הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי.

—————————————————————————————————

פוסט מס' 1049. הועלה לאוויר ביום רביעי – 12 בינואר 2022.

—————————————————————————————————

פוסט מס' 1049. הצמדים אסי עזר + רותם סלע וניב רסקין + ירדן ג'רבי הם במידה רבה שני ציוותי נֵפֶל טלוויזיוניים מגוחכים. לרוע מזלו של ציבור צופי הטלוויזיה בערוץ 12, דווקא על הארבעה הנ"ל הוטלה משימת השידורים, ההצגה, והפרשנות של תחרויות הנינג'ה. וגם: תזכורת מהימים ההם שחלפו לבלי שוּב. אנוכי בן 84, היום. אינני בכיין. לא בכיתי כשהייתי ילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. לא בכיתי כחייל וכ-קצין קרבי בחמש מלחמות ישראל בהן השתתפתי ונטלתי חלק כמו רבים רבים אחרים בחזיתות הקרבות. אבל אז לפני כ-7 שנים ב- 2015 כאשר בִּתִּי שהייתה בשעתו מפיקה בכירה, מוכשרת, ומוצלחת בערוץ 10 הודיעה לי שמוטי קירשנבאום מֵת, לפתע זלגו הדמעות. פוסט מס' 1049. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 12 בינואר 2022.

——————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו נגד אורי פורת במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רן גלינקא שימש כ- מ"מ מנכ"ל של רשות השידור ההיא במשך כחצי שנה. בתומה הודח ע"י השר הממונה על רשות השידור בימים ההם רענן כהן ועל פי פקודתו המפורשת של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.

פרפראות.

1. הנגב שייך למדינת ישראל ולא לבדואים ולפי כך עליה לפעול מהר ובחוזקה, גם אם צריך ונדרש להפעיל כוח נגד מפירי החוק.

2. אביגדור ליברמן הוא שר אוצר שחצן, יהיר, ומתנשא. שר ש-שַח לציבור בריאיון טלוויזיוני שהעניק לערוץ 12 והעלה טיעון שהוא ראה במו עיניו ב-עיר מודיעין בעת תנופת הגל החמישי של מגיפת הקורונה המשפיעה השפעה שלילית וחמורה על כלכלת המדינה, דווקא מסעדות שוקקות, עירניות, ו-מלאות בסועדים, בעוד המון בעלי המסעדות השונות בכל ארץ מתלוננים מול טיעונו זה דווקא על ירידה עצומה בגרף ההזמנות ובתנועת הגעת לקוחות אליהם. בניגוד לטענותיו של שר האוצר אביגדור ליברמן הם אומרים כי המסעדות שלהם ריקות מ-סועדים. התיעוד ו-צילומי חברת החדשות של ערוץ 12 את המסעדות ריקות מסועדים מוכיחים כי בעלי המסעדות דוברים אמת (!). מישהו צריך להזכיר לאביגדור ליברמן כי הוא שר האוצר של מדינת ישראל ולא שר האוצר של עצמו.    

3. תיאורי הנֶפֶל והשידורים המגוחכים של שני צמדי הטלוויזיה אסי עזר + רותם סלע וניב רסקין + הפרשנית שלו ירדן ג'רבי (אלופת הג'ודו) את תחרויות הנינג'ה בערוץ 12 הם תפלים, בוסריים, ירודים, עלובים, סתמיים, חובבניים, לא מקצועיים, ואינם באים בחשבון. הנימוקים שלי יתפרסמו בפרוטרוט בפוסט הקרוב הבא מס' 1050. אסי עזר + רותם סלע איננו רק צוות שידור מגוחך. הוא צוות שידור ילדותי, מבודח, ונחות. אנטומיה של דאחקות ו-צחקוקים. שום בדיחה, הערה, ו/או החיוכים והצחקוקים שלהם אינם יכולים לכסות, לחפות, ולהסתיר את כישלונם. המימיקה, הטקסטים, וה-הומור שלהם דלים, אבסורדיים, וגרוטסקיים. יָלְדוּתִּיָים וקָטְנוּנִיוּתָם של שני הנ"ל מעיבה קשות על הופעתם ופוגעת בכבודם האישי ו-סמכותם לשַמֵש כ-מנחי טלוויזיה. מוזר ומביך ש-ניב רסקין שדר ספורט וותיק ובעל ניסיון שהיה אמור להיות מנהיג שידור מוביל בעת תיאור תחרויות הנינג'ה, נגרר אחריהם, ו-נמנה גם הוא על הנופלים. ירדן ג'רבי היא אומנם אלופת הג'ודו של מדינת ישראל וספורטאית רבת מוניטין והישגים על מזרן הג'ודו אולם היא חסרת ידע ו-לא הוכשרה לשמש פרשנית טלוויזיה של מקצוע ספורט כל כך תובעני ומורכב מההיבט הפיזי – גופני כמו הנינג'ה. הטקסטים שלה אינם חשובים מפני שהיא לא אומרת כלום. היא איננה יכולה לשמש פרשנית לצדו של ניב רסקין ולהסתמך רק על טקסט טריוויה, מבלי להסביר לצופיה את המבנה האנטומי והפיזיולוגי של גוף האדם, ו-אז לנמק את היתרונות מחד ואת המוגבלויות שלו (ו/או שלה) מאידך בעת ביצוע המעבר וחציית מסלול הנינג'ה רווי המכשולים. ירדן ג'רבי איננה יכולה ולא רשאית לשמש פרשנית מבלי להתערב ומבלי לנתח, ל-למד, ולהסביר ברמה פופולארית לצופיה את המרכיבים והגורמים האנטומיים והפיזיולוגיים המשפיעים על הכישרון הגופני הָאנושי ו-יכולת רמת הביצוע האישית של כל אחד מהמתחרים והמתחרות במסלול הנינג'ה, לחיוב ו/או ל-שלילה. מדוע ספורטאי "X" מבצע וחולף על פני המסלול בהצלחה בשגשוג, ולמה דווקא ספורטאי "Y" נכשל ונופל למים. ירדן ג'רבי היא אמנם אלופת ג'ודו אולם איננה מוכשרת ולא מוצלחת לפי שעה לשמש פרשנית טלוויזיה בתחום המדובר של תחרויות הנינג'ה, מבלי להסביר ולנמק למשל את חשיבות היחסים בין גובה וקומתו של המתחרה לבין מידת משקלו בתחרויות הנינג'ה, מבלי להסביר למשל, אלו שרירים עיקריים בגוף האדם משתתפים במאמץ הגדול ובפעילות הזאת של מעבר מכשולי מסלול הנינג'ה, ומבלי להסביר את התופעה הפיזיולוגית השלילית והבלתי נמנעת של הצטברות חומצת חלב מהירה בשרירים בעת פעילות גופנית בעלת מאמצים מתמשכים, בעיקר על מכשירי התלייה. הצטברות חומצת חלב מהירה בגוף האדם, בעיקר ב-שרירי הזרועות, הידיים וה-אָמוֹת, כפות הידיים, והאצבעות, וגם שרירי הבטן – היא בלתי נמנעת וגורמת לעייפות ותשישות בשל ובעת ביצוע תרגילי התלייה למיניהם על המכשירים השונים במסלול הנינג'ה. תרגילי התלייה מתבצעים כמובן ללא משענת מתחת לרגליהם. המאמץ השרירי הרב והמתמשך הכרוך והמושקע שוב ושוב בביצוע המעבר קדימה לאורך מסלול הנינג'ה על מנת לסיים את המשימה בעזרת שימוש ב-מכשירי התלייה ע"י הספורטאים והספורטאיות, הוא מעיק ויוצר את חומצת החלב. הצטברות חומצת החלב בשרירי גוף האדם מקשה מאוד ומעיבה על רמת היעילות ויכולת הביצועים של הספורטאים והספורטאיות לאורך מסלול הנינג'ה. חלק לא קטן מהם ומהן נכשל ו-נופל בסופו של דבר למים מבלי להשלים את המשימה. הסיבה ל-היווצרות כל כך מהירה של עוֹמֶס חומצת חלב בתוך דקות ספורות בשרירי הזרועות של הספורטאים והספורטאיות מתחוללת כאמור בעיקר בעת ביצוע תרגילי התלייה השונים ב-תחרויות ה- "נינג'ה" (!). מדובר בעומס עבודה שרירית עצומה ורצופה שנעשית כידוע ע"י הזרועות של הספורטאי שנושאות בנטל ההתמודדות במרבית הזמן כנגד כוח המשיכה של כדור הארץ (!). הערה : חומצת החלב שהיא מעין חומר פסולת "רעלית" שגוף האדם מייצר בעת מאמץ של עבודה שרירית קשה וממושכת, מסולקת מהשרירים בעת מנוחה באמצעות מחזור הדם. מחזור הדם מעביר אותה את חומצת החלב לאיבר ה-כבד, והכבד בתהליך כימי מופלא, הופך אותה את חומצת החלב "הרעלית" מחומר פסולת בחזרה ל-גליקוגן שמשמש שוב חומר אנרגטי ואשר מסייע מחדש לגוף האדם לחזור ולבצע את המאמצים הגופניים נדרשים ממנו (ושב וחוזר חלילה). במסלולי הנינג'ה למיניהם אין כמעט שום חשיבות לכישרון האקרובטי של המתחרים בתרגילי קרקע. המבחן הגדול הוא העניין של ה-התמודדות ה-אישית עם מכשירי התלייה השונים ומאבק כוח שרירי הזרועות של גוף האדם כנגד כוח המשיכה של כדור הארץ. לכן אין מדובר רק במסת השרירים של הספורטאים המתמודדים, אלא בראש וראשונה חייבת לשרור קורלציה בין כוח השרירים לבין משקל מסת הגוף כולו. שני המובילים אסי עזר ורותם סלע יחדיו עם שני השדרנים שאמורים להיות מקצועיים ומקצועניים ניב רסקין וירדן ג'רבי הם במידה רבה ציוותי נֶפֶל טלוויזיוניים נעדרי ידע בתחום שידורי תחרויות הנינג'ה המדוברים. אסי עזר ורותם סלע הקטנוניים והילדותיים אינם שווים דיון מכל היבט שהוא. שניהם מעוררים גיחוך. איזה מובילים ואיזה נעליים. זה מחד. מאידך גם ניב רסקין וירדן ג'רבי בעלי המוניטין כל אחד בתחום שלו שרויים בבעיה טלוויזיונית בלתי פתירה. ניב רסקין הוא שדר כדורסל טוב ו/או כמעט טוב. אולם הוא בּוּר מוחלט ועם הארץ בתחום שידורי הנינג'ה ונעדר לחלוטין ידע ו-לוּ הבסיסי ביותר הנוגע למדע גוף האדם ולמרכיבי האנטומיה והפיסיולוגיה של גוף האדם בכלל וב-עת מאמץ קונקרטי במיוחד כפי שדורש מסלול הנינג'ה מהספורטאים והספורטאיות הקוראים עליו תיגר. הוא ניב רסקין נראה חסר ביטחון ונשמע כמי שנכפה עליו להתייצב בעמדת השידור של תחרויות הנינג'ה בניגוד לרצונו. שדר חלש. ירדן ג'רבי היא ברגע זה טירונית טלוויזיה. היא אומנם אלופה במקצוע הג'ודו אך מה ולה למיקרופון הטלוויזיוני ולשידור תחרויות הנינג'ה. הציפיות ממנה להיות פרשנית נינג'ה על מסך ערוץ 12 ולהוות סמכות טלוויזיונית מבלי לאמן ולהכשיר אותה לכך, למשימה הזאת, היא טעות גסה ומִשְגֶה בלתי מתקבל על הדעת של הנהלת ערוץ 12. ירדן ג'רבי נזרקה למים העמוקים מבלי שהיא יודעת לשחות. ברגע זה היא איננה שדרנית טלוויזיה ו-גם לא פרשנית טלוויזיה. היא מדקלמת טקסטים צפויים ו-שחה לציבור צופיה דברי טריוויה. גם ירדן ג'רבי מהווה לפי שעה אכזבה רבתי (עבורי). שני ציוותי השידור הנ"ל של תחרויות הנינג'ה הם במידה רבה ילדותיים ו-חובבניים ו-אינם בקיאים בחומר השידור. הם לא מבצעים כהלכה וכפי שצריך את משימת השידורים הציבורית שהוטלה עליהם בזירת הנינג'ה (!). החמצה של ערוץ 12. לא בסדר, מפני שבסביבה נמצאים שדרנים ושדרניות + פרשנים ופרשניות + מובילי ומובילות שידורים ש-שמים בכיס הקטן את הרביעייה הטלוויזיונית המדוברת העכשווית הנ"ל אסי עזר + רותם סלע + ניב רסקין + ירדן ג'רבי.  

הימים ההם – הזמן ההוא שחולף במהרה. מוטי קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939) מאבות השידור הציבורי של מדינת ישראל איננו עוד. כָּבָה נֵרוֹ של מי שהיה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואיש ערוץ 10 עליו אמרתי בהשאלה מה-דרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר : "…הוא אִיש רוֹמָא יוֹתֵּר מֵאִיש דֶּנְמַרְק…". כך אני הכרתי וחוויתי אותו כמפקד עליון שלי ברשות השידור ז"ל ההיא.

היסטוריה קצרצרה של תמונות, מסמכים, וטקסט. ההגדרה "…הוא אִיש רוֹמָא יוֹתֵּר מֵאִיש דֶנְמַרְק…" טעונה נימוק והסבר שמופיעים בהמשך בגוף הפוסט. 

חינוך, השפעה, ומודלים.

תחילת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1049 : היום כשאני מסכם ועורך כל מיני חשבונות נפש מרום או טו טו 84 שנות חיי אני יודע שמעט אנשים היוו נקודות ציון והשפיעו עליך לעד (חוץ מהוריך) בדרך המפותלת בה צעדת. אבא ואימא שלי ז"ל חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היו עובדי אדמה. הם היו אנשים חרוצים וישרי דרך שעבדו קשה בזעת אפם כדי להרוויח את לחמם. אהבתי מאוד את המ"מ שלי סֶגֶן זְאֵב שְטֶרְנֶהְל במלחמת סיני 1956. הוא היה המ"מ שלי בקורס מ"כים בבסיס ג'וֹעָרָה (ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט) שהחל בראשית ספטמבר 1956. משפרצה מלחמת סיני 56' סופחה פלוגת קורס המ"כים שלנו לגדוד 12 בחטיבת גולני. גדוד 12 של גולני ואנחנו חיילי קורס מ"כים כבשנו את המוצבים המבוצרים מס' 25, 27, ו- 29 של הצבא המצרי ברפיח. סֶגֶן זְאֵב שְטֶרְנֶהְל היה מפקד אהוב ונערץ לא רק מפני שהיה אמיץ ופייטר וקפדן ובעל דוגמא אישית אלא מפני שראה בנו החיילים שלו קודם כל בני אנוש ורק אח"כ מכונות מלחמה. הרֵעוּת שלו עם פיקודיו הייתה בלתי נשכחת עבורי. היינו מוכנים לכל פְּקוּדָה וצַו שלו. היינו נכונים להקריב את חיינו ולמות בשבילו. אתה מקריב את חייך בשדות הקרב במלחמה לא לטובת המדינה, אלא למען חבריך ולמען המפקד שלך אם הוא אמיץ, ישר והגון, ובעל דוגמא אישית עליונה. חיילים אינם נהרגים בשדות הקרב למען הדֶגֶל. הם מוסרים את חייהם למען חבריהם שנלחמים לצִדָם בשדה הקרב. אורי אפק יבד"ל ויצחק מנדלברויד ז"ל היו מורים – מחנכים שלי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963 לפני כמעט שני דורות של שנים. שניהם הם בלתי נשכחים עבורי. שָלוֹם גֵרָא ז"ל חבר קיבוץ אפיקים והמהנדס התל אביבי שמאי שמיר ז"ל היו מוריי למתמטיקה. אני אוהב מתמטיקה מפני שהיא איננה מסלפת את העובדות. 1 + 1 תמיד יהיה שווה ל- 2. לא אשכח אותם את שני האנשים ההם בעלי היגיון ברזל. אלוויס פרסלי (Elvis Presley) המנוח הוא בלתי נשכח עבורי בתחום המוסיקה. נפגשתי עם המון יוצרים, מוסיקאים, וזמרים בכל תחומי המוסיקה לרבות הקלאסית. אני מאוד אוהב מוסיקה. אלוויס פרסלי מת צעיר בגיל 42 אולם ניצב בראש הגרף לפני החיפושיות (The Beatles) ולפני ריקי נלסון (Ricky Nelson) והקדים פעמים רבות גם את אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ויהודית רביץ. וגם את וולפגאנג אמדיאוס מוצארט. אלוויס פרסלי הוא בלתי נשכח עבורי. אלכס גלעדי (אי של כישרון טלוויזיוני בלתי נדלה) ודן שילון ייבדלו לחיים ארוכים, ומוטי קירשנבאום והיהודי – אמריקני באד גרינספאן זיכרונם לברכה לימדו אותי טלוויזיה. הם בלתי נשכחים עבורי. מכיוון שהפוסט הקונקרטי עוסק ברובו במוטי קירשנבאום ז"ל שנטל שוב את מטה הנדודים שלו והסתלק מ- אִתנו לנצח, אוסיף עליו עוד שלוש מילים : "עילוי של יושרה" (!) על כל המשתמע מהגדרת מונח העַל הזה. כדי לחיות בשלום עם מצפונך אתה חייב להיות עשוי ללא חת ואמיץ לב מידי יום ביומו. ואם צריך להיות מַרְדָן. ואם צריך גם לא להיות נחמד. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ברא מעלי ב- 1993 שמיים בהירים ונקיים. זה המון בתקשורת המונים. 

אין מנוס מלהזכיר שוב את "חֶשְרָת הֶעָבִים" שפקדה וכיסתה את שמי רשות השידור עם לכתו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ממנה ז"ל ב- 1998 ו- אין לקנא בשורת עיתונאים הארוכה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא (על חורבותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן 11") ורדיו "קול ישראל" שנעמדה ב- 2002 בצידי הדרך בעת שראש הממשלה אריאל שרון הציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ומינה אותו להיות מנכ"ל רשות השידור. שם החלה ההידרדרות הגדולה בשעה ששורת העיתונאים הארוכה הזאת הייתה עדה להצבה המופרכת של יוסף בר-אל למנכ"ל שלהם אך בחרה לסתום את הפה ולעצום את עיניה ולהשליך מעליה בשעתו אז את הגדולה שבזכויות בֵּן אֶנוֹש להיות אדם ריבוני. דוֹר שלם של אנשים ברשות השידור בעיקר עיתונאים שנחשבו למשכילים, נבונים, וישרי דרך ביניהם כאלה לא מעט שטוענים למוניטין, בחרו לשתוק וחדלו להתייחס בביקורת אל סביבתם העלובה שיצרו בעבורם המנכ"לים יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. שורת העיתונאים ההיא כאילו נכבדה הסכינה ב- 2002 עם קיומה של סביבתם הדְלוּחָה וה-מְרוּפֶּשֶת בה התגוררו אז כאל דבר מובן מאליו. היא לא עלתה על בריקדות אז, ואז יבבה בראש חוצות תחת כל מיקרופון רענן. 

טקסט תמונה : 26 באפריל 2002. לפני שתי עשרות של שנים. תמונה מדהימה. יוסף בר- אל ז"ל נואם ופורס ברוב שחץ את מניפסט הניהול שלו כמנכ"ל רשות שידור עתידי, ומחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002. סיבת התדהמה היא גם מפני שלצדו יושבים דוממים וזחוחים חיים יבין (מ-וותיקי הטלוויזיה הישראלית הציבורית)  ואמנון נדב (מ-וותיקי רדיו "קול ישראל"). שניהם אינם מסתלקים מהמקום לאות מחאה למשמע הטקסט רווי ה- רָהָב והמגוחך של יוסף בר-אל שמשמיע באוזני שרי מקובר, ואומר כדלקמן : "…רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה… כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו : "קום, אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. מייד אמרו "הרָאִיס נכנס מתוך כבוד…". השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו וקראו את טקסט השחצני והפתטי שהפיק ב- "מעריב" ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002, לא היסו אותו. "…בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור…", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד במדינת ישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. התמונה הזאת שצילם נתי שוחט ותוכן הפוסט של שרי מקובר הם כמעט חסרי תקדים בחשיבותם, מפני שהם מתעדים בפעם הראשונה בזכוכית מגדלת לא רק את יוסף בר-אל היהיר, הגנדרן, המחוצף והמנופח בטרם העיפה אותו ממשלת ישראל מכהונתו הרמה, אלא גם שניים מקברניטי השידור הציבורי, המגיש הראשי של "מבט" מר חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" מר אמנון נדב, יושבים לימינו ושמאלו של המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל, מאזינים לטקסט שלו בארשת פנים של הערצה ושביעות רצון, ו- מחרישים. הם אינם מתערבים. פנטסטי. חיים יבין ואמנון נדב שומעים את הטקסט הארוגנטי, היהיר, והחצוף חסר התקדים של יוסף בר-אל ואינם מתחפפים ממקום מושבם. לא ייאמן ובלתי מתקבל על הדעת. ואולי כן, מפני שמרבית ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו בעיקר מצאי העיתונאים שבקרבו – שתק. (באדיבות העיתון "מעריב" ובאדיבות הצלם נתי שוחט).

בניגוד לחיים יבין ואמנון נדב התייצבתי באפריל 2002 לבדי לגמרי מכל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור והצבתו ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. וגם שילמתי מחיר אישי כבד. לא ראיתי אז לצדי במאבקי זה את המשפטן משה נגבי, ואני שב ואומר, גם לא עיתונאים רבים אחרים שטוענים למוניטין פרטי שלהם בעת מאבקי ההוא נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור (למעט וורד ברמן ואיתי לנדסברג). העיתונאים ההם בעל שם ומפורסמים לא היו שם. הם חנו בצד הדרך. ברור שנתתי ליוסף בר-אל לדעת את חוות דעתי החריפה והשלילית אודותיו לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר לבן. אינך יכול לסגת לפתע ולהכחיש את קיומן. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. לא לַסֶגֶת. נסעתי יחד עם רעייתי לביתו ברמת השרון של יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים של מדינת ישראל כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי (בן 74 אז), ואמרתי לו כי מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור איננו רק טעות דרמטית בשיקול הדעת בנקודת הזמן המדוברת אלא בכייה לדורות, ונימקתי לו מדוע. התפתחה שיחה בתומה השיב לי השופט יִצְחָק רְבִיבִי לתדהמתי כי אין לו ברירה אלא לאשר את המינוי מהסיבה שאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור הודיעו שהם מצביעים פה אחד בעד המינוי הזה משום שלדעתם יוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו. הייתי המום מתשובתו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי. נדהמתי מקלילות ההחלטה יעני חוקית, אך בלתי הגיונית בעליל, שנסמכת על הצבעה בשני הגופים הציבוריים של הוועד המנהל ובמליאה שכולם שָם הם בעצם מינויים פוליטיים. הבנתי שבכך נגזר דינו של השידור הציבורי לשבט. זה רק עניין של זמן. לא צריך להיות היסטוריון דגול כדי להבין כיצד מתחיל תהליך התפוררות והידרדרות מוּאָץ, והתמוטטות מוחלטת של כל אידאולוגיה בעלת ערך, כשבראשה ניצב מנהיג לא מוכשר, יָרוּד, ורָדוּד ועוד מְרוּשָת פוליטית בדמותו של יוסף בר-אל.

תורת המתמטיקה איננה מאפשרת זיוף עובדות ולא את סילוף ההיגיון שניצב מאחריהן. יוסף בר-אל הפר את האקסיומה המתמטית הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. כך אני הבנתי את מהלך העניינים. אם לתרגם את אקסיומת הקווים המקבילים למציאות חיינו הרי שהקו המקביל של עיתונות במדינה דמוקרטית איננו חוצה לעולם את הקו המקביל של הממלכה. העיתונות במדינה חופשית מבקרת את השלטון ולא חוֹבֶרֶת אליו. אני זוכר ששרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בפני ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל למנות את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ובעצם לשמש מנהיג של השידור הציבורי במדינת ישראל, אמרה לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה ב- 2006, כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו הרָם (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) להעיף מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז, מפני שהוא פוליטיקאי מְרוּשָת ולא מנהל טלוויזיה. שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח אותו תכף ומייד ולא להמתין עד סיום כהונתו החוקית ב- 10 ביולי 1993. אגב, מוטי קירשנבאום לא שעה לבקשתה והתיר ליוסף בר-אל להשלים את תקופת כהונתו בת שלוש שנים. ביוני 1993 התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן במקום יוסף בר-אל.

אם לשוב לעשור ה- 2000, הרי זאת עובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אֵלוּ שביצעו את המינוי המופרך של יוסף בר-אל והפקידו בידיו את השידור הציבורי במחצית 2002  היו אלה שלבסוף עלו עליו (גם אם באיחור זמן רב) והדיחו וסילקו אותו בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ומהמִשְרָה החשובה. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. טראומת רשות השידור הציבורית החלה ב- 2002 והיא טרם הסתיימה. התהליך היה כלהלן : במארס 2002 החליף יוסף בר-אל את המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ההחלפה נעשתה על פי צו של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. המחליף יוסף בר-אל הוכתר בתואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלושה חודשים ב- 6 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו מהממשלה.

טקסט מסמך : יום חמישי – 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בישיבתה ב- 2 ביוני 2008 החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על רשות השידור רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז"ל את מקומו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, איזה חיץ שרר בינו לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2002. הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו "קול ישראל" ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע"י ממשלת ישראל גם אם באיחור זמן ניכר.

טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של המסמך ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תוספת : ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל ממנים באפריל 1993 את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור ההיא.

העובדות המתפרסמות ב- בלוג כולו יצוקות ב- % 100 בטון. אף על פי כן קיים במידה רבה בפוסט הנוכחי הזה מעין פרדוקס בו מוזכרים על ידי שמותיהם של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל באותה שורה ובנשימה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. מכל היבט. אנחנו שחקני השח- מט אומרים על מצבי ההשוואה הללו בין שתי פיגורות שחמטאיות ששורר ביניהן הבדל רמה גדול, "Not equal level". באותו סלוגן – מונח אנגלי, "לא באותה רמה", אני משתמש כשאני מזכיר ברצף באותו הטקסט את גב' שולמית אלוני מי שהמליצה ב- 1993 על מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור ואת שמו של מר רענן כהן מי שהמליץ ב- 2002 למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל ה- 9 של רשות השידור : "Not equal level".

א. ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ממנים את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור ה- 6 במקומו של המנכ"ל הקודם אריה מקל.

ב. הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל בשמי רשות השידור. בקיץ 1993 מדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה וממנה תחתיו את יאיר שטרן. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הודף ומשנה לחלוטין את דפוסי הניהול הבלתי ראויים של יוסף בר-אל.

ג. עידן חדש ניצב בפתח שעריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1. תקופת המנהיגות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן בשנים 1998- 1993 הייתה מופת ניהול.

ד. מוטי קירשנבאום הוא המנכ"ל הראשון בתולדות הרשות שנדרש להתחרות בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכה בהישגים מרשימים אך גם סופגת שתי תבוסות שידור קשות מערוץ 2 המסחרי שזה עתה נעמד על רגליו : אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 (בתום שליטה בת 25 שנים רצופות) וכשלון סיקור של חטיבת החדשות הוותיקה בשבוע האבל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב- 11 – 4 בנובמבר 1995 מול הכיסוי המצוין של חברת החדשות של ערוץ 2.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום ז"ל בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 שינתה באחת את אופי והיקף שידורי הספורט ושידורי הכדורגל הישירים. הוא דרך ככוכב שביט בתקופה עכורה. להופעתו המטאורית היה ערך מוסף חשוב יותר משיפור שידורי הספורט. מוטי קירשנבאום סלל מחדש את הדרך ליחסי עבודה כנים ואמינים בין דרגי הניהול השונים בתוך שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחידש את אמון הציבור בשידור הציבורי. מהימנות היא ערך עליון בעיתונאות שאין לו תחליף. בכך היה כוחו העיקרי של מוטי קירשנבאום ז"ל כמנכ"ל רשות השידור.

ב- 23 בחודש יוני של שנת 1992 ניצחה מפלגת "העבודה" בבחירות לכנסת ה- 13 ויצחק רבין ז"ל (בן 70) הפך לראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין מינה את שולמית אלוני ז"ל לשרת החינוך והתרבות והאחראית על ביצוע חוק רשות השידור והיא לא בזבזה זמן. מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר- אל. שרת החינוך שולמית אלוני ביקשה לחולל שינוי בהנהלת רשות השידור ולהזיז מתפקידם את שני האנשים ללא דיחוי. המועמד הטבעי בעיניה למשרת מנכ"ל רשות השידור היה מרדכי "מוטי" קירשנבאום חתן פרס ישראל לטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה גם קרוב בדעותיו הפוליטיות לשולמית אלוני מנהיגת מפלגת מר"צ. הבעיה הייתה כיצד לסלק ו/או בשפה עדינה יותר להזיז מהתפקיד את אַרְיֵה מֶקֶל החביב (והחכם) שהושאל לרשות השידור ב- 1989 ממשרד החוץ. כעבור תשעה חודשים נמצאה הנוסחה הגואלת. אַרְיֵה מֶקֶל הסכים לפנות את כֵּס מנכ"ל רשות השידור בתנאי שימונה ע"י משרד החוץ לתפקיד קונסול ישראל באטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה ב- ארה"ב. ובאמת הוא פינה את כס מנכ"ל רשות השידור לטובת מוטי קירשנבאום ומונה לקונסול באטלנטה. ב- 15 באפריל 1993 מיהרה שרת החינוך הנמרצת גב' שולמית אלוני לבַשֵר למוטי קירשנבאום כי היא מתכבדת למנותו לממלא מקום בתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור על פי סעיף 23 ב' לחוק רשות השידור, תשכ"ה – 1965.

טקסט מסמך : 15 באפריל 1993. שרת החינוך גב' שולמית אלוני מודיעה למוטי קירשנבאום (בן 54) כי התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור כ- מ"מ במקומו של המנכ"ל אריה מקל שפרש מהתפקיד ועבר לשמש קונסול ישראל באטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב. תוקף המינוי מ- 18 באפריל 1993. עותק מהמסמך נשלח ליו"ר הוועד המנהל עו"ד מר מיכה ינון שחתם בתחתית במסך : "עמרם עמר (סמנכ"ל כוח אדם ברשות השידור) לתשומת לבך ! מיכה ינון 18.4.1993". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך :  28 באפריל 1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מודיע למוטי קירשנבאום כי ממשלת ישראל החליטה למנותו למשרת המנהל הכללי של רשות השידור. תוקף המינוי עד 18 באפריל 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל היה אם כן פרי מינוי "תכסיסני" של גב' שולמית אלוני ז"ל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זכר היטב את שמו של המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמה של שרת החינוך והתרבות. היה זה אותו מוטי קירשנבאום שערך והפיק בשנים 1976- 1974 את תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש" רבת המוניטין בעֵת שיצחק רבין כיהֵן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו, והיה זה אותו ראש הממשלה שאמר והעיר אז כי מוטי קירשנבאום חצה לא פעם אחת את הקו האדום בסטירה הפוליטית שלוֹ. יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה איש אציל נפש וחכם עד למאוד. הוא מעולם לא שמר טינה למוטי קירשנבאום ולא נטר לו אֵיבָה אישית. ראש הממשלה ושר הביטחון הסכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור החדש במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. לא מייד, אבל הסכים.                    

גב' שולמית אלוני ז"ל זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר עמי בשנים 2005, 2006, ו- 2007 כלהלן : "הגעתי בעצמי לרעיון המינוי בו מוטי קירשנבאום יכול למלא בכישרון רָב את תפקיד מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הוא לא היה חבר שלי וגם איש לא הציע לי אותו . צפיתי בתוכניות הטלוויזיה שלו בעת ההיא והוא הרשים אותי. זכרתי אותו. פועלו ומורשתו הטלוויזיונית דחפו אותי להזמין אותו לפגישה ולהציע לו את התפקיד". ברֶצֶף הזה של השיחה בינינו והמחמאות שהרעיפה עליו קטעתי אותה את שולמית אלוני ז"ל ושאלתי אותה את השאלה הבאה : " OK, גב' שולמית אלוני אני מבין שהתרשמת ממוטי קירשנבאום כאיש טלוויזיה. אין עוררין על כך שהוא איש טלוויזיה מוכשר, אך כיצד ידעת שהוא גם מנהיג שידור ? איש טלוויזיה מוכשר איננו בהכרח מנהל ומנהיג שידור רציני !". שולמית אלוני ז"ל לא המתינה אפילו שנייה אחת והשיבה לי כהאי לישנא : "הבנתי שאם מוטי קירשנבאום שהוא עיתונאי ואיש יצירתי יודע להגיע להישגים טלוויזיוניים כאלה רבי איכות, סימן שהוא יודע לעבוד עם אנשים", והוסיפה, "לאחר שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ביקשתי ממוטי קירשנבאום לפטר מייד את יוסף בר- אל לפני תום כהונתו כמנהל הטלוויזיה אז (הערה שלי למען קוראי הבלוג לצורך הבנת הזמנים והתאריכים באותה תקופה : יוסף בר-אל התמנה ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בתקופת כהונה בת 3 שנים שתאריך תפוגתה נועדה ל- 10 ביולי 1993. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) לא רציתי את יוסף בר- אל בגלל האינטגריטי הבעייתי והיָרוּד שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום לא הסכים. הוא נתן ליוסף בר- אל לסיים בסבלנות את הקדנציה שלו ורק אז מינה במקומו את יאיר שטרן. בעניין הזה מוטי קירשנבאום היה רך ממני. אני רציתי לסלק אותו ולהיפטר ממנו מייד ומוטי קירשנבאום היה יותר סובלני ממני וחמל עליו. אני מבינה שהוא עשה זאת מתוך חמלה". כאן קטעתי שוב את השיחה ושאלתי את שולמית אלוני ז"ל כלהלן : "האם ראש הממשלה יצחק רבין היה זה שדחף אותך להעניק ליוסף בר-אל לאחר הדחתו מניהול הטלוויזיה את קבלת ערוץ 33 ?". שולמית אלוני לא היססה ואמרה לי מייד : "יצחק רבין לא התערב בענייני רשות השידור. הוא נתן לי גיבוי מוחלט. ההחלטה למינוי יוסף בר- אל למנהל ערוץ 33 הייתה של מוטי קירשנבאום בלבד. מוטי קירשנבאום נתן את ערוץ 33 ליוסף בר- אולי מתוך חמלה. הוא פשוט ריחם עליו. מוטי קירשנבאום לא נתן ליוסף בר- אל את הערוץ שהיה מיועד לשידור תוכניות בשפה הערבית משום שחשב לפתע שהוא איש מוכשר. אני בטוחה שהוא חַס עליו".

טקסט תמונה : קיץ 1993. מנהיגת מפלגת מר"צ גב' שולמית אלוני ז"ל מתמנה לשרת החינוך והתרבות בממשלתו של יצחק רבין בקיץ 1993. (התמונה הוענקה לי באדיבות גב' שולמית אלוני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל השני אחרי אורי פורת שהִטָה לי אוזן והקשיב להשקפת עולמי שגרסה כי שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי בין אם זה משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל או נבחרת ישראל בכדורגל שנרכש בממון רב ומעורר עניין ציבורי רחב , לא ייגדע באמצעו וישודר בהיקף מלא. הוא סבר כמוני שהשידור הישיר איננו מתחיל בבעיטת הפתיחה. יש חשיבות במיסוד סביבו Pre Game Show עיתונאי בטרם יריית הפתיחה וכמותו הקמת Post Game Show בסיומו, שכוללים ראיונות, פרשנות, וסיכומים. היום זה חיזיון טריביאלי. אז זה היה בגדר חלום. שרר חיץ גדול בין גישתו החדשה והרעננה של מוטי קירשנבאום למבנה, היקף, הפקה, השקעה בכמות טכנולוגית בהפקות הספורט שלי, וגם עצם כמות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לבין התייחסות העבר של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ויבד"ל יוסף בר-אל וטוביה סער, ששללו את הגישה הזאת, את ממדיה ואת היקפיה. מוטי קירשנבאום סבר כמוני שבניית השידור וזיהוי גיבורי העלילה לפני תחילתה הוא הכרחי. קיים קצב עיתונאי מוכתב מראש בו מכניס השידור הישיר בטלוויזיה את הצופה ל- Mood ואווירת צפייה. הקרנת נגינת ההִמנוֹנִים של שתי הנבחרות בשידור ישיר בטלוויזיה לפני בעיטת הפתיחה, חשובה לעֵין הצופה לא רק מן היבט הגאווה הלאומית בו שרים השחקנים את ההמנון הלאומי "התקווה" כמוֹטוֹ המלכד את האומה סביבם, אלא זהו אלמנט ומרכיב טלוויזיוני בסיסי בשידור החושף בפעם הראשונה מקרוב את פניהם של השחקנים הנבחרים על המסך ב- Close ups, ומזהה אותם לציבור הצופים. Pre Game Show ו- Post Game Show הם היום אבני דרך טריוויאליים בכל שידור ראוי ובכל רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה ואת צופיה. לא רק בתחום הספורט. זה לא היה מובן מאליו בימים עברו.                                                                            

טקסט תמונה : נובמבר 1968. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 54 שנים. מערכת החדשות ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום בתחילת דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. בחלוף שמונה שנים התברר כי מדינת ישראל חושבת שמרדכי "מוטי" קירשנבאום הוא דמות מופת טלוויזיונית ומעניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל, ב- 1976 והוא רק בן 37 שנים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב יבד"ל וארכיון יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

מוטי קירשנבאום הוא אולי היחיד מבין דוֹר המייסדים שרכש השכלה טלוויזיונית מסודרת, רשמית, ורחבה בחו"ל לפני שקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רגליה ב- 1968. הוא היה סטודנט לתקשורת שלמד שֵש שנים 1968- 1962 טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטה האמריקנית UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס במדינת קליפורניה. אחד מחבריו לספסל הלימודים ב- UCLA בתקופה מסוימת היה הכדורסלן הנודע גבה הקומה (2.18 מ') קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul-Jabar). מוטי קירשנבאום נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1968 בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. הוא נחשב לכישרון עיתונאי יוצא דופן בתעשיית הטלוויזיה. פרופסור שלמה אהרונסון המנהל הראשון של חטיבת החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הבחין בכישרונו וגם ניסיונו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום ומינה אותו לעורך "מבט". מוטי קירשנבאום קנה את המוניטין הרָב שלוֹ בתחילת שנות ה- 70 בכתבותיו החדשותיות בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה, ותרבות הפנאי ששודרו מידי ערב שישי בשמונה במגזין האקטואליה עתיר הרייטינג "השבוע – יומן אירועים" של הימים ההם. יורם רונן היה עורך המגזין ואפשר למוטי קירשנבאום לספר סיפור שבועי באמצעות מצלמת הטלוויזיה. יכולת האבחנה הדקה שלו, חדותו ושנינותו, ולשונו הייחודית הפכו נושאים טריוויאליים יומיים, ליצירות מופת בטלוויזיה. בשנים 1974 ו- 1975 ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בעטיה הוענק לו פרס ישראל. תכף ומייד אח"כ מונה ע"י ארנון צוקרמן למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל).

מוטי קירשנבאום ניחן בכִישרון לדבר ולכתוב בשפת הטלוויזיה. הוא וודאי למד משהו מרזי הטלוויזיה, התיאטרון, והקולנוע ב- UCLA אך היה לו את זה מקודם. שפתו הממורקת והמצוחצחת היו לוֹ טבע שני וכשרצה ידע גם להיות סרקסטי ולהפוך את הסטירה לדורסנית. התוכנית "ניקוי ראש" הפכה לשיחת היום בממשלה וראש הממשלה יצחק רבין ראה את עצמו פגיע מקירשנבאום. מוטי קירשנבאום נתפש ע"י יצחק רבין ומקורביו כשמאלן מידַי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים, הקרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הספר הזה נחקר ונכתב במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים אודות נושאי טלוויזיה שונים בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : קיץ 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (ראשון מימין בן 28) סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בחברת ידידים ישראליים ברחובות העיר. מוטי קירשנבאום הוא Grand master בטלוויזיה (התמונה ניתנה לי באדיבות יאיר גורן שני מימין בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום השתמש בחוכמה בכלי הטלוויזיה המגוונים שניתנו לו בתוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וזעזע את אמות הספים של הממשלה. באחת הסצנות הטלוויזיוניות הקשות והנוקבות בסטירה שלו טען כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון את מחנות ומוצבי המחבלים של הטרוריסט יאסר עראפאת הן ספין תקשורתי של הממשלה שנועד להַסֵב את תשומת לב של העם מהמצב הכלכלי הגרוע. ראש הממשלה יצחק רבין נדהם וראה לפניו סמרטוט אדום. הוא יצא מגדרו מרוב כעס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק למוטי קירשנבאום גיבוי קולוסאלי.

ב- 27 בספטמבר 2005 נפגשתי עם פרופסור ארנון צוקרמן (בן 88 היום, ומי שהיה מנהל מוכשר, מוצלח, ומשגשג של  הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973) לשיחות תחקיר בת כשלוש שעות בבית הקפה "סיליה ורביבה" ברמת השרון. ארנון צוקרמן זכר היטב את ההתרחשויות כפי שאמר לי בשיחות התחקיר ההן : "תוכנית הסטירה "ניקוי ראש" נולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. במדינה שררה אווירה קשה נגד ממשלת גב' גולדה מאיר ושר הביטחון שלה משה דיין. מוטי קירשנבאום הציע לי להפיק את הסטירה שלו שנודעה בשם "ניקוי ראש". שם הסטירה לא היה מקרי. היא נולדה ברגע הנכון ובמקום הנכון ואני מייד תמכתי בה". עם הכותרת ה- אדיטוריאלית הזאת "ניקוי ראש" יצא מוטי קירשנבאום לדרך כמו "טיפול עשרת אלפים" במנוע מקולקל. מוטי קירשנבאום לקח את תפקידו הטלוויזיוני כ- מְזַכֵּךְ לאומי ברצינות רבה. הוא לא היה לבד. ארבעת כותבי הטקסטים של תוכנית הסטירה "ניקוי ראש", צעירים ומוכשרים, קובי ניב, אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי (יחדיו עם הבימאי יעקב אסל) יצרו קתרזיס בלתי נשכח גם בחלוף ארבעים שנה. הציבור איננו מבין איזו כמות עבודה יצירתית ענקית על כל גווניה הטלוויזיוניים השקיעו מוטי קירשנבאום, כותביו, ושחקניו בעיצוב ומיסוד "ניקוי ראש" בשנתיים האלה שבין 1974 ל- 1976. בתום יום ארוך של כתיבה, הפקה, חזרות, ובימוי וצילום על הסט הם היו לוקחים את העבודה לביתם, וחוזרים עמה למחרת לבניין הטלוויזיה ברממה. האנשים האלה אכלו, שתו, וחלמו 24 שעות מידי יום במשך שנתיים "ניקוי ראש".

טקסט תמונה : דצמבר 1976. מוטי קירשנבאום ז"ל מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1979 – 1973 (משמאל). שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת ובלתי נשכחת. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה כשלא היה יכול יותר לשֵאת את שלטונו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום המוכשר ובעל הלשון המושחזת היה מורה דרך לעיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשפרש מרשות השידור  הקים את התיאטרון הסטירי "יורדים על השבוע" וטבע את ה- מִכְתָם המפורסם (לאחר מינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979) : "יוסף "טומי" לפיד ידע כיצד לפָרֵק את הטלוויזיה – אך לא ידע כיצד להַרְכִּיב אותה מחדש". ב- 1983, בימי שיא שלטונו של יוסף "טומי" לפיד נ"ל וכחמש עשרה שנה מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית, גָלָה מוטי קירשנבאום מרשות השידור וניצב מחוץ לכתליה. עיתונאים וותיקים ומצטיינים מדוֹר המייסדים שסירבו כמותו לקבל את מרותו של יוסף "טומי" לפיד עזבו אף הם בשנים ההן את הטלוויזיה בטריקת דלת. הנה רשימה קצרה : אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן, דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מוטי קירשנבאום, רפיק חלבי, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, יִצְחָק רוֹעֶה ז"ל, יִגְאָל לוֹסִין, רָם עֵבְרוֹן ז"ל, ג'וּדִי לוֹץ, מאיר שָלֵו, ישראל סֶגַל ז"ל, יָעֵל חֵן ז"ל, ואחרים. אובדן מקצועי שאין לו שיעור .

דווקא אז כשהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית העניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית שַרִית יִשַי את אחד מראיונות התקשורת החשובים והדרמטיים ביותר שניתנו אי פעם ע"י איש טלוויזיה במדינת ישראל מאז הקמתה ב- 1967 [1]. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית ותקשורתית רמת דֶרֶג היה בעת מתן הריאיון ב- 1983 איש צעיר כבן 44 בעל דעות מגובשות ומוצקות. הריאיון הזה שמעיד על כשרון והגינות, מקצועיות, כושר אִלתּוּר, וגם דבקות במשימה, הוא מִשְנַת שידור צרופה חשובה ביותר שהפכה למֶנִיפֶסְט תקשורת ציבורית. מבחינה היסטורית הוא רלוואנטי גם היום ויש לו נגיעה רבה לשידור הציבורי במדינת ישראל גם בעשור הראשון וראשית השני של שנות 2000. לבטח בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002. הטקסט הבא מציב פער עצום בין מוטי קירשנבאום לבין יוסף בר-אל לטובתו של הראשון  שניהם היו מנכ"לים של רשות השידור, כל איש בתקופתו, אבל איזה הבדל תהומי שרר ביניהם. מוטי קירשנבאום לא רק יצר פערים אלא הציב רָף גבוה לבאים אחריו. חלקם לרוע המזל עברו מתחתיו במקום מעליו. הנה חלקיו החשובים של המניפסט.

טקסט מסמך מימין : 1983. עמוד השער של הריאיון שערכה העיתונאית והסופרת שרית ישי עם מוטי קירשנבאום ששהה אז מחוץ לכותלי רשות השידור. (הערה אישית שלי : שוחחתי עם גב' שרית ישי אודות הריאיון הנ"ל ההוא אך היא לא זכרה באיזה עיתון הודפס הריאיון הנרחב הנ"ל).

טקסט תמונה :  חודש פברואר של שנת 1975. ימי התוכנית הסטירית הטלוויזיונית "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום אחד מהטובים שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תולדותיה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ובאדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכות שמורות).

המשך מחקר וכתיבת הפוסט מס' 1049 : מוטי קירשנבאום ז"ל הוא במידה רבה אנטי תזה מוחלטת להווייתו של יוסף בר-אל (ודומיו). כשאתה מעיין בתיעוד ההוא של הצלם נתי שוחט והעיתונאית שרי מקובר בעיתון "מעריב" מ- 26 באפריל 2002, אתה מבין עד כמה היה מוטי קירשנבאום ז"ל מנהיג תקשורת איכותי ו- ייחודי ואדם מוסרי בעל שיעור קומה. העֶצֶב הנורא ותחושת האוֹבְדָן שהותיר מֵגֵן השידור הציבורי ובַּלָם העַל מוטי קירשנבאום ז"ל מאחוריו, נובעים לא רק בגלל אישיותו הדומיננטית והעצמאית שאיננה עוד, אלא גם בגלל שהסתלקותו הייתה כל כך פתאומית ומפתיעה. יותר מכל יחסרו כאן ה- יוֹשְרָה שלו ואומץ לבו האזרחי. הם ייעדרו יותר ממלאכת התיעוד שלו ומסרטיו הדוקומנטריים. יש עוד מתעדים בארץ. טובים יותר וטובים פחות. וגם כאלה שיודעים לספר סיפור. אולם אין כמעט מנהיגי שידור שחוננו בעילוי של יושרה כמותו. תכונה שאין לה תחליף. תכונה שהפכה איש בעל ידע עצום בתחום התקשורת והטלוויזיה גם למורה ומחנך בעל השפעה. מודל שאנשים רצו להידמות לו. מן ההיבט הזה היה מוטי קירשנבאום ייחודי ובלתי נשכח עבורי. הוא היה מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1998 – 1993 ובתוקף תפקידו המפקד העליון שלי. מנכ"ל רשות שידור הוא תפקיד תקשורתי רָב עוֹצְמָה שמרכז בידו שתי סמכויות ענקיות : הוא ראש הממשלה של רשות השידור וגם שר האוצר שלה. הוא העורך הראשי של כל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" וגם התקציבן ו- איש הכספים הראשי של שני גופי השידור הציבוריים במדינת ישראל. הוא חותם על כל דולר שנושר מהמסננת הציבורית שמכנים אותה טלוויזיה. נכון שיש לו עוזרים ויועצים אולם מנכ"ל רשות השידור הוא הנושא באחריות הראשית לביצוע חוק רשות השידור ותקציב רשות השידור. הוא איננו יכול לחלוק את האחריות העצומה הזאת ולא רשאי לחרוג מהחוק. מוטי קירשנבאום לא היה עַסְקָן. הוא היה מנכ"ל -עיתונאי רחב אופקים של טלוויזיה ורדיו. ואף שלא היה חף משגיאות (כמו כולם) נותר תמיד מפקד עליון ישר והגון שהיה פעם חייל פשוט בצבאות רשות השידור. הוא לא היה עַסְקָן. בהגדרה הזאת בת ארבע מילים, "הוא לא היה עַסְקָן" על כל המשמעויות שלהן, טמון סוד מנהיגותו והכמיהה אליו כמנהיג. זה המון בתקשורת המונים.

לא פשוט לפַרֵט ו/או לשרטט לציבור את הקרביים של גוף שידור כל כך מסועף ומורכב כמו הטלוויזיה, ולהסביר כיצד פועלות בתוכו ההיררכיות והמערכות העיתונאיות ומערכות ההפקה וההנדסה. רשות השידור איננה גוף דמוקרטי. בסופו של דבר כל הכרעות הביניים (שנשענות על תוכן וממון) מגיעות לשולחנו של מנהל הטלוויזיה ומשם לשולחנו של מנכ"ל רשות השידור. הם חייבים לתת את הגושפנקה הרשמית והסופית. הם אלה שזוקפים את הבוהן מעלה ו/או שומטים אותה מטה. רשות השידור היא גוף ציבורי מסובך, מגושם, כבד ומסורבל, ו- ביורוקרטי מאין כמותו, ממומן ע"י תשלום אגרה של אזרחי המדינה, מְבוּקֶרֶת ע"י אנשי וועד מנהל ומליאה שמתמנים ע"י הפוליטיקאים, ובמידה רבה אנכרוניסטית רוויה בשלושה וועדי עובדים ובהסכמי עבודה לא רק מגוחכים אלא מטופשים. באקלים הזה פעל מוטי קירשנבאום (וכל המנכ"לים לדורותיהם). מוטי קירשנבאום לא היה חף משגיאות ביניהן דרמטיות אולם הוא נותר שחקן ראשי על הבימה ו- לא היה עסקן. מכאן, מפני שלא היה עַסְקָן נגזרת אישיותו המקצועית. ככה אני רואה את פני הדברים. נכון שמוטי קירשנבאום היה רָב אמָן בניסוח ואיש חידודי לשון ומחבר סלוגנים מבריק, אולם כפָּקוּד שלו כמי שניווט בעבורו את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עניֵין אותי לדעת כיצד הוא ואני מגיעים יחדיו לקו הסיום, אל חוט מטרה, מה תהיה התוצאה הסופית, האם נחלוף מעל הרָף, האם נשבור שיא חדש. מבחן ההישגיות שלו ושלי היה במעשים ובתוצאה הסופית שנקבע, ולא בחוש הומור וחידודי לשון. במשך 24 שנים מאז 1969 ועד 1993 היו שתי ספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" תוכניות עיתונאיות נושאות רייטינג אך פגומות, חסרות, חלקיות, ומקרטעות. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני, נפל דבר. חל מפנה דרמטי בעיתונאות הספורט שלנו. בעונת הכדורגל ה- 25 המשודרת בטלוויזיה הישראלית הציבורית זאת של 1994 – 1993 נתן לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לגעת ברקיע השביעי. הוא העניק לי תקציבים גדולים יותר וטכנולוגיית יתר. לידיעת קוראי הבלוג yoashtvblog.co.il : בפעם הראשונה בתולדות ובהיסטוריה של השידור הטלוויזיוני הציבורי כיסינו באמצעות ניידות שידור ומצלמות Video את כל 39 המחזורים בליגה הלאומית ההיא (ליגת העל היום) הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל במדינה שכללו בתוכם 273 משחקים (7 משחקים בכל מחזור שבועי), ובתוכם גם 22 שידורים ישירים בהיקף מלא של המשחקים המרכזיים. 15 מתוכם יוחדו לקבוצת מכבי חיפה שזכתה באותה העונה באליפות המדינה. ולכן בפעם הראשונה בתולדות ובהיסטוריה של השידור הטלוויזיוני הציבורי הפכה מהדורת "משחק השבת" למסמך עיתונאי שלם (!). עלות הפקה שבועית של "משחק השבת" בעונת 1994 / 1993 נסבה על כ- 110000 / 100000 (מאה אלף עד מאה ועשרה אלף) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה חתום על ההישג העיתונאי ההוא שנראה טריביאלי היום אך היה חידוש עצום ורב רושם בימים ההם. כמנווט שידורי הספורט הייתי אנוכי קבלן הביצוע שלו. מוטי קירשנבאום נתן לי ב- 1994 / 1993 את ההזדמנות לגעת בשמיים בהירים. זה המון בתקשורת המונים.

מה רבה הייתה ההפתעה שאותו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מי ש- אִפְשֵר לי לגעת בשמיים הבהירים רק לפני רגע, וויתר ו- נכנע עכשיו ללא קרב לערוץ 2. הוא הפסיד ב- 17 במאי 1994 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + משחקי גביע המדינה) מבלי שהמציאות הכלכלית כופה עליו לעשות זאת כך (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהחזיקה בנכס שידור אסטרטגי עממי ורב חשיבות, אָרִיח תַצְרֵף בעל משיקים רבים בתמונת הפָּזֵל הכללית במשך רבע מאה של שנים מאז 1969, הובסה (!). רָף המינימום שהציבה התאחדות הכדורגל במִכְרָז ההוא עמד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר בלבד. מוטי קירשנבאום נעדר מודיעין קרבי אודות היכולת והפוטנציאל המוניטרי של יריביו, ובעיקר השאפתנות הגדולה של ערוץ 2 להביס את ערוץ 1 ביום מכרז הכדורגל ההוא שהתנהל ב- 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום דחה וגם הקל ראש באמביציות של אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן אף על פי שאלה הודיעו לו באופן מפורש כי הם ניגשים למִכְרָז ההתאחדות. "אין לכם כסף", השיב להם מוטי קירשנבאום והוסיף, "אתם לא תלכו למִכְרָז וגם אנחנו לא נלך, ואז להתאחדות לא תהיה ברירה והיא תצטרך להוריד את רף המינימום, ואז אנחנו נזכה במכרז ונזרוק לכם כמה עצמות". המציאות טפחה על פניו. בעוד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום עסוק ביום שלישי הוא – 17 במאי 1994 בעשיית כתבת טלוויזיה אישית שלו מנקודת מבטו אודות פינוי צה"ל מרצועת עזה, התייצבו אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן ב- 12.00 באותו התאריך המדובר של יום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון ר"ג והגישו לוועדת המכרז של ההתאחדות את מעטפת ה- Bid שלהם ובתוכה טמון צ'ק על סך 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר. בראותם כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו מגיע כלל למשרדי ההתאחדות ואין התמודדות מול ערוץ 1, מחקו מה- צ'ק שלהם 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר והותירו אותו על מחיר המינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה. זה היה מדהים ובלתי נתפש. ערוץ 2 המסחרי הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ושוהה באוויר בקושי חצי שנה, מְגָמֵד ומכווץ בבת אחת את ערוץ 1 הוותיק ושוֹחֵח את קומתו לגובה של ננס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום רווי ביטחון עצמי שגה ב- 17 במאי 1994 שגיאה קולוסלית כמנהיג שידור. אולם הוא לא היה שקרן ולא עסקן. וגם לא תככן. הוא פשוט טעה טעות מצערת ביותר בהערכת המודיעין שלו ואת הכוחות שניצבים מולו.

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. תמונה היסטורית. טקס החתימה על חוזה הייעוץ בין רשות השידור לבין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת 1966 בקונסוליה הישראלית בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמת הטלוויזיה הציבורית בישראל. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ג. שייקספיר הממונה על ביצוע הפרוייקטים ב- CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, עו"ד מרקוס כהן היועץ המשפטי של המשלחת הישראלית, ו- אבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של ישראל בניו יורק. זיהוי יושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : קיץ 1969. ימי בראשית. תמונה היסטורית לפני 46 שנים. מערכת "מבט" בראשיתה שוכנת בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, ב- ווסט) עורך את מהדורת החדשות, "מבט". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שָרִי רָז (בקדמת התמונה), דניאל פאר ז"ל (בחולצת פסים ושעון על יד שמאל), עמוס ארבל, יורם רונן ז"ל מנהל דאז של חטיבת החדשות, ומוטי קירשנבאום ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 1993. תמונה היסטורית לפני 29 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 54) מתמנה למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (באמצע), ומוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור הטרי (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. על הזכויות שמורות). 

מדובר בעסק פוליטי. מדובר ב- מינויים ממשלתיים – פוליטיים על רקע מקצועי. עבודתם המשותפת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יחדיו עם מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הולידה שילוב פורה, ומדהים, ואוסיף גם מקסים בין שני אישים משני קצוות הקשת הפוליטית. עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (איש המפד"ל) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (איש השמאל הישראלי) היו שני אישים משכמם ומעלה שבאו כאמור מרקעים פוליטיים שונים בתכלית השינוי אולם מצאו דרך משותפת, מכובדת, ויעילה לנהל יחדיו את השידור הציבורי (!) מדובר בסופו של דבר בשיתוף פעולה מבורך ויוצא דופן שראוי להערכה רבה. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993, אמרה שרת החינוך שולמית אלוני לשני המפקדים הבכירים הללו מיכה ינון ומוטי קירשנבאום, כלהלן : "אתם שניכם אנשים רציניים ואני בטוחה שתמצאו דרך לשתף פעולה בניהול רשות השידור". שולמית אלוני צדקה. היה מדובר בשני אישים רציניים, בעלי יושרה, ובעלי תרבות ניהול שמצאו דרך לשתף פעולה כדי לקדם את השידור הציבורי לפנים.

טקסט  תמונה : ימי "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני כמעט יובל שנים. זהו אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דמות לא מזוהה, טוביה צפיר, הצלם עזרא כליפא (עומד לי מצלמת הווידיאו הגדולה באולפן, רבקה מיכאלי (רוכנת לפנים), מוטי קירשנבאום ז"ל, איש הקול שלום "שולקה" גרי, בני ליס (משופם מחזיק סיגריה ביד שמאל שלו), בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל (מתכופף לפנים), פועל הבמה חיים אמזלג (חובש מגבעת), יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), עוזרת ההפקה לאה פילצר (מתכופפת ליד יעקב אסל), ב. מיכאל (מרכיב משקפיים מזוקן ומשופם), המאפרת דליה אטקין, שבתאי קונורטי ז"ל, דובי גל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976 – 1974. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היוצר, העורך, המפיק, והמתעד מוטי קירשנבאום ז"ל, אבי תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש". (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 1976 – 1974. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היוצר, העורך, המפיק, והמתעד מוטי קירשנבאום ז"ל אבי "ניקוי ראש" יחדיו עם צלם ה- Video שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. המצלמה הגדולה היא מסוג Marconi. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. השני מימין הוא דודו גבע ז"ל איש שירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מי שהיה יוצר פתיחת האנימציה של תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : צלם הסטילס משהל'ה פרידמן, האנימטור והצייר דודו גבע ואשתו, האנימטור והצייר בני לווין (מזוקן), האנימטור והצייר יוחנן לקיצביץ', חנוך מרמרי מכותבי "ניקוי ראש" (לימים עורך עיתון "הארץ"), ענת אור – מרמרי אשתו של חנוך מרמרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 1995. שני עשורים מאוחר יותר. מוטי קירשנבאום ז"ל עילוי של יושרה ציבורית ניצב בשיא כוחו בפסגת השידור בציבורי של מדינת ישראל בשעה שהוא מכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור (היה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

    טקסט תמונה : 1972. מנהל חטיבת החדשות צבי גיל מקבל את פניה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בהגיעה לכניסה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מתבוננים משמאל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, ומימין העיתונאי והשדר חגי פינסקר ז"ל (חתוך). גולדה מאיר הקדישה את התיעוד לצבי גיל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1974. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מתכוננת לריאיון באולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המראיין אלי ניסן, איש הקול זאב ליכטנבוים, עובדת שירותי אומנות עדה , המפיק פיטר מיליק, גולדה מאיר (יושבת) ומאחוריה העיתונאי והבימאי יגאל גורן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 1049. תזכורת מהימים ההם שחלפו לבלי שוב. אינני בכיין. לא בכיתי כשהייתי ילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. לא בכיתי במלחמות ישראל. אבל אז לפני כ-7 שנים ב- 2015 כאשר בִּתִּי שהייתה בשעתו מפיקה בכירה, מוכשרת, ומוצלחת בערוץ 10 הודיעה לי שמוטי קירשנבאום מת לפתע זלגו הדמעות. פוסט מס' 1049. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 12 בינואר 2022.

—————————————————————————————-

פוסט מס' 1049 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 12 בינואר 2022.

—————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת הספרים עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, וכישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות.

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל בבושת פנים מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל. ההצבה מתבצעת גם על פי המלצה של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן.

טקסט תמונה : דצמבר 1973. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 48 שנים. הנהלת רשות השידור עורכת ביקור בשדה התעופה המצרי "פאיד" בסיני (סמוך לתעלת סואץ) הכבוש ע"י כוחות צה"ל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל (התמנה לתפקידו הרם ב- 1 באוגוסט 1973), מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, והעיתונאי -שדרן של חיטבת החדשות בטלוויזיה יורם רונן ז"ל. (התמונה באדיבות רחל רונן אלמנתו של יורם רונן ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. העיתון "מעריב". לא קרה כדבר הזה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל. המיועד לתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור מר יוסף בר-אל מגדיר לעיתונאית שרי מקובר את הכתובת שקראה לו לשוב לקדמת הבימה של השידור הציבורי, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך", ומעביר באמצעותה לציבור בישראל את תפיסת הניהול שלו את השידור הציבורי, "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". (באדיבות העיתון "מעריב"). 

טקסט מסמך : 1977 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 40, מימין) ממנה את דן שילון (בן 34, משמאל) למנהל חטיבת החדשות למורת רוחו של מוטי קירשנבאום שגם הוא נשא את עיניו למשרה החשובה. ב- 1976 מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבראשה ניצבו אז המנהל הראשי ארנון צוקרמן, מנהל החדשות דן שילון, מנהל התוכניות מוטי קירשנבאום, ומנהל הספורט אלכס גלעדי – פרחה, לבלבה, ו-שגשגה בכל משעול, דרך, ו-כיוון שחשפו ו-הציבו בפניה ארבע רוחות השמיים (!).    (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון הרהב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן ב- 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 1 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

טקסט מסמך (2) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון הרהב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 2 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

טקסט מסמך (3) : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מבשר בעמוד הראשון שלו כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח מכהונתו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 13 שרים הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. שני שרים בממשלה דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה ותבעו מראש הממשלה אריק שרון להשאיר אותו בתפקידו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. למרות ששניהם ידעו כי יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות שידור בלתי מוכשר ו- כושל והשידור הציבורי שבראשו ניצב, קוֹרֵס. (באדיבות העיתון "מעריב").

ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לראוי אלא גם נוח לה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. מבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל למנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

עכשיו ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. במקביל ממנה המנכ"ל החדש יונה וויזנטל את אלי בבא לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות , 2014 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

פוסט מס' 1049. תזכורת מהימים ההם שחלפו לבלי שוב. אינני בכיין. לא בכיתי כשהייתי ילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. לא בכיתי במלחמות ישראל. אבל אז לפני כ-7 שנים ב- 2015 כאשר בִּתִּי שהייתה בשעתו מפיקה בכירה, מוכשרת, ומוצלחת בערוץ 10 הודיעה לי שמוטי קירשנבאום מת לפתע זלגו הדמעות. פוסט מס' 1049. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 12 בינואר 2022.

טקסט תמונה : 1976. מסיבת הסיום של "ניקוי ראש" שיורדת מהאוויר ובסיומה מעניקה מדינת ישראל למוטי קירשנבאום ז"ל את פרס ישראל והוא בן 37 בלבד (!). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יהודה ביטון (חתוך), איש לא מזוהה, אחד מכותבי "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מפקח התאורה והחשמלאי יז'י ביאלוק (יושב), מוטי קירשנבאום (מוזג), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן (בן קיבוץ נען). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1976. חג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. תמונה היסטורית. מוטי קירשנבאום בן 37 בלבד (!) מקבל את פרס ישראל. הוא נראה בתמונה לוחץ את ידו של נשיא המדינה אפרים קציר. מתבוננים בחתן פרס ישראל הצעיר שר החינוך אהרון ידלין (מימין) ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו (משמאל). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1976. פרופסור אליהוא כ"ץ (שני משמאל, בן 90 היום ברגע כתיבת הפוסט הזה) מברך את מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) על זכייתו בפרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת. בחג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. שנייה מימין, יונה קירשנבאום ז"ל רעייתו של מוטי קירשנבאום (מתה ב- 2006). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל (מת לפני כמה ימים בהיותו כמעט בן 96 בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס 1049) נמנה בשעתו על הצוות שהמליץ ב- 1976 להעניק למוטי קירשנבאום את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת. פרופסור אליהוא כ"ץ היה בעצמו חתן פרס ישראל בשנת 1989 למדעי החברה. 

אלפים השתתפו במסע ההלוויה של מוטי קירשנבאום ז"ל ביום ראשון – 27 בספטמבר 2015 במושב מכמורת. המסע העצוב הועבר בשידור ישיר בערוץ 10 ודמה לטקס זיכרון ממלכתי ששמור לגדולי האומה.

הבהרות.

אבהיר ראשית דבר עת עצמי. איכות דמותו המורכבת ובמידה מסוימת גם הירואית של מוטי קירשנבאום וכפירתו ומלחמתו במִמְסָד הצבוע, חופפת את דמותם של המלט וידידו הורציו בסיום המחזה הטראגי הנורא ומלא הוד, "המלט נסיך דנמרק" שנכתב ע"י הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר בערך ב- 1602. מוטי קירשנבאום היה נסיך טלוויזיה שצעד כל השנים עם מזגו הישר אך המרדני עד הקצה. מוטי קירשנבאום היה בוטה ולא איש נחמד אולם היה עיתונאי אמת והגון ומנהיג בעל יושרה מוחלטת. כשהוֹרָצְיוֹ אומר להַמְלֵט הגוֹוֵע מדקירת החֶרֶב המוּרְעֶלֶת של לארטס בסוף המחזה הזה רווי פורענות מוות, את המשפט מלא הוד ומכובדות עצומה שמכיל אֶמֶת מוסרית נצחית, "…אִיש רוֹמָא אָנוֹכִי יוֹתֵּר מֵאִיש דֶּנְמַרְק…", אני תמיד נזכר במוטי קירשנבאום ז"ל. לא הספקתי לומר זאת בעודו בחייו. הייתי יכול לכתוב עכשיו קלישאה לזכרו, נגיד משהו כמו, "…ישראל לא תהיה אותה המדינה לאחר הסתלקותו של אחד מבחירי בניה…חתן פרס ישראל…". בעיניי זה מגוחך. אני מעדיף את הציטוט ההוא מדברי הורציו חברו של המלט. טקסט שאמור לגלם בתוכנו את מהות סגולת אופיו וגדולתו של בן אנוש. את התכונה הזאת של להיות איש רומא יותר מאיש דנמרק, אנו מבקשים למצוא בכל אדם באשר הוא אדם. לבטח בשליחותו של איש ציבור. גם בתקשורת המונים (!).

סימפוניית ההספדים הארוכה שנישאה באולפני הטלוויזיה וערוצי הרדיו וגם בעיתונות הכתובה סביב מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל הייתה ארוכה, רוטינית, טריביאלית, צפויה, משעממת, ומייגעת. כל ניסוח טוב. מי שמביא לאולפן ההספדים את אורנה בנאי ו/או את בן כספית עושה את עבודתו פלסתר. אנשים בעתות משבר ועֶצֶב נוטים לפומפוזיות, השתפכויות, וכל מיני הצהרות מגוחכות. אורנה בנאי ובן כספית לא היו אם כך יוצאים מהכלל. רבים מהמספידים גם בעיתונות הכתובה נראו ונשמעו מבולבלים כשבפיהם אין כל מידע חדש חוץ מגיבוב מילים. הייתה זאת אושרת קוטלר שהאפילה ב- "אולפן שישי" בערוץ 2 על חיים יבין למרות שהתבלבלה בתחילת דבריה, משלא הבחינה בין משרת ניהול הטלוויזיה לבין תפקיד ניהול רשות השידור. חיים יבין תיקן אותה. אף על פי כן הטילה אושרת קוטלר צֵל על חיים יבין (בן 83 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה) מי שסיפר בסימפוניית האבל הזאת בערוץ 2 על עצמו, כיצד מוטי קירשנבאום ז"ל הבחין ב- 1968 בכישרונו וגדולתו כמגיש טלוויזיה. חוסר צניעות של המספיד והיעדר נימוס ו- טָקְט. היה נדמה לי לפתע שחיים יבין מספיד את עצמו. כתב ערוץ 2 המצוין יגאל מוסקו ניסה לאבחן האם יש עוד עיתונאים כמוהו…והתעכב גם על איכות קוֹלוֹ הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום שלא היה רדיופוני כלל ועיקר. קריינים מקצועיים קִריינו את כתבותיו התיעודיות בראשית דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצאה חן בעיניי עדותה של אושרת קוטלר הנבונה שהתייחסה לקולו הציבורי – מנהיגותי והסמכותי של מוטי קירשנבאום וכה אמרה לדני קושמרו, "…אני חייבת לומר עוד מילה אחת ברשותך…אני אקח עוד כמה שניות…אני רוצה לדבר על הקול של מוטי קירשנבאום…אגב לשאלתך האם יש עוד עיתונאים כמוהו…מה שאני למדתי ממנו זה לא רק האינטונציה של הקול שלו…שזה בניגוד לפס הייצור של העיתונות החדשה ב- 20 השנים האחרונות ואנחנו חלק ממנה…שכולנו נשמעים אותו הדבר כאילו מישהו לחץ על תוכנת מַחְשֵב באמת…למוטי קירשנבאום היה קוֹל אחר…וזה לא היה קול יפה…וזה לא היה קול נעים… וזה לא היה קול שאנשים כולם אהבו…אבל זה היה הקול של מוטי קירשנבאום והוא לא הפסיק לדבר בו עד יומו האחרון על כל המשמעויות הנלוות לזה…ואני חושבת שאם היה שיעור שלמדתי ממנו – זה היה השיעור (!)…למצוא את הקול שלי ולומר אותו בקול רם בלי לפחד, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולהגיד את מה שאני חושבת גם כשאני יושבת על הכיסא הזה (מצביעה על הַכֵּס של המגיש דני קושמרו)…זה בגלל מוטי קירשנבאום (!)". יש בה משהו באושרת קוטלר שאני אוהב. הייתי דרוך גם בעת שרינו צרור (איש רדיו נפלא) ניהל היום בגל צה"ל (יום שלישי – 29 בספטמבר 2015) שיחת הספד עצובה עם גב' רבקה מיכאלי החכמה והצנועה, והמאופקת.

דן שילון השתנק והסתבך בערוץ 10 בדברי זכות והערצה למען מוטי קירשנבאום עד כדי האלהה שלו. הוא איבד כיוון בסימפוניית ההספד שחיבר. הרי ערוץ 2 המסחרי הצעיר, דרדק תקשורת, שדן שילון היה אחד מקברניטיו, הביס ללא תנאי בשני אירועים קרדינליים בשתי נקודות זמן סמוכות ב- 17 במאי 1994 וב- 4 בנובמבר 1995 את ערוץ 1 ואת רשות השידור בראשה ניצב אז מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום לא היה אלוהים. הוא היה מָאוֹר אבל אדם. איש מוכשר בתחומי טלוויזיה שונים שידע הרבה מאוד הצלחות אולם ספג גם כישלונות ותבוסות. אני הרגשתי שמשהו מרוחו של מוטי קירשנבאום ז"ל מרחפת מעל סימפוניית ההספדים הזאת שבחלקה נשמעת מלאכותית.

טקסט תמונה : השנים ההן שבין 1974 ל- 1976. כישרונו של מוטי קירשנבאום בתקשורת המונים בא לידי ביטוי ו- מתמצת ב- להשיב לממסד כגמולו באמצעות סטירה טלוויזיונית בשם "ניקוי ראש" גם אם מדובר בממשלת ישראל, ולהתחשבן עם הנהלת רשות השידור בראשות יצחק לבני מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל, אחד מארבעת הכותבים של "ניקוי ראש" קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : ה- Floor manager יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), צלם ה- Video אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, וצלם ה- Video שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). עומד מאחור באמצע השחקן שבתאי קונורטי ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מוטי קירשנבאום, אתה אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. מוטי קירנבאום גם שמר טינה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) ולצלע החופפת שלו פרופסור ראובן ירון ז"ל ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984 – 1978. זכור הסלוגן שטבע מוטי קירשנבאום ב- 1983 אודות כישרונו של יוסף "טומי" לפיד לשמש מנכ"ל הרשות : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אולם לא ידע להרכיבה מחדש". (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (משמאל) ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל (מימין, היה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מרכז מפלגת "חרות") מביעים שבעות רצון מניהולם את שני גופי השידור הציבוריים הטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל". (באדיבות ראובן ירון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון "הארץ". על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל, אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני ז"ל. (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. "הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו גם שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה. הוא השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין כנגד ההנהלה שלו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא להאמין אבל חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10, וחטיבת החדשות של ערוץ 1, אלה שמתיימרות לכנות את עצמן תאגיד של מומחים ולקשור לעצמן כתרים עיתונאיים, התעלמו לחלוטין מהבאה הכרחית לאולפנים שלהם את האנשים בעלי השררה הטלוויזיונית אבל חכמים ואנשי מעש, מי שהפעילו ו- העניקו למוטי קירשנבאום בשעתו את ההזדמנות הראשונה, ביניהם שלושה בלתי נשכחים פרופסור אליהוא כ"ץ בן 89 היום (אף הוא חתן פרס ישראל) בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה, מי שהיה ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1969 – 1967, פרופסור ארנון צוקרמן בן 81 היום (ואוסיף : האחד והיחיד. אישיות נדירה) בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה, מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 וייסד את "תור הזהב" שלה בתקופה ההיא, ופרופסור שלמה אהרונסון בן 79 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה, ומי שהיה מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השלושה האלה היו יכולים לשפוך אור חדש על פועלו של מוטי קירשנבאום בשנים ההן שבין 1968 ל- 1982. בלעדי העדות של השלושה הנ"ל אודות מוטי קירשנבאום ז"ל, ההספד איננו שלם.

פרופסור אליהוא כ"ץ היה האיש ש-ריאיין בראשית 1968 בארה"ב סטודנט ישראלי לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשם מוטי קירשנבאום, והציע לו להצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו ובראשות סגנו עוזי פלד, בן 84, היום. פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל מינה ביולי 1968 את מוטי קירשנבאום לעורך הראשון של "מבט". יש להעיר כאן שאליהוא כ"ץ גייס לצוות ההקמה שלו עוד סטודנטים ישראליים שלמדו קולנוע וטלוויזיה בארה"ב ביניהם חגי מאוטנר, וורדינה ארז ז"ל, איילון גויטין, ליאור רותם, נחמד בן ישי, דובל'ה גולדשטיין ואחרים. פרופסור ארנון צוקרמן נתן למוטי קירשנבאום את ההזדמנות לא רק להקים, להפיק, לביים, ולערוך את התוכנית הסטירית ההיא "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974, אלא העניק לו גיבוי טוטאלי. מוטי קירשנבאום העיד בפניי בשעתו כי הוא שידר במשך שנתיים ב- "ניקוי ראש" (האנימציה של הפתיחה המיוחדת של "ניקוי ראש" היא פרי ידיו של איש שירותי האומנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דודו גבע ז"ל) כ- 800 (שמונה מאות) אייטמים, וארנון צוקרמן תמיד ניצב מאחוריו. ב- 1976 מינה פרופסור ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות שלו. במקום להביא את שלושת האישים המייסדים הנ"ל לאולפני ההספדים שלהם אני שומע את בן כספית מספר שלמוטי קירשנבאום היה חוש הומור…אורנה מדווחת לציבור איזה אנקדוטה שולית…ואף חיים יבין נופל בפח השמאלץ. לא רציני.

טקסט תמונה : ינואר 1968. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42) בלשכת מנהל צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" (כינוי של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. פרופסור אליהוא כ"ץ עלה לארץ מארה"ב ב- 1963. ב- 1967 נחשב עדיין לעולה חדש אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב ממנו ולא היסס להטיל עליו את המעמסה הכבדה, להקים את הטלוויזיה הישראלית מכלום. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (עומד במרכז) מרצה בפני משתתפי קורס כתבים המתכנס בחדר הספרייה של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ברמת אביב. שפת ההשתלמות הייתה אנגלית. אליהוא כ"ץ נעזר בעת הקמת הטלוויזיה הישראלית מעפרה בשנים 1969 – 1967 באנשי מקצוע של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ובראשם ג'ו סטרן סגן נשיא בכיר החטיבה הבינלאומית של CBS ובשירותיהם הפעיל של שני בימאי הטלוויזיה דיוויד דייוויס מ- PBS ולואיס "לואי" לנטין מ- RTE האירית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בימאי הטלוויזיה היהודי – אמריקני דיוויד דייוויס (איש הטלוויזיה האמריקנית PBS), בימאי הטלוויזיה היהודי – אירי לואי לנטין (איש הטלוויזיה האירית RTE), פרופסור אליהוא כ"ץ, כתב חטיבת החדשות בשפה הערבית נור א דין אבו ז'ריר, שני אנשים לא מזוהים, יוסי גודארד, ויצחק "צחי" שמעוני. (התמונה באדיבות  לואי  לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22.00 של יום רביעי – 1 במאי 1968. ערב חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. גבעת המבתר בירושלים. שתיים עשרה שעות לפני תחילת השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הלא הוא מצעד צה"ל בירושלים בירת ישראל העיר שחוברה לה יחדיו. קבוצת השידור המובילה מסתודדת ליד אחד היציעים שנבנו בגבעת המבתר למען הקהל הרב שאמור להגיע למקום בתוך שעות ספורות ובודקת שוב את Line up השידור הישיר המתוכנן. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : בימאי השידור הישיר היהודי – אירי לואיס "לואי" לנטין מהטלוויזיה האירית הציבורית RTE, ה- Floor manager (מנהל במה) דייוויד אבל איש רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, המפיק בפועל חיים יבין, ועיתונאי "הארץ" נתן ריבון. (התמונה הוענקה לי באדיבות לואי לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. עשר בבוקר של יום חמישי- 2 במאי 1968. גבעת המבתר בירושלים. הבימאי לואי לנטין (בן 34) יושב בעמדת הפיקוד שלו בניידת השידור ה- "OB הכחול" מריץ את השידור הישיר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסיוע של 5 (חמש) מצלמות Video הפרוסות בשטח (לידו יושבת עוזרת הפקה ובימוי שלו ששמה איננו ידוע לי. גם לואי לנטין בן 81 היום ואשר מתגורר בדבלין לא זכר את שמה בעת שיחות התחקיר שלי עמו). סיגנל ה- OB הכחול נשלח ל"בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים, משם נדחף לעבר המַשְדֵרִים של תחנת הממסר "איתנים", ומשם הופץ לכל רחבי המדינה. (באדיבות לואי לנטין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1969. תמונה היסטורית. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים (מימין) מעניק את מפתחות האולפן למהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" שלמה גל (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : חורף 1968. תמונה היסטורית. עוזי פלד חיבד"ל (בן 31 בתמונה) סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב ליד שלט הטלוויזיה (עדיין כתבו טלוויזיה ב- "ב") במשרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי מס' 15 בירושלים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1968. תמונה היסטורית. פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל באולפן החדשות בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" (כינויו של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בשכונת רוממה בירושלים. היה זה פרופסור שלמה אהרונסון איש צוות ההקמה ומנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהבחין בכישרונותיו של מוטי קירשנבאום, ומי שמינה אותו לעורך הראשון של "מבט". יש להדגיש כאן שמוטי קירשנבאום היה בין הבודדים בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעל השכלה טלוויזיונית וקולנועית רחבה, מסודרת, ויסודית. מוטי קירשנבאום ז"ל סיים בהצטיינות את לימודי הקולנוע והטלוויזיה שלו באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. חגי פינסקר ז"ל (בן 44 בתצלום) היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך כשנה, 1970 – 1969. (באדיבות משפחת פינסקר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות רצופות בשנים 1979 – 1973 בתקופה שנודעה כ- "תור הזהב" שלה. שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. זהו אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. שידור ישיר הסוקר את מערכת הבחירות לכנסת ה- 9. Count down בן שניות ספורות שמוך ל- 22.00 בטרם יכריז המגיש חיים יבין על "המהפך". זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל, חיים יבין, והסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל עורך סקר הצפייה הטלוויזיוני. מעבר לקיר הזכוכית ניתן להבחין בעמירם ניר ז"ל (משמאל) ובאריה שגיא יבד"ל בחולצה בהירה (מימין). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 18 בנובמבר 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק אלכס גלעדי (מימין), מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בתווך), ומנהל ההנדסה אורי לעדן נערכים למבצע הכיסוי של ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים (בתאריכים 22 – 19 בנובמבר 1977). (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 18 בנובמבר 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תמונה נוספת מההיערכות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכיסוי ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים. זיהוי הנוכחים בתיעוד הזה מימין לשמאל : המפיק אלכס גלעדי (בן 35), מנהלת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ג'ודי לוץ, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 43), מנהל הביצוע דוד שניידר ז"ל, מנהל חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לעדן (מוסתר), המגיש הראשי חיים יבין (בן 45, ומי ששימש אז מנהל חטיבת החדשות. בשום רשת טלוויזיה רצינית אין מצב שמנהל החדשות משמש גם מגיש החדשות. בכל רשת טלוויזיה רצינית קיימת הפרדת רשויות), וכתב חטיבת החדשות אמיר שביב. מבצע הטלוויזיה הישראלית הציבורית האינטנסיבי של כיסוי ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים, נמשך שלושה ימים בתאריכים 22 – 19 בנובמבר 1977. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

לא הייתי חבר של מוטי קירשנבאום ז"ל. אנשים רבים טוענים עכשיו שהם היו חברים קרובים של מוטי קירשנבאום ז"ל. אני לא הייתי חבר שלו. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור שלי. זוהי נקודת המוצא של הפוסט הקונקרטי הזה שמספר הזיהוי שלו ב- בלוג הוא 541. בהיותו כבר מחוץ לכתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ו- בטרם התמנה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור, הרמתי לו טלפון מעת לעת והתייעצתי עמו באשר למהלכי התכנון ו- ההיגוי שלי כמי שמנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מבצעי שידור ארציים ובינלאומיים שהם מורכבים ומסובכים וגם יוקרתיים עתירי רייטינג ועתירי ממון. מוטי קירשנבאום השיב לכל פניותיי. אולם לא הייתי חבר של מוטי קירשנבאום, לא ידיד, ולא מקורב. מוטי קירשנבאום היה המפקד שלי ולא חבר שלי. הוא גם לא היה איש נחמד. אולם היה מפקד ישר, הגון, ובעל דרך ארץ, ואדם שיודע לקחת אחריות. היו לי עמו אין סוף פגישות עבודה ותכתובות עבודה. תיקי ההפקות שלי רוויים באלפי מסמכים שהחלפנו בינינו בעת שכיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. כל דולר שאתה מוציא מקופת הרשות מחייב חתימה של  מנכ"ל רושת השידור. המנכ"ל הוא הנושא על פי חוק באחריות ל- Balance של תקציב רשות השידור. הייתי קרוב אליו בעבודה בגלל שהתפקיד שלי הפגיש בינינו תדירות, אולם מוטי קירשנבאום היה רחוק מלהיות עלם חמודות מלבב עבורי. האמת, גם חוש ההומור והניסוחים המבריקים שלו לא כל כך עניינו אותי. אך הוא היה איש כֵּן בעל יושרה וגלוי עמי. כנות ויושרה הן תכונות הכרחיות אצל כל מנהיג. בין אם מדובר במפקד חוליה, מ"פ, ו/או מג"ד. מוטי קירשנבאום היה עבורי מפקד עליון שהייתי מוכן ללחום למענו. זוהי נקודת המוצא של כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה. צריך להבין שישיבות העבודה הרבות בינינו וחליפת המסמכים, אני כמנווט שידורי הספורט שלו והוא מנכ"ל רשות השידור שלי, היו מפגשים של אינטרסים. אני רציתי עוד ועוד כסף לא רק כדי לקנות את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים בעולם ובארץ (למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) אלא גם על מנת לממן את הוצאות ההפקה של מבצעי השידור הבינלאומיים והמקומיים היקרים בארץ ובתבל. תפקידי היה לשכנע אותו ואח"כ להפוך את התוצאה הלכה למעשה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה אמור לאשר ו/או לפסול אותם. הוא צריך היה להשקיף מלמעלה על כל מפת הקרב של רשות השידור ואם היה צורך גם לבלום את שאיפות ההתפשטות שלי, והיו לי כאלה לא מעט. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי ולא ידיד נפש שלי. אפילו לא חצי ידיד נפש. הוא היה המנהל שלי. אולם מפני שהיה אמיץ, ישר, ונאמן אהבתי אותו. אהבה במובן של הערכה. הייתי מוכן למסור את נפשי בעבורו.

טקסט תמונה : חורף 1983. מנכ"ל רשות השידור יוסף טומי לפיד (מימין) עם מנהלת לשכתו (בבניין "כלל" בירושלים) גב' רוחמה איילון (באמצע), ונהגו האישי גבי אוחנה (משמאל). (באדיבות רוחמה איילון הבלתי נשכחת (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף מושלג בירושלים של 1976. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל, מנהלת לשכתו גב' רוחמה איילון, וגבי אוחנה נהגו האישי של מנכ"ל רשות השידור, שניהם יבד"ל. (באדיבות רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1 באפריל 1979. ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ועל פי המלצתו של שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זבולון המר ז"ל (בתווך) ממנה את יוסף "טומי" לפיד ז"ל (מימין) לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני ז"ל(משמאל) שמסיים כהונה בת חמש שנים. (באדיבות אדי סופר ופרופסור ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ניסוחים מבריקים אינם תחליף למעשה, לניהול ומנהיגות. אני חייב להביא כאן דוגמא קונקרטית בעבור קוראי הבלוג למה אני מתכוון. ב- 30 בינואר 1996 ערך איגוד השידור האירופי הציבורי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הסכם כספי יקר וסנסציוני ארוך טווח עם הוועד האולימפי הבינלאומי ה- IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) בראשות הנשיא הספרדי של הארגון חואן אנטוניו סאמאראנש, הנוגע לרכישת זכויות השידורים של 5 (חמש) אולימפיאדות רצופות : סידני 2000 (אולימפיאדת קיץ), סאלט לייק סיטי 2002 (אולימפיאדת חורף), אתונה 2004 (אולימפיאדת קיץ), טורינו 2006 (אולימפיאדת חורף), ו- בייג'ינג 2008 (אולימפיאדת קיץ). המחיר הכולל שימו לב עמד על 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושתיים מיליון) דולר.

טקסט מסמך : 30 בינואר 1996. איגוד השידור האירופי ה- EBU בראשות הנשיא הגרמני פרופסור אלברט שארף והמזכ"ל השווייצרי ז'אן ברנארד מונץ' מפרסם את המסמך ההיסטורי בו חתם הסכם זכויות שידורים עם הוועד האולימפי הבינלאומי ה- IOC בראשות הנשיא הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש, הנוגע לחמש אולימפיאדות רצופות סידני 2000, סאלט לייק סיטי 2002, אתונה 2004, טורינו 2006, ובייג'ינג 2008. ה- EBU שילם ל- IOC בעבור זכויות השידורים של חמש האולימפיאדות הנ"ל סכום של 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושניים מיליון) דולר. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

מדובר בהסכם יוקרתי ארוך טווח ובכסף ציבורי גדול באופן מיוחד. המסמך הנ"ל הגיע לידיו של נשיא FIFA ספ בלאטר ש- נִבְעָת. הוא שמע אודות הנתונים הכספיים הכספיים האלה ונחרד. הוא היה מזועזע מכמות הכסף העצומה ש- EBU משלם עבור זכויות השידורים האולימפיות לחואן אנטוניו סאמארנש, ולוֹ כמנהיג הכדורגל הבינלאומי רק פרוטות. ספ בלאטר יצא מדעתו. הוא רץ לספרי החשבונות שלו, פתח אותם, וערך מייד השוואות מחירים בין כמה הוא קיבל בשעתו ב- 1987 מ- EBU תמורת מונדיאל צרפת 1998 לבין כמה ה- EBU משלם עכשיו ב- 1996 ל- IOC. ההפרשים היו באמת עצומים לטובת IOC. שימו לב : ה- EBU שילם זכויות שידורים בעבור טורניר גביע העולם של צרפת 1998 סך של 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) דולר בלבד (חוזה ה- FIFA עם ה- EBU בעבור שלושת המונדיאלים של איטליה 1990 + ארה"ב 1994 + צרפת 1998, נחתם כאמור כבר ב- 1987). ספ בלאטר נעלב עד עמקי נשמתו. הוא חש פגוע ונבגד ו- הבין שה- EBU עושה ממנו צחוק. הוא דרש מהאיגוד להוסיף לו לפחות "משהו" בעבור מונדיאל צרפת 1998 כדי שלא ייראה טיפש ומגוחך. הנהלת ה- EBU השיבה לו בשחצנות כשהיא בוטחת בעצמה, "אפילו לא דולר אחד נוסף…חוזה הוא חוזה…". פרץ סכסוך מוניטארי בינלאומי. ספ בלאטר החליט לנקום והבטיח ל- EBU, "אתם עוד תשמעו ממני…", וניתק את הטלפון. יחד עם זאת צריך להבין כי אולימפיאדה אחת מייצרת כ- 4500 (ארבעת אלפים וחמש מאות) שעות שידור בטלוויזיה ב- 35 ענפי ספורט שונים ואילו טורנירי המונדיאלים באיטליה 1990 וארה"ב 1994 (בהשתתפות 24 נבחרות וסך כולל של 52 משחקים) הניבו כל אחד מקסימום 130 (מאה ושלושים) שעות שידור בלבד בטלוויזיה. במונדיאל צרפת 1998 נטלו חלק לראשונה 32 נבחרות (במקום 24) וסך כולל של 64 משחקים. הטורניר הניב כמות גדולה יותר של כ- 165 שעות שידור בטלוויזיה. מונדיאל כדורגל הוא משחק ילדים לעומת אולימפיאדה.

לאחר מונדיאל צרפת 1998 החל מו"מ כספי חדש בין ה- EBU ל- FIFA אודות שני המונדיאלים הבאים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006. ספ בלאטר לא שכח את איומיו והוריד את ה- EBU על הברכיים. זה קרה באוקטובר 1996 בפגישת מנהלי חטיבות הספורט ב- EBU בלוזאן – שווייץ. הייתי שם עֵד למתחולל. ספ בלאטר מכר את זכויות השידורים של שני המונדיאלים הבאים לאיש פרטי גרמני, עשיר, אולם אנונימי לרוב הציבור, מיליארדר בשם לאו קירש (Leo Kirch) שהחזיק בידו בגרמניה ערוץ טלוויזיה בכבלים בשם MEDIAKIRCH. ספ בלאטר מכר לו את זכויות השידורים של מונדיאל יפן /קוריאה תמורת 1.000000000 (מיליארד) דולר ואת מונדיאל גרמניה זה של 2006 בתוספת של % 25, בעבור 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר. היה מדובר כמובן בסכומי עתק. מופלגים ודמיוניים. שמו של לאו קירש האנונימי התפרסם בבת אחת בכל קצוות העולם גם בישראל.

בעת הדיונים שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות רכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם, הוא היה סונט בי לא פעם ולא פעמיים, כלהלן : "יואש אלרואי תקשיב טוב, לא קוראים לי קירש, קוראים לי קירשנבאום…". "OK מוטי", השבתי לו, והוספתי, "ניסוח מבריק, אבל מה יוצא לי ולשידורי הספורט שלי מזה…?". בסך הכל מוטי קירשנבאום עמד בפרץ. בעת כהונתו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור (בשנים 1998 – 1993) החזקתי בזכויות השידורים של האירועים הבאים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור שלו כלהלן : אולימפיאדות הקיץ והחורף, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה למדינות בכדורגל (Euros), אליפויות אירופה למדינות בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל, משחקי נבחרת ישראל בכדורסל, משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. ומשחקי הליגה בכדורסל. לקראת הפקת שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996 העלה ה- EBU את גרף הדרישות והתשלומים שלנו. מוטי קירשנבאום נזעק ושלף מהשרוול : "יואש אלרואי אם זהו המצב אז אולי כדאי באותו המחיר להטיס את כל מדינת ישראל לאטלנטה 96 ולוותר על השידורים האולימפיים הישירים משם לארץ…". הוא היה רב אמן של ההומור השָנוּן. אולם זה ממש לא עניין אותי. הייתי תאב לדעת מה אני ושידורי הספורט שלי מרוויחים מהניסוחים המבריקים שלו. למען האמת הרווחתי לא מעט.

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן בתום מבצע השידורים של אולימפיאדת אטלנטה 96' שהקיף 300 (שלוש מאות) שעות של שידורים ישירים ומוקלטים. צריך להבין שלא הייתי יכול לנווט את מבצע השידור הזה, להפיק ולערוך אותו ולשלוח את סיגנלי הטלוויזיה מאטלנטה לירושלים במשך כחודש ימים ללא התמיכה הכספית והאישורים הטכנולוגיים והלוגיסטיים של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 17 במאי 1994 ספג מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום חבטה מקצועית הגונה מבלי שהיה מחויב לכך במאבק עם ערוץ 2 על רכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע). הוא השאיר לרגע את אגרופיו שמוטים. ערוץ 2 הצעיר (בראשות קבוצת המו"מ שלו בה היו חברים אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן) אִגְרֵף לפניו במהירות חבטת Uppercut ושלח את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקרשי הזירה. היה מדובר ב- Knock out. ערוץ 2 רכש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994 לאחר שאנחנו החזקנו בהם באופן בלעדי רבע מאה במשך 25 שנים רצופות מ- 1969 ועד 1994. נשארנו בידיים ריקות. מוטי קירשנבאום תירץ את ההפסד בזו הלשון : "אינני מניח את הז'יטונים של השידור הציבורי על שולחן הרולטה", פסק. ניסוח יפה שלא מנע את התבוסה. חבר הוועד המנהל שלרשות השידור מני ווייצמן (נציג מפלגת העבודה) הליט פניו ופרץ בבכי כשהוא שח למוטי קירשנבאום, "כיצד קרה אובדן כזה דווקא לאיש מוכשר כמוך…?" ויצא מהלשכה. כולנו היינו בשוק. מזועזעים. שרויים בהלם מתבוסת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2. פרשת ההפסד ההוא של ערוץ 1 לערוץ 2 מסופרת לפרטי פרטים בספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) שחקרתי וכתבתי, וקרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם". בעת שהותי בקיץ 1994 ב- דאלאס בירת טקסס בעת הפקת מונדיאל ארה"ב 1994 ביקר אותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ב- דאלאס) מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC ומנכ"ל הזכיינית "קשת" בערוץ 2. שחתי לו כי אין לי לאן לחזור בארץ לאחר ההפסד המפתיע, הבלתי צפוי, ובלתי מחויב המציאות של ערוץ 1 לערוץ 2. אלכס גלעדי התבונן בי מבעד לעדשות העבות של משקפיו ושח לי בחזרה, "יואשיש דייוויד פדרמן ואני עשינו בי"ס למוטי קירשנבאום". ההפסד שלנו היה מפתיע ומרגיז מפני שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף אמר לי כהאי לישנא : "יואש אלרואי אתם תקחו את הכדורגל יעלה כמה שיעלה. הטוטו מתחייב לסייע לשידור הציבורי ב- % 33 מהעלות הכללית באמצעות משדרי חסות ושקופיות חסות". ברור שמוטי קירשנבאום היה מודע להבטחתו זאת של אריה זייף גם הוא איש ישר והגון שמילה שלו חקוקה בסלע. אמות הספים של ערוץ 1 הזדעזעו בעקבות כישלון רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן אמר לי למחרת הכישלון הנחרץ ביום רביעי בבוקר של – 18 במאי 1994 בישיבת הבוקר במשרדו כי לבו חשב להישבר וכי שקל להתפטר מתפקידו.

מוטי קירשנאום נותר אוהד השידור הציבורי גם לאחר שפנה לשוק המסחרי. אפשר למצוא עדות לכך בפוסט שכתב בעיתון "הארץ" באפריל 2000 לאחר שהבסנו שוק על ירך את ערוץ הספורט (מס' 55 בכבלים) בעת השידורים הישירים "ראש בראש" את טורניר הכדורסל ה- Final four של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א.

טקסט מסמך : השליש האחרון של חודש אפריל בשנת 2000. עיתון "הארץ". הפוסט של מוטי קירשנבאום ז"ל אודות ניצחון הרייטינג הגדול של ערוץ 1 על ערוץ הספורט בעת השידורים הישירים ראש בראש של טורניר הכדורסל ה- Final four האירופי שנערך בסלוניקי 2000. (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט מסמך : השליש האחרון של חודש אפריל בשנת 2000. אני מביע את דעתי אודות קרב הטלוויזיה שהתחולל בסלוניקי 2000 בו הורדנו ב- Knock out ב- 18 (יום שלישי) וב- 20 (יום חמישי) באפריל 2000 את ערוץ הספורט (מס' 5 בכבלים) לקרשים. % 27 רייטינג לטובתנו מול % 7 של ערוץ הספורט ביום שלישי – 18 באפריל 2000, ו- % 30 שלנו ביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול % 5 של ערוץ הספורט. (באדיבות עיתון "הארץ"). 

מוטי קירשנבאום לא היה מנכ"ל רשות שידור גאון והוא גם לא היה האוראקל מדלפי. הוא היה יותר מזה. הוא היה מאור. איש טלוויזיה רציני, אחראי, חרוץ, ונאמן. וגם מוכשר. הגורל הטיל עליו משימה קשה ורבת אחריות. הוא היה המנכ"ל הראשון בהיסטוריה של השידור הציבורי שנגזר עליו לפעול בתנאי תחרות לא נוחים בשנים 1998 – 1993 מול ערוץ 2. הוא החטיף לערוץ 2 בשנות שלטונו אולם גם חטף מממנו לא פעם ולא פעמיים. יום אחד אתה נותן שיעור ויום אחד אתה מקבל שיעור. אלה החיים. הוא כמו אחרים ברמת הניהול וההכוונה שלו היה פגיע לעיתים. גדולתו כמנהיג שידור בעיניי הייתה נפשו הכֵּנָה שהכילה בתוכה עילוי של יושרה. אנשים לא מבינים עד כמה התכונה הזאת יושרה עילאית של מנהיג חשובה בכל רובד חברתי, בכל התכנסות של אנשים, בכל חוג אנושי, לא כל שכן בהובלת תקשורת המונים. סימפוניית ההספדים שנישאה בחלל האוויר של רשתות הטלוויזיה ואשר חלחלה לאותיות הדפוס של העיתונות הכתובה למענו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום המֵת לא עניינה אותי יתר על המידה. כשהוֹרָצְיוֹ אומר להַמְלֵט הגוֹוֵע מדקירת החֶרֶב המוּרְעֶלֶת של לארטס בסצנה האחרונה במחזה רווי פורענות מוות, את הטקסט מלא הוד ומכובדות עצומה שמכיל אֶמֶת מוסרית נצחית, "…אִיש רוֹמָא אָנוֹכִי יוֹתֵּר מֵאִיש דֶּנְמַרְק…", אני תמיד חושב על מוטי קירשנבאום ז"ל. בעבורי היה מוטי קירשנבאום ז"ל, "…תמיד איש רומא יותר מאיש דנמרק…". בניסוח הנבון והתמציתי הזה בן חמש – שש מילים אתה מוצא את כל האמת הדרושה כדי להנהיג ולמשוך אחריך קבוצות אנשים. מוטי קירשנבאום זיכרונו לברכה הוא בלתי נשכח עבורי.

סוף הפוסט מס' 1049. הועלה לאוויר ביום רביעי – 12 בינואר 2022.