פוסט מס' 1048.

פוסט מס' 1048. מוסיקה. שבת-8 בינואר 2022. לפני 87 שנים ב-8 בינואר 1935 נולד הזַמָר האמריקני המנוח הבלתי נשכח ו-האהוב עליי ביותר אלוויס פרסלי (Elvis Presley) בעיר טוּפֶּלוֹ במדינת הדרום מיסיסיפי בארה"ב. כשהיה ילד בן 12 עברו הוריו העניים וורנון (Vernon) וגליידיס (Glaydis) ל-עיר מֶמְפִיס בירת טֶנֶסִי אף היא מדינה השייכת לדרום האמריקני. לא היה זַמָר כמוהו ולא הייתה זמרת כמותו שכל כך אהבתי וכל כך הייתי קשור מאז 1957 למוסיקה שיצר. אלוויס פרסלי מת צעיר רק בן 42 ושמונה חודשים ב-ממפיס טנסי בארה"ב ב-16 באוגוסט 1977. הזַמָר הנפלא אלוויס פרסלי הוא בין הבודדים שהפך אותי לאדם מאושר יותר בחיי. גם בגילי העכשווי 84, אנוכי מאוד אוהב את המוסיקה שיצר, חיבר, ושר, ומנגן אותה לעצמי ב-עִתּוֹת הפנאי שלי. פוסט מס' 1048. הועלה לאוויר בשבת-8 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1048 : הועלה לאוויר בשבת – 8 בינואר 2022.

————————————————————————————-

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1048. מוסיקה. אנוכי ואלוויס פרסלי (Elvis Presley). הַזָמָר האמריקני אלוויס פרסלי הוא בין הבודדים שהפך אותי לאדם מאושר יותר בחיי, גם היום בהיותי אוטוטו בן 84. אלוויס פרסלי מת בטֶרֶם עֵת לפני 45 שנים ב- 16 באוגוסט 1977 בהיותו בן 42 ו-8 חודשים בלבד. הוא נפטר באחוזתו "Graceland" בעיר ממפיס בירת מדינת טנסי ב- ארה"ב. פוסט מס' 1048. הועלה לאוויר בשבת – 8 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

אלוויס פרסלי. מוסיקה.

אין דבר כזה מוסיקה לא טובה. יש מוסיקה שאתה אוהב יותר ויש מוסיקה שאתה אוהב פחות. ויש מוסיקה שאתה נשאר אדיש אליה. אולם אין דבר כזה מוסיקה לא טובה (!). אני מנצל את ההזדמנות ונפנה ממנה, ומאזין שוב ל-אלוויס פרסלי ואחריו ל-זמרת ברנדה לי (Brenda Lee), הלן שפירו (Hellen Shapiro), אלה פיצג'ראלד (Ella Fitzgerald), שרה ווהן (Sarah Vaughan), דוריס דיי (Doris Day), קוני פראנסיס (Conie Francis), דאסטי ספרינפילד (Dusty Springfield), פגי לי (Peggy Lee), ריקי נלסון (Ricky Nelson), פול אנקה (Paul Anka), פרנק סינאטרה (Frank Sinatra), בינג קרוסבי, פט בון (Pat Boone), פרנקי ליין, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, נט קינג קול, להקת הפלאטרס, דין מרטין, ועוד רבים רבים אחרים ו-רבות רבות אחרות. נפלאות דרכי המוסיקה ומוזר כיצד אוזן אדם X מתאהבת במוסיקה Y ומדוע אדם בשֵם Y נפנה ממנה ומתאהב דווקא במוסיקה X. אשנה ואומר שוב : אין דבר כזה מוסיקה לא טובה. יש מוסיקה שאתה אוהב ו-מוסיקה שאתה לא אוהב. מוסיקה שהופכת אותך למאושר ו/או מוסיקה שמותירה אותך אדיש. מוסיקה שמעוררת את חוּשֶיךָ ומסקרנת את נפשך ו/או מוסיקה שאינך שם לב אליה. אולם אין דבר כזה מוסיקה לא טובה. אהבה מוסיקאלית ושמיעה מוסיקאלית היא רבת פנים וחוצה גבולות אולם היא אהבה פרטית לגמרי ואישית לגמרי. אתה יכול מחד לאהוב את יוהאן ברהאמס ומאידך במקביל גם את ריקי נלסון. אני במקור בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ב-1949 אולי ב- 1950 אירח קיבוץ אפיקים את הפסנתרנית פנינה זלצמן.את הרסיטאלים שלה היא ניגנה ברגש רב בחדר האוכל של הקיבוץ. הייתי אז ילד בן 11 ו-מפני שאהבתי מוסיקה תפסתי לי מקום על אחד משולחנות האוכל שהוסטו לשולי הקירות, ובמקומם הוצבו שורות של כיסאות עבור הציבור. הייתי אז ילד ונשכבתי על בטני על השולחן, מרפקיי מקובלים, וראשי נח על גב כפות ידיי. האזנתי לנגינתה הערבה, הקסומה, והנפלאה שהייתה כ-ברכת לילה טוב. לבסוף נרדמתי מאושר. אחד מחברי הקיבוץ (החבר שמעון קריסטל ז"ל) התלונן וביקש לסלק אותי בתירוץ שאני מעליב את הפסנתרנית המחוננת, ואמר בכעס, "…לא רק שיואש בלינדמן (שם משפחתי הקודם לפני שאבא שלי ז"ל עִבְרֵת אותו ל- אלרואי) הקטן נרדם אלא מפנה אל הפסנתרנית את הטוסיק שלו…". אח"כ סיפרו את הסיפור הזה לפנינה זלצמן והיא השיבה שאין קומפלימנט גדול יותר שאפשר לקבל מאשר בשורה מרגשת שמספרת לי כי ילד קטן שנרדם לצלילי קלידי הפסנתר שלה, והוסיפה, "…סימן שהמוסיקה שניגנתי על הפסנתר ערבה לנפשו הקטנה…". למרות שגדלנו והתחנכנו על מוסיקה קלאסית ועל שירי ארץ ישראל ההיא, וגם על שירה רוסית, התאהבתי לאכזבתם של חברי קיבוץ רבים גם באלוויס פרסלי (Elvis Presley) וריקי נלסון (Ricky Nelson), וגם פאט בון (Pat Boone) וטיפ טיפה אחריהם גם ברביעיית החיפושיות (Beatles) הבריטית. הזָמָר האמריקני אלוויס פרסלי הוא בין הבודדים שהפך אותי לאדם מאושר יותר בחיי.

אלוויס פרסלי (Elvis Presley) סיים י"ב שנות לימוד בביה"ס התיכון "יומז" (Humes) ב- 1954 בממפיס והפך לנהג משאית בחברת אלקטרוניקה בעיר. לפתע הוברר כי מיתרי גרונו מפיקים צליל שטרם נשמע כמותו בעולם, והשירים והמוסיקה שלו גורפים מאות מיליוני מעריצים בעולם (אחד מהם הוא בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן שקוראים לו יואש אלרואי) וגם מאות מליוני דולרים. צריך לקרוא את הספר התיעודי המעניין אודות תהפוכות חייו, "? Elvis what happened" (יצא לאור בארה"ב ב- 1977 מייד לאחר מותו ונמכר במיליוני עותקים ב-ארה"ב וגם בעולם כולו) שכתבו שלושת המאבטחים – שומרי ראשו רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West), ו- דייב הבלר (Dave Hebler) בסיוע הסופר סטיב דנליווי (Steve Dunleavy) כדי להבין כיצד נוסק לפתע כוכב שביט זוהר מוסיקאלי ענק שכזה בעולמנו ב- 1954 (אלוויס פרסלי נער יפה תואר בן 19 ב- 1954 היה בכלל נהג משאית שהוביל מוצרי חשמל לחנויות השונות ב- ממפיס והסביבה (לאחר סיום לימודיו התיכוניים), ממשיך לשייט ואיננו נופל. נסיקתו איננה מסתיימת לעולם. אלוהי המוסיקה העניק לו יופי אישי בלתי רגיל ומיתרי קול באריטון מיוחדים במינם פלוס ממדים מוסיקאליים יוצאי דופן ו-נפלאים אין סופיים לאורך, לרוחב, לגובה, ולעומק. כישרון השירה והזמר של אלוויס פרסלי, ונוכחותו הבימתית המופלאה, הכריזמטית, והעצומה (אסתטית, "פראית", ומשלהבת) בה חונן, לא פגו עד יום מותו המפתיע ולא צפוי, ב- 16 באוגוסט 1977, והוא רק בן קצת יותר מ- 42. צעיר מידי מ-כדי למות. הספר "? Elvis what happened" מונח על מדפי הספרים שלי בחדר עבודתי יחדיו עם עוד 60 (שישים) ספרים תיעודיים אודותיו. ב- 16 באוגוסט 1977 שרתי ב- שירות מילואים פעיל כקצין קרבי עם הגדוד שלי במעבר המיתלה בסיני. דבר מותו הפתאומי והבלתי של אלוויס פרסלי נודע לי מחדשות רדיו גלי צה"ל. אישיותו של אלוויס פרסלי והמוסיקה שייצר משכו (מאוד) את תשומת לבי ושכלי מאז שנת 1957.

טקסט מסמך : 1977. השער הקדמי של הספר המרתק "? ELVIS WHAT HAPPENED", שכתבו לאחר מותו שלושת המאבטחים ושומרי ראשו וגם חברים קרובים של אלוויס פרסלי (Elvis Presley), והם : רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West בן דודו של רד ווסט), ודייב הבלר (Dave Hebler) בסיועו של סופר מקצועי בשם סטיב דאנליווי (Steve Dunleavy). הספר בן 332 עמודים שיצא לאור כבר ב- 1977 בארה"ב הוא מרתק ומסקרן, וגם חשוב, כדי להבין את התופעה המוסיקאלית ההיא היוצאת דופן והקרויה "אלוויס פרסלי" ואת סגנונה, תופעה מוסיקאלית שנחשבה למטאורית וחסרת תקדים, גם מפני שיוצרה אלוויס פרסלי היה בגיל 19 נהג משאית בכלל ו-נטול כל יומרות של זמר. 

טקסט מסמך : 1977. עמוד זיהוי. 

טקסט מסמך : 1977. השער האחורי של הספר "ELVIS WHAT HAPPENED", שכתבו לאחר מותו שלושת המאבטחים ושומרי ראשו וגם חברים קרובים של אלוויס פרסלי (Elvis Presley), רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West בן דודו של רד ווסט), ודייב הבלר (Dave Hebler) בסיועו של סופר מקצועי בשם סטיב דאנליווי (Steve Dunleavy). הספר בן 332 עמודים שיצא לאור כבר ב- 1977 הוא מרתק ומסקרן וגם חשוב כדי להבין את התופעה המוסיקאלית ההיא ואת סגנונה שנחשבה למטאורית וחסרת תקדים, גם מפני שיוצרה אלוויס פרסלי היה בגיל 19 נהג משאית בכלל נטול יומרות של זָמָר. 

מוזר, אולם ב- 1955 כל נער ונערה אמריקניים וקצת מאוחר יותר גם כל נער ונערה בתבל, ידעו לזמזם את המילים "הילדותיות" מהשיר "HOUND DOG" (מכר בחודש ינואר בלבד של שנת 1956 9.000000 (תשעה מיליון) תקליטים, "…You ain't nothing but hound dog", ו/או מהשיר "LOVE ME" את הטקסט "…Treat me like a full, treat me like a crule, but love me", ו/או את מילות הפתיחה של השיר "HEARTBRAKE HOTEL", כמו "…Well since my baby left me". תוכן שלא היה בו כל איכות מילולית אך כזה שהתפוצץ מפופולריות. אלוויס פרסלי בקושי סיים בי"ס תיכון אולם מכר בארה"ב וברחבי תבל יותר תקליטים (ו- CD) מאשר מוצרט, בטהובן, בך, מנדלסון, היידן, צ'ייקובסקי, סיבליוס, חאצ'אטוריאן, שטראוס, וויוואלדי, וה- Beatles – ביחד (!). אנוכי גם היום או טו טו בן 82 מאוד אוהב את אלוויס פרסלי ואת קולו המיוחד ואת המוסיקה שיצר, ומחזיק בחדר העבודה שלי מאות CD שלו, את כל 612 (שש מאות ושניים עשר) שיריו, עשרות רבות שעות של קלטות Video שתיעדו את הופעותיו, וכ- 60 (שישים) ספרים תיעודיים שנכתבו אודותיו. הזמר הדרומי יפה התואר הזה שאלוהי השירה חנן אותו במיתרי קול ייחודיים מת בגיל צעיר ב- 16 באוגוסט 1977 בהיותו בן 42 וכמה חודשים בלבד. בחייו ובמותו מכר כ- 2.000000000 (שני מיליארד תקליטים ו- CD). האם זה אומר שאלוויס פרסלי איכותי יותר מהקומפוזיטורים הקלאסיים ? בפירוש לא. הוא יותר מצליח,משגשג, ו-פופולארי מהם בתחום מסוים של המוסיקה, ומתברר כי הציבור מסכים לשלם לא רק בעבור מוצרי איכות קלאסיים אלא גם בעבור מִצְרָךְ בעל טיב שונה אולם פופולארי אהוב. האיכות איננה קובעת תמיד את טיב ההתמסרות והאהבה, ואיננה פרי עמל היחיד בחיינו. האהבה היא מילה בעלת תחרות לכל איכות בכל תחום.

טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי ב- 1958 / 1957 בעת שירותי הצבאי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". נתקלתי ב-אלוויס פרסלי באקראי בעת שהאזנתי אז בימים ההם לפני יותר משני דורות למצעד הפזמונים הבינלאומי השבועי ששודר ברדיו רמאללה של מדינת ירדן. הם שידרו שָם את שירו ההוא של אלוויס פרסלי, הקרוי, "Heartbreak Hotel". זה היה מזמן לפני כ- 64 שנים. השאר באמת היסטוריה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מורשתו המוסיקאלית של הזָמָר האמריקני אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי (Elvis Presley) היא בלתי נשכחת עבורי. אלביס פרסלי נולד ב- 8 בינואר מת באחוזתו המפוארת "Graceland" ב- מֶמְפִיס בטֶנֶסִי ב- 16 באוגוסט 1977. אילו חי היום היה חוגג את יום הולדתו ה- 87. אֶלְוויס פְּרֶסְלִי נולד בטוּפֶּלוֹ – מִיסִיסִיפִּי ב- 8 בינואר 1935. אני מחזיק בחדר העבודה בביתי את כל שיריו של אֶלְוויס פְּרֶסְלִי, כ- 100 שעות Video העוסקות בהופעותיו הווירטואוזיות ברחבי ארה"ב ובשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות בימים ההם CBS ,NBC, ו- ABC ויותר מ- 60 ספרים אודותיו. אלוהי המוסיקה העניק לאֶלְבִיס פְּרֶסְלִי שני יתרונות בימתיים גורפים : יופי, הוא היה בפירוש יפה תואר, וגם חושני וניחן בקול מדהים וייחודי. שום איש ואף זמר לא היה דומה לו בכל רחבי תבל. הוא וה- Promoter שלו ומנהלו האישי קולונל טוֹם פָּארְקֶר (Tom Parker – מהגר הולנדי לא חוקי) ניצלו זאת עד תום. אֶלְוויס פְּרֶסְלִי הפך למיליארדר מוסיקאלי וגם הקולונל לא נותר איש עני מחוסר כל. הייתה לי ידידה בקיבוץ אפיקים חברת הקיבוץ הִילָה שָרֵת – לוּלָב ז"ל בתו של המוסיקאי יְהוּדָה שָרֵת (אחיו של משֶה שָרֵת). הִילָה נהגה לעלות מעת לעת לחדרי בקיבוץ אפיקים כדי להאזין יחדיו עִמִי לאלביס פרסלי. גם בחלוף שנים כה רבות אני נושא אותה בזיכרוני אומרת לי, ומדגישה, "…מה אכפת לך מה מרכלים עליך חברי הקיבוץ, בחרת בזָמָר נפלא שהופך אותך למאושר יותר…השאר לא חשוב…".

טקסט תמונה : אלביס פרסלי (Elvis Presley) ב- 1957, נער יפה תואר בן 22. אלוויס פרסלי מכר בחייו ובמותו כ- 2.000000000 (שני מיליארד) תקליטים ו- CD. יותר מאשר מכרו מוצרט, בטהובן, בך, היידן, צ'ייקובסקי, ברהאמס, פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, פט בון, ריקי נלסון, פרי קומו, קליף ריצ'ארד, והחיפושיות, דוריס דיי, ברנדה לי, ואלה פיצג'ראלד – ביחד, יחדיו. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

טקסט תמונה : 1956. אלוויס פרסלי בן 21 באחת מהופעותיו החיות ברחבי ארה"ב. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

טקסט תמונה : זמר הרוקנ'רול האמריקני אלביס פרסלי (Elvis presley) בראשית הקריירה המוסיקאלית המדהימה שלו. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

My beloved Elvis Presley and me at the same age of 40 years. Elvis born in Tupelo USA on January 8 1935. I was born in Kibutz Afikim in Jordan Valley in Israel on June 4 1938. Elvis is my favorite even in these days. Every day I think about him and listening to his songs. I have all his songs (more than 600), 60 documentary books about him, and about 150 hours of video of his own. I loved him and love him very much also today.

Photo text :  Elvis on the show in Las Vegas 1975. The drugs and pills killed him. In my opinion Elvis Presley was the greatest singer ever, over them all.   

Photo text :  I’m in the Mundial of Argentina 1978. The picture                                 taken in the IBC in Buenos Aires during the long production                                     by someone there in Argentina.

מוסיקה ואסתטיקה נהנים בדרך כלל מהסכמה כללית ולכן חוצים את מרבית גבולות הנפש והטופוגרפיה, וודאי מקומיים, אבל גם בינלאומיים. אולם לא תמיד, למרות שמוסיקה (והקשבה למוסיקה) היא גם עניין של חינוך, בעוד אסתטיקה היא סוגיה של מבט אחד. לעיתים אפילו רק חצי מבט. אלוויס פרסלי היה בשעתו זמר יפה תואר. את אותו הדבר ניתן היה לומר פעם על סילבאנו מאנגאנו (שחקנית קולנוע איטלקייה). אי אפשר היה להתעלם מיופייה. בדרך כלל היופי הוא מראה מוחלט ו- יש על כך קונצנזוס. בתחום המוסיקה לעומת האסתטיקה יש פערים, חריגות, ואי הסכמות. צריך לזכור שהדוֹר שלי גדל בילדותו על משוררים ומלחינים כמו מרדכי זעירא, יעקב אורלנד, רחל, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, יחיאל מוהר, יהודה שרת, מתתיהו שלם, חיים גורי, משה ווילנסקי, סשה ארגוב (ומאוחר יותר גם נעמי שמר ונורית הירש) ועוד רבים אחרים. הדור ההוא היה רחוק שנות אור מהמוסיקה שיצרו פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, אלוויס פרסלי, ריקי נלסון, פט בון, פרי קומו, פאטס דומינו, טומי סנדס, ג'רי לי לואיס, לואי ארמסטרונג, קליף ריצ'ארד, והחיפושיות, ורבים אחרים ואחרות. יכולתי לשרוק ולזמזם בשבילי הקיבוץ את הקונצרט לכינור של מנדלסון, ואת הקונצרט לחצוצרה של היידן, ואת "מחול החרבות" של הקומפוזיטור חאצ'אטוריאן אולם חלק מחברי הקיבוץ לא יכלו לסלוח לי על אהבתי לאלוויס פרסלי, גם מפני שמחלון חדרי שהשקיף על המדרכה הגדולה במרכז הקיבוץ שהובילה לחדר האוכל, בקע אור אדום (החברה שלי בימים ההם בקיבוץ אפיקים בחרה לי ווילונות בצבע גזר) ונשמעו משָם גם צלילי "Jailhouse rock" ו- "King Creole" של אלוויס פרסלי, רחמנא ליצלן, ו/או "It's Late" של ריקי נלסון (Ricky Nelson). חלק מחברי הקיבוץ ספק כפיים מפני שהיה מדובר במוסיקה לא חינוכית על פי השקפת עולמם. האנשים תמהו מה מתחולל בחדר של יואש אלרואי הפרחח שמחדרו מבליח אור אדום וצלילי המוסיקה של אלוויס פרסלי. היו כאלה שהרחיקו לכת וכינו את אלוויס פרסלי ואותי שתי זונות ממין זכר, עד כדי כך היה אלוויס פרסלי והמוסיקה שלו מוקצים מחמת מיאוס בימים ההם בקיבוץ אפיקים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצה אדומה ונעל נעלי ספורט והלך גם עם שיער ארוך שחור מבריק משֶמֶן, בניגוד לאופנת לבוש החאקי והתספורת הקצוצה שהיו מנת חלקם של חברי הקיבוץ בימים ההם. אני מדבר על סוף שנות ה- 50 וראשית ה- 60 של המאה הקודמת. האזנתי לאלוויס פרסלי אבל בד בבד הייתי חקלאי מצוין במספוא, ברפת, ובענף הבננות. אהבתי את עבודת האדמה. אין זה מוזר וגם לא תופעה חריגה בה אתה צועד במשעול מוסיקאלי פתלתל, והנה אתה פוגש את דנה ברגר ומסיים עם אלוויס פרסלי וריקי נלסון. מומחי המוסיקה בקיבוץ אפיקים לא הבינו כיצד "חליל הקסם" של וולפגאנג אמאדיאוס מוצארט ו- "Hound dog" של אלוויס פרסלי מונחים ללא הבדל על משטח הפטיפון שלי ובאותה תדירות בחדר הקטן ההוא שלי ב-"בית וו" הדו קומתי ההוא אפוף ווילונות בצבע גזר שהשקיף על המדרכה הגדולה ההיא, ציר תנועה מרכזי בקיבוץ אפיקים, שחיבר את שיכון הוותיקים לחדר האוכל הגדול של החברים. אין לי הסבר מדוע אני נמשך לאופרה "Porgy and Bess" של ג'ורג' גרשווין ואל "מפצח האגוזים" של פיוטר צ'ייקובסקי, ולא למוסיקה של לאה ושלומי שבת.

ב- 1971 גייסו אותי דן שילון ואלכס גלעדי לחטיבת הספורט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרק חדש לחלוטין החל בחיי ובחיי רעייתי וילדיי. באולימפיאדת מינכן 1972 הייתי עֵד למוסיקה חוֹצָה גם גבולות פוליטיים. בעוד כל המתעמלות מהמדינות החופשיות הדמוקרטיות כמו גם מארצות הקומוניסטיות ביצעו את תרגילי הקרקע שלהן בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדת מינכן 72' בליווי צלילי מוסיקה קלאסית כבדה, הרי שדווקא האלופה האולימפית הסובייטית הבלתי נשכחת אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut אז בת 17) סטתה מהנוֹרְמָה. היא נקטה אז צעד בלתי מקובל לחלוטין ובחרה והתאימה לעצמה בעצה אחת עם מאמנה רֶנָאלְד קְנִיש (Renald Knish) את נעימת ה- Java Jones הקלילה באותו תרגיל הקרקע המפורסם ההוא שלה, רווי חֵן מחַד ואלמנטים אקרובטיים מסובכים ומורכבים ביותר מאידך, שהקנה לה תהילת עולם ואת מדליית הזָהָב (!).

אוסיף ואומר כי הקטע המוסיקאלי הקליל "Java Jones" שליווה את תרגיל הקרקע של אולגה קורבוט באולימפיאדת מינכן 72', היווה חידוש מדהים גם מפני שנעשה בידי ספורטאית קומוניסטית, מוצר של תעשיית הספורט הסובייטית. ההיסטוריה הטלוויזיונית – ספורטיבית מספרת כי בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת קם דור חדש של מתעמלות. בראשן הסובייטית לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הבלארוסית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כישרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת  האלה. אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית. האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים, והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת עשר הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב וכאמור תהילת נצח אולימפית במשחקים האולימפיים ההם שנערכו לפני 50 שנים במינכן 1972.

טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני אקרובטי ומסוכן ביותר על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש. (באדיבות IOC ו- DOZ הגרמנית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי אוהב מאוד וקשור לזֶמֶר העברי בכל נימי נפשי. קולם ושירתם של אריק איינשטיין ז"ל, יורם גאון, שלמה ארצי, שושנה דמארי, יפה ירקוני, חווה אלברשטיין ורבים ורבות אחרים הם חלק מחיי. אין לי שום הסבר מדוע האזנתי ואני מאזין עד היום רבבת פעמים ל-שיר "הפרח בגני" של המוסיקאי אביהו מדינה ווהזמר זוהר ארגוב ז"ל ומאידך עוד רבבת פעמים לשירו ההוא של אלוויס פרסלי מ- 1959, "A big hunk of love". אין לי שום הסבר מדוע אינני מסוגל להקשיב למוסיקה של אייל גולן כמו שאין לי שום הסבר מדוע האזנתי ואני מאזין גם היום אין סוף פעמים ל-שני השרים "אינך יכולה ככה סתם ללכת" (מילים יורם טהרלב ז"ל ולחן שמוליק קראוס ז"ל) ול- "זֶמֶר נוּגֶה" (מילים המשוררת רחל וחן שמוליק קראוס) של "החלונות הגבוהים", ועוד אלפי פעמים ל- "הַרֵעוּת" של חיים גורי וסַשָה אָרְגוֹב, ומאידך עוד אין סוף פעמים לשיר "It's Late" של הזמר האמריקני ריקי נלסון. סַשָה אָרְגוֹב העניק חיי נצח ל- "הַרֵעוּת" של חיים גורי כפי ששמוליק קראוס נתן תהילת עולם ל- "זמר נוגה" של רחל. מן ההיבט הזה חיים גורי יבד"ל ורחל ז"ל הם ברי מזל משום ששני מלחינים כישרוניים בחרו להעניק צלילים למילות השירים שלהם והפכו אותם לבלתי נשכחים. אין לי שום הסבר טוב למה אני מאזין המון ל- "יום שישי" ו- "עשרים וארבע שעות ביממה" של יהודה פוליקר ולהקת "בנזין" שלו, ומאידך אני רואה שוב בכל הזדמנות בטלוויזיה את "West Side Story" והמוסיקה שיצר עבור המחזה המוסיקאלי הזה הקומפוזיטור ליאונארד ברנשטיין, אולם לא מקשיב לעומר אדם וגם לא לקרן פלס. אני מעביר את המחט גם כשאני שומע את נורית גלרון וקורין אלאל ונסוג גם מ- ליאור נרקיס ופאר טסי, אולם נשאר עד הסוף עם אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, מירי אלוני, מיכל טל, יהודית רביץ, ג'וזי כץ (הקול הנשי בשלישייה המופלאה ההיא יחדיו עם עם אריק איינשטיין ז"ל ושמוליק קראוס ז"ל ב- "החלונות הגבוהים"), שולי נתן, רוחמה רָז, עופרה חזה, אסתר עופרים, ועוד ועוד אחרות. ואיך אפשר שלא להזכיר את המקובלים רבי האמנים אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, וזוהר ארגוב. מוסיקה היא רוויית אין סוף משעולים. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי לקח והטיס אותי לאולימפיאדת מונטריאול 1976 כ-שַדָּר התעמלות וכדורעף. באחת ההפסקות בשידורים הישירים הזדמנו לשירותים הציבוריים באצטדיון האולימפי במונטריאול 76' שדר רשת הטלוויזיה של ה- BBC בארי דייוויס (Barry Davies) ואנוכי. בעודנו מתירים את רוכסן מכנסינו ומשתינים, התחלנו לשרוק יחדיו כאילו על פי אות מוסכם את ה- המנון האמריקני "הכוכבים והפסים". האם נעימת "הכוכבים והפסים" דבקה בנו בגלל שארה"ב זכתה בהמון מדליות זהב ובשל כך ההמנון שלה נוגן עוד ועוד ושוב ושוב במשחקים האולימפיים ההם של מונטריאול 76' , ו/או שמא פס הקול המוסיקאלי של ההמנון האמריקני הוא קליט וערב לאוזן מראש. אין לי מושג ואינני יודע להסביר גם לעצמי כיצד ומדוע אני מתאהב דווקא בפס קול אחד ומתרחק מהאחר. אינני יודע להסביר מדוע אני זוכר בע"פ ו- שורק לעצמי כבר 60 (שישים) שנים את נעימות פסי הקול שחיבר הקומפוזיטור דימיטרי טיומקין לשני הסרטים האמריקניים  "בצהריי יום" (High noon) ו- "או. קיי. קוראל" (The gunfight at O. K. Corral), אולם לא מסוגל לצטט אף שיר של שני זמרים ישראליים משה פרץ וקובי פרץ. בקיצור, בעניינו של הָזֶמֶר העברי, יואב חנני פותר לי את כל אהבותיי מידי שישי ושבת בתוכנית השירים הנפלאה שלו "שבת עברית" שהוא עורך עבורי ברדיו האזורי 103FM. יואב חנני – תודה (!).

תזכורת : חינוך, השפעה, ומודלים. גם פוסט מס' 1048 מתבסס על מחקר וכתיבת פוסטים קודמים מספרי 589 ו- 541. 

היום כשאני מסכם ועורך כל מיני חשבונות נפש מרום או טו טו 82 שנות חיי אני יודע שמעט אנשים היוו נקודות ציון והשפיעו עליך לעד (חוץ מהוריך) בדרך המפותלת בה צעדת. אבא ואימא שלי ז"ל חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היו עובדי אדמה. הם היו אנשים חרוצים וישרי דרך שעבדו קשה בזעת אפם כדי להרוויח את לחמם. אהבתי מאוד את המ"מ שלי סֶגֶן זְאֵב שְטֶרְנֶהְל במלחמת סיני 1956. הוא היה המ"מ שלי בקורס מ"כים בבסיס ג'וֹעָרָה (ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט) שהחל בראשית ספטמבר 1956. משפרצה מלחמת סיני 56' סופחה פלוגת קורס המ"כים שלנו לגדוד 12 בחטיבת גולני. גדוד 12 של גולני ואנחנו חיילי קורס מ"כים כבשנו את המוצבים המבוצרים מס' 25, 27, ו- 29 של הצבא המצרי ברפיח. סֶגֶן זְאֵב שְטֶרְנֶהְל היה מפקד אהוב ונערץ לא רק מפני שהיה אמיץ ופייטר וקפדן ובעל דוגמא אישית אלא מפני שראה בנו החיילים שלו קודם כל בני אנוש ורק אח"כ מכונות מלחמה. הרֵעוּת שלו עם פיקודיו הייתה בלתי נשכחת עבורי. היינו מוכנים לכל פְּקוּדָה וצַו שלו. היינו נכונים להקריב את חיינו ולמות בשבילו. אתה מקריב את חייך בשדות הקרב במלחמה לא לטובת המדינה, אלא למען חבריך ולמען המפקד שלך אם הוא אמיץ, ישר והגון, ובעל דוגמא אישית עליונה. חיילים אינם נהרגים בשדות הקרב למען הדֶגֶל. הם מוסרים את חייהם למען חבריהם שנלחמים לצִדָם בשדה הקרב. אורי אפק ויצחק מנדלברויד היו מורים – מחנכים שלי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט לפני יותר מיובל שנים. הם בלתי נשכחים עבורי. שָלוֹם גֵרָא ז"ל חבר קיבוץ אפיקים והמהנדס התל אביבי שמואל שמיר ז"ל היו מוריי למתמטיקה. אני אוהב מתמטיקה מפני שהיא איננה מסלפת את העובדות. 1 + 1 תמיד יהיה שווה ל- 2. לא אשכח אותם את שני האנשים ההם בעלי היגיון ברזל. אלוויס פרסלי (Elvis Presley) המנוח הוא בלתי נשכח עבורי בתחום המוסיקה. נפגשתי עם המון יוצרים, מוסיקאים, וזמרים בכל תחומי המוסיקה לרבות הקלאסית. אני מאוד אוהב מוסיקה. אלוויס פרסלי מת צעיר בגיל 42 אולם ניצב בראש הגרף לפני החיפושיות (The Beatles) ולפני ריקי נלסון (Ricky Nelson) וגם לפני אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ויהודית רביץ. וגם לפני וולפגאנג אמדיאוס מוצארט. הוא בלתי נשכח עבורי. אלכס גלעדי (אי של כישרון בלתי נדלה) ודן שילון ייבדלו לחיים ארוכים, ומוטי קירשנבאום והיהודי – אמריקני באד גרינספאן זיכרונם לברכה לימדו אותי טלוויזיה. הם בלתי נשכחים עבורי. מכיוון שהפוסט הקונקרטי עוסק ברובו במוטי קירשנבאום ז"ל שנטל שוב את מטה הנדודים שלו והסתלק מ- אִתנו לנצח, אוסיף עליו עוד שלוש מילים : "עילוי של יושרה" (!) על כל המשתמע מהגדרת מונח העַל הזה. כדי לחיות בשלום עם מצפונך אתה חייב להיות עשוי ללא חת ואמיץ לב מידי יום ביומו. גם אם צריך להיות מַרְדָן וגם אם צריך להיות לא נחמד. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ברא מעליי ב- 1993 שמיים בהירים ונקיים בצבע תכלת נטולים כתמים אפורים ובלי עננים. זה המון בתקשורת המונים.

סוף הפוסט מס' 1048. הועלה לאוויר בשבת – 8 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.