות בתחום, נעדר כל וותק ניהולי, שום בקיאות קודמת בענף, אפילו לא מינימום סטאז' – מוסד שידור גדול שכלל בשורותיו 2 רשתות טלוויזיה ציבוריות עברית + ערבית ו- 2 רשתות רדיו ציבוריות עברית וערבית, העסיק 2000 (אלפיים) עובדים, ונהנה מתקציב שנתי של משלם האגרה בגובה של 1/2 מיליארד שקל. מדובר במינוי שעל פניו נראה אבסורדי לגמרי כמו הסיפור התנ"כי אודות שאול חקלאי צעיר משבט בנימין שחיפש את האתונות של אביו קיש, ושמואל הנביא הזקן הפקיד בידו את המלוכה. יוסף "טומי" לפיד ז"ל הגיע לרשות השידור חסר ניסיון אלמנטרי בהובלה, ניהוג, ו- ניהול רשת שידור ציבורית כל כך מורכבת ומסובכת רוויית עלויות כספיות וכלכליות ענקיות, אולם נשא עמו דֵעות קדומות אודות מנהיגות, תכנון, משימות שידור, וגם כ- אלה הנוגעות לחלק מ- כוח האדם העיתונאי שלה שאותו הגדיר "שמאלני" (!). מייד עם התייצבותו ב- 1 באפריל 1979 בלשכת המנכ"ל ב- "בניין החוטים" בשכונת רוממה בירושלים, פתח בקרב דֵעוֹת נגד מייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית "השמאלנית" בראשם מנהלה ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 88), מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, ירון לונדון, ורבים אחרים. יוסף "טומי" לפיד לא התמהמה ו- הגה את הסלוגן המפורסם שלו ההוא המגדיר את כיוון וטִיב מוֹדֶל השידור הציבורי שבראשו ניצב, בזו הלשון : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא נייטראלית". אמירה תקשורתית מנוסחת היטב שמעידה על מוצאו הפוליטי של אומרה, ואשר נשאה חֵן רב בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא המשפטן פרופסור ראובן ירון ז"ל מי ששימש אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והיה במקביל גם חבר מרכז מפלגת חירות. באחד משיאי המרי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא בחודש יולי של שנת 1979 נגד המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד (וגם נגד היו"ר פרופסור ראובן ירון) בהם ראתה החטיבה מינויים פוליטיים ימניים של ממשלה ימנית,  כינס יוסף "טומי" לפיד את עיתונאי החטיבה לפגישה רבת משתתפים בחדר המערכת הגדול בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וכה אמר להם : "…על מה יצא קצפכם… אני בכלל הצבעתי למפלגת ד"ש בבחירות 1977…". ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז במאי 1977 ומי שהיה מועמד וודאי להדחה ע"י המנכ"ל והיו"ר החדשים של רשות השידור ההיא, קפץ כנשוך נחש והשיב למנכ"ל המתנצל בזעף בקול ה-בריטון המרשים שלו, "…את מי זה מעניין כאן לאיזה מפלגה פוליטית  הצבעת…?". מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל חיווה את דעתו על יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור ואמר עליו ב- ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כלהלן : "…יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש…". אזרחים ספורים במדינת ישראל יכולים להשתוות לרמתם המוסרית ו-יישרת הדרך של ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. (לע"מ תמורת תשלום).

הבלוג הוא עבודה משנית שלי. העיקרית היא מחקר וכתיבת הסדרה הדוקומנטארית על ידי מאז 1998, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה 13 ספרי טלוויזיה שונים עבי כרס שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה מהיבטים רבים ושונים (לרבות כלכלה, מו"מ ו- זכויות שידורים) בעולם מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, ובארץ מאז 1966 שנת הקמתה של הטלוויזיה הלימודית ו- 1967 תאריך בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, זאת שכונתה בראשית דרכה "הטלוויזיה הכללית". לצורך מחקר וכתיבת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי כ- 2200 אנשים בארץ ובעולם. 13 הספרים כוללים בתוכם כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב A4 וכ- 10000 (רבבה) צילומים תיעודיים. המחקר והכתיבה של הנ"ל אמורים להסתיים ב- 2022 ו/או לכל המאוחר ב- 2023.

פוסט מס' 1130.

פרפראות מהימים ההם.

1. שפרה קורנפלד.

שפרה קורנפלד מוצאת חן בעיניי. התאהבתי בה בעת שיחתה האינטימית שניהלה עם רפי רשף בערוץ 10 במוצ"ש – 6 בינואר 2018. אישה אמיצה ומעניינת מאוד בגין קורות חייה, וגם יפה מאוד.

2. ישראל אהרוני.

תוכנית האוכל הבינלאומית של מר ישראל אהרוני המשודרת בערוץ 10 המלווה בתמונות נוף אותנטיות המצולמות במקומות שונים על פני הגלובוס, יחדיו עם הצגת גלריה של נשים וגברים העוסקים בתחום הקולינריה היא נדבך יסוד מרתק בתעשיית הטלוויזיה. Masterpiece. מדובר בהפקת טלוויזיונית מעניינת ביותר, מוקפדת ומדויקת, ו- מתוחקרת ומתוכננת היטב ברמה בינלאומית גבוהה, וגם אינטימית. מר ישראל אהרוני ניחן באישיות מרתקת הרבה מעבר לעיסוק שלו בתפריטי התזונה הבינלאומיים שלו. ישראל אהרוני הוא דמות טלוויזיונית קורנת, מסקרנת, ו- משגשגת מול מצלמות הטלוויזיה. האיש המוכשר הזה ניחן ביכולת ווירטואוזית לספר להן למצלמות שלו את סיפורי הכנת תפריטי האוכל האנושיים הפרוסים על פני כדור הארץ. יכולתו וכישרונו הטלוויזיוניים לנדוד ולהגיע במסע המופלא שלו גם למקומות מרוחקים מאוד על פני חמש יבשות תבל ממדינת ישראל ולהתייצב במוקד זירות ההתרחשות של הכנת המזון ראויים להערכה והערצה. מדובר ברעיון וחזון של הפקת טלוויזיה מורכבת, נפלאה, ומדויקת מכל היבט של צוות מאומן ומיומן. אשנה ואומר שוב : הפקת טלוויזיה בינלאומית מרתקת (!). דמותו של ישראל אהרוני מאפילה ומטילה צֵל על הפרטנר שלו גידי גוב שמפגר ו- נשרך אחריו. אם כך, תודה גדולה מוענקת כאן לישראל אהרוני וציוותו על סדרת החוויות הקולינריות שהוא מעניק לנו ועל יכולתו וכישרונו לחבר בין האוכל והגלריה האנושית שמכינה ומטפחת את בישולו לבין נופי הגלובוס. איזה יופי (!).

3. רון חולדאי ראש עיריית תל אביב.

ראש עיריית תל אביב מר רון חולדאי חייב לטפל בבעיית ההומלסים ומקבצי הנדבות ב- עירו. וגם לדאוג ביתר שאת לניקיון העיר המלוכלכת שלו.

4. עידן קוולר + בוני גינזבורג + גיא פניני ברדיו גלי צה"ל.

עידן קוולר + בוני גינזבורג העניקו בימה ו- ניהלו ברדיו גלי צה"ל יום חמישי – 11 בינואר 2018 ריאיון נרחב עם שחקן הכדורסל של הפועל חולון גיא פניני, ספורטאי מוקצה מחמת מיאוס, בגין התנהגותו המלוכלכת בזירת הפרקט כלפי יריביו יונתן שולדבראנד ואלכס מאריץ'. לא הייתה שם שום מילה ואף תזכורת של שני המראיינים אודות הכתמים השחורים שטרם נמחקו ו- עברו המלוכלך הספורטיבי של גיא פניני.

5. הכישרון והמיקרופון הטלוויזיוני. 

אינני יודע מדוע אנשי הטלוויזיה טלי מורנו, אביעד גליקמן, אמנון אברמוביץ', רוני דניאל, דני קושמרו, תמר איש שלום, גיא פלג, צבי יחזקאלי, אלון בן דוד, ירון לונדון, אייל נדב ורבים אחרים וגם חיים יבין, ברברה וולטרס, ו- וולטר קרונקייט מדברים ודיברו אלי בגובה העיניים מבעד למסך כבן שיחה שלהם. לפתע שמתי לב ש- מבטה של יונית לוי אליי לעומת האחרים פוזל באלכסון וחריצי קמטי המצח שלה מתעבים. היא נראית לי ממורמרת וכעוסה ובולעת אין סוף מילים והברות מילים. כאילו נוזפת בי בשעה שאני מתבונן בה. לאחרונה צפיתי דווקא במהדורות החדשות המרכזיות של חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 + 13 (במקום באלה של ערוץ 10 שהיה פעם כמעט ערוץ הבית שלי) בשל סיקור בלעדי של פרשת נער הנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת יאיר נתניהו. יונית לוי היא מגישת טלוויזיה וותיקה בעלת מוניטין. אנוכי יודע שיש לה הרבה מעריצים אולם באשר לי היא מדברת אליי משום מה מעל גובה העיניים שלי. כנראה שמשהו לא בסדר איתי.

6. הימים ההם. פרשת נער הַנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת יאיר נתניהו: עיתונאי העַל גיא פלג ומנהל חברת החדשות שלו אבי ווייס בערוצים 12 + 13 החטיפו סטירת לחי מצלצלת לא רק ליאיר נתניהו ולחצר המלוכה של אביו בנימין "ביבי" נתניהו, אלא גם לרביב דרוקר ומנהל חברת החדשות שלו גולן יוכפז בערוץ 10. יאיר נתניהו בנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו חשף את עצמו בהבל פיו כאיש מכוער לא רק בחיצוניותו. מדובר בבחור צעיר קטנוני, רדוד, בטלן, עלוב, דוחה, נטול נורמות וערכים אישיים, מפונק, ומי שלא שירת בצנחנים, לא שירת בגבעתי, לא שירת בגולני, לא שירת בשריון ו/או בחיל  התותחנים. אלא מה, נער הנפל והאשפתות הזה שירת כג'ובניק ברדיו גלי צה"ל. עיתונאי העַל גיא פלג ראוי להערכה רבה (!).

פרשת נער הַנֶפֶל יאיר נתניהו וביקוריו בזירות החשפנות והזנות יחדיו עם חבריו והפקרת כבודה ולכלוך המוניטין של חברתו לשעבר לי לוי צוברת שתי זוויות התבוננות : האחת, התחרות בזירה העיתונאית – טלוויזיונית בישראל בה עיתונאי העַל גיא פלג איש חברת החדשות המשותפת של "קשת" ו- "רשת" והבוס שלו אבי ווייס הביסו את רביב דרוקר איש חברת החדשות של ערוץ 10 ואת בעליו גולן יוכפז. השנייה, מוּסָרִית. מוּסָר נִבְזִי ומטונף בו מצויד נער הנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת יאיר נתניהו בנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. יאיר נתניהו חשף בהתבטאויותיו ובהתנהגותו עוד נדבך נכלולי בחצר המלוכה המושחתת של אביו בנימין "ביבי" נתניהו.

יאיר נתניהו בנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נחשף כ- סקנדל חינוכי נבזי ומטונף ע"י העיתונאי הידען, הפעלתן, המוצלח, ובעל המקורות גיא פלג  איש חברת החדשות המשותפת של "קשת" ו- "רשת". יאיר נתניהו הוא בחור צעיר אבל מכוער בן 25 אולי 26 שנותר קטנוני, רדוד, עלוב, בטלן, נטול נורמות וערכים אישיים, מי ש- שירת שירות צבאי של ג'ובניק בגלי צה"ל, ועכשיו רץ עם המאבטחים שלו משירות הביטחון הכללי ורכב ממשלתי של השירות ונהג מטעם השירות פלוס חבריו לבקר במועדוני לילה בתל אביב שעוסקים בחשפנות ובצִדָם זְנוּת. הודעת ההתנצלות הטלוויזיונית הלילית של יאיר נתניהו ה- הוֹלֵל העלוב בפני הציבור (יום שני בלילה – 8 בינואר 2018) בגין תוכן הטקסט ו- דבריו הרכילותיים שתיארו את אופיה ותככיה של חצר המלוכה הישראלית בראשות אביו ראש ממשלת ישראל, איננה אמינה ונראית כהלצה. יאיר נתניהו בורח מאחריות, מצחקק, ומלהג על הציבור בישראל. לטקסטים ש- שַח לחבריו וידידיו בהבל פיו לפני זמן מה, והוקלטו ע"י מאבטחי השב"כ ו/או ע"י נהג השירות והתפרסמו ע"י גיא פלג במהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 ("קשת") + 13 ("רשת") בשמונה בערב ביום שני- 8 בינואר 2018, אין כפרה. וודאי לא מחילה לדברי הנְבָלָה והתייחסותו הנבזית והמחפירה לחברתו לשעבר לִי לֵוִי. איזה שיכור ואיזה נעליים. מדובר באיש צעיר ו- נבזה ביודעין. אין לי מילה אחרת עבורו. הודעת ההתנצלות שלו כי היה שיכור, היא אמתלה דוֹחָה, לא כֵּנָה, פחדנית, ומטונפת כמו הטקסט המלוכלך עצמו, ולכן איננה מתקבלת על ידי ועל דעתי (וגם לא על דעתם של רבים מבין מכריי). הנה חלק מהָמֶלֶל הָמוּקְלָט, הָמֵסַרְסֵר, הָנִבְזִי, וְהָמְטוּנָף שהגה נער הַנֶפֶל הלזה בנו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, שקוראים לו יאיר נתניהו, בפני חבריו ו- הנוגע לחברתו לשעבר לִי לֵוִי, ואשר הודלף לציבור ע"י איש עלום שם באמצעות קלטת נושאת כותרת מרעישה, כלהלן :

יאיר נתניהו : "…אבל אם אתה רוצה אני אסדר לך את לי לוי…".

מימון : "…איך זה ? איך זה !…".

יאיר נתניהו : "…אני צריך לסדר לכולם את לי לוי, אני סוגר את כל החובות…".

גועל נפש. בושה וחרפה. גבר צעיר מציע לסרסר את חברתו לשעבר לחבריו הנוכחיים. יאיר נתניהו הוא פרחח עלוב. גֶבֶר גַס יָרוּד. מִינוּס מכל היבט. נציג מחורבן של חצר המלוכה הישראלית בראשות אביו בנימין "ביבי" נתניהו. עִזבו את הבילוי המטונף של יאיר נתניהו וחבריו במועדוני חשפנות וזנות, עִזְבוּ גם את ענייני האבטחה והשימוש ברכב ממשלתי שממומן ע"י משלם ה-מסים. זה חשוב אולם איננו ליבת התנהגותו הנבזית כפי שחשף אותה גיא פלג. לֵב לִבּוֹ של אורח החיים המנוון ומניירות הבילוי סביב מועדוני חשפנות וזנות, הם מעשי עוולה נפשעת, ובתוכם קודם כל וראשית דבר התייחסותו הנבזית ביודעין לחברתו לשעבר גב' לי לוי. מדובר בבחור צעיר שמתעקש להיות מְנֻוָול ומְטוּנָף, ש- מְסַרְסֵר ביודעין את חברתו לשעבר שקוראים לה לִי לֵוִי, לחבריו. מה זה חשוב אם יאיר נתניהו עושה את מעשי הזִימָה שלו בין אם הוא מאובטח ו- בין אם לאו. התייצבותו של האב בנימין נתניהו בוגר לשעבר של סיירת מטכ"ל בפני רשתות הטלוויזיה וניסיונו להגן על בנו הילד הבוגר הנִבְזֶה בתואנה שהיה שיכור בעת הצהרתו, כי הוא מוכן על פי תמליל ההדלפה למכור את חברתו לשעבר גב' לִי לֵוִי לחבריו יעני תמורת תשלום, הפכה גם את ראש הממשלה לסמרטוט. בנימין נתניהו איננו סמרטוט אולם תגובתו כמנהיג האומה לגילוי העיתונאי הנ"ל של גיא פלג, מֵסְמוּרְטֵטֶת. הנה תגובת הַנֶפֶל הסמרטוטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומשפחתו לפרשת בנם, נער הַנֶפֶל יאיר נתניהו, כפי שהוקראה ע"י יונית לוי במהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 + 13, ביום שני – 8 בינואר 2018, בשמונה בערב, כלהלן :

"…ראש הממשלה כלל לא ידע על הקשר בין בנו יאיר לבנו של קובי מימון. יאיר כלל לא מצוי בנושא מתווה הגז, ואם דיבר בנושא, ברור שעשה זאת בבדיחות הדעת. אין בכוונותינו להתייחס ליתר הרכילות הזולה והמרושעת על קטעי הדברים שנאמרו בצחוק לאחר ערב של שתייה, שאינם משקפים כלל את עמדותיו של יאיר ושהוצאו מהקשרם בהקלטת הסתר המבושלת, המגמתית, והלא חוקית…". לקרוא ולא להאמין. זוהי תגובתו של ראש ממשלת ישראל לטקסטים הנבזיים והמלוכלכים בהם משתמש בנו יאיר נתניהו כדי לפגוע ולהכפיש את חברתו לשעבר לי לוי.

פרשת נער הַנֶפֶל יאיר נתניהו וביקוריו בזירות מועדוני החשפנות והזנות בתל אביב יחדיו עם חבריו והפקרת כבודה ולכלוך שמה של חברתו לשעבר לי לוי מעוררת שאלות מוסריות אישיות וקבוצתיות כבדות משקל, כמו זאת כלהלן : כיצד אנשי השב"כ המופקדים על שמירתו של נער הנפל הזה יאיר נתניהו אינם נוטשים את משמרתם בעת השמעת הטקסטים הנבזיים והמטונפים שלו ועל ידו ברחבת מועדוני הזִימָה, החשפנות, וה- Sex בעיר תל אביב. על פי הפרטים הנחשפים כעת לציבור, תמליל ההדלפה הסנסציונית הזאת הוצע בשעתו תמורת תשלום לשני הערוצים המסחריים 2 ו- 10 (הערוץ הציבורי הושאר מחוץ לתמונה). יש לי מושג כלשהו ממקור עלום שֵם ומרוחק אולם מהימן וכֵן, מי הם שני האישים הכושלים והטיפשים בחברת החדשות של ערוץ 10 שהחליטו בניגוד לגיא פלג ואבי ווייס להשיב ב- לָאו לפונה. אנוכי מבין שחומר ההדלפה הסנסציוני אודות פרשת "נער הנפל יאיר נתניהו" הוצע תמורת תשלום בן כ- 90000 (תשעים אלף) שקל, פחות ו/או יותר ו- במקביל בעתות הזמן לערוץ 2 וערוץ 10. ערוץ 1 / "כאן" לא היה בתמונת ההצעה והמדליף כלל לא פנה אליהם. חומר ההדלפה "שכב" כ- שמונה חודשים על המדף של חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות אבי ווייס (היום חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 ו- 13 גם כן בראשות אבי ווייס) בטרם חשיפתו הפומבית במהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 + 13 ביום שני – 8 בינואר 2018).

יודעי דבר מן הצד האחד של מתרס השמועות אומרים כי ערוץ 10 ההוא נמנע מלפרסם את טקסט ההדלפה המרעישה הנ"ל שהגיע לידיו בתקופה המדוברת, בשל גיוסו של הרוסי לן בלווטניק ע"י ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו כמשקיע רב יכולות כלכליות בערוץ 10 המתנדנד (כל מיני טקסטים בחזיתות המידע השונות מדווחים כי לן בלווטניק הוא אוליגרך רוסי שעשה את הונו העצום אצל וולדימיר וולדימירוביץ' פוטין נשיא רוסיה). יעני פרסום תמלילי הטקסטים המודלפים שהגה נער הנפל והאשפתות יאיר נתניהו בערוץ 10 עלול לפגוע בחיבורו של אותו האוליגרך לן בלווטניק לערוץ 10 הקורס כלכלית. אחרים מן הצד השני של מתרס השמועות הללו, הודפים את הטענה בנימוק שאנשי חברות החדשות בשני הערוצים המסחריים 10 ו- 2 אינם עוסקים בשיקולים מהסוג הזה מה יאמרו וכיצד יגיבו המשקיעים. מדובר במערכת יחסים מורכבת רוויית סודות, מחלוקות, ורגשות בין המדליף לבין בעליו, וכן בין המדליף לבין העיתונאי שמבקש לחשוף בפרהסיה את המידע הרגיש שאוצר המדליף. לכן השמועות שרצות הן מטורפות. אין לי שום ידע ויכולת אם כך להסביר לפחות לעצמי מדוע פרשת ההדלפות של "נער הנפל והאשפתות יאיר נתניהו" הונחה על מדף חברת החדשות של ערוץ 2 במשך תקופה כה ארוכה בת חודשים רבים. מדוע לא פורסמה מייד ע"י גיא פלג בהרשאתו של המוביל שלו אבי ווייס עבור צופי ערוץ 2 ? למה הוקפאה עד כה ושוחררה ל- "אוויר" הטלוויזיוני באיחור כה רב ? האם ההדלפה הזאת הובאה לידיעת הציבור בשלמותה ו/או שמא רק בחלקה ? האם היא טומנת בחובה עוד אצבעות דינמיט שטרם הוצמד להן פתיל ביטחון ונַפָּץ ו/או פתיל רוֹעֵם ? האם גיא פלג ואבי ווייס מתכננים להפעיל במוקדם ו/או במאוחר עוד גל ניפוץ ? על כל פנים ניתן לקבוע כבר עכשיו כי חברת החדשות המשותפת ההיא של ערוצים 12 + 13 עשתה בי"ס לחברת החדשות של ערוץ 10. גיא פלג ואבי ווייס הביסו ללא תנאי את רביב דרוקר ואת גולן יוכפז וצבעו את לחייהם באדום.

צפיתי ברביב דרוקר איש ערוץ 10 ההוא מראיין ביום חמישי ההוא ב-11 בחודש ינואר של שנת 2017 ב- "לונדון את קירשנבאום" את עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע בגין אי רכישת סקופ, "נער הנֶפֶל יאיר נתניהו" תמורת תשלום. מדובר בריאיון משעמם בעל גחמות. שניהם יצאו מגוחכים מאוד מהמפגש הטלוויזיוני הישיר ביניהם, המראיין והמרואיין כאחד. בעיקר נחום ברנע שהתייפייף. פגישה מאכזבת. חשבתי פעם ש- שני העיתונאים הללו רבי המוניטין מחזיקים בראשם בלעדיות על הידע והחוכמה העיתונאית ומשוחררים מהטיפשות. התבדיתי. מדהים לגלות שרביב דרוקר ונחום ברנע עוטים עליהם גלימות עיתונאיות רבות ניסיון ושנים, ו- מוניטין שמתבררות לפתע כ-אִצְטָלוֹת הַסְוָואָה שמסתירות את טיפשותם. לפחות במקרה הקונקרטי הזה של הטיפול בפרשת "נער הנֶפֶל יאיר נתניהו", נחשפים שניהם כ- טִירוֹנִים בּוּרִים ששוכבים שכיבת פרקדן בזירה הטלוויזיונית שלהם מ- Knock out שהחטיפו להם אגרופיהם של גיא פלג ואבי ווייס. עיתונאות שמתנועעת ופועלת בסביבה עלומה ו- חרישית מתבססת על הדלפות בעלות מכנה משותף של מקח וממכר מכל מיני סוגים. גם ולרבּוֹת כסף וממון. מעט מאוד אנשים מקורבים לצלחת מסתכנים ומדליפים את המידע הסודי שהם אוצרים במוחם רק מטעמים אידאולוגיים. רובם חושבים על עתידם ועל העידן של אחרי…המצפה להם, באם הדלפתם תתגלה. אנחנו יודעים שהאמריקני דניאל אלסברג מי שהדליף ב- 1971 את "מסמכי הפנטגון" לעיתון "וושינגטון פוסט" בעריכת בן בראדלי ו- בבעלות קאת'רין גרהאם, הוא אדם ערכי ובעל אידאולוגיות לאומיות כנות. איננו יודעים אם העיתון שילם לו. ב- 1974 החליטה אישיות בכירה בממשל של נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון להדליף בסודי סודות את כל פרטי הפרשה העכורה של "ווטרגייט" לשני עיתונאים מהעיתון "וושינגטון פוסט" בוב וודרוד וקארל ברנסטיין (כאמור עורך העיתון בתקופה ההיא היה בן בראדלי ובעלת העיתון גב' קאת'רין גראהם). המדליף כונה "גרון עמוק". איש איננו יודע עד היום אם העיתון "וושינגטון פוסט" קיבל את מֵידָע ההדלפה הסודית של "פרשת ווטרגייט" תמורת תשלום ו/או שמדליף המידע עשה זאת רק מטעמי מצפון ואידאולוגיה. בנובמבר 1995 ניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות שלו דוד "דודו" גלבוע יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל קרב מול חברת החדשות בראשות שלום קיטל של ערוץ 2 הצעיר על רכישת "קלטת הרצח" של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק ז"ל ב- 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב מידיו של הצלם החובב רוני קמפלר שתיעד את הרוצח המנוול יגאל עמיר יורה שלוש יריות אקדח בגבו החשוף של יצחק רבין. במהלך המחקר והכתיבה שלי את סדרת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נפגשתי עם הצלם רוני קמפלר ושאלתי אותו כיצד זכה דווקא ערוץ 2 בבכורת "קלטת הרצח" של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל שצולמה ותועדה על ידו ולא ערוץ 1. רוני קמפלר סיפר לי אז סיפור מדהים, כלהלן : "…מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שלך, התנשאו מעלי יעני כנציגי השידור הציבורי וכבעלי הבית גם שלי, ותבעו ממני לקבל את התיעוד שלי בחינם. הם סירבו לשלם תמורת המידע הסנסציוני והבלעדי שצילמתי ותיעדתי במו ידיי. לא הסכמתי כמובן לתת להם את חומר הצילום ללא תמורה כספית. אנשי ערוץ 2 לעומת המנהלים שלך הציעו לי תשלום של 1.000000 (מיליון) שקל תמורת מלאכת התיעוד שלי. ברור לך את מי העדפתי. כל אחד היה נוהג כמוני…".

התוצאה ידועה. התיעוד הסנסציוני של רצח יצחק רבין ע"י רוני קמפלר שודר באופן בלעדי פעמים רבות בתקופה ההיא ע"י חברת החדשות של ערוץ 2 (תמורת תשלום) למגינת לבם של עיתונאי ערוץ 1 המובסים. אינני כופר בזכותם של רביב דרוקר וגולן יוכפז להסתובב עכשיו בכיכרות העיר עם פנים אדומות מסטירות לחי. נחום ברנע הפתיע אותי לרעה בהתייפייפותו. מר גיא פלג תחזקנה ידיך (!).

7. מאמן הכדורסל פיני גרשון מתחזה לצ'ארלס דארווין ומכריז ברוב טיפשותו בשנת 2000 בהרצאתו ההיא בפורום הצבאי, כלהלן : "…גם בין השחורים יש צבעים. יש שחור כהה ויש מוקה. המוֹקָה הם יותר חכמים. בדרך כלל השחורים הכהים הם מהרחוב. אני לא צוחק. אלה שטיפה יותר מעורבים כמו אנדרו קנדי (שיחק שנים רבות בקבוצת הפועל גליל עליון), אתה רואה את המעמד שלו, את האישיות שלו. השחורים האחרים הם באמת טמבלים מה שתגיד להם, הם כמו עבדים…". קניתי את הקלטת ההיא בכסף מלא. היא אצרה בתוכה השקפת עולם שלילית נעדרת כל בסיס של מאמן כדורסל ישראלי ידוע שמחשיב את עצמו לסגן של אלוהים, מידע חדשותי רלוואנטי שלילי, שיש להביאו לידיעת כלל הציבור בארץ.    

מר פנחס "פיני" גרשון קנה לראשונה את המוניטין שלו כבר סמכא בתורת הכדורסל ביום חמישי ההוא של 18 באפריל 1996. הוא הביס אז בתאריך ההוא לפני 22 שנים כמאמן הפועל ירושלים את מכבי ת"א 65:67 במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו. בסיום המשחק הדרמטי ערך צוות השידור שלי ריאיון על הפרקט עם המאמן גרשון הכריזמטי כשהוא צוהל ושמח. המראיין היה שַדָּר הקווים אמיר בר שלום. פיני גרשון זעק למצלמה בחופשיות וללא בושה, "אימא הבאתי לך גביע !". לא היה ספק, מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון אהבו אותו. מלבד היותו מאמן חָריף, מבריק, כריזמטי, ואינטליגנטי, היה פיני גרשון גם איש תקשורתי מבטן ולידה שמתקשר כהרף עין עם סביבתו. חייכן, ישיר, שנון, לפעמים בוטה, ותמיד מהיר מחשבה ולשון, רעיונאי (Copywriter) מבטן ומלידה, והוגה סלוגנים. בזה לא היו לא מתחרים. באישיותו המגנטית הפך את תוכניות הכדורסל שלנו בטלוויזיה לטובות ומרתקות יותר אישיות מיוחדת במינה שמצלמות הטלוויזיה מעולם לא הפנו לוֹ עוֹרֶף. המצלמות והמיקרופונים רדפו גם אחרי גיבור הניצחון של הפועל ירושלים במשחק ההוא, עדי גורדון. בלהט הקרב הוא לא אמר אז את מה שאמר לי ב- 2006 בחלוֹף עֶשֶר שנים מאז הזכייה הראשונה בהיסטוריה של המועדון שלו בגביע המדינה בכדורסל : "…אני מאוד מתפלא על אנשי מכבי ת"א ומאמנם צביקה שרף שלא ידעו לקרוא נכון את מפת הקרב, לא חזו את הכרוניקה של המהלך הידוע מראש שהביא לסיום הדרמטי, ולא הפקידו עלי שמירה הרבה יותר הדוקה. אנשי מכבי ת"א ידעו ש- 18 פעמים הכרעתי בקריירה שלי במו ידיי תוצאות משחקי כדורסל בשניות האחרונות, אף על פי כן השמירה עלי הייתה רופפת. הם העניקו לי כר פעולה נרחב מידי ואני ניצלתי זאת היטב…".

טקסט תמונה :  ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. נשיא המדינה עזר ווייצמן מעניק את גביע המדינה בכדורסל לקפטן הפועל ירושלים עדי גורדון. משמאל, זהו דני קסטן ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל, ומימין, יצחק "צחי" פלד מנחה הטקס. (לע"מ תמורת תשלום).

ב- 10 בספטמבר 1984 נערך באולם הכדורסל ברוממה בחיפה משחק כדורסל שיגרתי שפתח את העונה בליגה הלאומית , בין מכבי חיפה למכבי ת"א. 3000 אוהדים חיפניים נדחסו להיכל צר המידות וגם מצלמת פילם אחת שלנו שתיעדה את האירוע. את מכבי ת"א אימן צביקה שרף ובשורות הקבוצה שיחקו מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, לו סילבר, פרנק בריקובסקי, האווי לאסוף, ואחרים. את מכבי חיפה אימן פיני גרשון ובשורותיה שיחק נער צעיר שטרם מלאו לו 18 שנה. עדי גורדון נולד בחדרה ב- 4 במארס 1966. הוא היה כּישרון כדורסל יוצא דופן שהחל את צעדיו הלאומיים הראשונים במדי מכבי חיפה. מכבי חיפה הדהימה את מכבי ת"א ב- 1992 וגברה עליה 92:94. עַדִי גוֹרְדוֹן קלע את הסל המכריע בשניות האחרונות של המשחק. הוא הצטיין בריכוז המשחק. המאמן פיני גרשון זכה לשבחים רבים על ניהול המשחק החכם. כעבור שתיים עשרה שנה סבה ההיסטוריה על צירה בהיכל הספורט היד אליהו. אותם שני המאמנים משני צִדֵי המתרס ואותו עדי גורדון. אחד מענקי הכדורסל שצמחו במדינת ישראל בכל הזמנים. סוג נדיר של שחקן כדורסל שכדאי לקנות כרטיס כדי לראות אותו בפעולה.

טקסט תמונה : 1989. אורי לוי לבוש ברישול (אופייני לימים ההם בטלוויזיה המונופוליסטית) מראיין את עדי גורדון בתום אחד ממשחקי הליגה לאומית בכדורסל בעונת 1989 – 1988. אורי לוי היה שַדָּר כדורסל מניח את הדעת, אך באותו יום ההוא ב- 18 באפריל 1996, לא היה שום  Match up בין מבצעי הכדורסל הווירטואוזיים של עדי גורדון לבין שידור הטלוויזיה היבשושי שלו. איכות קולו לא הייתה נמרצת מספיק ולא איתנה דווקא ברגע המכריע של ההתמודדות בשידור הישיר. סוג של החמצה תקשורתית טלוויזיונית שחרותה לעד על טייפ השידור ולא ניתנת לתיקון. ההחמצה יצרה געגועים ליורם ארבל ומאיר איינשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפיני גרשון היה פֶּה גדול. זה ידוע. אבל זה היה אולי חלק מהחֵן והאינטליגנציה שלוֹ. לא אחת הטיח האשמות קשות בדרך ניהול הקבוצות בליגה הלאומית דאז (ליגת העל היום), ביקר את איגוד הכדורסל החובבני והמיושן על פי תפישתו, וקטל גם את דרך התנהלותו של מועדון מכבי ת"א. הוא לא עשה חשבון לאף אחד. ומכיוון שלא עשה חשבון לאיש נכשלה לשונו הדוקרנית מעת לעת. גדול הכישלונות שלוֹ אירַע בנובמבר 2000 כשנשא הרצאה בפורום צבאי סגור בנושאי ניהול ומנהיגות בספורט. פיני גרשון תקף באצטלה של איש חכם אבל בטיפשות רבה את האינטליגנציה של שחקני הכדורסל השחורים. הוא סִיוֵוג את מנת ה- I.Q. שלהם על פי גוון וצבע העור. לשחקנים השחורים כפחם העניק מנת מִשְכָּל ירודה, ואת השחקנים בצבע המוֹקָה דירג כחכמים יותר. מישהו צילם את הרצאתו של פיני גרשון במצלמת Video ביתית ודאג להציב נכון את המיקרופון בכיוונו של אותו המרצה ההוא פיני גרשון. הפס המגנטי של קלטת המצלמה שִרְטֵט כהלכה את סיגנל ה- Video והקליט היטב את ה- Audio. מישהו הדליף לי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את קיומה של הקלטת נושאת דינמיט ב- קצוותיה. תוכנה היה לא רק סנסציוני אלא הכיל מידע והשקפת עולם אנושית מטופשת נעדרת כל בסיס של איש שמחשיב את עצמו כסגן של אלוהים. השגתי אז את אותה את הקלטת. לא חשוב כיצד וגם לא כמה שילמתי עבורה. הייתי נחוש לשדר את תוכנה בתוכנית "משחק השבת" שלי. וכך עשיתי. כה אמר סגנו של בורא העולם פיני גרשון בהרצאתו ההיא בפורום הצבאי : "…גם בין השחורים יש צבעים. יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. בדרך כלל השחורים הכהים הם מהרחוב. אני לא צוחק. אלה שטיפה יותר מעורבים כמו אנדרו קנדי (שיחק שנים רבות בקבוצת הפועל גליל עליון), אתה רואה את המעמד שלו, את האישיות שלו . השחורים האחרים הם באמת טמבלים מה שתגיד להם, הם כמו עבדים…". הידיעה המרעישה הזאת פורסמה לראשונה באיחור רב כעבור חודשים רבים באתר האינטרנט Ynet של העיתון "ידיעות אחרונות". הקָלֶטֶת המצולמת בידי צלם חובב אודות מנת המִשְכָּל של שחקני הכדורסל השחורים פרי מחשבתו של פיני גרשון מאותו פורום צבאי סגור, הגיעה לידיי בדרך לא דרך תמורת תשלום.

טקסט מסמך : העיתונות עוסקת בפרשה וכרגיל איננה מדייקת. הידיעה על הקלטת הסנסציונית הגיעה לידיעתי הבלבדית. שיתפתי את מנהל החדשות רפיק חלבי הבוס הישיר שלי רק בעניין התשלום עבור המידע והעלויות הכספיות, ולא כיצד הגעתי אל המקור ו- אליה ואיך קיבלתי אותה. רפיק חלבי ואנוכי הכנסנו לסוד העניינים את אותו גיא פלג אז כתב מצטיין של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כדי לאמת את תוכנה. (באדיבות מקומון "העיר" של תל אביב).

כמובן שלא היססתי כעיתונאי לשלם, ל- שָדֵּר, ולחשוֹף את תוכנה בפרהסיה. נדמה היה שקָריֶירה האימון של פיני גרשון הגיעה לקיצה בשל אבחנותיו הפסיכולוגיות המביכות וחסרות השחר. אך התקדמותם של אנשים שהם באמת כה מוכשרים בתחומם אֵינַן נבלמות כה מהר. פיני גרשון היה רָב אמן באימון וניהול כדורסל. נראה שאישים מצטיינים אינם נמוגים. בעונת 2004 / 2003 נקרא פיני גרשון שוּב לשאת אל דִגְלָה של מכבי ת"א. הוא לא אִכזֵב את אלה שקראו לו לדגל הצהוב . במשחק הגמר של ה- Final Four שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו באפריל 2004 ניצחה מכבי ת"א את קִינְדֶר בּוֹלוֹנְיָה 74:118 וזכתה בגביע אירופה בפעם הרביעית בתולדותיה. כעבור שנה ניצחה מכבי ת"א במוסקבה במשחק הגמר את הקבוצה הספרדית 76:90 וזכתה בגביע האירופי בפעם החמישית בתולדותיה. בעלי מכבי ת"א עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, רַעֲנָן כַּץ, ומוֹנִי פַאנָן כמעט כּרעו בֶּרֶך לפניו ושילמו לו ממון רב הנאמד ביותר מ- 500000 (חצי מיליון) דולר כדי שייאות ליטול מחדש את שרביט האימון. הנהלת מכבי ת"א לא היססה ולא התביישה להדיח את המאמן דייויד בלאט ולהחזירו לעמדת עוזר המאמן כדי לפנות את המשבצת עבור פיני גרשון שהתמנה מייד למאמן ראשי של המועדון. פיני גרשון הוא אישיות יוצאת דופן בשדה הספורט, מאמן מצוין, ואדם בעל כריזמה ומנהיגות. הוא לא למד את זה. הוא נולד עם זה. הכרתי את פיני גרשון. באליפות אירופה בכדורסל בשנת 1995 שנערכה ביוון , מצאתי אותו ראוי לשַמֵש כפרשן באולפן הספורט שלנו בירושלים. פיני גרשון היה אז ממונה על אימון נבחרת העתודה של ישראל ונחשב לשני בהיררכיית המאמנים באיגוד הכדורסל אחרי המאמן הלאומי צביקה שרף (למרות שעוזרו של שרף באימון הנבחרת היה אפי בירנבוים). אף על פי כן לא היסס פיני גרשון לתקוף בשידורים הישירים חלק מהחלטות המאמן הבכיר ממנו בעת משחקי האליפות. פיני גרשון ניתח והציג את הטעויות והמִשְגִים של צביקה שרף קבל עם ועדה בשידורים הישירים. זה היה תפקידו כפרשן טלוויזיה. הדבר עורר תסיסה באיגוד הכדורסל. לא עלה שם על דעתם שמאמן המועסק על ידי האיגוד והנחוּת בהיררכיה מהמאמן הלאומי והמשמש עכשיו באקראי כפרשן בטלוויזיה הישראלית ציבורית יקרא תיגר ויעביר ביקורת על החלטותיו המקצועיות של הבּוֹס שלוֹ, ועוד בשידור ישיר. התנהגותו ופרשנותו הישירה והמקצועית של פיני גרשון על המסך הביאה בסופו של דבר למחלוקת גלויה וקרע נצחי בינו לבין צבי שרף. פעם הם היו ידידים וחברים בנפש עוד מימי מכבי דרום ת"א. עכשיו כבר לא.

8. יו"ר מר"צ גב' זהבה גלאון.

הימים ההם. הח"כ גב' זהבה גלאון התראיינה ברדיו גלי צה"ל  ביום חמישי – 11 בינואר 2018). זהבה גלאון היא אישה חכמה, הגיונית, וצודקת שנושאת חזון פוליטי – חברתי כן, אולם היא נעדרת קסם אישי שכה דרוש למנהיגות היבשושית שלה. אין לה טיפת כריזמה. אולי חברתה הח"כ גב' תמר זנדברג תוכל לקושש במקומה תריסר מנדטים לטובת מר"צ בבחירות הבאות לכנסת ה- 21.

9. האמנתי ל-אלכס גלעדי ז"ל.

אלכס גלעדי החליט החליט בצדק לפני כמה שנים להעמיד את מידע הרכילות המיני שהפיצו נגדו גב' אושרת קוטלר וגב' נרי ליבנה למבחן משפטי. הוא תבע את שתיהן תביעת דיבה ע"ס 2.000000 (שני מיליון) שקל.

10. לפני כמה שנים: מר שי האוזמן הוא פרשן הכדורסל המיטבי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. זאת דעתי גם כיום.

מצטער לשנות ולחזור על עצמי. מר שי האוזמן איננו רק פרשן הכדורסל הטוב בארץ, אלא הוא גם איש שיחה מעניין ומקורי (אותי הוא מרתק), בעל חשיבה בהירה מהירה, קצב דיבור איתן ללא גמגומים, יכולת ביטוי רבה, וקול רדיופוני. הוא דעתן חכם ועירני שמדבר בשפת הטלוויזיה אולם נותר מנומס שמכבד את הקולגות שלו. זה המון בתקשורת המונים. שי האוזמן כמו מעטים בודדים לפניו נברא למען מדע הטלוויזיה. הוא מוכשר ביותר בתחום ולכן עתידו שם מובטח. למתבונן, לצופה, ולמאזין מהצד נדמה כי שי האוזמן בגלל כישרון הניסוח והתבונה בה ניחן עוסק במלאכתו ללא מאמץ כאילו בקלילות (ברור שהוא מכין היטב את שיעורי הבית שלו ויודע כי עמדת השידור הטלוויזיונית איננה מוסד ניסיונות). שי האוזמן לא היה מעולם שחקן כדורסל ברמתם של שני פרשני הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, עודד קטש וגור שלף, אולם הוא מאפיל על שניהם בקלות כדמות טלוויזיונית. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יצא נשכר אם ימנה את שי האוזמן לפרשן ספורט ראשי שלו. הוא ממילא כזה. הוא בעיניי בר סמכא מס' 1. טוב יותר מגור שלף המסורבל ועודד קטש הישנוני בעל קצב דיבור איטי מידי (ולכן משעמם) שאיננו תואם את טמפו וריתמוס הטלוויזיה. זה רק עניין של זמן עד ש- שי האוזמן יהפוך לפרשן הכדורסל המוביל והראשי של ערוץ מס' 55 בכבלים. מדובר באיש מוכשר במיוחד. כמו פרשן הספורט והכדורגל שלי בשעתו, אבי רצון.

11. תזכורת ישנה. פרשן הספורט והכדורגל הבלתי נשכח שלי, אבי רצון.

מר אבי רצון נתן פעם הרצאה מורכבת במתמטיקה בעיתון "מעריב". פוסט מעניין שעוסק בחולשתה המפתיעה של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה היא ומאמנה ההוא אריק בנאדו בראשית הסתיו של עונת 2014 – 2013. המאמר נשא בתוכו שלוש נוסחאות כלהלן והכריח את הקורא לחשוב. פרשן הספורט והכדורגל הזה שאנוכי רוחש לו הערכה מנתח ביסודיות את אופציות מבנה המערך הקבוצתי של מכבי חיפה לחיוב ושלילה. הוא רשם מספר אפשרויות של העמדת השחקנים על כר הדשא ע"י המאמן אריק בנאדו כדי שהיתרונות יאפילו על החסרונות. המאמר המקצועי, המעניין, והמעמיק (ומנומק) פנה לחוג קוראים מצומצם. אולי צר יתר על המידה. נתתי לקרוא אותו לכמה חובבי כדורגל מהשורה. הם לא הבינו את הנוסחאות המתמטיות שאבי רצון מעלה לדיון מפני שהוא מקצועי וברמה גבוהה מידי, וגם לא המשיכו לעיין בו. אלה היו נוסחאות המערכים הקבוצתיים והמתמטיקה של העמדת השחקנים במגרש.

א. הנוסחה הראשונה : 4 – 4 – 2

ב. הנוסחה השנייה 4 – 3 – 3

ג. הנוסחה השלישית 4 – 4 – 1 – 1

המאמר המסובך של אבי רצון הזכיר לי שתי שיחות ממושכות שניהלתי בעבר הרחוק ב- 1975 בלונדון עם שחקן הכדורגל האנגלי הוותיק בילי רייט (Billy Wright) וב- 1978 במדריד עם שחקן הכדורגל ההונגרי פרנץ פושקש (Ferenc Puskas) – עם שניהם באותו עניין – תבוסתה של נבחרת אנגליה בכדורגל ב- 25 בנובמבר 1953 באצטדיון "וומבליי" לנבחרת הונגריה 6:3. כיצד זה קרה ולמה ? תשובתם הייתה פחות או יותר זהה. מאמן נבחרת הונגריה דאז גוסטב שבש (Gustav Sebes) קידם את הרץ הימני שלו יוזף בוז'יק (Jozef Bozik) לפנים לתפקיד התקפי של רץ בונה בעל מסירות סרגל ואת החלוץ המרכזי נאנדור הידגקוטי (Nandor Hidegkuti) הסיט שוב ושוב לאחור. בכך יצר לראשונה בהיסטוריה מערך קבוצתי של 4 – 2 – 4  במקום ה- העמדה הקלאסית שהייתה מקובלת בעולם של שיטת ה- WM, שוער + שני מגינים + שלושה רצים + חמישה חלוצים. המאמן הבריטי וולטר וונטרבוטום (Walter Winterbotom) לא מצא תשובה ואנגליה ניגפה לראשונה בביתה בתוצאה אסטרונומית 6:3. פרנץ פושקש הוסיף בשיחה ההיא עמו בקומה השנייה של ה- Pavilion במדריד כי רוחו של גוסטב שבש (Gustav Sebes) שהיה לא רק מאמן אלא טקטיקן ואסטרטג, נַשְבָה בעוצמה באצטדיון "וומבליי", ובילי רייט הוסיף מצידו כי רבים חושבים שמשחק הכדורגל הוא פשוט, אבל הוא לא, ובסופו של דבר נועד לאנשים חושבים. פחות או יותר מה שאבי רצון אמר לנו פעם לפני שנים בעיתונו "מעריב".

יוסף "טומי" לפיד ז"ל (1) לא היה בראשית  1979 המועמד המועדף של ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין להחליף את יצחק לבני ז"ל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור ומי שמשל עליה בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני ז"ל היה מינוי של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ז"ל ושר התקשורת שמעון פרס ז"ל. ראש הממשלה מנחם בגין הציע בתחילה את התפקיד הרם לאריה נאור מזכיר הממשלה מי שנחשב לאחד אחד מנסיכי הליכוד ובן ונכד למשפחה הלוחמת של אִרגוני מחתרות האצ"ל ולח"י. אריה נאור סירב. לזבולון הָמֶר שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל והשַר הממונה היה מועמד משלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אחרי עידן יצחק לבני. היה מדובר בסופר, מחזאי, והסטיריקן אפרים קישון ז"ל. אפרים קישון סירב גם הוא כמו אריה נאור לפניו והציע מועמד משלו את יוסף "טומי" לפיד. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה (!).

הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (רשימה מס' 1). 

הקדמה. 

הקושי העיקרי שלי ברמת החזון והמנהיגות שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה לשכנע את הבוסים שלי ובראשם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל שאנוכי צודק, וכי הם המנהיגים העליונים של השידור הציבורי יכולים לסמוך על כישרון התכנון והביצוע שלי. כישרון המנהיגות בכל דרג ביניים ולא רק בתחום הספורט נבחן ראשית דבר ביכולת שלך לשכנע את הממונים עליך בצדקת דרכך ולרכוש את אמונם. אין זה מבצע פשוט כלל ועיקר מה עוד שמעורבים כאן פקטורים של טכנולוגיה מורכבת ויקרה ולוגיסטיקה אף היא יקרה. הפקות ושידורי הספורט של האירועים הגדולים בטלוויזיה נדחקו בימים ההם הצידה. לא אומר לחלוטין לשוליים וגם לא ארשום לשלב התחתון ביותר בסולם העדיפויות אך אני יכול להעיד הם נדחקו לאחור למרות שמדובר בהפקות המורכבות והמסובכות מהיבטי הטכנולוגיה הטלוויזיונית, הממון הטלוויזיוני, והלוגיסטיקה הטלוויזיונית. הן לא רק יקרות אלא גם יוקרתיות ונושאות רייטינג כבד. מגוחך שחלק מאנשי הטלוויזיה מתייחס בהתנשאות למושגים "ספורט" ו- "כדורגל", רואה בהם רעיונות שידור רדודים, ובעוסקים בהם משני צידי המתרס – השחקנים על כר הדשא מחד ואנשי הטלוויזיה שמצלמים אותם מאידך – כאילו לכולם יש שֵכֶל ברגליים. סלוגן נפוץ קובע שלחֶבְרֶה האלה שעוסקים בספורט ובעיקר בכדורגל, יש I.Q. נמוך. הם לפי דעת רבים היו אחרונים בתור כשחילקו אותו. כמובן שאין שטות גדולה מזאת.

בחורף 1981 הגשתי את תוכנית ההפקה השידורים הראשונה שלי העוסקת ב- מונדיאל ספרד 1982 למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, ל- מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי"שמעוני ז"ל, ול- מנהל החדשות טוביה סער. אנשי הטריאומוויראט הזה אגב מינה אותי בנובמבר 1980 לתפקיד הרם של מנהל חטיבת ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שלושתם התעלמו מתוכנית ההפקה והשידורים של ספרד 82' וטענו שיש עוד המון זמן עד לקיץ 1982. יוסף "טומי" לפיד הבוטה הרחיק לכת מכולם ורטן בקול רם ו-מזלזל : "…איש לא ילמד אותי אותי מה זה להפיק מונדיאל. גם אני הפקתי מונדיאל. במונדיאל אנגליה 1966 סיפקתי כרטיסים לכתבי "מעריב" שהגיעו ללונדון", והוסיף, "חוץ מזה אני לא מבין מה העניין הזה שהטלוויזיה הבינלאומית משלמת זכויות שידורים ל- FIFA. ה- FIFA צריכה לשלם זכויות ממון לטלוויזיה שמסכימה להשחית מזמנה ולהקצות ציוד יקר לכיסוי התחרויות. אם כבר מישהו צריך לשלם למישהו, אז הם לנו ולא אנחנו להם…". אני זוכר ששמעתי אותו מתרברב על כלום. השתוממתי נוכח מנכ"ל רשות שידור ההוא שקוראים לו יוסף לפיד ומכנים אותו "טומי" שאין לו כל מושג מינימאלי בטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעליה הוא האחראי הראשי וניצב בפסגתה. הטכנולוגיה הטלוויזיונית היא מקור כוחה של העיתונאות האלקטרונית ואף על פי כן יש להציב כאן כאן קו גבול ברור בין הפקת הטלוויזיה באשר היא לבין הפקת הרדיו באשר הוא. מדובר באותו מונח "הפקה", אולם במילים אחרות, אין להשוות כלל בין ההפקה המורכבת והמסובכת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ספרד 1982 לבין הפקת רדיו "קול ישראל" את אותו האירוע. יוסף "טומי" לפיד ז"ל פרי מינויו של ראש הממשלה מנחם בגין ושל שר החינוך זבולון המר האיש הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, היה גנראליסמוס של רשות השידור על פיו יישק דבר. היה לו תומך נלהב ברשות פרופסור ראובן ירון ז"ל מי ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא העריץ את יוסף בר-אל והקל עליו מאוד את שלטונו כמנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ומנהל החדשות טוביה סער יבד"ל סרו למרותו המוחלטת. הבעיה עם יוסף "טומי" לפיד הייתה כי למרות שחלפו כבר שלוש שנים מ- 1 באפריל 1979 יום מינויו למנכ"ל רשות השידור הוא טרם ניהל מבצע שידורים ספורטיבי ו/או אחר ברמה בינלאומית. ב- 1979 וויתר אל אירוח הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) ב- 1980 בירושלים (הוויתור מצדו נעשה מייד לאחר זכייתה של של הזמרת גלי עטרי ולהקת הליווי שלה "חלב ודבש" במקום הראשון ב- 31 במארס 1979 בתחרות השירים האירופית שנערכה בבנייני האומה בירושלים. זאת הסיבה שלידי רשות השידור נפלה זכות אוטומטית לארח גם את הארו – וויזיון הבא של 1980). בקיץ 1980 החליט לכסות את אולימפיאדת מוסקבה 1980 Off tube מירושלים לאחר שראש הממשלה מנחם בגין הצטרף לחרם של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר וגם הוועד האולימפי הישראלי החליט להחרים ולא לשלוח ספורטאים ישראליים לאולימפיאדת הרוסית. מונדיאל ספרד 1982 היה אם כך מפעל הספורט הבינלאומי הראשון של יוסף "טומי" לפיד, הפקה שנושאת עמה כאמור יוקרה רבה והוצאות כספיות גדולות. הוא התייחס למונדיאל ספרד 1982 בחשדנות (רבה) מההיבט הכספי – כלכלי, ובתחילה גם אלי, כמי שדורש יותר מידי וכמי שמטיל עליו משימה שאין לו כל כך חשק למלא אותה. גם סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ישראל דורי והמשנה שלו שלמה עבדי ז"ל הכניסו אותו ללחץ עם הנתונים הכספיים שלהם. יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה אמביוולנטי ולחוץ לקראת ההפקה בראשותי את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ספרד 1982. הוא פסח על שני הסעיפים ולא הסתיר זאת. אלו היו נתוני הפתיחה שלי כמי שהופקד על אותה ההפקה הטלוויזיונית ההיא של מונדיאל ספרד 1982.

הטלוויזיה הספרדית RTVE נערכה במשך שנים באופן מסיבי ביותר כמותי ואיכותי לשמש Host broadcaster של מונדיאל ספרד 1982. היא העניקה שירותים טכנולוגיים פנטסטיים לכל דורש אולם במחירים גבוהים. ניתן היה לקנות כל הצעת שירות של RTVE כמו עמדות שידור באצטדיונים, קווי שידור, שירותי טלפוניה, שכירת אולפן (Studio), הקמת משרדים, ריהוט משרדי, וכו' – רק תמורת תשלום. על הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוטל לא רק לשלם בעבור זכויות שידורים (על פי נוסחת ה- Share הכספי של איגוד השידור האירופי ה- EBU) אלא לשלם במיטב כספה גם עבור שכירת טכנולוגיה טלוויזיונית למשך 35 (שלושים וחמישה) כמות ימי הטורניר הארוך. יוסף "טומי" לפיד יצא מדעתו ודחה את הקץ ודחה שוב ושוב את מועדי הדיונים עמי הנוגעים להפקת ספרד 1982. מדובר עדיין בראשית 1981. אי אפשר היה לדחות את הקץ יותר מידי כי RTVE שלחה Questionnaire מדויק לכל רשתות הטלוויזיה והרדיו בעולם בו כל רשת נתבעת לציין את שאיפות ההצטיידות שלה (תמורת תשלום כאמור) ואת פילוסופיית השידור הטכנולוגית שלה. RTVE הייתה זקוקה למרווח זמן של לפחות שנה כדי להיענות לכל הדרישות הטכנולוגיות והלוגיסטיות הספציפיות של כל רשת שידור טלוויזיה ו/או רדיו באשר היא . והכל כמובן תמורת תשלום כפי שיפורט בהמשך. אפילו שכירת כיסאות ושולחנות ורהיטי משרד אחרים עלו כסף. אולם ההוצאות הגדולות ביותר נסבו סביב שכירת עמדות השידור, קווי השידור, ושירותי הטלפוניה. עלות כל עמדת שידור בכל אצטדיון עמדה על 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר פר משחק. כל עמדת שידור באצטדיון כללה מוניטור טלוויזיה, קופסת שידור (Commentary unit), שתי מערכות Headsets מצוידות בשני מיקרופונים שמתחברים לקופסת השידור, וכן קו שידור 4W שממוסד בין עמדת השידור באצטדיון (בכל אחד מ- 14 האצטדיונים) לבין ה- IBC במדריד ואשר מגיע בסופו של דבר עד ל- Master switching center. כל עמדת שידור בכל אצטדיון כללה שלושה מושבים לשדר, פרשן, ובדרך כלל לאדם שלישי מצורף כמו טכנאים למשל. היקף העבודה של RTVE היה עצום ורב. פנטסטי. RTVE מיסדה רק באצטדיון "Nou Camp" בברצלונה השייך למועדון ברצלונה 150 (מאה וחמישים) עמדות שידור לטלוויזיה ולרדיו (ב- Nou Camp אמור היה להתקיים ב- 13 ביוני 1982 משחק הפתיחה אלופת העולם היוצאת ארגנטינה נגד בלגיה וכן חלק ממשחקי השלב השני שכללו את משחקי שמינית הגמר ורבע הגמר , ואח"כ חצי גמר) וכן עוד 150 (מאה וחמישים) עמדות שידור באצטדיון "Santiago Bernabeu" במדריד השייך לריאל מדריד (בו נערכו חלק ממשחקי השלב השני ומשחק הגמר שנועד להיערך ב- 11 ביולי 1982 ובמידת הצורך משחק גמר חוזר ב- 13 ביולי 1982. RTVE בנתה עוד כ- 700 (שבע מאות) עמדות שידור לקראת מונדיאל ספרד 1982 ב- 12 אצטדיונים נוספים ברחבי ספרד הענקית (בנוסף על מדריד וברצלונה) בהם היו אמורים להתקיים 52 משחקי הטורניר. אחת עשרה ערים וויגו, סביליה, לה קורוניה, אלצ'ה, אליקאנטה, מאלאגה, גיחון, בילבאו, וואלנסייה, אוביידו, וואייאדוליד, וסאראגוסה – נבחרו לארח את 36 משחקי השלב הראשון. 16 משחקי השלב השני לרבות משחקי חצי הגמר, המשחק על המקום השלישי, ומשחק הגמר נערכו רק במדריד וברצלונה. משחק חצי גמר אחד התקיים בסביליה. שעות המשחקים היו נוחות לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל, 18.15 ו- 22.00. שעת משחק הגמר נקבעה ל- 21.00 שעון ישראל. 52 משחקי הטורניר פוזרו על פני 14 ערים בכל רחבי ספרד מדינה קתולית שהדת שלה כדורגל. הוועדה המארגנת הספרדית עשתה כל מאמץ כדי לשבור את רעבונם של כל אזרחי ספרד.

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. ה- Schedule של 36 משחקי השלב הראשון בששת בתים המוקדמים לפי הנתונים הבאים : המספר הסידורי של המשחק, תאריך, שעת תחילת השידור ה- Multilateral, שעת תחילת המשחק, עיר, אצטדיון, הנבחרות המתחרות, שלב בטורניר, מספר הבית. יום מנוחה אחד מפריד בין סיום משחקי השלה הראשון לתחילת משחקי השלב השני. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. ה- Schedule של 16 משחקי השלב השני לפי הנתונים הבאים : המספר הסידורי של המשחק, תאריך, שעת תחילת השידור ה- Multilateral, שעת תחילת המשחק, עיר, אצטדיון, המשחקים על פי דירוג איכות פנימי, שלב בטורניר, ארבעת הבתים החדשים במסגרת משחקי השלב השני, ימי מנוחה בטורניר, משחקי חצי הגמר, המשחק על המקום השלישי, ומשחק הגמר. יום מנוחה אחד מפריד בין סיום משחקי השלה הראשון לתחילת משחקי השלב השני. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 RTVE הקימה Operation Gruop מיוחד לשידורי מונדיאל ספרד 1982 והציבה בראשו את המהנדס מנואל "מנולו" רומרו . זה היה ציווי אישי של מנכ"ל RTVE קארלוס רובלס פיקר (Carlos Robles Piquer).

טקסט תמונה : 1982. זהו מנכ"ל RTVE קארלוס רובלס פיקואר (Carlos Robles Piquer). (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא היה איש מוכשר כמנולו רומרו בכל רחבי ספרד כדי לנהל את מבצע השידורים הטלוויזיוני המורכב והמסובך. עוד יהיה זמן לדון בו. וצריך לציין עוד עובדה חשובה. בראשית 1981 כשאנוכי ניצבתי לראשונה מזה חודשים ספורים בראש שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ספרד ורשת הטלוויזיה הציבורית שלה RTVE היו שרויות כבר בתנופה עצומה של מסע כלכלי משגשג חסר תקדים בהיקפו. ב- 1979 החלה RTVE להקים את מרכז השידורים הענק השני (בנוסף לראשון ל- Prado del ray הממוקם אף הוא במדריד) שלה יחדיו עם הקמת מגדל השידורים שלה Torre Espania בגובה של 220 (מאתיים ועשרים) מטר בעלות של 500.000000 (חמש מאות מיליון) דולר. מגדל השידורים הגבוה היה אמור להפיץ את סיגנלי הטלוויזיה של הכדורגל לכל רחבי העולם כולל מדינת ישראל. נעשתה כאן עבודת תשתיות תקשורתית – טלוויזיונית כבירה ביותר בתוך זמן קצר יחסית בעלות כספית גדולה. צריך להבין כי ב- 1982, % 98 משטחה של ספרד (השלישית בגודל שטחה באירופה) כבר היה מרושת ומכוסה ב- Microwave טלוויזיוני. זה היה הישג טכנולוגי עצום ומרשים ביותר אם לזכור כי שש שנים קודם לכן ב- 1975 שנת שלטונו האחרונה של הרודן פרנציסקו פרנקו, לא רק שספרד חיה עדיין תחת משטר דיקטטורי, אלא גם הטלוויזיה שלה הייתה משוחדת, נחשלת, ועלובה שנועדה לשרת משטר פוליטי אָפֵל. לאחר מות הגנרליסמוס פרנציסקו פרנקו עברה ספרד במהירות למשטר דמוקרטי ובתוך שנים ספורות חוללה RTVE מהפכת טלוויזיה. היא הייתה כשירה ב- 1982 לשמש Host broadcaster בינלאומי של מפעל כדורגל ענק ממדים כמו המונדיאל.

טקסט מסמך : 1982. מגדלי תמסורת סיגנלי הטלוויזיה הגבוהים בעולם. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : 1979. RTVE מתחילה בהקמת בניין מרכז השידורים הבינלאומי הענק במבואות מדריד לקראת מונדיאל ספרד 1982 ועמו הקמת מגדל התקשורת Torre Espania בעלות של כ- 800.000000 (שמונה מאות מיליון) דולר. צילום מהאוויר. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1981. הקמת בניין מרכז השידורים הבינלאומי הענק של RTVE במבואות מדריד לקראת מונדיאל ספרד 1982 ועמו מיסוד מגדל התקשורת Torre Espania בעלות של כ- 800.000000 (שמונה מאות מיליון) דולר – הושלמו כמעט. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. מפת פיזור 52 משחקי הטורניר ב- 14 ערים בכל רחבי ספרד כשמראש ניתן יתרון אירוח למדריד וברצלונה. (באדיבות RTVE . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים בברצלונה, "NOU CAMP" של מועדון ברצלונה ו- "R. C. D. ESPANOL" של קבוצת איספניול. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים במדריד, זה של ריאל מדריד "Santiago Bernabeu" ו- "Vicente Calderon" של מועדון אתלטיקו מדריד. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים בסביליה "Sanchez Pizjuti" ובמאלאגה "La Rosaleda". (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים בסאראגוסה "La Romareda" וב – וואלנסיה "Luis Casanova". (באדיבות RTVE . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים ב- בילבאו "San Mames" וב- וויאדוליד "Nuevo Estadio". (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים של אלצ'ה "Nuve0 Estadio" ושל אליקאנטה " Jose Rico Perez". (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים בגיחון "Carlos Tartiere" ושל אוביידו "El Molinon". (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ספרד 1982. נתוני האירוח של שני האצטדיונים בלה קורוניה "Riazor" וב- וויגו "Balaidos". (באדיבות RTVE . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מן הראוי לציין כי RTVE ניהלה תכתובת מדויקת וקפדנית ביותר עם רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שעתידות היו להיות אורחיה בקיץ 1982 לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא העבירה לידיי באופן קבוע ושוטף את כל האינפורמציה הטכנולוגית והלוגיסטית הנדרשת ועשתה זאת גם באדיבות ראויה לציון.

הערה שלי : נשען גם על מידע שהתפרסם בפוסט מס' 292 והועלה לאוויר במוצ"ש – 28 בספטמבר 2013.

הערה שלי : נשען גם על מידע שהתפרסם בפוסט מס' 362 והועלה לאוויר ביום ראשון – 9 במארס 2014. 

נִיסוּחִים בינלאומיים :

1. שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדָיו. (הנרי מילר).

2. אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת. (אנדרה ז'יד).

3. הנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר ימים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי. (שארל פגאי).

4. מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת – הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת. (ג'ורג' ברנארד שאו).

5. אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דִיבּוּרִים. (ג'ורג' ברנרד שאו).

6. מוּטָב למוּת על רגליךָ מאשר לחְיוֹת על בִּרכיךָ. (דולורס לברון).

הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מנכ"ל רשות השידור מעניק חשיבות ועדיפות גדולה למנהל חטיבת החדשות טוביה סער (בן 87, היום). הפרק דן בעלייתו לגדולה של העיתונאי טוביה סער והעפלתו לצמרת ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפברואר 1982.

הערה שלי : המידע נשען גם על פוסט מס' 302. 

הקדמה קצרצרה. 

ראשיתה של 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד משלים את מהפך המנהיגות שהחל בו ב- 2 באוגוסט 1979 ברשות השידור ועורך שוב שינויים דרמטיים באיוש תפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 2 באוגוסט 1979 הדיח יוסף "טומי" לפיד את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בתום שתי קדנציות, הראשונה 1976 – 1973 והשנייה 1979 – 1973. יוסף "טומי" לפיד סירב למנות את ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה שלישית בת שלוש שנים שאמורה הייתה להימשך מ- 1 באוגוסט 1979 עד 1 באוגוסט 1982. עיתונאי הטלוויזיה ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ראו בכך מהלך הדחה שרירותי מפני שארנון צוקרמן נחשב למנהל מוכשר, כריזמטי, הגון, ופרקטי, ומי שהוביל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- "תור הזהב" שלה בשנות ניהולו 1979 – 1973. כמה ימים לפני תום קדנציית הניהול השנייה של ארנון צוקרמן ביום שני בבוקר – 23 ביולי 1979 נתנו המוני עיתונאי רשות השידור ביטוי לתמיכתם בארנון צוקרמן ויצאו להפגין הפגנת תמיכה חריפה ועוצמתית מאוד ואמוציונלית מאוד בעדו של ארנון צוקרמן ונגד יוסף "טומי" לפיד. ההפגנה התנהלה ברחוב הצר "תורה מציון" על כביש אספלט בשכונת רוממה בירושלים ליד בניין הטלוויזיה וליד בניין החוטים מקום משכנו של רדיו "קול ישראל" וגם מקום משכנה של הנהלת רשות השידור בראשותו של יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בראשות פרופסור ראובן ירון. את המפגינים הרבים שחלקם נשאו שלטים וטקסט כמו רֶקְלָמוֹת בגנותו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, הוביל מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה ישראלית הציבורית באותם הימים מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. מוטי קירשנבאום ז"ל מתומכיו המובהקים של ארנון צוקרמן (נשא בעצמו שלט ועליו טקסט תקיף ובוטה נגד יוסף "טומי" לפיד) הרהיב עוז וזעק בקול ניחר לעברו של מנכ"ל רשות השידור החדש (שימש בתפקידו הרָם פחות מארבעה חודשים והגיע באותה שעה מתל אביב לעבודתו בירושלים ובכך הזדמן להפגנה נגדו), בזה הנוסח : "…טומי לפיד הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן, התפטר… !". הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא התפטר כמובן. לאחר שהדיח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נזהר במינוי מנהל טלוויזיה חדש. הוא מינה את עצמו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפועל ונשא במקביל באותה העת בשני תפקידים רבי העוצמה מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה . המצב הבלתי בריא הזה נמשך שבעה חודשים תמימים . רק ב- 16 במארס 1980 החליט למנות את יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל לא החזיק מעמד כנגד מנכ"ל רשות השידור הדומיננטי וכעבור שנה ועשרה חודשים בינואר 1982 החזיר את המפתחות. בשיחות התחקיר שניהלתי עמו בשנים 2007 – 2005 סיפר לי כי לא היה מסוגל לעבוד עם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל שכל הזמן התערב לו בעניינים ולא נתן לו מנוח. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ניהל את הטלוויזיה במשך שנה ועשרה חודשים והתפטר. הוא לא הספיק להותיר את חותמו. יוֹסֵף "טוֹמִי" לֶפִּיד קיבל את התפטרותו ללא נדנוד עפעף והציב במקומו את מנהל חטיבת החדשות טוביה סער. טוּבְיָה סַעַר התמנה ע"י יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד למנהל החדשות בנובמבר 1980 במקומו של חיים יבין. עלייתו לפסגת הניהול הייתה מטאורית. טוביה סער (בן 47 יליד 1935) היה עיתונאי בעל ניסיון רב בגלי צה"ל, ברדיו "קול ישראל, וגם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נמנה על צוות המקימים של הטלוויזיה ב- 1968 (יחדיו עם פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, יוֹרָם רוֹנֵן ז"ל, דָן שִילוֹן, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, דָן בִּירוֹן, שָרִי רָז , לוּאִי לֶנְטִין, סְטֶנְלִי גֶרֶנְדֵיְיזִי, רָם עֶבְרוֹן ז"ל ורבים אחרים) בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל ו-סגנו עוּזִי פֶּלֶד יבד"ל. עם מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפברואר 1982 זכה טוּבְיָה סַעֶר למבול של ברכות של פוליטיקאים רבים מכל גווני הקשת. כמה חודשים אח"כ בקיץ 1982 ניצבו הוא ויוֹסֵף "טוֹמִי לַפִּיד" בפני שני אתגרי שידור גדולים ועצומים : סיקור מלחמת לבנון ה- 1 וסיקור מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982.

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ממשיך לחולל על פי דרכו בשנים 1982 – 1979 את מהפכת המנהיגות שלו  בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

בראשית 1982 השלים מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מהפך המנהיגות שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהחל בו לפני שלוש שנים בקיץ 1979. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה המודח הראשון בעידן המשותף של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן גבר נאה וכריזמטי בעל קול בַּס – בַּרִיטוֹן עמוק וסמכותי צבר בעזרת המומחים הראשיים שלוֹ דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי בשֵש שנות ניהולו את הטלוויזיה ניסיון ורקורד עשיר בהפקות טלוויזיה מקומיות ובינלאומיות גדולות. ביניהן גם הפקת מבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים בטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו גביע העולם בכדורגל של מערב גרמניה 1974, אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1978. בחודש ינואר 1982 התפטר מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי בטענה שאיננו יכול לעבוד עוד בצוותא עם המנכ"ל שלוֹ יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא הזיל אפילו דמעה אחת והקפיץ בפברואר 1982 לתפקיד שהתפנה את בחיר לִיבּוֹ טוּבְיָה סַעַר. צריך להזכיר כאן שמנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל שלרשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן היו שני האישים שלא האריכו בנובמבר 1980 לחַיִים יָבִין קדנציית ניהול שנייה של ניהול חטיבת החדשות. הם הפקידו את הניהול הרגיש בידיו של טוּבְיָה סַעַר. היה זה אותו מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד שבאופן תפיסתו את ניהול השידור הציבורי גרם למנהל חטיבת התוכניות מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם להתרחק משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו התמנה לתפקיד החשוב צְבִי "צְבִיקָה" שַפִּירָא מי שהיה בעברו מפקד רדיו גלי צה"ל.

יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד עשה טעות נפוצה בניהול. הוא דן עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן בשינוי אסטרטגיית השידור לפני שיישב את המחלוקות בתוך ארגון השידור שעליו הופקד. אי הארכת כהונתו של מנהל טלוויזיה מוצלח כ- אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שהפך למנהיג שידור איכותי ומיתולוגי, נתפשה כהדחה. ההדחה מן הסוג הזה נעשתה מן הבטן והובנה ע"י רבים בשורות רשות השידור כמהלך מוטעה. לרבים ברשות השידור וגם מחוצה לה נראה כי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מנכ"ל טירון כוחני שלא ניהל מעולם רשת שידור המונה אלפי עובדים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הציבורית, ניסה לרכוש ידע ניהולי באמצעות ירייה מהמותן ולא דרך הכוונות, לא באמצעות תפישה קוגניטיבית, ולא בעזרת חשיבה ארוכת טווח. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הודח ויוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד נתקל בטלוויזיה בעלת משאבים מצומצמים, נעדרת רוח קרב, ונושאת מוטיבציה שלילית של תומכי המנהל המודח. מאות עובדים בטלוויזיה ראו ביוסף "טומי" לפיד שליח פוליטי חסר ידע מינימלי בתפעוּל רֶשֶת שידור ציבורית גדולה והעניקו גיבוי ותמיכה חסרת פשרות למנהל הטלוויזיה המודח שלהם אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל חזות וקוֹל מרשימים, ו- נחשב ע"י עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- "יחיד ומיוחד והאחד שאין בלתו". אחד התומכים הנלהבים שלוֹ היה מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. השני אָלֶכְּס גִלְעָדִי. השלישי דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. מנהל חטיבת התוכניות מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (מימין) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום נחשב לגדול תומכיו ונאמניו של ארנון צוקרמן. בשעה שמנכ"ל רשות השידור הדיח בקיץ 1979 את ארנון צוקרמן מכהונת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הניף מוטי קירשנבאום לעברו של יוסף "טומי" לפיד שלט "התפטר" בהפגנת העובדים המפורסמת ההיא ביום שני ההוא של 23 ביולי 1979, וזעק לעברו בזעם לא עצור : "…טומי לפיד הזנית את הטלוויזיה…! לך מכאן…".

טקסט תמונה :  יום שני – 23 ביולי 1979. הרחוב צר המידות "תורה מציון" בשכונת רוממה בירושלים. מאות מפגינים מעובדי הטלוויזיה בראשותו של מוטי קירשנבאום (במרכז) מביעים תמיכה במנהל הטלוויזיה המודח ארנון צוקרמן ומניפים שלטי מחאה "חרפה" ו- "התפטר" לעברו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד . מוטי קירשנבאום שימש אז בתפקיד הבכיר של מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא נרתע מלזעוק בקול ניחר לעברו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, "…הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה… ! התפטר…! לך מכאן…!". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יגאל לוסין (חתוך), מנהלת מחלקת תעודה גב' ג'ודי לוץ (בגבה למצלמה), הצלם עזרא שמואלי, מוטי קירשנבאום ז"ל, יוסי בסון, גב' זיווה אוריין, והבימאי יעקב אסל (חתוך). (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : ראה גם הפרק, "אליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979" בספר עב הכרס המכיל כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים שחקרתי וכתבתי , והקרוי : "הפקות חובקות ארץ ועולם".

אָלֶכְּס גִלְעָדִי ז"ל היה מאוד לא מאושר במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת ניהולו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את רשות השידור. הוא חשב שמנכ"ל רשות השידור תוקע מקלות בגלגלי עגלת חטיבת הספורט. מצד אחד קיצץ מנכ"ל רשות השידור בתקציב מחלקת הספורט שלו ומנע הפקות ספורט שונות רלוואנטיות ומאידך לא התייצב להגנת מחלקת הספורט בשעה שהעיתונות הכתובה תקפה אותה על חוסר יזמתה ואוזלת ידה כביכול. העיתונות הכתובה וגלי צה"ל היללו את ערוצי 3 ו- 6 של הטלוויזיה הירדנית בגין שידורי הספורט שלהם, שידורים שהיינו מסוגלים להפיק אותם בקלות ובצורה הרבה יותר טובה מהטלוויזיה הירדנית, אילו רק יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד היה נותן לנו אור ירוק. אָלֶכְּס גִלְעָדִי נתן ביטוי חריף במכתבו למנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ומנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין ב- 10 ביוני 1980. "השארתם אותנו חשופים, חסרי הגנה", כתב במסמך והוסיף בכעס רב, "לא נשכח !". הוא התכוון לשלישייה יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, וחַיִים יָבִין.

פרופסור ארנון צוקרמן זוכר בשיחות התחקיר עמי ב- 2005 כלהלן : "לא רק מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לא רצה אותי. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אז פרופסור ראובן ירון שגם היה חבר מרכז חירות – הליכוד, היה חריף וקיצוני מיוסף "טומי" לפיד. הוא הצהיר מפורשות, "או אני או ארנון צוקרמן". יוסף "טומי" לפיד לא האריך כאמור בנובמבר 1980 גם את כהונתו של חַיִים יָבִין שכיהן באותה העת בתפקיד הרגיש של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו את טוּבְיָה סַעַר.

יצחק "צחי" שמעוני נבחר למלא את החלל שהותיר אחריו ארנון צוקרמן. המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל ראובן ירון וגם מיכה ינון תמכו בו ללא סייג. צחי שמעוני היה בן 54 כשהתמנה במארס 1980 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה בעברו שַּדָּר רדיו מפורסם ואבי תוכנית הרדיו הוותיקה בשנות ה- 50 "שלושה בסירה אחת", מִשְדָר רדיו מרתק ופופולארי שכיכבו בו דן בן אמוץ, שלום רוזנפלד (עורך העיתון "מעריב" לשעבר), גבריאל צִיפרוני מנהל הבימה, המשורר והפּזמונאי חיים חפר, דן אלמגור, שמואל אלמוג, אמנון אחי נעמי, ומי לא. מנהל הרדיו הוותיק חנוך גִבְתוֹן ז"ל הפקיד בידיו גם שידור התוכניות הפופולאריות של רדיו "קול ישראל" "מחפשים את המטמון", ו- "החידון המוסיקאלי". יצחק "צחי" שמעוני היה איש אשכולות ברדיו "קול ישראל" ונחשב לסלבריטי – ידוען לאומי. הוא היה אחד המפורסמים מבין אנשי התקשורת בארץ . משהוקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורים בשנים 1968- 1967 ע"י ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזרו עוזי פלד, נפרד יצחק "צחי" שמעוני משמואל אלמוג  מנהל מרדיו "קול ישראל" והתמנה למנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה.

טקסט תמונה : זהו יצחק "צחי" שמעוני עיתונאי ושדר ב- רדיו "קול ישראל' בשנות ה- 50 של המאה שעברה. (התמונה באדיבות יצחק "צחי" שמעוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה ברדיו "קול ישראל" שכונה אז "שירות השידור". יצחק "צחי" שמעוני (מימין) מנחה ומגיש את תוכנית הרדיו הפופולרית והמואזנת , "שלושה בסירה אחת". זיהוי הנוכחים משמאל לימין : שמואל אלמוג, אמנון אחי – נעמי, דן אלמגור, ומנחה המִשדר צחי שמעוני. (באדיבות יצחק "צחי" שמעוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מוותיקי רדיו "קול ישראל" ורשות השידור היה איש תוכניות. כאן הוא נראה מנחה את התוכנית הפופולרית "מחפשים את המטמון". הוא התמנה לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- מארס 1980 ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (התמונה באדיבות יצחק "צחי" שמעוני . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1980 הציע לו יוסף "טומי" לפיד להתמנות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יצחק "צחי" שמעוני הסכים ונכנס לנעליו הגדולות מכל היבט של ארנון צוקרמן. הוא לא שיער לאיזה גוֹב אריות השתחל וכנראה לא הכיר מספיק טוב את הממנה שלו. מנכ"ל רשות שידור יוסף "טומי" לפיד היה איש בוטה, חכם, ושתלטן שנוטה להתערב שוב ושוב בחיי פּיקוּדָיו. יצחק "צחי" שמעוני היה מנהל עַדִין וג'נטלמן מִידַי מול הבוס שלו. ב- 16 במארס 1980 כתב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מכתב הערכה ליצחק "צחי" שמעוני בו הוא מנמק מדוע בחר בו להיות האיש שינהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר עידן ארנון צוקרמן .

טקסט מסמך :  16 במארס 1980. זהו כתב מינוי מטעם מנכ"ל רשות השידור טומי לפיד (מ- 16 במארס 1980) בו הוא ממנה את יצחק "צחי" שמעוני למנהל הטלוויזיה ה- 6  (מאז נוסדה ב- 1968). "…הכישורים המקצועיים שלך, ניסיונך ואישיותך הנינוחה יחד עם החלטתך הנחושה להצדיק את האמון שניתן לך, הִנם ערובה להצלחת המשימה הקשה שהוטלה עליך…", כתב יוסף "טומי" לפיד ליצחק "צחי" שמעוני. הוא החזיק מעמד פחות משנתיים ולא היה יכול עוד. בינואר 1982 התפטר מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי זוכר בכעס בשיחות התחקיר עמי בשנים 2007 – 2005 כלהלן : "טומי לפיד לא העניק לי עצמאות כמנהל טלוויזיה . הוא כל הזמן התערב לי בחיים . הוא בדק אותי והסתובב לידי בצורה מרגיזה . לא הייתה לו את היכולת להעניק לי סמכויות". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש שכח אולי שסמכויות לא מחלקים. סמכויות לוקחים. יורשיו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי בתחילה ואחריו טוּבְיָה סַעַר היו חסרי ניסיון מבצעי ספורטיבי מהסוג הבינלאומי. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי איש ישר והגון היה מנהל טלוויזיה נטול כריזמה ביצועית בהשוואה לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן, אולי מפני שמנכ"ל רשות השידור הטיל עליו את צִלוֹ הכבֵד. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי לא היה מסוג האנשים המאושרים והשמחים שיבוא ויאמר לך, "…איזה כֵּיף, הבה נשדר את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 בגדול…". גם מפני שהוא עצמו לא היה מאושר בתפקידו. שידורי הספורט ונֶטֶל הניהול רבצו על צווארו כאבני רֵחַיים. לפחות לי הוא נתן תחושה כזאת . הוא היה איש רדיו וותיק בעל זכויות רבות שעבר לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם הקמתה בסוף שנות ה-60 ושימש בה כמנהל התוכניות.

בינואר 1982 התפטר יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מתפקידו כמנהל הטלוויזיה . "לא יכולתי עוֹד", אמר לי כעבור שנים רבות בשיחת התחקיר. הוא לא היה מסוגל עוד לעבוד עם יוסף "טומי" לפיד. דרכיהם נפרדו. בקיץ 2005 בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נפגשתי לכמה שיחות תחקיר ארוכות עם יִצְחָק '"צַחִי'" שִמְעוֹנִי בביתו בירושלים . הוא היה כבר בן 79 ואמר לי באכזבה גלויה מלווה בלא מעט כעס, "התפטרתי מניהול הטלוויזיה לא בשל רוע לִיבּוֹ של המנכ"ל אלא בגלל גסוּת רגליו". יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי שב למקום ממנו בא. הוא היה שוב שַדָּר ומנחה חִידוֹנֵי מוסיקה בטלוויזיה, מגיש ומנחה של התוכנית "משלוש יוצא אחד", וגם של התוכנית "מקבילית המוחות". אמירתו המפורסמת בתוכנית, "התחלתי – לכן אסיים", השתרשה בתודעת הציבור והפכה לסלוגן. מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא הזיל אפילו דמעה אחת בגין התפטרותו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא התמהמה והֵמִיר אותו מייד בטוביה סער שניהל קודם לכן תקופה קצרה את חטיבת החדשות והציב אותו בחוֹד חנית השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי חזר לכור מחצבתו הישן – המיקרופון, וקנה שוב את פרסומו ואת המוניטין לא בניהול השידור, אלא בשידור עצמו .

טקסט תמונה : קיץ 1980. אצטדיון הספורט של האוניברסיטה העברית בגבעת רם – ירושלים . יצחק "צחי" שמעוני ז"ל (בן 54 במרכז), ולימינו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בן 48), ומנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב- ארי ז"ל (בן 45 מרכיב משקפי שמש), מברכים את נבחרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכדורגל שזכתה בגביע רשות השידור ע"ש של השדר נחמיה בן אברהם. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הטיל את צלו הכבד על מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני בכל מקום בו שהו השניים. גם בטקס הענקת פרסי הכדורגל לעובדי הטלוויזיה. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אלי מגן , אילן קיסר, ששי אפרתי (לימים מנהל מחלקת הספורט), יעקב ארמוזה, יצחק "צחי" שמעוני, יוסף "טומי" לפיד, וגדעון לב ארי. צחי שמעוני לא הסכים לקבל את ההתערבות הבלתי פוסקת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בענייני הטלוויזיה שעליהם היה מופקד. בראשית 1982 התפטר מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות יצחק "צחי" שמעוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1980. מגרש ימק"א בירושלים. זוהי הנבחרת הבלתי מנוצחת של הטלוויזיה הישראלית בכדורגל בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. נבחרת הכדורגל הזאת הייתה גאוותו של המוסד. זיהוי העומדים משמאל לימין : ששי אפרתי, אילן קיסר, משה פרטוש, יגאל כהן, אלי מגן, יונה יונה (קצת מאחור בלבוש אזרחי רגיל), יעקב אברג'יל, ושמעון סיסו (בלבוש אזרחי רגיל). זיהוי הכורעים משמאל לימין : הרצל פור, יצחק שאבו, יעקב ארמוזה, יעקב "קובי" ברוך, יוסי מוסן, רפי בן ז'אנו, בני מועלם, ובני אליאס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרישתו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי בראשית 1982 מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית היוותה סיומה של תקופה ברשות השידור. הוא היה האחרון בדוֹר מנהיגי השידור הציבורי בישראל שנולדו בשנות ה- 20 של המאה שעברה ופרשו מתפקידי הניהול ברדיו ובטלוויזיה כל אחד מסיבותיו הוא. יצחק "צחי" שמעוני הצטרף לשורת אישי תקשורת נכבדה שעיצבה את ההיסטוריה של השידור הציבורי, כמו חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, אֵלִיהוּא כָּ"ץ, עוּזִי פֶּלֶד, חַגַּי פִּינְסְקֶר, שמואל אַלְמוֹג, משה חוֹבָב, מִיכַל זְמוֹרָה – כּהֵן, ונַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל. בעקבות התפטרותו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי בינואר 1982 מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרשה גם מנהלת לשכתו המסורה גב' יָפָה מִישוֹרִי לאחר ששהתה בלשכה מ- 1970 מאז ימיו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקודם, נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל. כל אנשי הרשימה ה-נכבדה של האישים הנ"ל אינם עוד בין החיים למעט עוזי פלד יבד"ל (בן 86, היום).

נוצר אז באפריל 1979 טריאומוויראט חדש בצמרת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד היה מתואם לחלוטין עם יו"ר הוועד המנהל מר רְאוּבֵן יָרוֹן, וגם עם מנהל הטלוויזיה הפדנט, המדויק, והצייתן טוביה סער עושה דברו המובהק של מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו חסרי כל ניסיון גם המועט ביותר בתפעול הפקות ספורט בינלאומיות גדולות. ב- 1 באפריל  1982 מלאו שלוש שנים לכהונתו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד בתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. למען האמת שום דבר מסעיר לא קרה ברשות השידור בשלוֹש השנים האלה, למַעֵט אולי ההחלטה המשותפת שלוֹ ושל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן בשיתוף עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער להפסיק לאלתר בשנים ההֵן של קיץ 1982 את מחיקת שידורי הצבע משידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המעבר ההיסטורי לשידורים בצבע בפיגור של שנות דוֹר אחרי העולם הפך סיבה למסיבה. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד וטוּבְיָה סַעַר נכחו באירוע והשיקו כוסות יין עם העובדים. ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד נותרו עוד שנתיים לסיום כהונתו ואז פרצה מלחמת לבנון ה- 1 והחלו משחקי גביע העולם בכדורגל של ספרד 82'.

טקסט תמונה : צהריי יום שישי ההוא ב- 4 בחודש יוני של שנת 1982. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חוגגים באולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים את המעבר ההיסטורי מצילומים בשחור / לבן לעידן השידורים בצבע (!). במוקד עמדו שני אתגרי סיקור של שני האירועים הגדולים בקיץ 1982, מלחמת לבנון ה- 1 ומשחקי מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. שניהם שודרו בטלוויזיה בצבע. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הבימאי הראשי של הטלוויזיה אורן שינדל, מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד (מי שמתבונן היטב בתמונה הזאת יכול להבחין כי יוסף "טומי" לפיד נראה נוגה, מהורהר, ומודאג ונושא עיניו אל האופק לנוכח כובד סיקור המשימות שהוטלו עליו . הוא ידע כבר שמלחמת לבנון ה- 1 עומדת בשער וכי יהיה עליו גם להתמודד עם הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982), המגישה דליה מזור, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער, המגיש דניאל פאר, והבימאי הראשי ג'קי גורן (חתוך). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למרבה הפלא אולי למרבית התמיהה, הפקת שידורי מונדיאל ספרד 1982 הייתה באֶמֶת ניסיון ומבצע שידור ספורטיבי הראשון שלוֹ בקנה מידה בינלאומי רחב היקף מהשטח . שלוֹ , של הוועד המנהל, וגם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש בימים ההם טוביה סער שהתמנה זמן קצר לפני כן במקומו של יצחק "צחי" שמעוני. יוסף "טומי" לפיד חשש מההפקה הזאת. היו לו הרבה הסתייגויות. בעיקר מפני שהייתה אמורה לגזול מקופת רשות השידור לא מעט דולרים. העניין הכספי בא לו בהפתעה. העיתונאי שבא מ- "מעריב" כדי לשַמֵש מנכ"ל רשות השידור נדרש לפתע להתמודד עם הפקות אירועי ספורט בינלאומיים שעלותם מיליוני דולרים בגין קניית זכויות השידורים שלהם ועליו כמנכ"ל רשות השידור לשלם תשלומים נוספים גם בעבור שימוש בטכנולוגיות טלוויזיוניות חדישות שה- Host broadcaster הבינלאומי מקצה לעובדיו, בשעה שהעיתון שלוֹ "מעריב" מדווח על אותם האירועים בחינם. הוא לא כל כך הבין בהתחלה מהיכן זה נחת עליו. לא היה לוֹ שום ניסיון קודם בניהול מדיה תקשורתית רבת עובדים שמשלמת ממון רָב כדי להיכנס בפתחם של מתקני הספורט הבינלאומיים. לא רק ששום דבר איננו ניתן חינם בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא שבשידורי הספורט בניגוד לכיסוי חדשות אתה נדרש לשלם עבור זכויות השידורים. פעם באחד הדיונים לקידום הפקת פרויקט השידור של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 הוא אמר לי ברוגזה : "…יואש אלרואי תפסיק להוסיף לי שוב ושוב כל מיני סעיפים, אני לא כל כך בּוּר כמו שאתה חושב, גם אני הייתי מפיק של "מעריב" במונדיאל של אנגליה 1966, והשגתי כרטיסים למי שצריך מעיתונאי "מעריב" ". הוא לא טען זאת מרוע לֵב. הוא אמר את הדברים בתמימות, ב- בוּרוּת, ומחוסר ידע מינימאלי במורכבויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של הפקות שידורי הספורט הבינלאומיים בתעשיית הטלוויזיה. בשלוש שנותיו הראשונות ברשות השידור היה ראשו של יוסף "טומי" לפיד תקוע בדרך כלל בחטיבת החדשות שאלכס גלעדי ואנוכי כמנהלי מחלקת הספורט היינו "Desk" בתוכה. שידורי החדשות הסבו לו כאב ראש בגלל תוכנן. תוכניות הספורט גרמו לו כאב ראש בשל עלותן. עם בואו לרשות השידור חולל יוסף "טומי" לפיד שינויים ארגוניים בראשות הטלוויזיה. הוא מינה כאמור במארס 1980 את יצחק "צחי" שמעוני לתפקיד מנהל הטלוויזיה במקום ארנון צוקרמן, והפקיד בנובמבר 1980את טוביה סער במקומו של חיים יבין על חטיבת החדשות. יאיר שטרן התמנה למפיק הראשי של "מבט". השינויים המבניים האלו לא החזיקו מעמד זמן רב . בינואר 1982 כפי שדווח קודם, התפטר יצחק "צחי" שמעוני מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטענה שאיננו יכול עוד לעבוד עם יוסף "טומי" לפיד. הוא ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית זמן קצר רק שנה אחת ועשרה חודשים. התפטרותו לא השאירה רושם רב מידַי על מנכ"ל רשות השידור . בתוך יום אחד נמצא לו מחליף בדמותו של טוביה סער מנהל חטיבת החדשות הוקפץ לתפקיד מנהל הטלוויזיה. יצחק "צחי" שמעוני מוותיקי רדיו "קול ישראל, מי שנודע בשנות ה- 50 של המאה שעברה כשדרן ומנחה מוצלח של תוכנית הרדיו הפופולארית, "שלושה בסירה אחת", ו- "מחפשים את המטמון", שב לזירת ההנחיה ותוכניות הבידור שהיו אהובות עליו ובהן קנה את המוניטין שלו . הוא היה מראשוני אנשי רדיו "קול ישראל" שעברו לטלוויזיה הצעירה עם הקמתה בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת, ושימש בה שנים רבות בתפקיד החשוב של מנהל התוכניות. הוא התפרסם כמנחה חידוני טלוויזיה כמו, "משלושה יוצא אחד", "מקבילית המוחות", וגם חידוני מוסיקה. "לא יכולתי לעבוד עם טומי לפיד שהיה מנכ"ל צנטרליסטי. הוא התערב יותר מידי בהחלטות ובניהול שלי. לבסוף פשוט החלטתי לקחת את הרגליים וללכת. לא הייתי מסוגל עבוד עמו. אני מכיר בצורך בהיררכיה ובמשמעת הניהול, אך עם יוסף "טומי" לפיד פשוט לא הייתי יכול עוד לנהל", אמר לי כעבור שנים רבות בשיחות התחקיר בינינו. יצחק "צחי" שמעוני חזר לכור מחצבתו, לדבר הטוב ביותר שידע לעשות בטלוויזיה, לחוּד חידוֹת בשעשועוני רדיו וטלוויזיה.

מר טוביה סער בן 47 מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפברואר 1982 במקומו של יצחק "צחי" שמעוני. הוא נבחר לתפקיד הרם של הובלת השידור הציבורי בעצה משותפת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון. יוסף "טומי" לפיד רחש הערכה רבה לטוביה סער כאיש טלוויזיה בר סמכא.

טוביה סער ביצע קפיצת ניהול נחשונית בטלוויזיה הישראלית הציבורית . בנובמבר 1980 מונה ע"י מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ובתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן לתפקיד מנהל חטיבת החדשות (במקומו של חיים יבין שהקדנציה שלו לא הוארכה). בחלוף שנה ורבע בפברואר 1982 התמנה ע"י אותם הבוסים העליונים של רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ופרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן לתפקיד מנהל הטלוויזיה (במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי שהתפטר). לא ניתן לסקור את הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר ספרד 1982 מבלי להעיף מבט על הקריירה המקצועית של טוביה סער ברשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה, בשנים ההן. טוביה סער היה כבר כאמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביוני 1982 בעת סיקור מלחמת לבנון הראשונה והפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל ספרד 1982. מפני שהיה צייתן ביותר למנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד הייתה מעורבותו בחומר בשלושת הפרויקטים המורכבים והמסובכים של הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את טורניר הכדורגל של ספרד 1982, אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983, ואולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 – דלה. שליטתו בחומר הטלוויזיוני של שלושת הפרויקטים הבינלאומיים הייתה קלושה . נושא הפקות הבינלאומיות היה חדש לו. טוביה סער היה אדם נבון ועיתונאי עתיר ניסיון . מבין שניהם היה מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד יותר דומיננטי ממנו והאפיל עליו לחלוטין . הדיונים שלי אודות קידומם של שידור ספרד 1982, הלסינקי 1982, ולוס אנג'לס 1984 נעשו ישירות עם מנכ"ל רשות השידור. הוא היה הרוח החיה בכל דיון ובכל מו"מ . יוסף "טומי" לפיד בשל אישיותו השתלטנית שינה לחלוטין לטובתו את מאבק הסמכויות הסמוי והגלוי והטלת מרות בינו כ- מנכ"ל שמכהן בתפקיד העורך הראשי ועל פיו יישק דבר לבין מנהל הטלוויזיה שאמור לסור לפקודותיו. העובדים הוותיקים הכירו יחסי כוחות שונים קודם לכן בחמש השנים של 1979 – 1974 בעידן מנכ"ל רשות השידור דאז יִצְחָק לִבְנִי לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. היו אלה יחסים עכורים וחשדניים בהם אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא התיר דריסת רגל בבניין הטלוויזיה ליִצְחָק לִבְנִי. אין ספק שטוּבְיָה סַעַר היה מוכשר בתחומי התקשורת השונים. עריכה, הגשה, והנחייה מול מיקרופון ומצלמה. נכון גם להעריך שעלייתו המטאורית לפסגת הניהול בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוך שנתיים בהיותו בן 45 בשנים 1982- 1980 תחילה כמנהל החדשות ואח"כ כמנהל הטלוויזיה – עולה על כל דמיון. טוּבְיָה סַעַר הגשים את האמירה אודות זמן ומקום כלהלן :  "האיש הנכון, שהיה במקום הנכון, ובזמן הנכון". הוא זכה לאימונו המלא והמוחלט של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד . אולי גם מפני שהיה צייתן מוחלט. לא יהיה מוגזם לומר כי יתירה מזאת יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא רק העריך אותו אלא גם אהב אותו. הוא סמך עליו בעיניים עצומות. טוּבְיָה סַעַר היה איש שונה לחלוטין באופיו מיצחק "צחי" שמעוני. לבטח מחוספס ממנו. טוביה סער נולד בירושלים ב- 24 באפריל 1935. בגיל שלוש עבר לתל אביב ולמד בבית הספר היסודי בבן יהודה. את שנות התיכון למד בבית הספר לקציני ים בחיפה. את שירותו הצבאי עשה בחיל הים. דוד ריבלין הביא אותו ב- 1958 לתחנת הרדיו של גלי צה"ל. מפקד גלי צה"ל היה רב סרן בנו צור . טוביה סער היה שַדָּר ועורך שנה אחת בלבד בתחנה הצבאית אך שם קנה לראשונה את המוניטין שלו כאיש תקשורת ועיתונאי ברמה גבוהה.

טקסט תמונה :  שנת 1958. טוביה סער (בן 23) כתב, שדר, ועורך בתחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1959 נטש טוביה סער עיתונאי מוכשר וקריין רהוט את רדיו גלי צה"ל ועבר לרדיו "קול ישראל". הוא התקבל מייד לעבודה. בתחילה שימש ככתב צבאי, אח"כ היה כתב פוליטי בכיר, עורך ומנחה התוכנית האינטר – אקטיבית בהשתתפות מאזינים "יש שאלות", ונבחר גם לשדר ישיר את מצעדי צה"ל בימי העצמאות יחד עם נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל. הוא הצליח מאוד בכל תפקידיו בטלוויזיה. ב- 1965 נשלח טוביה סער נשלח ע"י מנהל הרדיו חֲנוֹךְ גִבְתוֹן עם קבוצת אנשי רדיו נוספים לצרפת כדי ללמוד את רזי תעשיית הטלוויזיה לקראת הקמתה הצפויה במדינת ישראל. הקבוצה מנתה בשורותיה חוץ מטוביה סער גם את נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, אריה אורגד, יעקב אסל, ו- ורדי בן יעקב. אל קבוצת הלימוד הזאת הצטרף גם כתב רדיו "קול ישראל" בפאריס מר איז'ו רגר ז"ל.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. אריה אורגד שדר מפורסם ב- רדיו "קול ישראל". ב- 1968 הפך לאחד ממגישי מהדורת החדשות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה. זהו נקדימון "נקדי" רוגל. מחשובי האישים ברדיו "קול ישראל", בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בכל הזמנים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל וגם מאיר אביהוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גִבְתוֹן היה בטוח שהוא יהיה האיש שיקבל באופן טבעי ובבוא העֵת את המינוי הממשלתי כדי להקים ולנהל את הטלוויזיה הישראלית העתידית, לכן שלח לפאריס כמה מאנשי הרדיו שלו כדי שאלה יסייעו בידיו להקים מאוחר יותר את הטלוויזיה. לבסוף כפי שידוע הוטל תפקיד הקמת הטלוויזיה בישראל ב- 1967 מעפרה על עולה חדש מארה"ב פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. חֲנוֹךְ גִבְתוֹן מנהל הרדיו בשנים 1967 – 1960 הודח מניהול רדיו ונשלח ע"י ממשלת ישראל לשמש קונסול בלוס אנג'לס. שמואל אלמוג התמנה במקומו בנובמבר 1967 למנהל רדיו "קול ישראל'".

הערה שלי : ראה הספר עב הרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, וקרוי,  "שמונה ימי בראשית".

טוביה סער זוכר בשיחות התחקיר עמי ב- 2008 – 2007, כלהלן :  "…חנוך גבתון היה אישיות בלתי רגילה וכריזמטי מאוד. הוא היה מנהל רדיו שצפה את הנולד. כולם העריכו אותו מאוד. על פי זיכרוני נשלחה גם קבוצת לימוד עם חיים יבין לצורך לימוד טלוויזיה באנגליה. למרות שדוד בן גוריון כבר לא היה ראש ממשלה ובתפקיד הזה כיהן לוי אשכול הרי האיש בעל רעמת השיבה המשיך להַטִיל את צלו הענק נגד הקמת טלוויזיה בארץ. אף על פי כן הייתה לכולם הרגשה שאוֹ טוֹ טוֹ העסק שנקרא טלוויזיה מתקרב לפתחנו. זאת הסיבה שנבחרתי  ונשלחתי ב- 1965 לצרפת. את תוכנית האקטואליה "יש שאלות" ברדיו "קול ישראל" התחלתי להגיש ב- 1965. זאת הייתה תוכנית רדיו מהפכנית אינטר אקטיבית בהשתתפות פעילה של המאזינים. בפעם הראשונה שידרנו ישיר ב- Prime time  ברדיו תוכנית בה יכלו המאזינים לשאול שאלות בשידור ישיר פנל נבחר של מומחים בענייני צבא וביטחון, כלכלה, רפואה, ופוליטיקה. שם הכרתי את חיים "וויוויאן" הרצוג שהשתתף באותו ה- פנל ההוא כמומחה צבאי…". טוביה סער נמנה ב- 1968 על אנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עמד בראש מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב כחמש שנים, היה מעורכי ומגישי "מבט" הראשונים, וגם הפיק והנחה את תוכנית האקטואליה, "מוקד".

טוביה סער מוסיף בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "…שנת 1967 הייתה שנה חשובה שלי ברדיו . ערב מלחמת ששת הימים (פרצה ב- 5 ביוני 1967) חגי פינסקר ואנכי ערכנו במשמרות את תוכניות החדשות והאקטואליה. הבסיס העיתונאי שלנו היה בית אגודת העיתונאים ע"ש נחום סוקולוב בתל אביב. הימים היו לחוצים והציבור היה לחוץ. חיפשנו פרשן צבאי שירגיע את האווירה. אני הצעתי להביא את חיים "וויוויאן" הרצוג אותו הכרתי מקודם בתוכנית הרדיו שלי "יש שאלות". חגי פינסקר וחנוך גִבְתוֹן חששו מהמבטא האנגלי של חיים הרצוג (יליד אירלנד). אני דווקא חשבתי שהמבטא האנגלו – סאכסי יוסיף לאמינות דבריו. ערכנו לחיים הרצוג "אודישן" רדיופוני וזה הצליח. חנוך גבתון היה שבע רצון. משפרצה מלחמת ששת הימים ב- 5 ביוני 1967, וצה"ל נלחם בכישרון ובאומץ לב ב-מקביל נגד שלוש צבאות האויב של מצרים, סוריה, וירדן, קנה חיים הרצוג את עולמו כפרשן צבאי ברדיו "קול ישראל". ב- 1968 עברתי מהרדיו לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותם של פרופסור אליהוא כ"ץ ו-סגנו עוזי פלד. הקמתי את מערכת תל אביב לרבות מערכת החדשות מאפס, מ-כלום. ב- 1974 מינה אותי דן שילון לכתב פרלמנטארי והייתי גם עורך ומגיש מהדורות "מבט" מעת לעת…".

ב- 1975 היו שני אנשי "מבט" טוביה סער ואלי ניסן מועמדים להחליף את יעקב אחימאיר בתפקידו ככתב הטלוויזיה והרדיו בארה"ב. מנהל חטיבת החדשות דן שילון ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן תמכו במועמדות של טוביה סער אך מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני חשב אחרת והצליח להעביר את מינויו של אלי ניסן ככתב בוושינגטון. טוביה סער רגז ויצא לחופשת מחאה. העניין דלף לעיתון "ידיעות אחרונות" שלא התמהמה ופרסם כותרת, "טוביה סער לחופשת זעם". חיים הרצוג שהתמנה זה עתה לשגריר ישראל באו"ם קרא את הידיעה בעיתון והציע לטוביה סער לשמש הדובר שלו באו"ם. טוביה סער נענה לה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טוביה סער (משמאל) ויעקב אחימאיר (מימין). (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טוּבְיָה סַעַר זוכר בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…ב- 1975 הציע לי באמת חיים הרצוג שגריר ישראל באו"ם לשמש דובר המשלחת. הייתי כל כך מרוגז על הרשות שהסכמתי מייד. לא היה מקום להשוואה בין כשרוני לבין זה של אֵלִי נִיסַן. הייתי טוב ממנו בהרבה. מאוד התאכזבתי מהנהלת רשות השידור. עברתי מרשות השידור בהשאלה למשרד החוץ. אני דובר היטב אנגלית וגם צרפתית. זכיתי להצלחה גדולה במילוי תפקידי כדובר משלחת ישראל באו"ם בשנים 1978 – 1975 וגם קיבלתי על כך שבחים רבים מכל הגורמים…".

דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ומחמיא לטוביה סער, כלהלן : "טוביה סער היה דובר מצוין של משלחת ישראל באו"ם ועשה את תפקידו בכישרון רב".

טקסט תמונה : שנת 1975. טוביה סער (מימין) דובר משלחת ישראל באו"ם בניו יורק יחדיו עם השגריר חיים "וויוויאן" הרצוג, לימים הנשיא ה- 6 של מדינת ישראל. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1976. טוביה סער דובר משלחת ישראל באו"ם עם השגריר חיים הרצוג (מימין) ושר החוץ יגאל אלון (משמאל). לידו של טוביה סער עומד דני קורן יועצו של יגאל אלון. דני  קורן שימש תקופה קצרה כיו"ר מחלקת הכדורסל של הפועל ת"א. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1977 . טוביה סער מנהל מסיבת עיתונאים של משלחת ישראל בהשתתפותו של שר החוץ משה דיין בבניין האו"ם בניו יורק בתום דיוני העצרת של האומות המאוחדות. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : חיים הרצוג שגריר ישראל באו"ם, מאיר רוזן, משה דיין, טוביה סער (דובר משלחת של ישראל באו"ם), נפתלי לביא (אחיו של הרב ישראל לאו ועוזרו של משה דיין), ועו"ד אליקים רובינשטיין יועצו המשפטי של משה דיין. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : שנת 1977. טוביה סער (מימין) במסיבת Cocktail באו"ם יחדיו עם שדרנית ABC גב' ברברה וולטרס והשגריר חיים "ויווייאן" הרצוג. (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 1978 חזר טוביה סער לטלוויזיה הישראלית הציבורית ובמשך שנתיים שימש עורך תוכנית האקטואליה "מוקד" ומידי פעם גם מגיש "מבט". מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד העריך אותו ושם עליו עין. עלייתו והעפלתו של טוביה סער לצמרת הניהול בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מרשימה. בתוך שנה ורבע התמנה בזה אחר זה לתפקיד מנהל החדשות ומייד אח"כ למנהל הטלוויזיה. בנובמבר 1980 מינה אותו יוסף "טומי" לפיד למנהל חטיבת החדשות במקומו של חיים יבין שהודח, ובפברואר 1982 הוקפץ לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יצחק "צחי" שמעוני שהתפטר.

טקסט תמונה : שנת 1961. טוביה סער כתב רדיו "קול ישראל" נושא נגרה (מכשיר הקלטה) על כתפו, מראיין את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בנמל התעופה לוד. מימין , זהו יצחק נבון מזכירו של ראש הממשלה ומנהל לשכתו. בשורה האחורית באמצע נראה יו"ר הכנסת קדיש לוז (חבר קיבוץ דגניה ב' בעמק הירדן). (התמונה באדיבות טוביה סער ולע"מ).

טקסט תמונה : שנת 1963. טוביה סער כתב רדיו "קול ישראל" מראיין את שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס. שר החקלאות משה דיין מאזין לריאיון. (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד לא היה ב- 1 באפריל 1979 המועמד המועדף של ממשלת ישראל להחליף את יצחק לבני בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה מנחם בגין הציע את התפקיד הרם בתחילה לאריה נאור מזכיר הממשלה מי שנחשב לאחד אחד מנסיכי הליכוד ובן ונכד למשפחה הלוחמת של אִרגוני מחתרות האצ"ל ולח"י. אריה נאור סירב. לזבולון הָמֶר שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל והשַר הממונה היה מועמד משלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. הסופר, המחזאי, והסטיריקן אפרים קישון.

ד"ר – עו"ד נתן כהן ז"ל מי ששימש היועץ המשפטי הוותיק של רשות השידור בימים ההם נזכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "…זבולון המר באמת רצה למנות את הסופר אפרים קישון למנכ"ל רשות השידור. אפרים קישון סירב ואמר לשר החינוך כי יש לו מועמד טוב ממנו. קוראים לו יוסף לפיד ומכנים אותו "טומי…". רק אז נעשתה הפנייה ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד אחד העיתונאים הבולטים של העיתון "מעריב". אֶפְרָיִם קִישוֹן בעצמו איש "מעריב" הפך למליץ היושר מספר אחת של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד והצטרף לדעתו זו קריקטוריסט העיתון קְרִיאֵל "דוֹש" גָרְדוֹש. שניהם נודעו באהדתם לאגף הימני במפה הפוליטית של ישראל. יִצְחָק לִבְנִי היה מינוי של שמעון פרס מהמערך . הוא כיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974. זמן כהונתו תם. הממשלה לא האריכה את כהונתו. הגיע הזמן לשנות. הממנים החדשים טיפחו תקוות חדשות. הם ראו ביוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד המנכ"ל הבא של רשות השידור וביו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן חבר מרכז מפלגת חירות (החליף בתפקיד את וולטר איתן איש המערך שנה קודם לכן) את שני האנשים הנכונים במקום הנכון. שרים רבים בממשלת ישראל קיוו שיהיה ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ופרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן את הכוח והנחישות לחולל שינויים פרסונאליים בדרגי הניהול שיביאו לשינויים אופרטיביים הכרחיים על פי דעתם בתפישת השידור , שינויים שישתקפו וייראו על המסך. בעיקר כמובן בתחום שידורי החדשות והאקטואליה. זכורה עקיצתו של ראש הממשלה מנחם בגין הנוגעת לסגנון הגשת החדשות והרמת הגבה של המגיש הלאומי והחיוך של חַיִים יָבִין.

בשלוש השנים האלה שבין 1979 ל- 1982 ערך יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל שינויי גַברֵי בשלטון הטלוויזיה. מייד עם כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1979, הדיח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן מנהל הטלוויזיה. הוא דאג שלא תאושר הארכת כהונתו בוועד המנהל של רשות השידור. לתפישת הניהול של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן יָרוֹן ז"ל היה משקל והשפעה מכרעת בצמרת רשות השידור. הדבר ניכר בשליטה בוועדת המכרזים שם הם תמיד השיגו רוב מרשים. אי הארכת תקופת כהונתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בקיץ 1979 לשלוש שנים נוספות  עד קיץ 1982 התפרשה כהדחה. סילוק. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה איש ניהול מוכשר, אולי עצמאי מידי, אך בטוח מנהל טלוויזיה מצליח בעל קבלות במשך שֵש שנים. ציבור עובדי הטלוויזיה לא הבין כיצד מנפנפים לפתע פתאום מנהיג שידור בהינף יד, מנהיג שידור שהביא מערכת עיתונאית מורכבת לשיאים והצלחתו בה הייתה מוכחת. אם כי צריך להכיר בעובדה שהצלחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן לא הייתה בלעדית אלא גם הודות לקו המחשבה והעשייה העיתונאית והתרבותית של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979- 1974 שקודם לכן ניהל בהצלחה גדולה את רשת הרדיו הצבאית גלי צה"ל. אחרי הדחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הגיע תורו של חַיִים יָבִין מנהל חטיבת החדשות. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא האריך את כהונתו ובחודש נובמבר  של שנת 1980 הריץ את טוּבְיָה סַעַר כמועמד מטעמו למשרת מנהל חטיבת החדשות הבא. טוּבְיָה סַעַר צלח בקלות את וועדת המכרזים הודות לתמיכתם והשפעתם העצומה במסגרת הזאת של המנכ"ל ויו"ר רשות השידור". טוּבְיָה סַעַר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בשנים 2007 ו- 2008 כלהלן : "…זכיתי לתמיכה מרשימה בוועדת המכרזים . במכרז למנהל הטלוויזיה בפברואר 1982 לאחר התפטרותו של צחי שמעוני התמודדתי על התפקיד מול סמנכ"ל הרשות שלמה עַבַּדִי . הבסתי אותו 1:9 לטובתי בהצבעה החשאית בוועדת המכרזים ושני נמנעים…".

טקסט תמונה :  חורף 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. טוביה סער (ראשון מימין) מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מנהל את ישיבת הבוקר היומית של מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. בראש השולחן יושב עורך "מבט" יעקב אחימאיר. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : דוד "דודו" גלבוע , יעקב אחימאיר (עורך "מבט" בראש השולחן קרוב למצלמה), יעל חן ז"ל, יאיר שטרן (מרכיב משקפיים משעין את סנטרו על יד שמאל), יורם רונן ז"ל, ישראל סגל ז"ל, דניאל פאר ז"ל, ובני ליס. (התמונה באדיבות יאיר שטרן ואדי סופר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי למנהל טלוויזיה במארס 1980 התקבל בהבנה ע"י ציבור עובדי הטלוויזיה , אך זה של טוביה סער אחריו בפברואר 1982 נתקל במבט תמוה. רבים מוותיקי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שללו את יכולתו של טוּבְיָה סַעַר להנהיג את המוסד לאחר הניהול המזהיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הוא לא הצטייר כאישיות בעלת שיעור קומה ונחשב לנאמן פוליטי ועושה דברו של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. ההערכה המקצועית אל טוביה סער כמנהל טלוויזיה הייתה מועטה. מינויו לתפקיד הרם עורר אנטגוניזם בין רבים מעיתונאי הטלוויזיה שהתעלמו ממנו. לעומתם הסתדרו הפוליטיקאים מגווני הקשת השונים בשורה כדי לברך את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש טוּבְיָה סַעַר. לרגל מינויו הבכיר קיבל מברקי ומכתבי ברכה מפוליטיקאים רבים אך כלום מחבריו הוותיקים ברשות השידור. אלה התכחשו לו. מדהים היה להיווכח שוב עד כמה נתפשו תפקידי ניהול מקצועיים כמו מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות בשידור הציבורי ע"י הפוליטיקאים בישראל מימין ומשמאל, כמשרות מפתח תקשורתיות העשויות ו/או עלולות להשפיע על עתידם הפוליטי. לכן אמרו לעצמם צריך להקדים ולברך מייד את הנבחרים המחזיקים במשרות האלה. טוּבְיָה סַעַר התמנה למנהל הטלוויזיה ב- 12 בפברואר 1982 לתקופת ניסיון בת חצי שנה. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד היה שבע רצון ממנו. ב- 9 באוגוסט 1982 שלח לו מכתב חם המסמיך אותו להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים הבאות עד 1985 כלהלן : "…טוּבְיָה יקירי, בתום תקופת הניסיון שלך אני רוצה לברך אותך על הצלחתך בתפקיד עד כה , ולהביע את תקוותי כי תמשיך באותה דרך, תוך שיתוף פעולה מבורך בינינו לטובת רשות השידור וכלל הציבור בישראל…". הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1982 הייתה מונופול שידור.

טקסט מסמך :  15 בפברואר 1982. מנהל מנגנון כוח אדם רשות השידור מר עמרם עמר מבשר לטוביה סער כי וועדת המכרזים בחרה בו להיות מנהל הטלוויזיה לתקופת ניסיון בת חצי שנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 9  באוגוסט 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מביע את שביעות רצונו מדרך ניהולו של טוביה סער את המוסד, ומאשר את מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלוש שנים בתום תקופת הניסיון. "טוביה יקירי", פנה יוסף "טומי" לפיד אל טוביה סער בכתב ידו המסורבל ובכך שבר את הסגנון הפורמאלי של מכתבים מהסוג הזה. אח"כ חתם את המכתב, "שלך יוסף לפיד". מנכ"ל רשות השידור רחש אימון רב למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ.

טקסט תמונה : קיץ 1982. היוצרות התהפכו. טוביה סער היה עכשיו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית והבוס הישיר של חיים יבין ויאיר שטרן בעיצומם של ימי מלחמת לבנון ה- 1 ושידורי מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר יָרוֹן לוֹנְדוֹן מוותיקי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ראה במינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור והאיש שמינה את טוביה סער למנהל הטלוויזיה – סֵיאוּב. בפברואר 1982 תקף בחריפות רבה את מינויו של טוּבְיָה סַעַר למנהל הטלוויזיה מפני שזה לא הגן עליו מפני יוסף "טומי" לפיד, והגדיר את המינוי המופרך לטעמו בטקסט מכלים ומשפיל, "…הנהג שקיבל את הפיקוד על הגדוד…", והוסיף, "…היינו בני שלושים כשהטלוויזיה נולדה ב- 1968. בזמן כה קצר יש כבר תהליך של סתימת עורקים בטלוויזיה, ובה מתקדם רק מי שהוא בּוּעת אוויר. רק מי שאין לו לחלוטין משקל, כשרון, עמדה, ואינטגריטי – צָף…!". הוא חיווה את דעתו הנחרצת על מנהל הטלוויזיה שלוֹ הנוכחי שלו טוּבְיָה סַעַר וכיוון את חִצָיו המושחזים גם אל מנכ"ל רשות השידור שמינה סוג כזה של אדם לתפקיד כה חשוב של ניהול ערוץ טלוויזיה ציבורי.

הפוליטיקאים בניגוד ליָרוֹן לוֹנְדוֹן אצו לברך את מנהל הטלוויזיה הישראלית החדש. זה נראה כמו איזה מסע הערכה מתוכנן ומאורגן לטובת המנהל החדש בו הפוליטיקאים מבקשים את קרבתו של האיש האחראי על גוף התקשורת החשוב במדינה. מצאתי צורך לתעד את התופעה הזאת.

טקסט מסמך :  18 בפברואר 1982. זהו מכתב הברכה ששלח ח"כ אבא אבן (לשעבר שר החוץ) לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית. אבא אבן תוקף את רדידות ושִעמום שידורי הטלוויזיה הישראלית , "פרט ל- 'מבט' , הטלוויזיה הישראלית מייסרת את הציבור באוסף מדהים של מעמדי שעמום ורדידות . זהו שירות הטלוויזיה הגרוע ביותר בעולם – לפי מיטב התרשמותי". (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא אֶבֶן לא הזכיר במכתבו כי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרדודה והמשעממת על פי דבריו ניהלו לפני טוביה סער יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וארנון צוקרמן יבד"ל, ומנכ"ל רשות השידור שקדם ליוסף "טומי" לפיד ז"ל היה יצחק לבני ז"ל.

טקסט מסמך : 14 בפברואר 1982. מברק ברכה משר התקשורת מרדכי ציפורי לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 בפברואר 1982. מברק ברכה משמעון פרס לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 בפברואר 1982. מברק ברכה מהשר יצחק מודעי לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  17 בפברואר 1982. מברק הברכה של ד"ר יוסף בורג לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 בפברואר 1982. חיים "וויויאן" הרצוג, רעייתו אורה, והילדים שלחו מברק ברכה לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : טוביה סער מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש מפברואר 1982 היה נאמנו של יוסף "טומי" לפיד וכנראה חביב על הפוליטיקאים. טוביה סער מונה לתפקידו במקומו של יצחק "צחי" שמעוני. צחי שמעוני לא יכול היה לסבול עוד את צורת ניהולו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד וחזר לכור מחצבתו למה שהוא יודע לעשות הכי טוב : לחוּד חִידוֹת בתוכניות המוסיקה ו- "מקבילית המוחות" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מבחנו של טוביה סער כמנהל טלוויזיה מנקודת מבטי תהיה מידת מעורבותו, הבנתו, ותמיכתו בשלוש הפקות הבינלאומיות המורכבות והמסובכות שעמדתי בראשן, מונדיאל הכדורגל – ספרד 82', אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983, ואולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי אהבתי את טוביה סער. (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 בפברואר 1982. מכתב הברכה של שר החינוך זבולון המר (בממשלתו של מנחם בגין) לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1982. מכתב הברכה של סגן שר הבינוי והשיכון משה קצב לטוביה סער לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שני בערב – 23 ביולי 1984 . משדר הבחירות לכנסת ה- 11 . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער (שני משמאל) מנחה ומתדרך את המגיש חיים יבין ואת הסטטיסטיקאי האחראי על מדגמי הטלוויזיה ד"ר חנוך סמית במשדר. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזר בצוות של חנוך סמית, חיים יבין, חנוך סמית, טוביה סער, ומיכה לימור. (באדיבות טוביה סער, ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הימר מבין כל המועמדים על טוביה סער ומינה אותו לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המועמד הבכיר ביותר שהתמודד על משרת מנהל הטלוויזיה במכרז מול טוביה סער היה סמנכ"ל הרשות שלמה עבדי ז"ל, אולם טוביה סער הביס אותו בהצבעה במכרז ההוא בפברואר 1982 ביחס של 9 ל- 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש טוביה סער ניצב יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בפני שני אתגרי סיקור גדולים : מלחמת לבנון ה- 1 ומונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 . יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון (שימש דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים) ראו בטוביה סער מנהל אמין וצייתן . אין ספק כי יוסף "טומי" לפיד הרחיק לכת ומעבר להערכה המקצועית גם אהב את טוביה סער. הוא רחש לו אמון כמעט בעיניים עיוורות. היו ליוסף "טומי" לפיד אופציות נוספות ועוד מועמדים פוטנציאליים לתפקיד מנהל הטלוויזיה כמו דן שילון ומוטי קירשנבאום אולם הוא חשד בהם ו-ראה בהם את נאמניו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה אותו הדיח ב- 1 באוגוסט 1979 משלא הפקיד בידיו את ניהול הטלוויזיה לקדנציה שלישית 1982 – 1979. (הערה שלי : קדנציה אחת של מנהל הטלוויזיה היא בת שלוש שנים . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נבחר לתפקידו גם כן לתקופה של שלוש שנים . תקופת כהונה של מנכ"ל רשות השידור נמשכת חמש שנים). כזכור ניהל ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהצלחה רבה במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. גם אנוכי אהבתי את טוביה סער. הוא היה איש נבון וחכם ובעל ניסיון עיתונאי ממושך. בהיות כזה חלק לא אחת על דרך הניהול של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אולם היה צייתן ונאמן. הוא לא התווכח עם הבוס הראשי שלו יותר מידי, ואם כן, עשה זאת בצורה תרבותית. הוא היה Super cool. מעולם לא ראיתי אותו צועק ומשתולל ומאבד את צלמו. ביוני – יולי 1978 בתום הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978 טסתי מבואנוס איירס לניו יורק . שהיתי שם כ- חודש במנהאטאן כאורחו של באד גרינספאן. ניצלתי את ההזדמנות וביקרתי את דן שילון ששימש כתב הטלוויזיה והרשות בניו יורק. דן שילון אמר לי אז ב- 1978 בניו יורק, כהאי לישנא : "טוביה סער עושה עבודה יוצאת מן הכלל כדובר משלחת ישראל באו"ם".

טוביה סער איש אמונו של מנכ"ל הרשות נשא במשך שנה אחת מפברואר 1982 עד פברואר 1983 בשתי המשרות של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל חטיבת החדשות. בפברואר 1983 מונה יאיר שטרן לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. יוסף "טומי" לפיד האמין ביאיר שטרן שימלא את חובתו המקצועית כפי שהוא כעורך ראשי של  רשות השידור רואה את התפקיד. יוסף "טומי" לפיד המשיך להיות מנכ"ל חשדן. גם בתחום הכלכלי. בעת ניהול הפקת הטלוויזיה תכנית ולוגיסטית על ידי את שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 הציע לי איגוד ה- שידור האירופי (EBU) מגורים במלון Holiday Inn מול הוליווד בעלות נחמדה של 90 (תשעים) דולר ללילה ב- Double room. הודעתי ליוסף "טומי" לפיד כי אנוכי מתנתק מכל מיני עסקי דיור לא בטוחים בדירות פרטיות של ישראלים יורדים ששהו בלוס אנג'לס. הנימוק היה כי ציוותי השידור שלי שאמורים לעבוד בין 12 ל- 15 שעות זקוקים לפרטיות ומנוחה מוחלטת בתנאים מקובלים ואל לה לרשות לנסות לחסוך כמה דולרים על גבם של העובדים. לא מדובר בשירות מילואים. מדובר במשימת שידור עיתונאית – אולימפית מורכבת וממושכת. יוסף "טומי" לפיד לא השתכנע. הוא ביקש מיאיר שטרן שהשתתף בוועידת מנהלי החדשות של ה- EBU ב- קורפו לקפוץ ללוס אנג'לס כדי למצוא בכל זאת סידורי לינה זולים בסיוע הקהילה היהודית – ישראלית במקום. יאיר שטרן לא הצליח והציע בדו"ח שלו לסמוך על פתרונות הדיור של ה- EBU כפי שהוצעו לי. במידה רבה הייתי בר מזל משנתתי ל- EBU תשובה עקרונית חיובית כי אומנם נגור במלון Holiday inn. אילו הייתי מתמהמה עוד קמעא כבקשתו של יוסף "טומי" לפיד המהסס וכמי ששומר על הקופה הציבורית, הייתי נדרש לשכור חדרים במלון אחר בלוס אנג'לס במחיר כפול. יוסף "טומי" לפיד היה אדיב כלפי מנהל החדשות הטרי שלו ושלח לו מכתב תודה ב- 12 באוקטובר 1983 על שהואיל לסייר למענו בלוס אנג'לס כדי למצוא דיור מוזל אצל יהודי העיר עבור צוות השידור האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 12 באוקטובר 1983 . מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד משבח את מנהל החדשות יאיר שטרן על שהואיל לערוך בשעתו סיור לוגיסטי בלוס אנג'לס כדי למצוא דיור מוזל אצל הקהילה היהודית – ישראלית בעיר עבור צוות השידורים האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

היו כאן פעם ימים אחרים. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 ארנון צוקרמן היה רב אלוף. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי היו אלופי הפיקודים שלו. ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ממנה ב- 1 באפריל 1979 את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני. יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון מדיחים בקיץ 1979 את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בשעה עֶשֶר בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 הכריז חיים יבין עם פתיחת משדר הבחירות הארוך לכנסת ה- 9 (בן תריסר שעות רצופות שנמשך עד שמונה בבוקר למחרת) את הכרזתו הבלתי נשכחת, "גבירותיי ורבותיי – מהפך". מנחם בגין מייסד מפלגת חירות לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 ואבי מפלגת "הליכוד" ומנהיג האופוזיציה הנצחי שנוצח עד אז במשך 29 שנים בכל מערכות הבחירות עד כה התבקש ע"י נשיא המדינה אפרים קציר להרכיב את הממשלה הבאה. ניצחונו של מנחם בגין בבחירות לכנסת ה- 9 היווה הפתעה פוליטית מרעישה . מגיש ומנחה משדר הבחירות הארוך בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין הגה סלוגן מבריק בתחילת  משדר הבחירות המקיף באותו ערב, "מהפך". מנחם בגין מנהיג הימין התמנה בפעם הראשונה בתולדותיו לראש הממשלה החדש של מדינת ישראל . ראש הממשלה הקודם יצחק רבין התפטר כזכור מתפקידו בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 7 באפריל 1977 והדבר הוליך לבחירות חדשות. מחליפו של יצחק רבין כמנהיג מפלגת המערך שמעון פרס ניסה לאחות את השברים במפלגת המערך המרוסקת לקראת הבחירות, אולם ללא הועיל. הליכוד זכה ב- 43 מנדטים ואילו המערך רק ב- 32. תוצאות הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977 היוו באמת שינוי פוליטי מרחיק לכת אם לקחת בחשבון כי בבחירות לכנסת ה- 8 ב- 31 בדצמבר 1973 זכתה מפלגת המערך ב- 51 מנדטים ומפלגת הלכוד קיבלה 39 מנדטים. סלוגן "המהפך" של חַיִים יָבִין סִימֵן באופן אירוני למדי את המהפך העתידי שנרקם כעבור שנתיים גם ברשות השידור. כל שלטון המתין לשעת הכושר כדי להפקיד בידי נאמנו את רשות השידור. במובן הזה ממשלת מנחם בגין לא הייתה שונה במאום מ- ממשלות יצחק רבין, גולדה מאיר, ולוי אשכול. היא עשתה זאת אומנם באיחור אך דאגה להציב בראש רשות השידור באמצעיתו של דָבָר את שני נציגי הימין שלה את יו"ר רשות השידור פרופסור ראובן ירון ואת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים . השעה עשר בערב. שניות אחדות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הארוך והמורכב המסקר את הבחירות לכנסת ה- 9 . ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל ניצב באולפן א' של הטלוויזיה ומונה למגיש והמנחה חיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ההיסטורית ל- "אוויר". זיהוי הנוכחים בתמונה : מימין, הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית בודק ברגע האחרון בטרם תחילת השידור הישיר שוב ושוב את נתוני מדגם הקלפי החדשני שלו בבחירות לכנסת ה- 9. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל , מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין בשידור ישיר את המשפט האלמותי הבלתי נשכח שלו, "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !". (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

סכסוך הסמכויות בין מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נמשך גם לאחר מבצע השידור הטלוויזיוני המפואר של "המהפך" הפוליטי במדינת ישראל באותו התאריך ההוא של 17 במאי 1977 בו נפנפה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין מהשלטון את מפלגת המערך בראשות יצחק רבין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וחַיִים בַּר-לֵב. בסופה של 1977 עשו הכתב לענייני ערבים אהוד יערי והמפיק אלכס גלעדי מעשה נועז וטסו לקהיר (דרך אתונה) ללא אישורם של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כדי לכסות את פגישת הפסגה של ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ משה דיין עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת ושַרָיו. מכיוון שלא היו אז טיסות ישירות בין נתב"ג לקהיר טסו אהוד יערי ואלכס גלעדי דרך אתונה. הם קיבלו ללא כל בעיות את אשרות הכניסה בשדה התעופה בקהיר ומייד שלחו משם באמצעות הלוויין ובסיוע ה- EBU (איגוד השידור האירופי, ראשי תיבות של European Broadcasting Union) [סעיף1] כתבות שערכן לא יסולא בפז למהדורות "מבט". הגעתם הסנסציונית בדרך לא דרך לקהיר עוררה רוגז רב בקרב שרי הממשלה. שר החוץ משה דיין קרא לפיטוריהם. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי גינה את נסיעתם לקהיר של אהוד יערי ואלכס גלעדי במילים חריפות. מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן דווקא העניק להם גיבוי ושיבח אותם. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חלק בכל דרך אפשרית על הבוס שלו יִצְחָק לִבְנִי שבתור מנכ"ל רשות השידור שימש גם העורך הראשי של השידורים בטלוויזיה וברדיו.

ב- 1 באפריל 1979 הודח יצחק לִבְנִי ממשרת המנהל הכללי של רשות השידור או במילים אחרות כהונתו הסתיימה ולא הוארכה ע"י ממשלת הימין בראשות מנחם בגין. הממשלה מינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור. המועמד המוביל למשרת מנכ"ל רשות השידור החדש היה דווקא מזכיר הממשלה אריה נאור אולם הוא סירב והציע לתפקיד את אפרים קישון עיתונאי – סטיריקן (כתב ב- "מעריב") והיה גם בימאי הקולנוע. אך גם אפרים קישון סירב והציע לתפקיד את ידידו יוסף "טומי" לפיד (בן 47) אף הוא עיתונאי ב- "מעריב". לפתע התברר כי לארנון צוקרמן אין שום סיכוי. בקיץ 1979 סילקו יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם לא האריכו את כהונתו של ארנון צוקרמן שהסתיימה ב- 1 באוגוסט 1979 והדבר התפרש כהדחה על רקע של תפישת ניהול פוליטית את כלל רשות השידור. משהודח מנהלם הנערץ מצאה שלישיית האלופים דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד המדיח הראשי יוסף "טומי" לפיד את מנהל הטלוויזיה. בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם של השלושה נגד יוסף "טומי" לפיד לכישלון. אולי מראש. השלושה לא שידרו על אותו הגל של המנכ"ל החדש שבתוקף תפקידו שימש העורך הראשי של כלל השידורים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל". משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979 מי שהיה עיתונאי מחונן ב- "מעריב" ופיגורה תקשורתית בעלת עוצמה ומוכשרת בפני עצמה אך מעולם לא ניהל רשת שידור, מצאו עצמם השלושה נוטשים בזה אחר זה את המוסד בעקבות מנהיגם ארנון צוקרמן שסולק הראשון. זאת הייתה טרגדיה מפני ש- דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו האנשים שבנו את יסודות הבית ב- 1968 ועכשיו נטשו אותו. שלושתם היו מוכשרים ועלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על מנכ"ל רשות השידור החדש חסר הניסיון יוסף "טומי" לפיד אך היו נחותים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוסד תקשורתי היררכי וכל השלושה הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר . עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה הציבורית שהייתה כור מחצבתם נחלש גם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד עצמו אולי מבלי שהיה מודע לכך. בלעדי שלושת האלופים וללא הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן קטנו סיכוייו להצליח בתפקידו ולשַגְשֵג.

יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זוכר היטב את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן וגם את המנכ"ל שהחליף אותו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד כפי שהעיד בפניי בעת פגישות התחקיר שלי עמו : "…ביני לבין יוסף "טומי" לפיד לא התנהלה כל חפיפה מקצועית. אני עזבתי והוא בא . אבל את אותו הדבר ניתן לומר על התקופה בה החלפתי אני את מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. זה היה ב- 1 באפריל 1974 איש לא תדרך אותי גם לא שמואל אלמוג עצמו. הוא עזב ולא סייע לי להתאקלם. כולם סמכו על המנהלת הוותיקה של לשכת המנכ"לים לדורותיהם גב' רוחמה איילון. היא הייתה אישה מקצועית מאוד, מוכשרת, הגונה וישרה, וגם מסודרת מאוד. רוחמה איילון הייתה החופפת הרשמית והיא זאת שהכניסה את יוסף "טומי" לפיד לתפקידו. כשאני התמניתי למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג לא התנהלה גם כן כל חפיפה מסודרת. שמואל אלמוג עזב ואני נכנסתי. הייתי המנכ"ל הצעיר ביותר בהיסטוריה של רשות השידור, רק בן 39. לא התקיימה שום חפיפה מקצועית ביני לבין המנכ"ל היוצא. רוחמה איילון הייתה החופפת המעשית. היא הכניסה אותי מהר והיטב לעניינים ולתפקידי. אני חושב שההצלחה שלי כמנהל תחנת הרדיו של גלי צה"ל בשנים 1974- 1968 היו הסיבה העיקרית לפנייתו של שמעון פרס אלי ליטול לידיי את רשות השידור. ב- 1 באפריל 1974 התמניתי למנכ"ל רשות השידור.

מנהל הטלוויזיה היה אז ארנון צוקרמן. היו בינינו מחלוקות רבות אך טובת הטלוויזיה ורשות השידור ניצבו מעל לכל . אני חושב שהייתה בינינו הערכה הדדית. למרות המחלוקות בינינו הייתי אני המנכ"ל שאישר את הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש שנים נוספות של 1979- 1976 . עשיתי זאת מפני שחשבתי שהוא ראוי לתפקיד רב האחריות הזה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עברה בימינו מהפכת שידור ענקית. בתקופה הזאת הפקנו את מבצעי השידור הגדולים של בחירות 1977, ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בשליחות השלום שלוֹ בישראל בנובמבר 1977, ותחרות שירי הארו- וויזיון האירופית (Eurovision song contest) במארס 1979. וגם את הפקות הספורט הבינלאומיות של כיסוי גביע העולם בכדורגל במערב גרמניה 1974, סיקור משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בסתיו 1974 , כיסוי אולימפיאדת מונטריאול בקיץ 1976, וגם כיסוי מונדיאל ארגנטינה 1978. ולא לשכוח ששלחנו לכל המקומות המרוחקים האלה ציוותי שידור שלנו. אני הייתה זה שביטל את פסטיבל הזֶמֶר האנכרוניסטי ומיסדתי במקומו את תחרות השירים של קדם הארו- וויזיון. הגענו להישגים טלוויזיוניים מפליגים לפני שנות דוֹר. הצלחנו להכניס לטלוויזיה הישראלית הציבורית הפקה מקורית כמותית ואיכותית בסדר גודל של כ- % 70 מכלל שידורי הטלוויזיה. הפריצה הגדולה הייתה בהפקה ושידורי החדשות ע"י חטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. היצירה המקורית כללה בתוכה את "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום, סדרת "עמוד האֵש" בעריכתו של יגאל לוסין, תוכנית הראיונות האקטואלית "טַנְדוּ" בראשותו של ירון לונדון. הסרתי מלוח השידורים את כל הטלה- נובלות וסילקתי כל מיני סדרות קנויות לא חשובות . בתקופתי שודרה הסדרה "עולם במלחמה"  וכמובן מבצעי שידורי הספורט הגדולים. כמנכ"ל רשות השידור הייתי שותף לניהול והקצאת משאבים לטובת שידורי מונדיאל מערב גרמניה 1974 אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1976. בימיי נכרתה הברית ההיסטורית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ההערכה הגדולה שלי למִשדרי הספורט באה לידי ביטוי באישור תקציבים והצבתם בלוח מִשדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל נדמה לי שהמטרה הגדולה שלי כמנכ"ל רשות שידור הושגה משהצלחתי לשמור על עצמאותה. בלמתי וביטלתי לחלוטין את דִבְרוּר צה"ל על ריאיונות שלנו עם חייליו וקציניו. הודעתי לממשלה כי תם עידן הדברור הצבאי על האינפורמציה העיתונאית של הטלוויזיה . מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הסתיימה. הדִבְרוּר הצבאי לא נחוץ יותר במדינה חופשית ודמוקרטית . לא שימשתי מנכ"ל מטעם למרות שהייתי מינוי פוליטי של ממשלת גולדה מאיר. פעלתי ברשות השידור כפי שפעלתי בשעתו כמנהל גלי צה"ל מטעם. היו לי וויכוחים רבים עם ישעיהו "שייקה" תדמור, שכיהן בימים ההם סגן קצין חינוך ראשי ושימש הבוס הישיר שלי בגלי צה"ל. אני ביקשתי לשָדֵר רדיו אזרחי והוא רצה רדיו שסַר למשמעת הצבא. כך גם ראיתי את תפקידי ברשות השידור. לא הסכמתי בשום אופן לשָדֵר אינפורמציה שהייתה נוחה לצבא. בכך שמרתי על עצמאותה של רשות השידור.

ראש הממשלה גולדה מאיר לא אהבה אותי. גם לא יצחק רבין. הם היו מאוכזבים ממני מפני שהייתי עצמאי מידי בתפקידי כמנכ"ל רשות השידור. אפילו שמעון פרס כעס עלי ואמר לי, "יצחק לבני אתה חייב להסכים לדִבְרוּר. אני מאוכזב ממך" . שמעון פרס מאוד נפגע ממני. לאחר המהפך בבחירות 1977 ביקש הליכוד להדיח אותי והחליף אותי באיש משלהם. מנחם בגין שהיה דמוקרט גדול התנגד למהלך האנטי ממלכתי הזה וכך נשארתי בתפקידי עד אפריל 1979. רציתי מאוד להמשיך בכהונה נוספת כמנכ"ל רשות השידור אך הפוליטיקאים מהימין לא רצו. הם ביקשו להציב מישהו משלהם…".

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 באפריל 1979. חילופי משמרות . יוסף "טומי" לפיד בן 47 ז"ל (מימין) מתמנה למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים במקומו של יצחק לבני בן 45 ז"ל (משמאל). בתווך, זבולון המר ז"ל (בן 43) שר החינוך דאז והאיש הממונה על רשות השידור בממשלתו של מנחם בגין. (ארכיון רשות השידור. התמונה מארכיון רשות השידור ובאדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן היה אִי של אינטגריטי ויציבות לאורך שנים בים הסוער של טלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מלחמתו העיקשת והאמיצה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת על עצמאות השידור הציבורי נצרבה בזיכרון הקולקטיבי לעַד. כמנהל טלוויזיה הפגין עצמאות ושליטה כה גדולה עד שאפילו מנע דריסת רגל ב- "בניין היהלומים" ממנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי שאליו היה כפוף [2]. הוא לא אִפְשֵר ולא נתן ליצחק לִבְנִי להתערב ולהשפיע על בחירת תכני השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג דומיננטי ופעל כפי שפעל גם מפני שנהנה מתמיכה מוחלטת של מנהלי החטיבות שלו בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ניחן בחושים מחודדים וטביעת עין של נֵץ ובהכירו היטב את יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית הניח עליו לא בכדי זכוכית מגדלת. כשהיה צריך להעיר ולנזוף בו עשה זאת ללא פשרות. מכיוון שהיה כריזמטי ודמות של מנהיג שידור איתן הפך ב- 1979 למטרת דמות דרך כוונת עיניו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. מנכ"ל רשות השידור החדש לא רצה את מנהל הטלוויזיה הוותיק בשורותיו למרות הצלחתו המוכחת החד משמעית בשנים 1979- 1973 ואף על פי שידע כי בתקופת הזמן הזאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שגשגה. זה היה "תור הזהב" שלה.

טקסט תמונה : 1983. לשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור (מימין) בשיא כוחו עם מנהלת לשכתו הנאמנה והבלתי נשכחת גב' רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי גבי אוחנה (משמאל). בארבע השנים שניהל את רשות השידור עלה במשקלו וגם הזדקן. יוסף "טומי" לפיד היה איש בוטה וחכם שלא הכיר ולא הבין בתחילת הקדנציה שלו את המורכבות והמסובכות של הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הדרושות להפעיל רשת טלוויזיה. (ארכיון רשות השידור. באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן פעל כאיש אמיץ שדבק במוּסַר בעקביות במשך עשר שנים למען המסך הציבורי . הוא היה כל כך הגוּן ובעל יושרה כה מוחלטת (וגם בטוח בעצמו) עד שלא היסס להתעמת עם איש מפיקודיו וגם לא עם הבוסים שלו. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי בשנים 2005 – 2004, כלהלן : "ארנון צוקרמן היה איש חכם ומוכשר וקצת שוויצר שכזה, אבל ישר כסרגל. הוא היה סמנכ"ל כספים ומִנְהָל כוח אדם ששירת היטב את רשות השידור בשנים 1972- 1969. לאחר שמנהל הטלוויזיה הקודם סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור החליט בקיץ 1973 לחזור לשורות צה"ל, רציתי שארנון צוקרמן יהיה מנהל הטלוויזיה הבא למרות שהוא כבר לא היה ברשות השידור. למכרז ניגש גם יצחק לבני מפקד גלי צה"ל. הודעתי ליצחק לבני שלא אבחר בו וכי המועמד המועדף שלי הוא ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה הוכחה שמנהל טלוויזיה טוב לא חייב לבוא דווקא משורות העיתונות. הוא היה בכלל מומחה כלכלה ומִנְהָל שהגיע לרשות השידור בהשאלה מאגף מס הכנסה במשרד האוצר".

אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג שידור. מכתב הנזיפה וההתראה החמורה שכתב מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ב- 18 בנובמבר 1976 לפיקודו יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה העַרבית מלמד על ניהול תקיף וללא פשרות שלוֹ את מוסד התקשורת החשוב במדינה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אפילו לא אמר שלום לפיקודו בפתח המכתב. הוא ניגש ישר לעניין .יוסף בר-אל קיבל את המסמך, קרא, ולא שכח אותו לעולם. ששת המילים בסיום המכתב, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך : 1 בנובמבר 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נוזף קשות ביוסף בר-אל ומתרה אותו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה נשלח למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן זכה לאהדה חסרת תקדים מצד עובדי הטלוויזיה הישראלית . בטרם הדחתו המתוכננת בקיץ 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד [3] יצאו מאות עובדים באופן ספונטאני בראשותו של מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כדי להגן עליו בגופם. שום מנהל טלוויזיה בכל תולדותיה לא זכה למשענת כה איתנה של עובדיו והערצה גלויה כפי שקיבל ארנון צוקרמן. מלחמתו של ארנון צוקרמן ביצחק לִבְנִי ויוסף בר-אל גררה איחוד אגפים נגדו בין מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל. יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 חיבב את יוסף בר-אל ונטר איבה לארנון צוקרמן שניצב כסלע במפתן בניין הטלוויזיה הלא הוא "בית היהלומים" ברוממה. הוא פשוט לא נתן לו להיכנס ולהתערב בתכני השידור. מבצע השידור הגדול הבא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכון לה עם ביקורו ההיסטורי בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים. מנהל החדשות דן שילון כבר טס לניו יורק בשליחות יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כדי לשמש שָם כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נותר אלכס גלעדי.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ממנה את אלכס גלעדי למפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משמשת לראשונה בתולדותיה Host broadcaster בינלאומי של האירוע הנ"ל בהצלחה יתירה. אלכס גלעדי מבצע את המשימה בהצלחה עצומה וזוכה גם למוניטין בינלאומי . מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי מייסד מקים ב- 1977 את הטלוויזיה בשפה הערבית וממנה את יוסף בר-אל לעמוד בראשה כ- אקוויוואלנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית בראשה ניצב ארנון צוקרמן. מוטי קירשנבאום ז"ל תוקף בחריפות רבה את דרך ניהול רשות השידור ע"י יצחק לבני ז"ל. 

מבצע שידורי אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979 היה "קטן" על אלכס גלעדי . מאחוריו השתרכה כבר רשימה נכבדה של הפקות טלוויזיוניות בינלאומיות מרשימות כמו השידורים הישירים של אולימפיאדת מונטריאול 1976, השידור הישיר של הבחירות לכנסת במאי 1977, כיסוי הביקור ההיסטורי של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977, והשידור הישיר של תחרות שירי "הארו – וויזיון" במרס 1979 בירושלים וניצחונה של גלי עטרי ולהקת הליווי שלה "חלב ודבש". אם ניתן לשפוט את יכולתו הטלוויזיונית של אלכס גלעדי שנות דוֹר מאוחר יותר מרום גילי נדמה שהגיע לשיא גדולתו כמפיק מבצע שידורי טלוויזיה בעת ביקורו בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בירושלים . התואר מפיק מחולק כלאחר יד במדיות האלקטרוניות , בטלוויזיה וברדיו. ישנם מפיקי תוכניות ושידורי חדשות בגלי צה"ל, ברדיו "קול ישראל", ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי לא היה סתם מפיק. הוא היה אדריכל טלוויזיה ובכך לא רק נבדל מהמפיקים האחרים אלא גם ניצב מעליהם בדרגה שלימה.

בחודש נובמבר 1977 ערך מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן חילופי גברי בתּפקוד כוחותיו . דן שילון מנהלה הנערץ של חטיבת החדשות סיים את קדנציית הניהול בת שלוש שנים שלו בהצלחה גדולה ונשלח להיות כתב הטלוויזיה בארה"ב. במקומו הוצב חיים יבין. בדיוק באותם הימים של חילופי הגברי תכנן נשיא מצרים אנוואר סאדאת את מסע השלום ההיסטורי שלו לירושלים . בדרך כלל לא מחליפים סוסים באמצע המירוץ אך מר אנוואר סאדאת המנוח הפתיע את כולם וגם את ארנון צוקרמן. בהיעדרו של דן שילון בעל ניסיון עשיר בהפקה ותכנון של כיסוי אירועי חדשות סבלה הנהלת הטלוויזיה מחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה. הייתה אווירה של הססנות מול אתגר שידור טלוויזיוני בינלאומי כה גדול של כיסוי הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לישראל פגישתו בנתב"ג עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ועם נשיא המדינה אפרים קציר לרבות ביקורו בכנסת ונאומו בפני המליאה. ישראל הייתה כמרקחה וכמוה גם העולם. רבים בקבוצות הניהול של הטלוויזיה הישראלית לרבות אנשי ההנדסה לא היו בטוחים ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה ערב הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת ניידות שידור , ציוותי צילום מקורות הפקה ועריכה רבים במקביל ובו זמנית. צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בניידות שידור וציוותי צילום , צילמה עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות. עידן מצלמות ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) טרם הגיע לישראל. כדי לנהל כהלכה את הכיסוי הטלוויזיוני הבינלאומי המסיבי של הביקור ההיסטורי בן שלושת הימים של אנוואר סאדאת בישראל ובאותה שעה להעניק שירותים טכניים Unilateral לרשתות הטלוויזיה הזרות הרבות שיגיעו לישראל ובראשן שלוש הגדולות מארה"ב, NBC , CBS , ו- ABC , היה צריך לתגבר את שורות הטלוויזיה הישראלית בניידות השידור של אולפני הרצליה והטלוויזיה החינוכית . נדרש היה להיעזר באולפנים שלהם כמו גם באולפני הטלוויזיה החינוכית-לימודית ששכנו ברמת אביב וביחידות העריכה שלהן וגם בכוח האדם שלהן. נדרש מפיק סוחף בעל חזון . תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה עבדה שעות נוספות.

חיים יבין חשש בצדק מגודל המשימה. הוא אחז בתפקידו החשוב כמנהל חטיבת החדשות ימים ספורים בלבד כמחליפו של דן שילון והיה חסר לחלוטין ניסיון טלוויזיוני מִבצעי ברמת שידור כה מורכבת ומסובכת כקודמו. הוא היה אומנם עיתונאי וקריין מהולל אך נחשב למח"ט טירון. חיים יבין נעדר מסורת ניהול ולא התקבל ע"י העובדים בראשית דרכו בנובמבר 1977 עם מינויו למנהל חטיבת החדשות כמופת של איש אִרגוּן. הוא לא היה מפיק בעברו וגם לא התמצא בטכנולוגיה המורכבת של שידורי טלוויזיה הישראלית הציבורית ובאפשרויות הגלומות בהן. המוניטין שלו בימים ההם היה מצוי לפני המצלמה ולא מאחוריה. "חיים יבין היה הססן וחסר ביטחון בתחילה כמנהל חטיבת החדשות", כדברי מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר עמו. חיים יבין לא נעמד על רגליו כדי להכריז בפרהסיה קבל עם ועדה כי הוא לוקח את היוזמה ואחריות ההפקה ושידור ביקור אנוואר סאדאת (Anwar Sadat) בישראל על כתפיו ועל כתפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא עשה את הנִדרָש ממנו כמנהל חטיבת החדשות ומנהיג שידור מחוסר ניסיון. הססנותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזדקרה לעין. לא רק הוא חשש מגודל ההפקה הבינלאומית. גם אנשי חטיבת ההנדסה רעדו מהמאמץ הרב, מ- עוצמתה, ומהמורכבות שלה.

אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בארץ החלו להתארגן מיוזמתם ושאפו לשמש Host broadcaster עולמי של ביקור הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בישראל על חשבון הטלוויזיה הישראלית הציבורית. CBS זכתה בימים ההם להערכה ויוקרה רבה בישראל. יועציה סייעו בזמנו לפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד ב- 1968 ובראשית 1969 להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן המסד . CBS הקימה ב- "בניין היהלומים" הגבוה שניצב בשכונת רוממה בירושלים את הבסיסי הטכנולוגי ששימש את פעולותיה הראשונות של הטלוויזיה. בניין היהלומים הפך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולמשכן שלה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. טקס החתימה ההיסטורי. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת  1966 בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמתה של רשת טלוויזיה ציבורית במדינת בישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה העומדים מימין לשמאל : ג. שיקספיר הממונה על ביצוע הפרוייקטים ב- CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים , צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, ואבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של משרד החוץ הישראלי בניו יורק. זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  וולטר קרונקייט מגיש החדשות הדגול, הנערץ, ורב המוניטין של רשת הטלוויזיה CBS בשנים 1980 – 1950. (באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS).

רשת CBS קנתה את המוניטין העצום שלה בסיקור, הפקה, ושידורי חדשות בארה"ב וגם ברחבי העולם בשל המגיש הייחודי והסמכותי שלה וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) דמותו של וולטר קרונקייט הטילה את צִלָה בארץ למרות שלא ביקר כאן ובטרם החלה הפקת "מבצע סאדאת". המוניטין האמריקני והבינלאומי שלו הגיע גם לישראל. מערכת רשת CBS בארץ לא המתינה וכבר שכרה את ניידת השידור של אולפני הרצליה מידיו של איציק קוֹל ז"ל מנכ"ל אולפני הרצליה (פיגורה טלוויזיונית ידועה בארץ ומפיק מוכשר בזכות עצמו). נשיאת אולפני הרצליה הייתה גב' מרגוט קלאוזנר אך האיש שניהל את החברה בפועל היה איציק קוֹל. הוא היה מפיק ובימאי טלוויזיה מצטיין ובר תחרות לשידור הציבורי. איציק קוֹל היה יוצֵר שעשועוני הטלוויזיה הפופולאריים "תשע בריבוע", ו- "4 דקות ו- 20 שאלות" בהנחיית השחקן – בדרן ובימאי הסרט "מציצים" אורי זוהר (מאוחר יותר חזר בתשובה והפך לרב אורי זוהר) שקנו להם חיש מהר אחיזה בין ציבור הצופים וששודרו בהצלחה גדולה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעזרה בשירותי אולפני הרצליה והידע של המהנדס הראשי של האולפנים יִגְאָל חוֹרֵש זמן רב לפני ביקור הנשיא המצרי בארץ בנובמבר 1977. אף אני כעורך שידורי הספורט נעזרתי פעמים רבות בשירותי העריכה וההפקה המצוינים שלהם. היה תענוג לעבוד אצלם ועמם. בימאי הטלוויזיה הוותיק חגי מאוטנר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "וודאי שהיה כיף לעבוד עמם. זאת הייתה חברה פרטית מהירה מאוד בביצועיה בניגוד למסורבלות של התחנה שלנו. לא היה איש אחד בטלוויזיה הישראלית שלא רחש הערכה מקצועית רבה ליצחק "איציק" קוֹל וחבריו. גם חיים יבין חשב כי באולפני הרצליה טמונים כוחות מקצועיים רבים שמסוגלים להרים את מבצע הטלוויזיה של ביקור הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בישראל, בעיקר מהסיבה שהם היו קשורים ל- CBS".

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הבימאי חגי מאוטנר עם צוות הטלוויזיה של אולפני הרצליה . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל הבמה (Floor manager) נתן מנספלד, הבימאי חגי מאוטנר, צלם הטלוויזיה דני קופרשמידט (ממושקף) וצלם נוסף יואל הופמן. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. הבימאי חגי מאונטנר (במרכז) מביים בתוך ניידת השידור של אולפני הרצליה. מימין, עוזרת ההפקה והבימוי גב' נעמי אטיאס, ומשמאל, נתב התמונה יצחק שבתוב. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יצחק "איציק" קוֹל היה איש נודע וחשוב בתעשיית הטלוויזיה. מעֵת לעֵת הוזמן לפְקוֹד על תקן של סלבריטאי את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית בהיכל הספורט ביד אליהו המעבירה בשידורים ישירים את משחקי מכבי ת"א בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. איציק קוֹל זכה להערכה מקצועית רבה מהקולגות שלו בטלוויזיה הישראלית אך עכשיו היה בן ברית של CBS האמריקנית וביקש לקבל לידיו יחד עם האמריקנים את האחריות למבצע הכיסוי הטלוויזיוני הנרחב בהנחה שיש לו את הידע והאמצעים להרים מבצע שידורים כזה. מנקודת מבטו, שילוב הכוחות שלו עם CBS וההסכם שכרת עמה הִיווּ גם עסקה כלכלית מוצלחת. ברית שידור אפשרית בין אולפני הרצליה ל-  CBS הייתה מקובלת על כמה אנשים מובילים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היושבים ברוממה מבלי שהם מבינים כי ברית כזו מאיימת על עתידה המקצועי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים וההגמוניה שלה, כשלפתע נמצא לה גואֵל בדמותו של אלכס גלעדי אחד מאנשי הטלוויזיה המעולים ביותר שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעולם.

את חטיבת החדשות ניהל בחודש נובמבר 1977 חיים יבין מחליפו של דן שילון . דן שילון עצמו נשלח ע"י ארנון צוקרמן ויצחק לבני לשַמֵש כתב רשות השידור בארה"ב. בליל שישי – 11 בנובמבר 1977 נערכה מסיבת פרידה פנימית בטלוויזיה לדן שילון שעמד כבר לטוס לניו יורק לצורך מילוי תפקידו החדש ככתב הטלוויזיה הישראלית בארה"ב. יומיים קודם לכן ביום רביעי – 9 בנובמבר 1977 הודיע אנוואר סאדאת את הודעתו ההיסטורית הדרמטית בפני חברי מועצת העם המצרי כי הוא נכון ומוכן לצאת לירושלים בירת ישראל כדי לקַדֵם את השלום בין שני העמים. באותה מסיבת פרידה לדן שילון ביקש אלכס גלעדי רשות מארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה להפיק דו-שיח טלוויזיוני בשידור ישיר באמצעות לוויין ה- Primary בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לבין נשיא מצרים אנוואר סאדאת (בטרם התגבש רעיון בואו של אנוואר סאדאת לירושלים והפך למצירות) . ארנון צוקרמן אישר בסופו של דבר את יוזמת המפיק – אדריכל לא לפני סדרת התלבטויות וישיבה על המדוּכה.

בשבת – 12 בנובמבר 1977 הייתי עֵד ליוזמת השידור המדהימה הזאת שנראתה כחלום ולחליפת ה-טלקסים בין אלכס גלעדי לבין נשיא חטיבות החדשות והספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) המנוח. אלכס גלעדי טִלפֵּן לחֶזִי מַחְלֶבּ האחראי בחטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית על תפעול חדר מכונות הטלקס בקומה השלישית של הבניין וביקש ממנו להגיע מייד לעבודה כדי לסייע לוֹ בהפקת פרויקט שידור חשוב. הוא תבע ממנו לשמור את הדבר בסוֹדי סודות . אלו לא היו שעות העבודה המקובלות של איש הטלקס חֶזִי מַחְלֶבּ אך הוא כיבד את בקשתו הדחופה של אלכס גלעדי ובא בריצה לבניין ברוממה. אלכס גלעדי מחויך קלות הראה לי טלקס התשובה מ- ABC המבשר כלהלן : "הרשת מטיסה את מגיש החדשות הראשי שלה פיטר ג'נינגס מיוהנסבורג בדרום אפריקה לקהיר כדי להנחות את השידור מהצד המצרי". דן פתיר יועץ התקשורת של מנחם בגין הודיע לאלכס גלעדי כי מנחם בגין מסכים לדיאלוג הטלוויזיוני עם אנוואר סאדאת. דן פַּתִּיר (לשעבר כתב ספורט בעיתון "דָבָר" בסוף שנות ה- 40 ו- 50 של המאה הקודמת ונודע בשמו דן פחטר) היה אמור לשבת לצִדוֹ של ראש הממשלה מנחם בגין . התבוננתי בפניו של אלכס גלעדי. הוא היה נפעם ודרוך. לא היה איש מאושר ממנו . הוא ידע שהוא הולך לעשות את הפקת חייו. שפת גופו לא יכלה להסתיר את העובדה שהאדרנלין מתרוצץ בגופו במהירות מטורפת.

ביום שני – 14 בנובמבר 1977 הגיע טלקס נוסף מ- ABC לאלכס גלעדי המודיע לו מפורשות כלהלן : "ביקור אנוואר סאדאת בירושלים עומד בראש סדר העדיפויות של נשיא מצרים , וכי הנשיא המצרי ישקול את הדיאלוג הטלוויזיוני הלווייני כאפשרות שנייה". התשובה על בואו של נשיא מצרים לישראל נראתה לאלכס גלעדי דִמיונית התחילה ובעצם נשמעה יותר כהתחמקות מהדיאלוג הטלוויזיוני המתוכנן. אבל לאלכס גלעדי אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים לא רק בישראל אלא גם בעולם הטלוויזיה הבינלאומית ההפקה הזאת בערה בעצמות . הוא שוב רץ למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואמר לו כי צריך להכין את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת האירוע ההיסטורי בו תידרש לספק את תמונות הביקור לכל העולם. אלכס גלעדי הגיש למנהל הטלוויזיה תוכנית פרישת ניידות שידור ומיקום מצלמות, וניוד ציוותי צילום בירושלים ממקום אחד למִשנהו, על פי תוכנית הביקור של הנשיא המצרי. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…בתחילה הגיב ארנון צוקרמן באדישות וחייך אלי בתימהון . הוא כמעט גירש אותי מהלשכה שלוֹ אך כעבור שעתיים קרא לי ואישר להתחיל לעבוד על ההפקה המורכבת למרות ההססנות בחטיבת החדשות והדיבורים על כך שכאילו CBS האמריקנית תשמש Host broadcaster של מבצע ביקור אנוואר סאדאת בירושלים…".

בהיעדרו של דן שילון סבלה הנהלת הטלוויזיה מחוסר ביטחון עצמי שפגע במוטיבציה של העובדים. חיים יבין שניצב עכשיו בראש חטיבת החדשות היה שונה לחלוטין באופיו מדן שילון . הוא היה חדש בתפקיד ויצר סביבו אווירה של הססנות מול אתגר שידור כה גדול ואדיר ממדים שכזה. צריך להבין שדן שילון היה מנהיג שידור מעבר להיותו מנהל חטיבת החדשות. בעל אוטוריטה. משהלך, לא כולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו בטוחים שיש ביכולת הערוץ הציבורי להיערך ולשמֵש כ- Host broadcaster בינלאומי בהתראת זמן כל כך קצרה לקראת הגעתו הדרמטית של אנוואר סאדאת לישראל. כיסוי טלוויזיוני מקצועי של אירוע מדיני – היסטורי בסדר גודל כזה דורש זמן היערכות רב מראש, גיוס משאבים טכנולוגיים ולוגיסטיים, וכוח אדם רבי היקף בהתאם. מדובר בהפעלת חמש או שש ניידות שידור של הטלוויזיה הישראלית במקביל בעת ובעונה אחת, הפעלת עשרות ציוותי צילום בפילם (Reversal) של הטלוויזיה, אפשרויות פיתוח מהיר של הפילם, מקורות שופעים של כוח אדם והפעלת לוגיסטיקה המונית. מדובר במספר רב של הפקות במקביל כמו גם היערכות מחושבת מראש של עריכת VTR ו- Film במקביל ובו זמנית, ובה בעת הענקת שירותים טכנולוגיים גם עבור ציוותי החוץ הרבים שיגיעו לירושלים. צריך לקחת בחשבון שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה בכל תחום מתחומי העשייה הטלוויזיונית לרבות אביזרי צילום וניידות שידור. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו עדיין ב- 1977 את אירועי החדשות באמצעות מצלמות פילם ישנות. עידן ה- ENG שהיה נפוץ בכל רחבי העולם מאז 1968 טרם הגיע לישראל.

לכן לא יהיה מופרז לומר כי בתוך המולת חוסר הביטחון ואי הוַדָעוּת הזאת קם לטלוויזיה הישראלית ציבורית מושיע בדמותו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי נדהם מהרעיון ההסכמה להעביר את מבצע כיסוי "ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים" לידיים זרות. הוא שִכְנֵע את ארנון צוקרמן בנימוקיו ההגיוניים שיש ביכולתו להתייצב בראש מבצע השידורים החשוב והמסובך ולהפיק אותו כהלכה עבור הטלוויזיה הישראלית ועבור העולם כולו. המוניטין של אלכס גלעדי כמפיק טלוויזיה וכאיש אִרגון בא לידי ביטוי בהפקות הספורט של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בספטמבר 1974 והפקת שידורי אולימפיאדת מונטריאול ביולי – אוגוסט 1976. ארנון צוקרמן האמין בפוטנציאל הגלום בו. אחת מגדולותיו של אלכס גלעדי הייתה נעוצה בביטחונו העצמי שהתבסס על ידע וכִשרון ובעובדה שהוא עצמו האמין ביכולתם המקצועית של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית להרים את המבצע. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן השתכנע . כשנודע לאלכס גלעדי שרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שכרה את ניידת השידור של אולפני הרצליה, אחד מכלי הנשק החשובים במלחמת השידור הזאת, יזם יוזמה טלוויזיונית חסרת תקדים ועשה מעשה גאוני של מפיק . אלכס גלעדי מיהר לפנות ל- EBU שָם היה מוכר היטב מזה שנים, ובעזרת זאב שטוקהיים קצין הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ביצע חסימה לוויינית "Block Booking" (חסימה ארוכת טווח) על לוויין ה- Primary האטלנטי, הלוויין היחיד שהיה מחובר בימים ההם לתחנת הקרקע בעמק האלה, ורק באמצעותו ניתן היה להעביר את סיגנל שידורי הטלוויזיה מישראל לאירופה וארה"ב. לאחר ששכר את כל זמן הלוויין וביצע את החסימה, התייצב בפני אנשי CBS בישראל ואיציק קוֹל, ואמר להם כהאי לישנא על פי עדותו בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "…OK, אומנם יש לכם את ניידת השידור של הרצליה לעומת חמש שלנו , אך אין לכם כלל זמן לוויין כדי לשָדֵר את האירוע לארה"ב…". זה נשמע מטורף אולם רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS נכנעה לאלכס גלעדי. זה היה ביום חמישי – 17 בנובמבר 1977. חמש דקות לאחר ש- CBS וויתרה לאלכס גלעדי על אופציית ה- Host broadcaster הגיעה הידיעה הסנסציונית מקהיר כי נשיא מצרים אנוואר סאדאת באמת עומד לנחות עם מטוסו בנמל התעופה בן- גוריון במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 בשמונה בערב. המפיק אלכס גלעדי האפיל לחלוטין על הבוס שלו מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ששימש בין השאר גם שדר מוביל בעת ההיא. הפער הטלוויזיוני שנוגע לידע טכנולוגי, יוזמה, וחריצות – זה שרבץ בין מפיק העַל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי לבין מר חיים יבין בנובמבר 1977 היה עצום לטובתו של מר אלכס גלעדי (!). באותם שלושה ימים בחודש נובמבר של שנת 1977 פרץ ו- נגלה כישרונו הטלוויזיוני של אלכס גלעדי בפני כל העולם (!).

הערה שלי : המתעניינים בנושא יכולים ללמוד עובדות נוספות על מבצע הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 ששימשה Host broadcaster בינלאומי וסיקרה את בואו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת לירושלים – בספרו של רון ארלדג' (Roone Arledge) הקרוי "ROONE a memoir". הספר יצא לאור ב- 2003 בהוצאת Harper  Collins Publishers שנתיים לאחר מותו של רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ואחד מגדולי תעשיית הטלוויזיה האמריקנית בכל הזמנים. 

טקסט מסמך :  ספרו של רון ארלדג' (Roone Arledge), הקרוי :                                      "ROONE a memoir". הספר יצא לאור ב- 2003 בהוצאת Harper Collins Publishers שנתיים לאחר מותו של רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ואחד מגדולי תעשיית הטלוויזיה האמריקנית בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי).

אלכס גלעדי עשה כאן מעשה טלוויזיה אמיץ חסר תקדים. הוא עקף את הבוס הישיר שלו מנהל החדשות חיים יבין ובעצם נטל את הסמכות לידיו בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. הוא היה מפיק בעל יוזמה חסר מנוח שלא המתין לאיש שימנה אותו לתפקיד מפיק מבצע השידור של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים. הוא לקח זאת לעצמו. חטף. הייתה לו לאלכס גלעדי נכונות ותעוזה שלווּ ביכולות . הוא בעצם מינה את עצמו לתפקיד. אלכס גלעדי היה נאמן מאין כמוהו למקום עבודתו. בכישרונו הרב שמר על כבודה ויוקרתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כ- Host broadcaster בינלאומי של אירוע מדיני בינלאומי חשוב ששינה את המציאות המדינית והפוליטית במזרח התיכון, והביא בסופו של דבר להסכם שלום המיוחל בן ישראל למצרים המחזיק מעמד עד ימינו אלו ממש. סיקור הכיסוי של ביקור אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 היה הישג טלוויזיוני אישי ובלעדי עצום של אלכס גלעדי. הוא היה בימים הם האחד והיחיד.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. אלכס גלעדי (מימין), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה (במרכז) ואורי לעדן (משמאל) מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית בהתייעצות בשבת – 19 בנובמבר 1977 לקראת ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל. אלכס גלעדי מפיק נועז קיבל גיבוי טוטאלי ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אך לא ממנהל ההנדסה. אורי לעדן היה ג'נטלמן אך לא Pusher. הוא לא הזכיר במאום סוג שונה של מהנדסי טלוויזיה כדוגמת בוב טראקינג'ר מנהל שירותי ההנדסה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. מאחור ניצבת ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"שלושה ימים בנובמבר 1977", היה מבצע שידורים בסדר גודל בינלאומי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם התנסתה בו מעולם. אנוואר סאדאת היה אמור לנחות בנתב"ג בשמונה בערב המוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 ולעזוב את ישראל ביום שני – 21 בנובמבר 1977 . אלכס גלעדי הטיל למערכה את כל אנשי מחלקת הספורט והעניק לי את אחד התפקידים האחראיים והמרתקים ביותר במבצע השידורים המורכב הזה. הוא הזמין  אותי למשרדו, "יואשיש", אמר לי, "מיניתי אותך להיות המפיק הראשי של ביקור נשיא מצרים בכנסת, אתה תהיה האיש שלי שם". הוא סמך עלי. קיבלתי לידיי את ניידת השידור האלקטרונית בצבע של מט"ח (המרכז לטלוויזיה חינוכית) בפיקוחו הטכני של ה- Supervisor המצטיין ורב התושייה שלה מאיר בן-ארי. ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמו כולן בימים ההם בשחור / לבן. הייתה לי רק בקשה אחת ל- אלכס גלעדי, "אני רוצה את יואב פלג (בימאי הספורט הקבוע של מחלקת הספורט) כבימאי שלי בניידת מט"ח ". אלכס גלעדי לא היסס לרגע, "יואשיש , קיבלת אותו", אמר והוסיף, "אני מבקש שתלבש את החליפה שקניתי לך בלונדון לפני שנתיים ותענוב עניבה. בוא אלי אני אסדר לך את העניבה. כמפיק ראשי של המשדר הבינלאומי מהכנסת אתה מייצג את הטלוויזיה, את כולנו, וחוץ מזה החליפה הולמת אותך".

יחדיו עם הבימאי יואב פלג ומאיר בן ארי יליד דרום אפריקה פדנט ומדויק להפליא יכולתי לצאת לקרב שידורים ארוך ומתיש בן 48 שעות. תפקידנו היה מורכב ורב תכליתי. היה עלינו לכסות בשידור ישיר Multilateral (רב משתתפים) לכל העולם את הגעתו של אנוואר סאדאת לבניין הכנסת בירושלים ביום ראשון אחה"צ – 20 בנובמבר 1977 ואת נאומו ונאום ראש הממשלה מנחם בגין מעל דוכן הנואמים המרכזי בבית הנבחרים שלנו. למחרת ביום שני – 21 בנובמבר 1977 התבקשנו לכסות את מסיבת העיתונאים המשותפת של שני המנהיגים בבניין תיאטרון ירושלים. סיגנל השידור שיצא מניידת השידור שלי הפליג לכל העולם. זאת הייתה אחריות מקצועית ענקית . ניצבנו עם ניידת השידור שלנו וחמש מצלמות הצבע באותו מקום שמישהו חשב פעם להציב שם את ניידת השידור של CBS. כאיש טלוויזיה מאומן אני יודע שעשינו עבודה מקצועית שלא נפלה באיכותה מאלו של רשתות הטלוויזיה האמריקניות. האיש שלי בשטח היה הכתב והמראיין אלימלך רָם ז"ל. הוא עשה רק שגיאה אחת כשלבש בניגוד להוראות המקצועיות שלנו חולצה תכלת, עניבה כחולה, וז'אקט כחול. לאיש החדשות הזה למרות תפקידו העיתונאי החשוב לא היה שמץ של מושג בטכנולוגיה של הטלוויזיה. אלימלך רָם ז"ל שעטה חליפה כחולה מנע מאִתנו להשתמש באפקט הטלוויזיה “Blue Screen” הממוקם בשולחן הניתוב של ניידת השידור. לשימוש באפקט "המסך הכחול" יש חשיבות עיתונאית במיקוד הצופה בתוכן המשודר וההקשר שבין השַדָּר המוביל את השידור לבין הסיטואציה העיתונאית שבה הוא נמצא. אלימלך רָם היה השַדָּר הראשי שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהפקתי אותו. לא ידעתי אז כי דרכינו ישובו ויצטלבו שוב ושוב במהלך הקריירה המקצועית של שנינו.

ביקשתי לראות את ההיסטוריה מקרוב עם הגעתו של אנוואר סאדאת נשיא מצרים לכנסת ישראל. רציתי להתבונן ב- אנוואר סאדאת ממֶטֶר. מכיוון שהייתי מצויד בתוקף תפקידי כמפיק ראשי של מבצע השידור הישיר מהכנסת  ב- Accreditation (תג זיהוי ומעבר מיוחד), הרשיתי לעצמי לעזוב לרגע את ניידת השידור ואת הבימאי יואב פלג כדי לשמש "עוזר צלם" מוסווה של צלם ה- Video שלי עמוס בן-שחר שנשא על כתפו מצלמה אלקטרונית בעלת כבל ארוך מאוד, וניצב ליד מצבת החייל האלמוני בקדמת בניין הכנסת . כֶּבֶל המצלמה הארוך אִפְשֵר לעמוס בן שחר לנוע בחופשיות על פני שטח גדול ולעקוב בצילומי Close ups אחרי הנשיא המצרי וצוות מלוויו מכל מקום ברחבה הגדולה. היות והכרתי היטב כמפיק השידור הישיר את כללי הטקס ואת ה- Line up שלוֹ, ידעתי מראש שנשיא מצרים יעצור לדקה אחת (אולי כמה שניות פחות) ליד אֵש התמיד הבוערת ברחבת הכנסת מעל מצבת החייל האלמוני, יתייצב בעמידת דוֹם, ויכבד את האתר ויניח שם זֵר לפני כניסתו לבניין הפרלמנט הישראלי. החזקתי בידיי את הכֶּבֶל הארוך של מצלמת הכתף והמתנתי יחד עם עמוס בן-שחר ליד המצבה. אנוואר סאדאת נעצר כשלושה מטרים מהמצלמה ומאֵש התמיד כשלצִדו ומאחוריו ניצבים פמלייתו ואנשי הביטחון שלוֹ ומלוויו המצריים והישראלים הרבים. הוא התבונן בפנים חתומות במצבת הברזל המפויחת. היה הַס מוחלט. ניתן היה לשמוע את קולה של הלהבה המבעבעת למרומים ומקדשת את מותם של עשרות אלפי חיילי צה"ל שהקריבו את חייהם על מזבח קידוש השֵם. אנוואר סאדאת היה גֶבֶר מרשים בעל מראה מלכותי. לא היה ספק בכך. פניו היפים והשחומים היו חתומים כספינקס. הוא נראה כאֵל מצרי. רק כשראיתיו מקרוב כל כך הבנתי איזה כריזמה עצומה טמונה במראהו ובאישיותו. אח"כ הניח את הזֵר וצעד לעבר דלתות הכנסת בדרכו למליאה בעוד אני מיהרתי לשוּב לניידת. הכיסוי הטלוויזיוני ביומיים האלה היה חזק מכל. לא הרשינו לעצמנו להתרגש יתר על המידה. בניידת שרר שקט מוחלט. יכולתי לנהל את השידור הישיר בקלות יחסית יחד עם הבימאי המצוין שלי יוֹאָב פֶּלֶג.

טקסט תמונה : נובמבר 1977. ניידת השידור בצבע של מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) בירושלים בטרם תחילת מבצע השידורים הישירים של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1977. המפקח הטכני הראשי של ניידת השידור בצבע של מט"ח מאיר בן ארי. כיליד דרום אפריקה הצדיק את המורשת של ה- BBC. בעל ידע טכנולוגי רב, פדנט, ומסור ונאמן לעבודתו. להפיק עמו היה תענוג צרוף. (התמונה באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1977. ראש הממשלה מנחם בגין וסגנו יגאל ידין מארחים את נשיא מצרים אנוואר סאדאת בביקורו בישראל. הכיסוי נעשה ע"י ניידת השידור בצבע של מט"ח. הצלם הוא הנריק שולץ ז"ל מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי מימין לשמאל : סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ראש הממשלה מנחם בגין, הנשיא אנוואר סאדאת, ראש הטקס הישראלי, סגן הנשיא חוסני מובאראק, וראש הממשלה חליל. (באדיבות מאיר בן ארי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. מצבת החייל האלמוני בפאתי בניין כנסת ישראל בירושלים. נשיא מצרים אנוואר סאדאת מלווה בקציני משמר הכנסת מניח זר כבוד. אנוכי כמפיק ראשי של השידור הישיר הזה מהכנסת לבוש חליפה ומעונב, מתבונן מאחור מצד ימין בנשיא המצרי מר אנוואר סאדאת, ומחזיק בידיי את כבל מצלמת הכתף של הצלם עמוס בן שחר. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז) על דוכן הנואמים בכנסת. מימין, יצחק שמיר יו"ר הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום ראשון – 20 בנובמבר 1977. שר החוץ משה דיין (משמאל) ונשיא מצרים אנוואר סאדאת ענוב עניבה "בעייתית'" (מזכירה את הלוגו של צלב הקרס) במשכן הכנסת. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : יום שני – 21 בנובמבר 1977. ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר (משמאל) נפגשת עם נשיא מצרים אנוואר סאדאת (במרכז). ראש הממשלה אמרה לו, "…קראת לי תמיד הגברת הזקנה…" (המיקרופונים שחנו היו כה סמוכים אל שניהם עד שקלטו והקליטו כל מילה). אנוואר סאדאת פרץ בצחוק רם מתגלגל למשמע דבריה. מימין, שמעון פרס אז ראש האופוזיציה. (לע"מ תמורת תשלום).

מטוסו של אנוואר סאדאת נחת במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977 בנתב"ג. בשמונה בערב החל השידור הישיר של הביקור ההיסטורי ונשיא מצרים נראה מחייך בפתח דלת המטוס מנפנף בידו לשלום ויורד בכבש המדרגות לעברו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. באותו הרגע חשבתי על גדול אנשי הטלוויזיה (לפי דעתי) שנולד במדינת ישראל, אלכס גלעדי. יתרונו הראשון של אלכס גלעדי כמפיק מבצעי שידור בינלאומיים כה סבוכים הייתה יכולתו (וכִישרונו) לתכנן מראש תכנון קפדני עד לפרט האחרון מבלי להזדקק לאִלְתּוּר. הוא ייזכר כמתכנן דָגוּל שלא היה זקוק לאימפרוביזציות.

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 19 בנובמבר 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. נמל התעופה על שם דוד בן גוריון. נבחרת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מסייעת לאלכס גלעדי להרים את מבצע ההפקה הטלוויזיוני המורכב של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה ריקי רנד – אריכא, העורך אורי לוי, והשדר רמי ווייץ. משמאל איש לא מזוהה בצוות ההפקה. הארבעה יושבים על יציע הכבוד בנתב"ג שהוקם לכבוד ה-אחמ"ים הרבים שעות ספורות לפני נחיתתו של נשיא מצרים אנואור סאדאת בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שמונה בערב במוצ"ש – 19 בנובמבר 1977. מטוסו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת נחת בנתב"ג לפני דקות אחדות. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא המדינה אפרים קציר מקבלים בכל הכבוד את נשיא מצרים אנוואר סאדאת. כולם בפנים חתומות. (לע"מ תמורת תשלום). 

טקסט תמונה : 19 בנובמבר 1977. המולה באולפן ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דקות אחדות לפני תחילת משדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסקר את הגעתו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת למדינת ישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק – אדריכל אלכס גלעדי, מנהלת מחלקת התיעוד ג'ודי לוץ (מאחור מרכיבה משקפיים כהים) , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מנהל התיאום דוד שניידר (מציץ מאחור) מנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה אורי לעדן (מוסתר), המגיש והמנחה הראשי חיים יבין ששימש גם מנהל חטיבת החדשות באותה העת, וכתב חטיבת החדשות אמיר שביב. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הביקור ההיסטורי החשוב של אנוואר סאדאת בישראל הסתיים כעבור שלושה ימים  ב- 21 בנובמבר 1977 והניב שתי הבטחות אנושיות הנוגעות לקדושת חיי האדם :

"No more war – No more bloodshed…"

הצהיר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. נשיא מצרים אנוואר סאדאת בעל כריזמה וקסם אישי נדיר החרה החזיק אחריו,

"The October war should be the last war…"

במשך 45 שעות סיפקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות המפיק אלכס גלעדי את התמונות לכל העולם. אלה היו ימיה הגדולים ביותר. שעתה היפה. בתום מבצע השידורים האינטנסיבי והסָבוּך של ביקור אנוואר סאדאת, עשה מנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין טעות נוספת. הוא הנפיק מִנְשָר תודה הנושא טקסט אָחִיד כמו היה רמטכ"ל צבאי, ושלח אותו בסטנסיל לכל עובדי הטלוויזיה, כאילו היו כולם חיילים הנושאים באופן אוטומטי ושווה באותה האחריות להצלחת השידור הגדולה. בכך העניק לרבים תחושה כי הוא מנהל טכני ולא מנהיג הצוות. יכול להיות שהיו לו יועצים גרועים. הנה הסטנסיל שנשלח כלשונו אליי [4]. 150 (מאה וחמישים) עותקים כאלה הופצו בין העובדים לרבות אלכס גלעדי מי שניצב מעל כולם בעמדת המפיק הראשי ומנהיג מבצע השידור הסבוך. 

רשות השידור                                                                                                           23.11.1977

עם סיום מבצע הכיסוי הטלוויזיוני של ביקור סאדאת, רצוני להעביר את תודתי העמוקה על חלקך במבצע. היה זה אחד המבצעים המסובכים ביותר בתולדות הטלוויזיה. ניצבנו בפני היעדר משווע של ציוד מתאים, זמן קצר ביותר להכנה, מאבקים בלתי פוסקים עד לרגע האחרון ממש לאפשר לנו גישה לנקודות השידור, ניצבנו בפני איסור להציב מצלמות במקומות רבים ובפני שורה ארוכה של בעיות חמורות אחרות, וכל אלה הוסיפו על הקושי האובייקטיבי שיש בדרך כלל בהפקת מִשְדָר כזה. ואף על פי כן עמדנו במשימה בכבוד וביצענו שידור מעולה , לא רק למען תושבי ישראל, אלא למען העולם כולו. יעידו על כך המִברקים והטלפונים הרבים המגיעים אלינו ומכולם ברכות ומחמאות. אני סבור שיכולנו לאתגר זה רק הודות לתושייה ויכולת האִלתּוּר, להקרבה ולמאמץ הבלתי נלאה שגילו כל העושים במלאכה. היו אלה רגעי התעלות מקצועית ואנושית, ובכך יכולים אנו כל עובדי הטלוויזיה להתברך.

יישר כוחך,                                                                                                                                              חיים יבין

טקסט תודה כזה עלול לאבד את חדוותו וקִסְמוֹ למרות כנותו והפטריוטיות הטמונים בו מפני שהוא קבוצתי מידי. חולשתו הראשונה – באחידותו. השנייה – בתפוצתו הרחבה. ככל שהוא נכתב יותר פעמים ונשלח לכמות יותר גדולה של אנשים הוא מאבד את חיוניותו. הטקסט איננו אישי אלא פונה לכולם בצורה אחידה ו- שָוָוה כאילו היו עדר. כמו פקודת יום צבאית. לעולם אין תודה קבוצתית. יש תודה אישית. זהו חוֹק ברזל ביחסי אנוש. מכתבי תודה והערכה אישיים של העובדים לצִידך בתום מבצעי שידור בו ההשקעה המקצועית והמנטאלית מצִדם לאורך זמן על חשבון דברים אחרים ובעיקר על חשבון המשפחה (גם אם הם משולמים), הם סוג של ניהול ומנהיגות, בו אתה אומר להם ולעצמך, שאם העובדים חשובים לך, אתה חייב להוכיח שאתה אחד מהם.

הייתי סקרן להתבונן בפניו של אלכס גלעדי ב- 23 בנובמבר 1977 בשעה שקיבל לידיו כאחד האדם את סטנסיל התודה הקבוצתי שחיים יבין פיזֵר בין העובדים הרבים בתום מבצע שידורי אנוואר סאדאת. איש אחד בלבד היה ראוי למכתב תודה אישי וצל"ש ממנהל חטיבת החדשות . האחד ואין בלתו בעת ההיא אלכס גלעדי. המפיק הראשי ומנהל מבצע השידורים של ביקור אנוואר סאדאת בירושלים. מילת תודה נוספת הייתה צריכה להיאמר גם לעוזרו הקרוב של אלכס גלעדי צבי ("צֶבֶּה") גורן, מי ששימש כ- Head of Booking Office / מנהל מרכז ההזמנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לסיוע טכנולוגי לרשתות החוץ הרבות. תפקיד רציני ואחראי מאוד בהפקה כל כך לחוצה ורבת משתתפים. צֶבֶּה גורן עשה שם עבודה נפלאה שלא תסולא בפז. הוא היה שנים רבות עורך חרוץ ופעלתן של חדשות החוץ בטלוויזיה הציבורית. חיים יבין לא מצא מעולם צורך להעניק אלכס גלעדי וצבי גורן מכתבי תודה אישיים.

טקסט תמונה : אני עם צבי "צֶבֶּה" גורן ז"ל בקיץ 1977. הוא היה אחד העיתונאים הטובים והמוכשרים ביותר ששירתו את השידור הציבורי מעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות משורות).

הצלחתו הבינלאומית של אלכס גלעדי בהפקות טלוויזיה גדולות בטלוויזיה הישראלית לא נעלמה מכל מיני זוגות עיניים מקצועיות בארה"ב. הן לטשו מבטים אליו ומשכו אותו בחטף החוצה ממחלקת הספורט הישראלית לעבר נתיבי שידור אחרים. האיש המוכשר הזה היה בדרכו הבלתי נמנעת החוצה מהטלוויזיה הישראלית לעבר קריירה דרמטית ומזהירה בחו"ל. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC הציעה לאלכס גלעדי ב- 1980 הצעה שלא היה יכול לסרב לה. והוא באמת לא סרב. קשה להעריך להיכן היה מגיע אלכס גלעדי אילו נשאר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות שהיה מוכשר ובעל יכולות הרי שמעולם לא הוצע לוֹ לנַהֵל את חטיבת החדשות , או את חטיבת התוכניות , שלא לדבר על ניהול הטלוויזיה. אלכס גלעדי ניתב את עצמו במשך שנים רבות לנישה טלוויזיונית אחת בודדה, סגורה, וייחודית – שקרויה שידורי הספורט. סטיגמה נחותה בעיני רבים. זה נכון שהגיח מידי פעם כמטאור להפיק ולנהל עבור ארנון צוקרמן את ההפקות הגרנדיוזיות המיוחדות שאינַן בתחום הספורט. אך אלוּ היו הבלחות של רגע. לא היה לו שום סיכוי להעפיל לצמרת האמיתית ברשות השידור. הוא נבלם כי בא ממחלקת הספורט ונעצר ע"י הממונים מפני שהיה מוכשר מידַי, חריף, ולעיתים בוטה. קיים מִשְעוֹל טלוויזיוני מסוים ומוגדר שחייבים לצעוֹד בו בדרך לפסגה. אלכס גלעדי לא חווה אותו. הוא היה תקוע במחלקת הספורט.

פעם לקראת סופה של 1980 קרא לי כדי להצטרף אליו לפגישת דיון מחאה בלשכתו של מנהל חטיבת החדשות החדש טוביה סער שהחליף זה עתה את חיים יבין וכבר מינה את יאיר שטרן לתפקיד מתאם ומפיק ראשי של חטיבת החדשות. ירדנו מהקומה החמישית של בניין היהלומים שם שכנה מחלקת הספורט למשרדו של טוביה סער בקומה השלישית. אלכס גלעדי ראה במינויו זה של יאיר שטרן מחסום ביורוקרטי כפול בינו כמנהל הספורט לבין טוביה סער והתקומם נגד המינוי מפני שהוא מְסַרְבֵּל עוד יותר את תהליך הפקות הספורט. עורקי צווארו כבר היו תפוחים מדם סימן לבאות. הוא התפרץ ודפק בזעם על השולחן וגם הרים את קולו על מנהל החדשות טוביה סער.

טקסט תמונה : טוביה סער. עשה קפיצת דרך נחשונית בקריירה הטלוויזיונית שלי בראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. בנובמבר 1980 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למנהל חטיבת החדשות וכעבור שנה ועשרה חודשים בפברואר 1982 הפקיד בידיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי, הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טוביה סער ממש נבהל מהסיטואציה הבלתי צפויה שנקרתה לו וחשב לרגע שאלכס גלעדי מרים את ידו עליו. אלכס גלעדי ממש נפגע מהמינוי של יאיר שטרן שהיה חבר אישי שלו ומהתואר המבצעי שטוביה סער העניק לפונקציה החדשה. הוא ראה את עצמו כמפיק ראשי של שידורי הספורט וכל המבצעים המיוחדים. התפקיד החדש שנתפר ליאיר שטרן ע"י טוביה סער בגיבויו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד נראה לו מיותר המעמיס מחסומים ביורוקרטיים נוספים בעת העשייה שלא לצורך. נדמה לי שאלכס גלעדי הרשה לעצמו להתנהג בבוטות כזאת במשרדו של מנהל חטיבת החדשות טוביה סער מפני שידע שדרכו לקריירה סנסציונית בחו"ל קרובה, מובטחת , ואיננה הרפתקה זמני. במידה מסוימת השאיר אחריו אדמה חרוכה של יחסי עבודה קשים אולי מבלי שהתכוון לכך במודע. אלכס גלעדי היה איש טלוויזיה סוּפֶּר מוכשר משכמו ומעלה אך יוסף "טומי" לפיד לא אִפְשֵר ולא נתן לכישרון הזה לפרוץ קדימה. ברור שהיה מאוכזב. נמאס לוֹ מחוסר המקצוענות ששררה בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם עזיבתם של דן שילון וארנון צוקרמן ובוֹאם של יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער. בימים ההם היה אלכס גלעדי זעוף וכעוס, וּמִיעֵט לחייך. היו לו מספיק סיבות להתנתק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ומכיוון שהיה מוכשר מצא לעצמו דרך חדשה. ב- 1983 נבחר יאיר שטרן ע"י יוסף "טומי" לפיד לנהֵל את חטיבת החדשות . הוא עשה זאת במשך שֵש שנים עד 1989. ארבע שנים שימש כתב הרשות בארה"ב. ב- 1993 מונה ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לתפקיד מנהל הטלוויזיה.

מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ו- הוועד המנהל של רשות השידור מייסדים ומקימים את הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות יוסף בר-אל כישות שידור עצמאית ו- אקוויוולנט לטלוויזיה בשפה העברית בראשות אַרְנוֹן צוּקֶֶרְמַן.

יִצְחָק לִבְנִי הוא האיש שאחראי ישירות לעיצובו של יוֹסֵף בַּר-אֵל כמנהל מִדְיָה בממדים הגדולים ממידותיו ומכפי שהייתה הטלוויזיה בשפה הערבית במציאות עצמה . השידורים בשפה הערבית מאז 1968 סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית . באוגוסט 1973 מונה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה בתמיכתו של המנכ"ל דאז שמואל אלמוג . באפריל 1974 נבחר יצחק לבני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור וניהל את הטלוויזיה ביד רמה וגם את יוסף בר-אל שסַר למרותו. הוא ממש לא עשה לו כל חשבון. משהו בסגנון, "אני המפקד כאן ואתה הפקוד שלי. כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר". ארנון צוקרמן היה גבר יפה תואר בעל כריזמה בלתי נדלית, וקול בריטון סמכותי ומרשים וניחן בהופעה מרשימה של מנהיג. הוא היה איש מאופק וקר רוח ששידר ריחוק אך היה דומיננטי בהתנהגותו. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום רחשו לוֹ כבוד עצום. בהיותו מקצוען וגם איש חזק התעקש למנוע כל דריסת רגל של יצחק לבני בתוככי הטלוויזיה. יצחק לבני היה המנכ"ל והבוס שלוֹ אבל ארנון צוקרמן לא נבהל ממנו. היחסים המתוחים ביניהם היו ידועים לכל בַּר בִּי רָב בטלוויזיה וברשות השידור. זה ממש לא היה סוֹד. האם רצה יצחק לִבְנִי לפגוע בארנון צוקרמן ע"י הפקדת אוטוריטה בידי יוסף בר-אל וקידומו למנהל הטלוויזיה בערבית כמדיה נפרדת בעלת ישות עצמאית, ובכך לתקוע לעַד טריז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לעִברית, או שמא זה היה הליך מקצועי נדרש ומחויב המציאות בתוככי השידור הציבורי. זאת שאלה שההיסטוריה של הטלוויזיה תתמודד עמה בוודאי בעתיד אך היא מונחת  גם לפתחו של יצחק לִבְנִי עצמו. הקמת הטלוויזיה בשפה העַרבית במסגרת הרשות בעונת השידורים ההיא של 1977- 1976 ע"י המנכ"ל יצחק לבני כמוקד כוח נוסף וכגוף שידור שווה משקל לטלוויזיה בשפה העִברית , נראתה כמעשה התרסה כלפי מנהלה של הטלוויזיה הכללית ארנון צוקרמן. מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם היה מעשה פולמוס ומקומֵם נוסף. ב- 23 באוקטובר 2005 נפגשתי עם יצחק לבני בן ה- 71 בביתו בהרצליה פיתוח.

טקסט תמונה : חורף 1976 בירושלים . מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל (מימין בן 42) מצטלם יחדיו עם מנהלת לשכתו הפדנטית, המדויקת, והחרוצה גב' רוחמה איילון ונהגו האישי גבי אוחנה  ליד "בניין החוטים" בשכונת רוממה בירושלים המושלגת. יצחק לבני היה אז בשיא כוחו אך לא חזק מידי כדי לחצות את סף דלת הטלוויזיה תחת ניהולו של ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל, מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…בסתיו 1976 בתום אולימפיאדת מונטריאול 76' החלטתי להפריד את השידורים בשפה הערבית מאלוּ של העברית, ולהעניק למנהל השידורים בשפה הערבית שייבחר מעמד של מנהל טלוויזיה עצמאי. בינואר 1977 עמדה הטלוויזיה בערבית לראשונה על רגליה. זה היה כמובן בתקופה שבה השידורים בשפה הערבית (באחריותם של סלים פתאל ויוסף בר-אל) סרו למרותו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן התנגד למהלך שלי בכל תוקף, וגם כעס עלי. זה כמובן לא עזר לוֹ. הוועד המנהל של רשות השידור תמך ביוזמה שלי ואישר אותה. החלטנו לייעד לשידורים בשפה הערבית 90 דקות ביום, בין שש וחצי לשמונה בערב. אני באמת מיניתי את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית  העדפתי אותו על פניו של סלים פתאל. אני יודע שבעקבות החלטתי נפתחה אח"כ מלחמת עולם בין השניים . יוסף בר-אל קיבל אז מעמד של מנהל טלוויזיה למרות ששידר רק שעה וחצי ביממה. אבל הצרה הגדולה הממשית הייתה עכשיו עניין שותפות של שלושה פרטנרים על אותו סיגנל שידור טלוויזיוני, הקרוי היום "ערוץ 1". הטלוויזיה החינוכית שמרכזה היה ברמת אביב שידרה על תֶּדֶר השידור הזה משמונה בבוקר עד ארבע או חמֵש אחה"צ. בשש וחצי עבר תדר השידור לידי הטלוויזיה בערבית, ואילו רשת הטלוויזיה החשובה מכולן הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 החלה לשָדֵר רק משמונה בערב. זאת הייתה צרה צרורה. היה לי בעת ההיא חֲזוֹן שידור. ב- 1977 בּקשתי מראש משלת ישראל מנחם בגין להעניק תדר טלוויזיה נוסף לרשות השידור על מנת להימנע מהמצב הפתטי הזה, בו שלוש רשתות שידור שותפות לאותו סיגנל שידור. תדר שידור נוסף היה מכפיל את נפח השידור שלנו, משדרג את ביצועי הטלוויזיה, ומונע פגיעה במבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים. ראש הממשלה סירב לבקשתי. גם שר האוצר שמחה ארליך התנגד. הם הסתכלו על הבקשה המקצועית מנקודת מבט פוליטית. הם לא רצו לתת תֶּדֶר בלעדי לטלוויזיה מונופוליסטית שהייתה אומנם ממלכתית אך גוף שידור חזק ועצמאי. וככזה גם מבקר השלטון. אני תמיד סברתי שהתקשורת חייבת לנוּע במסלול שונה מזה של הממלכה. על התקשורת מוטלת החובה לפקוח עין על השלטון ולבקר אותו כשצריך. מאוד הצטערתי על החלטת הממשלה לא להקצות תדר נוסף לשידורי הטלוויזיה למרות שהיה להם, אך לא התכוונתי לוותר על עקרונותיי העיתונאיים . בשנים 1974- 1968 שימשתי מפקד גלי צה"ל. מוניתי לתפקיד ע"י מורל'ה בר-און. קיבלתי את התחנה מידיו של דַן בּוֹהֶם. היה לי חזון שידור. תחנת גלי צה"ל הייתה עד להגעתי תחנת רדיו צבאית ששידרה רק חמש שעות ביום. הפכתי אותה במשך השנים לתחנת רדיו אזרחית ששידרה אקטואליה ומהדורות חדשות , מוסיקה, בידור, ותוכניות מגוונות –  24 שעות ביממה. רציתי מאוד אחרי השירות בגלי צה"ל להרחיב גם את שידורי הטלוויזיה הישראלית כדי להתיר את הסבך של פלונטר סיגנל השידור הסבוך, אך הדבר לא יצא לפועל…" .

בעקבות העדפתו של יוסף בר-אל ומינויו למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית התפתחה מריבה אישית קשה בין יוסף בר-אל לסלים פתאל שנשא עיניו לתואר לבין הזוכה בה. הסכסוך בין השניים החל עוד מימי הבראשית של הטלוויזיה ונמשך שנים. ב- 1978 הגיש סלים פתאל כתב אישום חריף נגד יוסף בר-אל בן 150 עמודים שכותרתו הייתה, "יוסף בר-אל המנהל ושיטותיו", לוועדת בוררות בת שני אנשים צבי זינדר ושלמה עבדי שנדרשה להכריע מי מבין השניים צודק.

טקסט מסמך : טענותיו הקשות של סלים פתאל נגד יוסף בר-אל רוכזנו לספר בן 150 עמודים שכותרתו הייתה "בר-אל המנהל ושיטותיו". בסופו של דבר לא יצא מזה כלום ויוסף בר-אל נשאר על כנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום מתומכיו הנאמנים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן תיעב את דרך ניהול רשות השידור בידי המנכ"ל יצחק לבני ואת הפיקוח הציבורי הלא יעיל של הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור ראובן ירון. בשלב מסוים הוא היה כל כך מאוכזב מיצחק לִבְנִי עד שהחליט לעזוב את הטלוויזיה ולצאת לחופשה ללא תשלום. מאוחר יותר נאלץ לחזור לשורותיה מפני שההנהלה הראשית איימה לפטר אותו אם לא ייאות לחזור ממנה. ב- 25 באוגוסט 1978 העניק כאמור ריאיון בוטה וחסר תקדים בחריפותו לכתב עיתון "הָאָרֶץ" אלי טייכר בו תקף ללא כל חשבון את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני [5]. מוטי קירשנבאום נקט בצעד חריג. הוא לא הרבה להתראיין לעיתונות אך הפעם הזאת הרשה לעצמו כמנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה לבַקֵר קבל עם ועדה את הבוס העליון של רשות השידור ולהטיל בו את חִצָיו השנונים. יִצְחָק לִבְנִי קרא שוב ושוב את הטקסט המַר והפוגעני המופיע להלן אך לא פיטר את מוטי קירשנבאום ממשרתו. אולי נמנע מלעשות כך מפני שמוטי קירשנבאום היה בֵּן מַלְכוּת, חתן פרס ישראל.

מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי ביקש ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות, מוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט. מבחינה מוראלית וגם מעשית הוא הביס את יצחק לבני. היריבות המרה בין ארנון צוקרמן ליצחק לִבְנִי חִלחלה כמעט לכל יוזמת שידור בטלוויזיה הממלכתית. יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל חטיבת התוכניות לפני עידן מוטי קירשנבאום זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "יצחק לבני התמנה למנכ"ל רשות השידור באפריל 1974. הוא ניהל קודם לכן את  גלי צה"ל בשנים 1974 – 1968. כשיצחק לבני הגיע לרשות השידור ארנון צוקרמן היה כבר מנהל טלוויזיה מבוסס שפעל כשמונה חודשים תחת שרביטו של מנכ"ל רשות השידור הקודם שמואל אלמוג ז"ל. שימשתי מנהל התוכניות אצל ארנון צוקרמן. יצחק לבני  נחשב לאיש רוח וספר ולא ביקש להתערב ממש בתכני השידור . הוא רצה להיות קצת יותר מעורב בעיקריים שבהם . שמעתי אותו פעם מציע לארנון צוקרמן עסקת ניהול, "ארנון, אתה תרשה לי יותר אמירה בתכנים – ואני ארשה לך יותר אמירה בכספים". הנוסחה הזאת לא צלחה. שיתוף הפעולה ביניהם התדרדר ואולי לא הִתְּדָרְדֵר משום שהיה מדורדר מראשיתו. היחסים העכורים והמעורערים בין שני בכירי רשות השידור הפכו זה מכבר לשיחת היום במִסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצא להם שם דבר גם בין כתלי רדיו "קול ישראל". כולם דיברו על זה.

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970. הוא היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן ישראל דוֹרִי זוכר טקסט דומה כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר בינינו : "…ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. כסמנכ"ל הכספים של הרשות הייתי שותף לפגישות המקצועיות השונות בין שני האנשים החשובים ביותר ברשות והייתי עד לבקשות של יצחק לבני שגבלו בתחנונים ממש בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן יכול להיות מנהל טוב למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה או העיתונאות הטלוויזיונית…".

שידורי החדשות בשפה הערבית הצטיירו בעיני חלק מהציבור כשידורים נטולי ביקורת עיתונאית שאוהדים באופן אוטומטי את מדיניות הממשלה והשלטון. הוטל בהם דופי ולעיתים נמצאו כבלתי אמינים ומהימנים כאלו שמתיישרים עם קווי ההסברה של ממשלת ישראל . הרייטינג שלהם במשך שנים היה אפסי וחסר כל חשיבות לעומת הקולגות שלהם במשדרי החדשות בשפה העִברית . אנשי "מבט" הוקירו את העיתונאים בשפה הערבית בבניין הטלוויזיה זלזלו במוצר הסופי שהופק תחת ידיהם. בספרו "בשִידוּר חָי" שיצא לאור ב- 1998 תיאר דן שילון ללא כחל ושרק את אופי וסגנון ניהולם של שני אנשי הטלוויזיה בשפה בערבית יוסף בר-אל וסלים פתאל ככלי תעמולה : "שני המנהלים של השידורים בעַרבית , יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות – האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית . שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בעִברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בשפה העַרבית . חלומם התממש במחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם" [6].

יצחק לִבְנִי לא התקשה ב- 1976 להעביר בוועד המנהל של רשות השידור את החלטה על מיסוד הטלוויזיה בשפה הערבית. חברי הוועד המנהל אהבו את השידורים הלויאליים בשפה הערבית. חלקם לא היססו ולא התקשו לפתוח סניף אוהד לשלטון בתוך רשות השידור. יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן ועמו ארבעה חברים חיים קוברסקי, אלי תבין, אשר ריבלין, ויצחק ארצי תמכו במנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה. חיים שוּר ז"ל האיש השביעי בוועד המנהל חבר קיבוץ שוֹבָל נעדר מההצבעה מפני שנטל חלק בוועידת מפ"ם באותו הזמן . זה היה ביום ראשון – 30 ביולי 1977. ההחלטה על הקמת הטלוויזיה בעַרבִית נראתה לרבים כמו מַאֲרָב פוליטי ומעשה נקמנות של יצחק לבני בארנון צוקרמן ולא כחזון מקצועי ראוי. זאת הייתה יוזמה מלאכותית שמניעיה נראו כמעשה איבה כלפי ארנון צוקרמן. ברבות השנים היא גם לא החזיקה מעמד. אבל ההחלטה בעת ההיא תאמה את רצונם של נאמני השלטון. עובדה שהם הצביעו בעדה. יוסף בר-אל זכה מן ההפקר והפך למנהל סניף שידור בעל נפח מצומצם הכפוף ישירות למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ולא כפי שהיה מקודם לארנון צוקרמן. הטלוויזיה בשפה הערבית הפכה לרֶשֶת שידור. ההחלטה אודות הקמת הטלוויזיה בשפה הערבית כישות נפרדת והרצון להקצות לה רצועת שידור יומית מצומצמת באורך של 90 דקות בלֵב ה- Prime Time  של השידורים בשפה העברית הייתה לא במקומה ומקוממת והתבררה במרוצת הזמן כשגויה. השידורים בשפה הערבית נתקעו לתוכניות בעִברית ולארנון צוקרמן כמו עצם בגרון, וגם לציבור הרחב. שידורים הטלוויזיה בשפה ערבית הם חשובים אך ניתן היה למצוא פתרונות אחרים מאלה שכפה יצחק לִבְנִי על הרשות. על יצחק לִבְנִי כמנכ"ל רשות השידור הייתה מוטלת החובה לדאוג ראשית דבר למִיסוּד תֶּדֶר שידור נוסף עבור הטלוויזיה הישראלית, כלומר להקים שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים (על פי המודל הבריטי 1 BBC ו- 2 BBC  באנגליה), ובתוכם להקצות זמן שידור נרחב יותר לשפה הערבית. משנבלמה היוזמה הזאת ע"י ממשלת ישראל בימים ההם היה עליו לוותר כליל על רעיון הצבת השידורים בשפה העַרבית כפי שכבר קבע אותם בלֵב הצפייה בשפה הִעברית. המעשה הזה של יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור נתפש כמעשה חסר תכלית שעיקרו נקמה בארנון צוקרמן. ועוד דבר : הקמת הטלוויזיה בשפה העַרבית כגוף שידור עצמאי ע"י יצחק לִבְנִי ובעקבותיו מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הייתה ניגוד מוחלט להמלצתו של מנכ"ל ה- BBC לשעבר סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene), סעיף [7], שביקר בישראל בקיץ 1973 על פי הזמנתו האישית של שר החינוך ותרבות יגאל אלון. הְיוּ גְרִין הכין לשר החינוך דו"ח חשוב הנוגע למצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מן היבטי התוכן והניהול, וקבע לאחר בדיקה מעמיקה, כי הוא כבעל ניסיון בשידורי טלוויזיה מתנגד לייסוד משרה של מנהל שידורים בערבית. באחד מחלקי הדו"ח שהוגש ליגאל אלון בראשית חודש יוני 1973 חודשים מעטים לפני מלחמת יום הכיפורים 73' והנוגע למינוי מנהל שידורים בערבית כתב הְיוּ גְרִין טקסט מפורש כלהלן [8] : "…עוד נקודה ארגונית אחת העלו בפני כפעם בפעם. אינני נוטה להמליץ על ייסוד משרה של מנהל שידורים בשפה העַרבית, שסמכותו תתפשט על שידור התוכניות ושידור החדשות בעַרבית בטלוויזיה וברדיו. דבר זה יסתור את המלצתי בדבר שידור החדשות וענייני היום, ועל כל פנים אין הדבר רצוי מבחינה מבצעית. יש לטלוויזיה ולרדיו מקומות מיוחדים משלהם בתוך רשות שידור משולבת. אני מקווה שניסוח זה יציב מַצֵבָה אחת ולתמיד על קִבְרָן של המילים "שילוב" וְ- "הפרדה", שנשחקו כבר מרוב שימוש…". יצחק לִבְנִי לא התחשב בדו"ח האמין והמקצועי של הְיוּ גְרִין בעל הניסיון ופעל הפוך לגמרי ונגד המלצותיו שאולי לא קרא אותן מעולם. דעתם של הְיוּ גְרִין וארנון צוקרמן לא הייתה נחשבת.

יצחק לִבִנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אותו אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רֶשֶת שידור בשפה העַרבית המשדרת רק שעה וחצי ביום שהיא אקוויוולנטית בהגדרת סמכויותיה לטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. אי שוויון טכנולוגי ואי שוויון בזמן מסך הכשילו את יוסף בר-אל מראש ויצרו בכייה לדורות. בכך הפך מנכ"ל הרשות את יוסף בר-אל לראש סניף שידור ולא מנהל רשת שידור. מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית הפך להיות גרורה של מנהלי הטלוויזיה בשפה העִברית. זאת הייתה עוּבדה וצרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין אנשי הטלוויזיה בעַרבית לבין הקולגות מהטלוויזיה בשפה העִברית , מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה הגמוניה ועדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והספורט, וגם עדיפות עצומה לחטיבת התוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק תשעים דקות ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (שלא היו דרושים בעצם כפוֹעַל יוצא של מחסור במשימות וזמן שידור מצומצם), יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית . הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים יותר ויותר. זה לא קרה בבת אחת. זה היה תהליך הדרגתי וממושך. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את התהילה גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן ואחריו יצחק "צחי" שמעוני, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אין זה סוד כי אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת. נוצר מצב תקשורתי מורכב . על אותו התֶּדֶר הבודד שהקצתה הממשלה לטלוויזיה הישראלית שידרה גם הטלוויזיה החינוכית משמונה בבוקר ועד שלוש אחה"צ וגם זכתה בעת מלחמת לבנון ה- 1 ב- 1982 לעוד חצי שעת שידור של "ערב חדש" שעסקה בחדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית שידרה משֵש וחצי בערב עד שמונה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית גוף התקשורת האלקטרונית החשוב ביותר בארץ, שידרה משלוש וחצי אחה"צ עד חמש תוכניות שהוקדשו לילדים ונוער, ואח"כ מחמש וחצי עד שש וחצי, ושוב משמונה בערב עד חצות. זה היה מצב אבסורדי.

יִצְחָק לִבְנִי הפך את הטלוויזיה בשפה העַרבית לרשת שידור המקבילה בהיררכיה שלה לטלוויזיה הישראלית בשפה העברית אך זמן השידור שלה היה מצומצם, רק 90 דקות ביממה. הטלוויזיה בשפה העַרבית דמתה לסניף שידור דַל בתוככי הטלוויזיה הכללית שאיננו מצדיק את קיומו. יִצְחָק לִבְנִי העדיף את יוסף בר-אל על פניו של סלים פתאל ואומנם הפקיד בידיו את הטלוויזיה בשפה העַרבית אך לא העניק לו תקציבים, אמצעי הפקה, וכלי שידור נאותים כדי להעמיד באמת רשת שידור על הרגליים. בכך יצר תסכול והתמרמרות קשה בין עובדיו של יוסף בר-אל שנמשכה שנים. זאת הייתה בכייה לדורות. הם חשו כל העת מקופחים בהשוואה לעובדי הטלוויזיה בשפה העִברית. ארנון צוקרמן השתמש בצדק במירב אמצעי השידור של התחנה בשל נפח השידור הגדול שלו והותיר ליוסף בר-אל פירורים. הדבר ניכר על כל צעד ושעל ובכל תחום עשייה בטלוויזיה – חדשות, ספורט, ותוכניות. הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני גופי השידור בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בשידורי החדשות והספורט הבינלאומיים. בארץ וגם בחו"ל . שדרי הספורט בשפה הערבית נתפשו כסרח עודף . בעוד השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל נאלצו השַדָּרים בשפה הערבית מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר לעשות זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי בשיטת Off Tube, היינו ממשרד ההפקה ולא מהשטח. חרבון השידור ה- Off Tube מהמסך בירושלים במקום להיות נוכח בשטח הפך לתופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה העַרבית ועל העומדים בראשה, וכמובן על שני השַדָּרים מַחְמוּד אָבּוּ בַּכֶּר וסוֹלוֹמוֹן מוּנִיר ששיתפו פעולה עם הממונה שלהם יוסף בר-אל והסכימו לנהוג כך. הייתי שָם וראיתי זאת מקרוב. הרצון לנסוע לחו"ל ולא חשוב אם מדובר בשידור Off tube ו/או מהשטח ממוקד ההתרחשויות, סִיכֵּל כל שיקול עיתונאי האם הדבר נחוץ בכלל. הדוגמאות רבות מספור. הנה כמה מהן כפי שתיעדתי בסדרה רחבת ההיקף של 13 הספרים שחקרתי וכתבתי אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם, ואשר קרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : קיץ 1982. מדריד – ספרד. שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל בספרד – יוני 1982. זהו משרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית על תכולתו ב- IBC  במדריד. זהו רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל. השדר סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת  Off  Tube  ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי בבירה הספרדית ה- IBC  (ראשי תיבות של International  Broadcasting  Center). הוא שידר מהמוניטור ולעולם לא מהשטח . את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור המוצב באולפן בירושלים . שידור טלוויזיה  OFF TUBE הוא מעשה מביש וחטא עיתונאי כבד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי, מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר, עוזרת ההפקה עדה קרן , ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- "אצטקה" בטרם תחילת אחד השידורים הישירים שלנו מהטורניר. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לא Off  Tube מהמוניטור במשרד ו/או מירושלים. עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו, עוזרת ההפקה המסורה של מחלקת הספורט גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1992. אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 (92 EURO). מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ורמי ווייץ יבד"ל משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם. העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים, הייתה נר לרגלינו. שַדָּר הספורט בשפה הערבית אפילו לא נשלח לשוודיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : ראה שלושת הספרים : "רוש ולענה", תריסר הכרכים של הספר "הפקות טלוויזיה חובקות ארץ עולם", ו- "מלחמת הדיאדוכים" – במסגרת הסדרה הכוללת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה ערבית ב- 1977 הייתה החלטה שגויה והפכה לשנויה במחלוקת. מכיוון שההיסטוריה רצופה תקדימים המונחים כנדבך אחד על השני היא סללה בסופו של דבר את דרכו הרצופה מהמורות מקצועיות אך שימשה גם בד בבד אוטוסטרדה פוליטית – שהובילה לבחירתו בקיץ 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העִברית. זאת הייתה עוד הוכחה כי הורתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פוליטית וכמעט שנות דור לאחר הקמתה ב- 1990, עדיין נחשבה לרכוש ממשלתי. הדברים בהחלט מתקשרים לעמידתו האיתנה והמופלאה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בפני לחצים פוליטיים. ארנון צוקרמן ראוי להערכה רבה כאדם, כמנהל, וכמנהיג.

ב- 1990 הייתה הטלוויזיה הציבורית שליט תקשורתי בלבדי במדינת ישראל. דיאדוך. רבים חשבו שהמונופול יימשך לנצח. רשות השידור לא התכוננה למלחמת הדיאדוכים הממשמשת ובאה בשל תחושת העוצמה שלה. מאמינה בכוחה שהתברר בדיעבד כמוגבל , מזויף וזמני. ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים כבר נשף בעורפנו אך עוצמת רוחו הייתה דלה וטרם אפקטיבית. הדיבורים הרעשניים אודות הקמתו של ערוץ 2 המסחרי נמשכו כעשור. המעבר מערוץ 2 הניסיוני לדגם של ערוץ טלוויזיה מסחרי התעכב. לממשלת ישראל המעניקה את רִישיונות השידור לא בער שום דבר. חלפו כבר שלוש שנים מאז סיקר ערוץ 2 הניסיוני ב- 1987 את בואה של אסירת ציון אִידָה נוּדֶל מברה"מ לישראל ואת משפט ג'ון דמיאניוק. שום דבר לא זז. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה עדיין בעלת סגולות ופוטנציאל רב יכולת נותרה מונופול בודד בצמרת ובעלת בית יחידה ולכן גם אדישה לסכנות האורבות לה. התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוּזָם. נסים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ורב מוניטין בטלוויזיה וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל מקום בזירה העיתונאית בארץ וגם כשליח הטלוויזיה ורשות השידור בארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יצחק שמיר איננו מחבב את מ"מ מנהל הטלוויזיה ועיתונאי מחונן נסים משעל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו מר יִגְאָל גוֹרֶן (אחיינו של הרב שלמה גורן). יגאל גורן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יצחק שמיר, וככתב מדיני לא עשה לה כל הנחות. הוא הקשה גם על ראש הממשלה עצמו. באחד הראיונות שהעניק ראש הממשלה יצחק שמיר ליגאל גורן הוא כה רגז עליו עד שקטע את הריאיון במהלכו, הסיר את ה- Neck Microphone (מיקרופון זעיר) התלוי על חולצתו , התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון והתנהגותו המביכה של יצחק שמיר שודרו בהבלטה רבה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יצחק שמיר לא שכח את העלבון ונִסִים מִשְעַל שילם את המחיר של חרון של ראש הממשלה על הכתב יגאל גורן.

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יצחק שמיר שראה בו נאמן השלטון. נסים משעל היה כּשרוני מיוסף בר-אל לאין ערוך אך נחשב לעיתונאי חצוּף ועצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז"ל, אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל, אורי אורן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פָלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר. זה היה יפה גם לבחירתו של יוסף בר-אל . הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב הקולות אך היו לו גם מתנגדים. שניים הצביעו נגד מינויו. שמונה הצביעו בעדו. לפתע התעורר אמנון מֵנְדָה נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים, והציע לערוך סיבוב נוסף של הצבעה, שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז ויבחרו בו פה אחד כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים.

אמנון מֶנְדָה ז"ל הציג בפניי וסיפר לי את גרסתו להשתלשלות ההצבעה, כלהלן : "…רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. שאיפתי הייתה שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה "פֶּה אחד" הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור…".

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (באדיבות אמנון מנדה ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1990. זוהי גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בימים ההם ותומכת נלהבת של יוסף בר- אל כמנהיג השידור הציבורי. גב' דליה איציק אישה נבונה ומשכילה ופוליטיקאית וותיקה הרימה משיקוליה היא את ידה הימנית ב- 10 ביולי 1990 בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקדנציה של שלוש שנים , 1993 – 1990. (מקור התמונה : לשכת מנכ"ל רשות השידור של אריה מקל ז"ל בשנים 1993 – 1989).

טקסט תמונה :  זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80  ו- 90 של המאה הקודמת. ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום הוא עו"ד ונוטריון פרטי. (התמונה באדיבות עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכל זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסבב השני את ידם עבור מועמד ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך, אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים, עמוס בן וֶרֶד מעיתון "הארץ" ואריה אבנרי איש "ידיעות אחרונות", נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ. גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה יוסף בר- אל. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. השרה דליה איציק התנגדה התנגדות נמרצת להדחה והצביעה נגדה. היא רצתה להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. חבר אליה השר מאיר שטרית. ראה שני הספרים, "רוש ולענה" ו- "מלחמת הדיאדוכים". אך הבה נשוב ל- 10 ביולי 1990 תאריך כינוסה של וועדת המכרז בשעה שנסים משעל ויוסף בר-אל ממתינים כל אחד בתורו כדי להציג את הפרזנטציה שלו, את האני המאמין הטלוויזיוני שלו, ומדוע הוא עדיף על פני המועמד האחר. במכרז למנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990 השתתף גם העיתונאי מנשה רז שהיה קנדידט בעיני עצמו ולא על פי ראות ושיקוליה של הוועדה. מזכ"ל מפלגת העבודה בעת ההיא מיכה חָרִיש לגלג ותקף בחריפות רבה את דליה איציק, רוני פיינשטיין ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל מפני שסעדו וסייעו ליוסף בר-אל לזכות בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תמיכת שלושת נציגי העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי מפלגת הפועלים. במקביל הסתער מיכה חריש גם על ראש הממשלה יצחק שמיר ועל הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מיכה חריש סיפר בפומבי [10], ואח"כ גם העיד בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו : "…יוסף בר-אל טִלפֵּן אלי שלושה ימים לפני המכרז , ואיים עלי במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך…". המינוי היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו אנשים פוליטיים. והמשחק הפוליטי היה ציני ומכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות, מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה חסר יושרה מקצועית, נטול כישרון, ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה כתועמלן שידור, כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות. חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים והדיחה אותו בבושת פנים וקלוֹן מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב על אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. תשעים דקות ס"ה . הוא לא חולל נצורות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו כקומיסר פוליטי. דן שילון התייחס לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשִידוּר חָי" והגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני. הוא לא היסס להרחיב על כך בספרו, וכתב כלהלן : "…יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר . מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי שוחד מסך…" [11] . זאת טרגדיה בה איש תקשורת מוביל במדינה דמוקרטית וחופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים. שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו בהרבה באיכותם וערכם מהשידורים בשפה העִברית, ונשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור התעלמו מהנתונים הדלים והשאירו אותו על כנו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 במאה שעברה . השלישייה שתמכה ביוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ואריה מקל ז"ל מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה. (צילום של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992).

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל שתמך בו בתחילה במהלך המינוי . לאחר שנים אמר לי אריה מֶקֶל כלהלן : "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. עניין הכישרון, הידע, והיכולת לא עמד כאן לדיון. יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל", והוסיף, "יואש אלרואי, לא תאמין עד כמה האיש הזה נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית. דיברנו באיזה הקשר טלוויזיה שכדאי לו לחשוב על שחקנית הקולנוע והתיאטרון ענת עצמון כמגישה עתידית שלו בתחום תוכניות התרבות בטלוויזיה, והוא שאל אותי מי זאת ? הוא לא שמע עליה כלל". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק לא לאהוב האחד את השני אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה. אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה, "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת, אנחנו נכנסים לעידן התחרות", והוסיף בהדגשה, "אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה. עובדה שהוא נבחר פה אחד". ברור שהיה מדובר במשחק פוליטי דל ומכור מראש. אריה מֶקֶל (מינוי פוליטי כנאמן ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל ויו"ר הוועד המנהל (אף הם כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו, איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל נאם לפרוטוקול. הוא עתיד היה להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ יוסף בר-אל שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות. מייד לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בפני עיתונאית "מעריב" גב' אילנה באום כלהלן : "אני מרגיש על הכיפק, ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך" [12]. מעולם לא נשמע עד אז מנהל טלוויזיה כלשהו מתפאר בניצחונו שהיה מכרז פוליטי תפור . יוסף בר-אל היה מנהל טלוויזיה אופורטוניסט שכיוון את מהלכיו מעלה ומטה על פי אינטרסים ולא על פי דֶרֶך המוסר כפי שאני הבנתי אותו. עובדה שמנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הבחין בנעשה ו- לא האריך לו את קדנציית הניהול משפקעה ב- 10 ביולי 1993, ומינה תחתיו את יאיר שטרן לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 מלמדים עד להיכן הגיעה דרגת האופורטוניזם שלוֹ. זכויות שידורים של 52 משחקי טורניר גביע העולם באיטליה 90' בקיץ 1990 היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית. התכנון המוקדם של השידורים על ידי כמנהל מחלקת הספורט ועורך ומפיק ראשי של מבצע שידור משחקי מונדיאל איטליה 90' הציע את שידורם הישיר של 50 מתוך 52 המשחקים שנקבעו לשני זמנים מרכזיים נוחים, שֵש בעֶרֶב ועֶשֶר בעֶרֶב על פי שעון ישראל. אך יוסף בר-אל בהיותו עדיין מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית הטיל ווטו על התכנון המקורי. הוא הקשה על מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ הטלוויזיה נסים שמעל והודיע שלא ייתן לשדר כדורגל (בין שש וחצי לשמונה בערב) על חשבון זמנה של הטלוויזיה בעַרבית, כאילו מדובר בעֵת פרטית שלוֹ ולא של הרשות. אריה מֶקֶל ונסים משעל למרבה ההפתעה נכנעו לו. 20 משחקים במונדיאל כלל לא הועברו בשידור ישיר למרות ששולם תמורתם מָמוֹן רָב. באחרים שודרה רק המחצית השנייה. זאת הייתה הפקת טלוויזיה בינלאומית ממושכת אומנם אך בסופו של דבר חצויה. בשובי לארץ מרומא מצאתי מנהל טלוויזיה חדש , יוסף בר-אל. לנסים משעל כבר לא היה כל זכר. למרות ההפקה הטלוויזיונית החסרה והחלקית של מונדיאל איטליה 90' הילל אותה מנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל. מייד הבנתי שמדובר באופורטוניסט. היה קשה לקחת את מילות השבח ומה שמסתתר מאחוריהן ברצינות. אני זוכר היטב שאת הצל"ש שהעניק לי ב- 15 ביולי 1990. זה היה טקסט אופורטוניסטי לא נוח. היום בפרספקטיבת ארוכת זמן בת 24 (עשרים וארבע) שנים ברור לי שיוסף בר-אל זעזע אז לראשונה את אמות הספים הפרטיות שלי. הרי רק לפני שעה קלה בהיותו מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ובטרם נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה האיש שמנע מאתנו להפיק ולשדר ברמה טלוויזיונית עליונה, ועכשיו לא היסס לכתוב, "עשיתם עבודה נפלאה הן בהיקף והן במבחר ובמקצועיות הגשת החומר". ברור שראיתי ב- יוסף בר-אל מנהל טלוויזיה אופורטוניסט שמִלותיו המחושבות היו עבורי במידה רבה ריקות מתוכן.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. זהו המסמך / מכתב ההערכה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש מר יוסף בר-אל ז"ל בתום הפקת מונדיאל איטליה 1990. היה לי מאוד לא נוח לקחת אותו מאוחר יותר ברצינות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים, כפי שטענה בפניי גב' שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר בינינו בשנים 2008 – 2005. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. "מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים. היא איבדה את אמינותה ואת ה- יושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני. בקיץ 1992 התחולל שוב מהפך פוליטי במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות החדשה בממשלת יצחק רבין אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת סחר חליפין עם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה הטרייה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כמנכ"ל הרשות . אריה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . שולמית אלוני תיעבה אותו , את אופיו , ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005 . גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זכרה היטב בעת שיחות התחקיר בינינו : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 עוד לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים . תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף".

טקסט מסמך : 15 באפריל 1993. מכתבה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני למוטי קירשנבאום  המודיע לו כי היא ממנה אותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיִה מֶקֶל שהסכים לפנות את כיסאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 באפריל 1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מבשר למוטי קירשנבאוום כי ממשלת ישראל ממנה אותו  למנהל הכללי של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום מילא את בקשתה של גב' שולמית אלוני (אם כי לא מייד) והדיח את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו מינה לתפקיד הרם את יאיר שטרן מי שהיה כתב הטלוויזיה בוושינגטון בשנים 1993 – 1989. החלה תקופה חדשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

אך הבה נחזור למטמורפוזה של עשור ה- 70 במאה הקודמת. זהו גם הנושא העיקרי בספר השלישי של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הטקסט נכתב במידה רבה בערגה למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973. הוא ומנהיגים שכמותו (לאו דווקא בתחום העיתונאות והשידור) ניסו להפוך את החברה שבה אנו חיים לצודקת והגונה יותר. ארנון צוקרמן זכה להערכה עצומה בקרב אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולי להערצה. מעולם לא הוענקה למנהל טלוויזיה כלשהו ברשות השידור גיבוי כה מוחלט ומוּחצן מצד עובדיו. הוא סחף את כל עובדיו בכל הדרגים אחריו. אולי בגלל זה לא היה לו כל תוחלת מול הנהלת רשות השידור החדשה. ההחלטה המשותפת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון להדיחו לא איחרה לבוא וגררה הפגנת תמיכה משוּלֶטֶת ספונטנית בארנון צוקרמן, חסרת תקדים בהיקפה. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן יָרוֹן החליטו להעיף אותו ולהעניק לטלוויזיה הציבורית השקפה עיתונאית שונה ודימוי אחר מאלו שקבע ארנון צוקרמן. הסטנדרטים השתנו. פרופסור ראובן ירון היה לא רק חירותניק מוצהר ואיש מרכז הליכוד, ולא רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, הוא היה גם דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור ראובן ירון תיעב (זאת המילה המדויקת) את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן והיה נחוש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. נאמן בקיצוניות לתפישת העולם התקשורתית שלו טבע את האמירה, "…או אני או ארנון צוקרמן…". המהפך הפוליטי שנתיים קודם לכן ב- 17 במאי 1977 בו עלה הימין לשלטון יצר תחושה של סתימת פיות. רבים העיתונאי הטלוויזיה הישראלית חששו מיוסף "טומי" לפיד. השתררה בבניין הטלוויזיה ברוממה תחושה ברורה של פחד מפגיעה בחופש העיתונאי והטלת צנזורה על העבודה העיתונאית, על התיעוד הדוקומנטארי, ועל הפקות הדרמה והיצירה האומנותית. יוסף "טומי" לפיד חטף קבלת פנים צוננת. עובדים רבים בזו לו במֶלֶל וטקסט. 

טקסט תמונה : קיץ 1979. הפרופסור למשפטים ראובן ירון ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984- 1978 (מימין) ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984- 1979. שניהם היו אנשים חכמים ונבונים שהתמנו לתפקידם הרָם ע"י הימין הפוליטי ומצאו חיש מהר שפה משותפת. שררה ביניהם הבנה מוחלטת. הם תפשו בדרך שונה את אופיו של השידור הציבורי ולא התביישו לתת לכך ביטוי הולם. בקיץ 1979 החליטו בעצה אחת שלא להעניק קדנציה שלישית למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן, החלטה שנתפשה ע"י עובדי רשות השידור כמהלך הדחה. בחורף 1982 החליטו שניהם בעצה אחת למנות את טוביה סער יבד"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יצחק "צחי" שמעוני ז"ל שהתפטר. (התמונה באדיבות פרופסור ראובן ירון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאות מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עיתונאים, בימאים, צלמים, כותבים, ויוצרים עזבו ביום שני – 23 ביולי 1979 את עבודתם ב- "בניין היהלומים" (בניין הטלוויזיה הישראלית ששכן בשכונת רוממה בירושלים) הגבוה בעל חמש הקומות וירדו בהתלהבות לרחוב הפנימי הסמוך "תורה מציון" כדי להביע את נאמנותם המוחלטת לארנון צוקרמן. גם העיתונאים של הטלוויזיה במערכת תל אביב הצטרפו לחבריהם בירושלים. חזיון בלתי נפרץ. הם נאספו סביב חדרי הנהלת רשות השידור "בבניין החוטים" ששכן כמאה מטר  מ- "בניין היהלומים" כדי לשָדֵר הזדהות ותמיכה מוחלטת בו. בראש המוני התומכים במנהל הטלוויזיה המודח ניצבו מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שהיה יו"ר וועד עיתונות – הפקה. הייתה שם תכונה והמולה רבה. ההפגנה הענקית במידותיה הייתה רעשנית וניזונה מהרבה אמוציות וקריאות קולניות רמות שגָבְלוּ בשִטְנָה. מוטי קירשנבאום בעל היוזמה הפך למנהיג הבלתי מוכתר של ההפגנה. הוא אהב והעריך עד למאוד את ארנון צוקרמן ותּיעב לעומתו את המנכ"ל החדש וגם את חברו וידידו של יוסף "טומי" לפיד הלא הוא יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון. מוטי קירשנבאום זוכר בעת שיחות התחקיר עמו : "באחת מישיבות הוועד המנהל ב- 1979 אליה הוזמנתי בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת התוכניות אמרתי ליו"ר רשות השידור ראובן ירון כי ההתנגחויות הפוליטיות שלו בעיתונאי הטלוויזיה וההתערבות הבלתי פוסקת מצדו היא דבר חמור ביותר. ראובן ירון השיב לי, "אל תחלק לי ציונים". ואני החזרתי לו, "זה לא כבוד גדול להשתתף בישיבות הוועד המנהל שאתה עומד בראשו". הוא נדהם מדבריי והורה לי לעזוב את החדר. עזבתי".

מוטי קירשנבאום ממש התלהם על יוסף "טומי" לפיד וראובן ירון ויצא מגדרו בקיץ 1979 כדי להוכיח זאת . הוא נתן דוגמא לאחרים כשהחזיק בעצמו בידו שלט גדול עליו הייתה כתובה מילה אחת , "…אל תאיים, התפטר…(!)", והתכוון למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. מנהלת המחלקה הדוקומנטרית גב' ג'וּדִי לוֹץ הניפה ליד מוטי קירשנבאום שלט "חֶרְפָּה" וכיוונה אותו לעבר יו"ר הוועד המנהל של רות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן. היה שם בלגן גדול והתרסה גלויה נגד בואו של יוסף "טומי" לפיד לרשות השידור.

טקסט תמונה : יום שני – 23 יולי 1979. מנהל תוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום מנהיג את העובדים להפגנה קולנית ו- קשה נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום מחזיק בשלט מחאה נושא את המסר, "אל תאיים התפטר" עם סימן קריאה, ו- מוביל ומנהיג הפגנה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של העובדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שזה אך נכנס לתפקידו. קיצונית מימין זוהי ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום צעק ליוסף "טומי" לפיד בגרון ניחר : "הזנית את הטלוויזיה, חרפה שכמותך, תסתלק מכאן, אל תאיים התפטר". הייתי שם ושמעתי אותו זועק מכאב וצער. זעקותיו לעברו של מנכ"ל רשות השידור מהדהדות באוזניי עד עצם היום . הוא היה רחוק מהדמות Cool man שדבקה בו בשלב מאוחר יותר של חייו. הוא היה אז אדם רגשן שנוטה להתפרץ. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משנתקל מוטי קירשנבאום במהלך ההפגנה ביוסף "טומי" לפיד עצמו ליד בניין החוטים ברוממה , זעק לעברו בדָם לִבּוֹ ללא בושה ולעיני כּל : "טומי לפיד הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הִזְנֵיתָּ את רשוּת השידוּר, חֶרְפָּה שכמותך, התפטר כבר, לך מכאן, נמאסת !". מוטי קירשנבאום לא בחל במילים. הייתי קרוב לידו ושמעתי זאת במו אוזניי. לרגע חשבתי שהוא הולך להרים יד על המנכ"ל החדש. זאת הייתה סצנה של מרד. יוסף "טומי" לפיד דווקא הגיב בשקט ובאיפוק בניגוד לאופיו הסוער, "הוועד המנהל נבחר כחוֹק ומנהל את רשות השידור על פי חוֹק", והמשיך בדרכו ללשכת מנכ"ל רשות השידור שמוקמה ב- "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל", כאמור בשכונת רוממה בירושלים . הוא לא ציפה לקבלת פנים כל כך בלתי מנומסת אך היה נחוש לעשות סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מוטי קירשנבאום לא נרגע. יוסף "טומי" לפיד כבר סובב את גבו בדרכו לחדר ההנהלה ב- "בניין החוטים" הסמוך אבל מוטי קירשנבאום המשיך למתוח את מיתרי הקול שלוֹ ביתר שֵאת. ספק אם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בכלל שמע אותו מטיח בו עוד אשמה כבדה בסגנון בוטה : "טומי לפיד אתה שקרן. אתה והחברים שלך לא מבינים מה זאת דמוקרטיה". קולו היה נרגש. אבל הוא חש שאמר את האמת והתכוון להם באמת. יוסף "טומי" לפיד עבר כמה דברים קשים יותר בחייו מאשר הפגנות עובדים. צעקות אנשי הטלוויזיה לא הזיזו לו. הוא לא התרשם. היה מנוי וגמור עמו לא לחזור על שגיאות מנכ"ל העבר יצחק לבני. הוא הכיר היטב את מסכת היחסים העכורה ש- שרתה בין יצחק לִבְנִי וארנון צוקרמן ואמר לעצמו שהוא יחצה את מפתן בניין הטלוויזיה מתי שרק ירצה על אפו וחמתו של כל מנהל טלוויזיה, יהיה מי שיהיה. מצלמות "מבט" תיעדו את ההפגנה הסוערת ההיא ואת דיברי התוכחה של מוטי קירשנבאום ושודרו כהווייתם באותו עֶרֶב במהדורת "מבט" . הוא נראה בתמונות ההן רזה בעשרות ק"ג ממראהו היום. גם עו"ד מיכה ינון חבר טרי בפורום הזה של הוועד המנהל של רשות השידור ונציג המפד"ל (החליף את שמואל שניצר עורך "מעריב") לא יצא מקופח, וספג קיטון של רותחים ממוטי קירשנבאום. "הרסת את רשות השידור !", ירה לעברו מוטי קירשנבאום בחרי אף. מוטי קירשנבאום היה סוג של מנהיג עממי בין כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מעין "Leader of the people" כזה, שלא עשה חשבון לאיש מההנהלה הראשית. עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהו אחריו. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכל הסקטורים רחשו למוטי קירשנבאום ועוז רוחו ריספקט עצום והלכו אחריו באש ובמים.

מאות מעובדי הטלוויזיה והרדיו עיתונאים, מפיקים, בימאים, וצלמים השתתפו בהפגנת התמיכה בארנון צוקרמן למעט איש אחד. מנהל חטיבת החדשות חיים יבין. הוא עמד בצד. הנימוק שלו היה שעכשיו הוא חבר ההנהלה וגם אם הוא נוטה חיבה וחסד למפגינים הרי שמעשית איננו עולה על הבריקדות למענם. ככל שאתה בכיר יותר קשה לך יותר לצאת נגד המערכת שבמסגרתה אתה פועל . זהו כלל ידוע בכל מנגנון. אבל עובדה שמנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום שהיה במעמד היררכי המקביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעמדו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין, הפר את העיקרון הזה. מוטי קירשנבאום מרד בסמכויות הנהלת מוסד רשות השידור שהזנתה ושיקרה בשם הממסד הפוליטי. חיים יבין דבק בכיסאו והחריש. הדבר לא נעלם מעיני ההמון הגועש. מוטי קירשנבאום נראה בהפגנה כמטיף מרדן אבל הוא עשה זאת מפני שחשב שזהו הדבר הכי מוסרי שצריך לעשות ברגע זה. הוא היה איש חריף, משכיל ומבריק בעת ובעונה אחת, ובעל ידע בתחומים רבים. רעיונאי פורה שניתח נכון את מושגי הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל ומטרותיה בתקשורת המונים. מוטי קירשנבאום נחשב בשעתו למרשאל מקלוהאן של השידור הציבורי בארץ. הוא גם דיבר בשפתו של מרשאל מקלוהאן.

טקסט תמונה :  23 ביולי 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. זוהי רחבת "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל" בשכונת רוממה בירושלים, מקום מושבו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפגינים בשירה ומחיאות כפיים נגד טומי לפיד ונגד הדחתו של ארנון צוקרמן. דן בירון מנעים נעימות ומנגן באקורדיון שלו בעבור המפגינים, אולם איננו נמצא ב- Frame התמונה.

להלן זיהוי הנוכחים. בשורה ראשונה יושבים ונשענים על הקיר משמאל לימין : שרה ברקמן , שמואל ברעם , אישה לא מזוהה, רינה חכמון, רפיק חלבי, אורי גולדשטיין, מאיר שלו (היום הסופר מאיר שלו) , שני שלטים (על האחד כתוב, "אל תאיים – התפטר", ועל השני "מלחמת העצמאות נמשכת", בני לווין (עומד).

יושבים שורה שנייה משמאל לימין : נירה לב ארי, נאוה צוקרמן, גבר ואישה לא מזוהים.

יושבים שורה שלישית : הבימאית שרה מלכה – אסייג.

חמישה אנשים יושבים בגוש אחד במרכז התמונה : המתרגמת נורית, וורד ברמן, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום (ממושקף), ויוסי בסון (בגבו).

שלושה אנשים בקדמת התמונה מימין : גיורא איילון , צדוק פרינץ , יהודה קווה.

מוחא כפיים במרכז : הבימאי בארי לנגפורד.

מעשן מקטרת רחוק במרכז : שאול שירן. מאחוריו הגרפיקאית מאיה בלום.

גוש של שלושה אנשים במרכז מימין : יגאל גורן, סמי תקומי, ואישה לא מזוהה. (התמונה באדיבות בני לווין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מפקחי השידור הציבורי בסוף עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. מיכה ינון (מימין) ויוסף "טומי" לפיד (משמאל) נועדים עם גד יעקובי בתווך. מוטי קירשנבאום לא נצר את לשונו ולא חסך במילים כשפגש את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ואת חבר הוועד המנהל עו"ד מיכה ינון. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור כי אקלים הניהול ברשות השידור השתנה בבת אחת ללא הכר. ארנון צוקרמן הלך והאנשים הקרובים אליו חשו שההנהלה החדשה בדמותם של יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון מתחמקת מלנהל עמם דו שיח מקצועי על עתיד הטלוויזיה פן יתגלו מחלוקות שאינן ניתנות לגישור ובסופן הרמת קול וטריקת דלתות. יוסף "טומי" לפיד סירב לנהל מוסד שידור שמכיל בתוכו יוצרים שונים בעלי חשיבה עצמאית המושכים לכיוונים שונים. הוא רצה קו אחיד בדמותו. מכמה מהם כמו מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, דן שילון, אלכס גלעדי, ורָם לֵוִי – חשש. אז גם טבע את הסלוגן המפורסם שלו, "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית". את מה שחסכו טומי לפיד וראובן ירון מעצמם בשלב הראשון של ניהול רשות השידור הם קיבלו בשלב השני. טומי לפיד איבד את כל שדרת הפיקוד שלו. טובי האנשים ובראשם דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי נטשו אותו ואת סגנון הניהול שלו, ועזבו את הטלוויזיה ורשות השידור.

14 שנה לאחר אותו משבר "ארנון צוקרמן – טומי לפיד" התמנה ב- 1993 מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. בהיותו בעל עבר עיתונאי מרשים של עורך, יוצר, ובימאי מוכשר לא חשש והציב את יריבו לשעבר יוסף "טומי" לפיד בפנל התוכנית "פופוליטיקה" ואף שילם לו 1000 (אלף) דולר לתוכנית. באחד הימים אמר לו, "אני לא משלם לך 1000 דולר כדי שתהיה נחמד בתוכנית העממית הזאת", והתיר את חרצובות לשונו של יוסף "טומי" לפיד. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר היה מפיק "פופוליטיקה" דאז ודן מרגלית המנחה שלה אבל יוסף "טומי" לפיד היה הכוכב הראשי בגיבויו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשבאום היה רב גוני ועצמאי בניהול תעשיית הטלוויזיה. הוא נהנה מאמון בלתי מסויג של עוזריו הבכירים ובראשם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוד "דודו" גלבוע ואחריו רפיק חלבי, ומנהלת התוכניות דליה גוּטְמַן. הם פשוט העריצו אותו. דודו גלבוע זוכר באחת השיחות עמי : "לעולם לא הייתי מקבל על עצמי את תפקיד ניהול החדשות בטלוויזיה בתקופת יוסף בר-אל, אבל עשיתי כל מאמץ להתמנות לתפקיד הרגיש והמרתק בתקופתם של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן". בהיותו אישיות טלוויזיה לא שגרתית, חריף שכל ואמין, ותַּר אחר קתרסיס, לא החליק מוטי קירשנבאום דברים, לא טייח, ולא עשה כל מאמץ לשמור על הרמוניה מלאכותית כדי שהתעשייה תיראה נחמדה וכאילו מתנהלת על פי התוכנית. היה לו ביטחון עצמי וסימטריית החומר לא הייתה דרושה לו. הוא היה איש שעודד מחלוקות ו- וויכוחים לצורך התרת בעיות. מתוכם האמין תצמח אמת ויעילות. האנשים אינם ציבור הומוגני ואינם נדרשים להתבטא ולדבר לשון אחת. מן ההיבט הזה הוא היה אדם מיוחד.

טקסט תמונה : Leader of the people, זהו האיש מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום כיהן כ- מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1975. הוא נחשב לאחד מתומכיו המובהקים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא מר ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המנכ"ל הטרי יוסף "טומי'" לפיד התקבל בחשדנות רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעיקר ע"י כתבי ועורכי "מבט". הם ראו בו מינוי פוליטי של הימין ופחדו מסתימת פיות . כדי להפיג את חששותיהם כּינֵס יוסף "טומי" לפיד בקיץ 1979 עם ראשית כהונתו את כל אנשי החטיבה במערכת החדשות ששכנה בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים ופתח בפניהם את סגור לִבּו ואת האני מאמין העיתונאי שלו. "…אינני שליח הליכוד, הצבעתי בכלל ד"ש בבחירות ב- 1977, אין לכם מה לחשוֹש ממני…", אמר יוסף "טומי" לפיד לעשרות רבות של נוכחים במערכת החדשות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית  ארנון צוקרמן שנכח גם הוא בפגישה קפץ כנשוך נחש. הוא התערב בכעס וקטע את דברי מנכ"ל רשות השידור, "…את מי זה מעניין בכלל לאיזה מפלגה הצבּעת אדוני מנכ"ל רשות השידור…? מה זה בכלל קשור לעניין…יושבים פה עשרות כתבים ועיתונאים, ואין לי מושג מה הם הצביעו…", אמר לו. יוסף "טומי" לפיד לא ענה. לא הייתי נוכֵח בפגישה ההיא אבל ארנון צוקרמן אישר לי מאוחר יותר את הציטוט המדויק שיצא מפיו. הבעיה עם יוסף "טומי" לפיד לא הייתה רק חשיבתו הפוליטית.

בין יצחק לבני למחליפו יוסף "טומי" לפיד לא נערכה כל חפיפה מסודרת שנוגעת ליסודות הניהול בטלוויזיה ואשר עוסקת בממון וזכויות שידורים, המבנה הטכנולוגי של מערכות השידור היקרות והמורכבות , והלוגיסטיקה הענקית של מוסד שידור כמו רשת טלוויזיה ארצית. יוסף "טומי" לפיד נלקח מאחורי מכונת הכתיבה בעיתון "מעריב" והובא לרשות השידור כרפורמטור פוליטי. במשך שנתיים – שלוש עשה הרבה מאוד טעויות מסוגים שונים. לא בגלל שהיה טיפש אלא מפני שלעולם לא עבד קודם לכן ברשת טלוויזיה כלשהי ולא הכיר את מסובכות המדיה הזאת. בשל אופיו הבוטה והלוחמני לא פסח על הספים ולא התלבט. הוא העדיף לשגות ולגזור החלטות רעות מאשר לא להחליט, או להתמהמה. ארנון צוקרמן הוּזַז הצידה. הוא ידע שלא ימשיך עוד בתפקידו כמנהל הטלוויזיה. לא רק יוסף "טומי" לפיד התנגד לארנון צוקרמן ולפועלו כמנהל מוסד התקשורת החשוב במדינה. גם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1979 הפרופסור למשפטים ראובן ירון איש מרכז מפלגת "חֵירוּת" (החליף באפריל 1978 את היו"ר הקודם וולטר איתן) הטיל וֶוטוֹ על הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה לקדנציה שלישית.

בקיץ 2006 נפגשתי עם הפרופסור למשפטים ראובן ירון בביתו בכיכר מגנס 6 בשכונת רחביה היפה ב- ירושלים. פרופסור ראובן ירון אז בן 84 זכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן :

"…ב- 1 באפריל 1978 מוניתי ע"י ממשלת ישראל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של וולטר איתן שהיה מינוי של גולדה מאיר. יצחק לבני היה אז מנכ"ל רשות השידור. קודם לכן שימשתי חמש שנים כמנהל הספרייה הלאומית בירושלים. אני זוכר היטב את פרשת אי מינויו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה בקיץ 1979 . צריך לזכור שהוא שימש כבר שֵש שנים בתפקיד. התנגדתי התנגדות נחרצת להארכת כהונתו השלישית כמנהל טלוויזיה . באמת השתמשתי באיום, "או אני – או הוא, או פרופסור ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל או ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה". זאת הייתה הפררוגטיבה שלי . לא ראיתי את עצמי מעולם כממונה על התכנים אלא האחראי הציבורי על הסדר הציבורי בעבודת רשות השידור. גם אמרתי שהטלוויזיה הישראלית הממלכתי חייבת לשדר כל אירוע גם אם חשיפתו איננה נוחה לממשלה אך זה לא אומר שזכותה לצאת נגד הממשלה. זה לא. ארנון צוקרמן לא פעל נכון כמנהל טלוויזיה על פי תפישתי. הוא ייצג את העובדים, העניק להם גיבוי והתעלם מהוועד המנהל של רשות השידור שהוא הגוף הציבורי המפקח על עבודת הטלוויזיה והרדיו . ארנון צוקרמן היה בעיניי מין עמיר פרץ של הטלוויזיה, האיש מגן על העובדים ותמיד נגד ההנהלה. לא רציתי אותו יותר כמנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית. עשיתי הכל למען החלפתו. מצאתי בן ברית נאמן בדמותו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. הייתי תומך נלהב של השידור הציבורי אך ללא ארנון צוקרמן…".                                                                                  טקסט תמונה : זהו פרופסור ראובן ירון ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984 – 1978 (היה איש מרכז מפלגת "חירות" ושימש בשנים ההן כדיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים). היה תומך נלהב של השידור הציבורי אך ללא ארנון צוקרמן. (באדיבות פרופסור ראובן ירון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ממשלת ישראל העניקה גיבוי מלא לתִּפְקוּדוֹ של הפרופסור למשפטים הקפדן ראובן יָרוֹן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור והמפקח העליון על השידור הציבורי. הממשלה סמכה עליו וב- 1 באפריל 1981 היא האריכה את הקדנציה שלו בשלוש שנים נוספות. ראובן יָרוֹן שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים וסיים את תפקידו ב- 1 באפריל 1984 בדיוק באותו היום שבו סיים יוסף "טומי" לפיד את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. עו"ד מִיכָה יִנוֹן התמנה ליו"ר הוועד המנהל במקומו של פרופסור ראובן ירון ואורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של יוסף "טומי" לפיד. אך בעל אקדים את המאוחר. יוסף "טומי" לפיד נכנס במרץ רב לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הוא לא מיהר למנות מחליף למנהל הטלוויזיה המודח ארנון צוקרמן ב- 31 ביולי 1979 ונטל לעצמו את השררה במלוא מובן המילה . טומי לפיד כיהן במשך שבעה חודשים (עד מארס 1980) במקביל לתפקידו כמנכ"ל רשות השידור גם כמנהל הטלוויזיה בפועל. בהיותו עיתונאי פורה הבין את חשיבות תהליך השלום בין ישראל ומצרים והחליט למנות את אהוד יערי כשליח רשות השידור הראשון בקהיר.

טקסט מסמך : 31 בינואר 1980. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ממנה את אהוד יערי לכתב הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בקהיר. עותקים מהמכתב ממוענים לשלמה עבדי ז"ל משנה למנכ"ל, גדעון לב ארי ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל", ישראל דורי סמנכ"ל כספים, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל יועץ המנכ"ל, ויעקב אורן ראש מנהל כוח אדם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית 1982 השלים המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד את רשימת השינויים ומהפך המנהיגות שהחל בו בקיץ 1979 בטלוויזיה וברשות השידור עם סילוקו של ארנון צוקרמן והתפטרותו של יצחק "צחי" שמעוני בינואר 1982 מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן היה המודח הראשון בקדנציה המשותפת של יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון. הוא היה גבר כריזמטי בעל פנים יפים וקול בס – בריטון עמוק וסמכותי וצבר בעזרת המומחים הראשיים שלוֹ דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי בשֵש שנות ניהולו את הטלוויזיה ניסיון ורקורד עשיר בהפקות טלוויזיה גדולות. פוליטיות, בידוריות, וספורטיביות. ביניהן גם הפקת מבצעי שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה כמו גביע העולם בכדורגל של מערב גרמניה 74', אולימפיאדת מונטריאול 76', ומונדיאל ארגנטינה 78'. היתרון הגדול של שלושת האלופים שלו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי והרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן על פני הקודמים להם היה ביכולתם להשליט יציבות ובזכות היציבות הזאת לקנות שקט התעשייתי, ולתכנן תכנון מקיף וארוך טווח את לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השלטת יציבות ואיתנות שידור ומניעת זעזועים מיותרים במערכת, מותנית בשיעור האמון שמעניק הציבור למנהיג ואנשי הטלוויזיה נהו אחריהם. עמידות המערכת בכל חברה וגם בטלוויזיה ותחלופה מועטת ככל האפשר של מפקדים ומנהלים מוכשרים מאפשרת לתכנן ביעילות, באחריות, ובקפידה את עתיד החברה שעליה הם נמנים. זה בדיוק מה שקרה בעידן ההוא של השנים 1979- 1973 אליו שייכים ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, ועוד כמה פיגורות רציניות.

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עשה טעות נפוצה בניהול המדיה בשל אופיו הבוטה והשַש אלי קרב. הוא דן עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון שותפו להשקפת עולם פוליטית בשינוי אסטרטגיית השידור, ומינוי מפקדים חדשים בטלוויזיה ציבורית בעלת משאבים מצומצמים, בטרם יישב את המחלוקות בתוך הארגון שעליו הופקד. בכך הוציא את העובדים לרחובות ושלטים בידיהם להפגנות נגדו. אי הארכת כהונתו של מנהל טלוויזיה מוצלח כארנון צוקרמן שהפך למנהיג שידור נערץ ומיתולוגי נתפשה כפעולה לוחמנית בלתי מובנת ולא מוצדקת, שנעשתה מן הבטן , והובנה ע"י עובדי רשות השידור כניסיון למצוא חן בעיני הממשלה . לרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" (וגם מחוצה להם) נראה כי יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל טירון ואיש כוחני שלא ניהל מעולם רשת שידור המונה בשורותיה אלפי עובדים ואשר ניסה לרכוש ידע ניהולי באמצעות ירייה מהמותן ולא באמצעות תפישה קוגניטיבית וחשיבה מתוכננת ארוכת טווח.

הערה שלי : נשען גם על מידע שהתפרסם בפוסט מס' 362 שהועלה לאוויר ביום ראשון – 9 במארס 2014. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

שיעור בתנ"ך ממבט אחר (6) : דָּוִד הַמֶלֶך יפה התואר האחד והיחיד שאין בִּלְתּוֹ, אביו של שלמה המלך. מנהיג מדינה אמיץ ומוכשר, לוֹחֵם נועז ללא חַת בעל כריזמה עצומה. תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך.

מסכת חייו הסוערת של דוד המלך בה מלך על ישראל 40 שנים (7 שנים בחברון ו- 33 שנים בירושלים) רווייה מלחמות עם אויבי המדינה וגם אווירת אלימות קיצונית שרחשה בתוך וסביב חצר המלוכה שלו, מקופלת במידה רבה בצוואה מדינית – דתית וגם אגרסיבית ואכזרית שציווה בטרם מותו את בנו שלמה המלך, כדי להבטיח את ביטחונו האישי ושליטתו המוחלטת בממלכת ישראל. צוואת דוד המלך בה הוא מורה לבנו ויורשו שלמה לנקוט ביד חזקה ותקיפה ביותר נגד אויביו הפוטנציאליים מבית שעלולים לסכן את מלכותו, כתובה ומפורטת היטב בספר מלכים א' פרק ב'. באחד מסעיפי הצוואה האכזרית רוויית הנקם הזאת, מורה דוד המלך לבנו שלמה להוציא להורג את שר הביטחון ורמטכ"ל צבאו יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה באשמת רצח שני שרי צבאות ישראל אחרים אַבְנֵר בֶּן נֵר ועֲמָשָא בֶּן יֶתֶר. צריך לזכור כאן ש- יואב בן צרויה היה לא רק אחיין של דוד המלך (צְרוּיָה אמו של יואב הייתה אחותו של דוד) אלא מי שניהל במשך שנים ארוכות בכישרון, באומץ לב, ובנאמנות את מלחמות דוֹדוֹ, דוד המלך נגד אויבי ממלכת ישראל. דוד המלך היה כידוע רב אמן בכתיבה, ניסוח, וביטוי (כתב על פי המסורת את הספר התנ"כי "תהילים"). בלשונו התנ"כית המתייחסת להוצאתו להורג של יואב בן צרויה ללא משפט, אומר דוד האָב לבְנוֹ שלמה, את הטקסט כלהלן : "…ועָשִיָת כְּחוֹכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרִיד שֵֹיבָתוֹ בְּשָלוֹם שְאוֹל…". אין זה הכּול. ניתוח היסטורי רחב ממדים יותר של צוואת דוד המלך המנמקת מדוע שלמה המלך הצעיר חסר הניסיון נדרש באופן מפורש להוציא להורג ללא דיחוי את יואב בן צרויה על מנת להקל על ארגון וביסוס שלטונו החדש וגם שמירה על ביטחונו האישי, נעוצה בעוד נימוק, בתואנה נוספת : יואב בן צרויה בעל משקל צבאי, פוליטי, וגם חברתי וניסיון חיים עצומים, אישיות פופולארית מאוד בעלת השפעה בממשל דוד המלך, תמך בשעתו בהמלכתו של אדוניהו בן חגית כיורשו של דוד המלך ששכב כבר על ערש דווי בעת המאבקים רוויי התככים בחצר המלוכה על הַכֶּתֶּר שמתפנה. אנוכי חושב ש- דוד המלך שיער, ש- כּל עוד יואב בן צרויה החתרן רב הכוח נמצא בסביבת חצר המלוכה, לא רק שלטונו של שלמה המלך – פַּגִיע, אלא גם המלך הצעיר עצמו מְאוּיָם ו- שָרוּי בסכנת חיים. צוואתו של דוד המלך חושפת שחור על גבי לבן את רמת התככים ואקלים האלימות הקיצונית מבית ששררו ו- איימו תדירות על מבנה חצר המלוכה ועל הנאמנות לכיתרו של המלך. לא בכדי נכתב בפסוק מס' 12 בפרק ב' בספר מלכים א', בתום ההוצאה להורג של יואב בן צרויה ע"י בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע (שר הביטחון החדש של שלמה המלך) וחיסולו של שִמְעִי בֶּן גֵרָא איש שבט בנימין מנאמניו של שאול המלך ואויב עבר של דוד המלך, כלהלן : "…וּשְלֹמה יָשַב עַל כִּיסֵּא דָּוִד אָבִיו ותִּיכּוֹן מַלְכוּתוֹ מְאוֹד…".

טקסט מסמך : צוואת דוד המלך לבנו שלמה כפי שהיא כתובה בספר מלכים א' פרק ב', פסוקים 9 – 2.

הערה שלי : שיעור בתנ"ך ממבט אחר (6) אודות דוד המלך עובר לפוסט הבא.