פוסט מס' 1053. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1053 הועלה לאוויר ביום שלישי-25 בינואר 2022.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג נוסד בקיץ 2012 ו-מונה בינואר 2022 יותר מ- 1.000000 (מיליון) נכנסים, קוראים ו-מתעניינים.

——————————————————————————————————-

פוסט מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי – 25 בינואר 2022.  כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————

פוסט מס' 1053. שני אנשי הטלוויזיה הבלתי נשכחים האחים יגאל שילון ודן שילון. היסטוריה קרובה ורחוקה. וגם: ארנון צוקרמן. נְאוֹרוּת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מנהלה החכם, החריף, הידען והאמיץ, ויישר הדרך ארנון צוקרמן בשנים 1979-1973. הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של ארנון צוקרמן (בן 88, היום בעת כתיבת הפוסט הנוכחי) הפכה ל-מוֹסַד תקשורת איכותי, אמין, ומהימן והייתה מודל והזדהות של הציבור עמו במדינת ישראל. שנות ניהולו ומנהיגותו של ארנון יבד"ל צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם הכפופים לו דן שילון יבד"ל + מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל + אלכס גלעדי יבד"ל בשנים הרחוקות ההן שבין 1973 ל- 1979, נחשבות גם היום בחלוף 43 שנים מאז ל-"תור הזהב" של השידור הציבורי לדורותיו (!). שנות דוֹר חלפו ו-אותה הַנְאוֹרוּת העיתונאית טלוויזיונית ההיא פרי מורשתו ההיא של המפקד ארנון צוקרמן ופיקודיו, התפרקה. המורשת הטלוויזיונית הכנה והנפלאה ההיא שנשענה על יסודות אֶמֶת, התנפצה כבר מזמן לכל עבר. השידור הציבורי הטלוויזיוני הישראלי חווה במשך השנים שינויים טכנולוגיים ו-תכניתיים מפליגים ו-דרמטיים, והגיע לשיאו בשנים שבין 1993 ל- 1998 בעידן ההוא של מנכ"ל רשות השידור המוכשר והמיטבי מוטי קירשנבאום ז"ל. אחריו החלה הנפילה והתמוטטותו של השידור הציבורי. ב-2002 הוא נעשה והפך בחלקו לנכלולי וּמתרפס, ו-התרסק תחת ניהולם העלוב, הירוד, החנפני, והמושחת ההוא של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. רשות השידור ההיא של מדינת ישראל על שני מרכיביה הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" הפכה ל-ז"ל ב-2017. על חורבותיה והריסותיה קם ב-15 במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11. פוסט מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי-25 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי. זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה) הבלתי נשכח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי. גבר משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד, ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה מוחלטת, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך : ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. הוא נהנה מהערכה עצומה (אם לא לומר הערצה), אמונם, ונאמנותם של שלושת אלופי הפיקודים שלו, בו ו-לו, ואלו הם : דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל, וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 2000. לפני יותר מ- שני עשורים של שנים. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. מנכ"ל רשות השידור היה אורי פורת ובתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיהן יאיר שטרן הבלתי נשכח. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב במארס 2000 בעת אחד מהשידורים הישירים שלנו את משחקה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל, פרשן הכדורסל שלי אלי סהר יבד"ל, ואנוכי מנווט, העורך, והמפיק של שידורי הספורט בארץ ובעולם בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מאיר איינשטיין ואלי סהר וגם כל השדרים והפרשנים האחרים שהופיעו על המסך שאני טיפחתי, נכפו ו- חויבו על ידי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות כמי שמופיעים בקדמת חלון הראווה של תקשורת המונים השייכת לשידור הציבורי, וכמי שמתייצבים על המרקע בפני מיליון צופי טלוויזיה בכל שידור ישיר שלהם. זאת לא הייתה קפריזה ושיגעון אישי שלי. זאת הייתה שיטה. הופעתם של השדרנים והפרשנים שלי חשופים בפני מצלמות הטלוויזיה הייתה חייבת להיות מוקפדת, נקייה, ומכובדת. ידע וכישרון שידור של פרסונה כזאת ו/או אחרת הוא עניין חשוב ביותר אך איננו השיקול היחיד. הופעה טלוויזיונית נאה, אסתטית, ומסודרת של השדרנים והמגישים בפני המצלמות באולפן הטלוויזיה ו/או בשטח, היא חובה (!). מדובר בדרישה תקשורתית אלמנטרית ו- הכרחית. זהו חוק טלוויזיה מס' 1. ובאשר לי בצדו הימני של תצלום הנ"ל : אני לבוש בגדי חולין. למרות שניהלתי, הפקתי, וערכתי את השידורים הישירים ההם נותרתי מחוץ ל- Frame מצלמות הטלוויזיה. אילו הייתי צועד לפני המצלמות ולא אחריהן, הייתי דורש מעצמי את מה שדרשתי בכל תוקף מ-פַּקוּדָיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

תזכורת: פרולוג שהוא גם אפילוג.

מה שחולל אז לפני שנים לא רבות, ראש הממשלה בנימין נתניהו (שימש במקביל בתפקיד שר התקשורת וגם שר החוץ) בענייניה של רשות השידור המפוררת, דחיית הקמת "תאגיד השידור הציבורי החדש כאן 11" עד מאי 2017, ועשה זאת אז בסיועו האדיב של מזכ"ל ההסתדרות אבי ניסנקורן, היה עוד מעשה התעמרות ציני ומחפיר בעובדי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל היא – ערוץ 1 ובעובדי ועיתונאי רדיו "קול ישראל". התעללות שלא נודעה כמותה בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם. מקומם ומבאיש. בושה וחרפה אחת גדולה (!). אין בפי מילים אחרות. מה שהתחולל אז בשנים 2017 – 2011 בין כתליה של רשות השידור הקורסת המטה ליפול (בשנים 2014 – 2011 בהנהגתם של של שני המנכ"לים הכושלים והנופלים ההם של רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבנוביץ') היה מעשה התעללות, שלא היה יד המקרה ולא פרי המזל. 1500 (אלף וחמש מאות) עובדי רשות השידור ההיא גם אם זכו אולי להארכת חייהם בכמה שנים ספורות בטרם יונח החבל שוב על צווארם והם יועלו שוב לגרדום, היו חייבים להיות מודאגים ומוטרדים מאוד. מאידך, ראש הממשלה ושַר התקשורת בנימין נתניהו דווקא יכול היה לישון בשקט משום שפרנסתו הייתה מובטחת. גם מפני האישים ההם שהיו כאילו אופוזיציונרים לוחמים כמו שלי יחימוביץ' + זהבה גלאון + איתן כבל + אראל מרגלית + יצחק "בוז'י" הרצוג (היום נשיא המדינה), לא סיכנו אותו. הטרגדיה של השידור הציבורי ו- התמוטטותה המואצת של רשות השידור על רשתות הטלוויזיה והרדיו שלה, החלו ב- 2002 עם מינויו המופרך ההוא של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הבינוני והיָרוּד הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז שקוראים לו רענן כהן. ממכלול האישים המוכשרים שהיו יכולים למלא ביושרה ובנאמנות מצפונית את תפקיד מנכ"ל רשות השידור, הטיל אותו רענן כהן את יהבו דווקא על אותו יוסף בר-אל נטול הכישרון שחולשת הקו המקביל שלו חָצָה באופן שיטתי את הקו המקביל של השלטון והממלכה. מדובר בעובדה מדהימה ונוראית כאחת. אין לי מילים אחרות. האם אפשר להשוות את דמות הנֶפֶל, הפגומה, ונטולת הערך של יוסף בר-אל עם הפירמידות ההן של השידור הציבורי המזדקרות אל עַל, אלה של ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ? בחלוף שלוש שנים, ב- 2005, נזכרה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לעשות מעשה (גם על פי קביעתו הנחרצת של היועץ המשפטי של הממשלה ההיא עו"ד מֶנִי מָזוּז), כי יש להדיח ולסַלֵק לאלתר את המנכ"ל המופרך של רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרָם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. יוסף בר-אל הודח וסולק לבסוף מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005 אולם היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הוּדַח" ׁ(!). לראשונה בתולדות מדינת ישראל ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו הרם. זה קרה ב- 2 במאי 2005. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעַד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מה-כֵּס הרָם בגין מעשי שחיתות והענקת שוחד מסך, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מֶנִי מָזוּז תמך באופן מוחלט בהחלטות הסילוק וההדחה ומִימוּשַן, והרחקתו לעַד של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

ועוד דבר : שחיתות ושוחד מסך הן עבירות פליליות ש- מַד הזמן וחוֹק ההתיישנות אינם חַלִים עליהן. ובכן, יוסף בר-אל הוּדָח מהכֵּס הַעֶלְיוֹן של רשות השידור אולם מעולם לא הועמד לדין בגין אותן העבירות ההן של שחיתות ושוחד מסך שחוק ההתיישנות איננו חל עליהן, וכפועל יוצא גם לא נשלח לכֶּלֶא. לרשות השידור שלו של אותו יוסף בר-אל שרחוק מלהיות זכאי, נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. התופעה הנלוֹזָה של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011 היא תופעה גנטית אך בבחינת משחק ילדים בהשוואה לתופעה הנפתלת, הנפסדת, והמעוותת של הופעתו מנכ"ל רשות השידור הכושל והעלוב ההוא יוסף בר-אל ההוא בשנים ההן של 2005 – 2002. Incomparable. חשרת עבים. התופעה העלובה, הירודה, והכושלת  של מינוי יוני בן מנחם ל-מנכ"ל רשות השידור בשנים 2014 – 2011 ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו פלוס הצבתו של מר זליג רבינוביץ' כעוזרו הקרוב ביותר בחזית השידור לא הייתה יכולה להתקיים אילולא קדמה לה תופעת ה- Super negative של מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי הצעתו של מר רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור.

באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. בפני השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ"ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולם ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו הרָם. השר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע באביב 2002 לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. הצעתו לראש הממשלה צלחה ואריאל שרון נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.    

אינני בטוח שארנון צוקרמן, ו/או דן שילון, ו/או מוטי קירשנבאום (כיהן כבר כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993), ו/או אלכס גלעדי (סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי / IOC) היו בכלל מקשיבים להצעה כזאת להתמנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שבאה מפיו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, פוליטיקאי כל כך בינוני ו- יָרוּד, עסקן עלוב בשם רענן כהן, אבל הוא היה חייב ראשית דבר לנסות את מזלו אצלם. במקום זאת בחר להתעלם מהם ואָץ במארס 2002 לשלוף מהבוידעם את שמו של יוסף בר-אל. היו לו כנראה סיבות טובות לכך. רשות השידור הפכה זה מכבר לכלי משחק פוליטי בידיהם של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן, בעוד עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") ממשיכים להתחפר במדמנה שלהם כאילו אין עניין מינויו העתידי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור נוגע להם. חֶשְרָת עָבִים כיסתה במארס 2002 את שמי רשות השידור. "כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים, כולם כניסות ויציאות להם, ואדם אחד בזמנו משחק בחלקים רבים…", טוען הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם". היה מדהים להיווכח כי שתי חבורות העיתונאים בטלוויזיה וברדיו הציבוריים ממשיכים לשחק ב- 2002 את תפקידם על בימת רשות השידור של יוסף בר-אל כ- זחלים ו- גלמים של פרפרים. לא כולם. רובם. היה מדובר בגזע עיתונאים נחות. לא כולם. רובם.

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין, שבעינינו הוא צודק". את 11 המילים הנשגבות הללו אומר נשיא ארה"ב האמיץ ויישר הדרך אייבראהם לינקולן הבלתי נשכח מי שכיהן בתפקידו בשנים 1865 – 1860. ( הנשיא אייבראהם לינקולן מדבר גם בשמי).

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות ה' בחודש סיוון של שנת תשס"ב חיברתי מסמך בן 14 עמודים שכותרתו, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", ושלחתי אותו למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. נתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ומה תהיה אחריתו בעקבות התנהגות הרָהָב וה- שָחָץ העיתונאית וגם הכלכלית שלו הבלתי מתקבלות על הדעת, כפי שמצאה את ביטויה בריאיון מקיף שהעניק יוסף בר-אל לעיתונאית שָרִי מָקוֹבֶר מהעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. זה היה מדהים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה להציב דווקא את אותו יוסף בר-אל הבלתי מוכשר והבלתי מוצלח בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והתחשבה בהמלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ההוא, רענן כהן. עותקים מהמסמך הזה בן 14 עמודים נשלחו לכל חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור + חמשת חברי וועד עיתונות / הפקה של ערוץ 1 + הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי + מר דן שילון + פרופסור מרדכי קרמניצר, וגם לכבוד השופט בדימוס יצחק רביבי הממונה על בדיקת המינויים הבכירים בשירות הציבורי. ביום שישי בערב – 17 במאי 2002 נפגשתי לשיחה קצרה עם השופט יצחק רביבי בזמנו בביתו ברמת השרון. חיוויתי את דעתי בפניו ונימקתי לו מדוע הפקדת רשות השידור בידיו של המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל היא מופרכת לגמרי ואמורה להיות בכייה לדורות, והוספתי לו, כי אותה הממשלה שממנה אותו למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתדיח אותו לאחר שתגלה מי הוא האיש יוסף בר-אל ואיזה אישיות טלוויזיונית – עיתונאית הוא עוטה על עצמו. Sure Enough, זה אומנם קרה והתרחש. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור. גירושו של יוסף בר-אל ממשרת מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל נעשתה אומנם באיחור זמן עצום בן שלוש שנים, אולם על כך כבר נאמר כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא (!).

כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי לבוש בגדי ספורט קלים הניח ידו על כתפי שָם בביתו הפרטי ברמת השרון באותו יום שישי ההוא של 17 במאי 2002, ואמר לי בזאת הלשון : "קראתי בעניין ובהערכה את המסמך שלך, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", אולם אינני יכול להושיע אותך מפני ש- 29 מתוך 31 חברי הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור (לרבות היו"ר נחמן שי) הצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ולא רק זאת הם הכריזו עליו "כאחד שאין בלתו". אם כך אין לאַל ידי לשות דבר בעניין". הערה שלי : חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי ז"ל וחבר מליאת רשות השידור ד"ר יוסי דאהן יבד"ל הרימו את ידם נגד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. הייתי נסער. אמרתי לכבוד השופט יצחק רביבי כי אנוכי מאוכזב מאוד מדבריו. היה ברור שמדובר בתאונה פוליטית – תקשורתית ציבורית עתידית קשה וחמורה מנשוא שהיא בלתי נמנעת, ואשר היה אפשר למנוע אותה. עכשיו כבר לא. היה ברור כי השידור הציבורי הוותיק עומד לחוות עתה בעידן יוסף בר-אל טלטלה עזה חסרת תקדים שלא הכיר מקודם והוא עתיד להפוך לקליפת אגוז שנעה על פני מים סוערים. לחצתי יד ל- כבוד השופט יצחק רביבי. הודיתי לו שהסכים לקבל את פניי בביתו הפרטי ונפרדתי ממנו. התבוננתי בו והוא בי. מבט עיניו נַד לי. יותר לא ראיתי אותו מאז. ידעתי היטב להיכן יִסְחָב העורך הראשי יוסף בר-אל את רשות השידור שלו ולהיכן ינווט אותה. רשות השידור הפכה לטרגדיה שייקספירית. המו"מ הטלוויזיוני האָפֶל והקלוקל, תכני וכלכלי, שניהל אותו מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז נחמן שי עם חברת "צ'ארלטון" אודות מונדיאל 2002, הפך לסמן ימני נגטיבי. יש לקרוא את הריאיון שערכה עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר עם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ביום שישי של 26 באפריל 2002 כדי להבין איזה איש חַנְפָן ודמות נֶפֶל טלוויזיונית החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באביב תשס"ב של שנת 2002 להציב בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מי מרשימת המנכ"לים הארוכה של רשות השידור הרשה לעצמו להתייצב בפני העיתונות הישראלית ולהצהיר הצהרת רהב שחצנית חסרת תקדים ביהירותה, כדלקמן, "…אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". וגם : מי מאותם המנכ"לים של רשות השידור שקדמו ליוסף בר-אל הכריז אי פעם בפני העיתונות הישראלית, הכרזה נלוזה וחנפנית בזו הלשון, שנוגדת את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". זאת הייתה התחלת הסוף ו/או הסוף של ההתחלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושל רשות השידור כולה. כל ניסוח טוב. האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מוטי קירשנבאום ז"ל להתחנף כך בסגנון כל כך עלוב ב- 1993 לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין, ולומר את הטקסט הזה, "…אם ראש הממשלה יצחק רבין יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…?" האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום להצהיר הצהרה חנפנית עלובה שכזאת בפניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שנבחר לכהונה ב- 1996, "…אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…?"  האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל ה- BBC גרג דייק (Greg Dyke) להתחנף בשעתו לממנה שלו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר (Tony Blair) ולומר לציבור הבריטי באמצעות העיתון Daily Telegraph למשל, "…אם ראש הממשלה טוני בלייר יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת בריטניה, אעשה מה שהוא יאמר לי…?".

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת חנפנית, שחצנית, יהירה, ו- מְנוּבֶזֶת מתפרסמת בעיתון "מעריב" ובה ניסוח דבריו של האיש שמונה זה עתה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" באוזניה של כתבת העיתון גב' שרי מקובר ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור את הטקסט הזה כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…באמת אלוהים קרא לך לסיים את המשימה… הא !!! / ??? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית שָחָץ ו- רָהָב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו במדינה חופשית, בעלת חירות, ודמוקרטית כמדינת ישראל. לא לפניו – וגם לא אחריו (!!!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. לא כולם. רובם. גורלם נחרץ. (באדיבות העיתון "מעריב").

לפני כשתי עשרות שנים ביום חמישי ההוא של 16 במאי 2002 ערב חג שבועות, ה' סיוון תשס"ב חיברתי ו-כתבתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מסמך בן 14 עמודים אודות מו"מ הנֶפֶל הטלוויזיוני שלו עם חברת "צ'ארלטון" שעסק בכיסוי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה ע"י חטיבת הספורט של ערוץ 1 בפיקודי. ברור שנתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ללא כחל ושרק ואת הערכתי אודות הקו המקביל שלו שחָצָה את הקו המקביל של ממשלת ישראל והפר את ההיגיון של המוּסָר המתמטי. היה מדובר לא רק במנכ"ל רשות שידור עלוב מ- מחוללי הפוליטיזציה של השידור הציבורי, אלא גם באיש לא מוכשר. השידור הציבורי ניצב ב- 2002 תחת שלטונו של יוסף בר-אל בפני התמוטטות וקריסה מוחלטת. לרוע המזל בלתי נמנעת (!). מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור נתקל בהסכמה ש-בשתיקה והִנְהוּן ראש של מרבית עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו. לא של כולם. רובם. החבר'ה האלה שמתיימרים לייצג עיתונות חופשית במדינה חופשית ניצבו ונאלמו בשולי הדרך כשהם שותקים. חוץ מהאופוזיציה שלי וגם של איתי לנסברג ו- וורד ברמן ואולי עוד כמה בודדים. אנוכי הייתי היחיד ש- נתן לכך ביטוי בכתב והמסמך ההוא שחיברתי הופץ ברבים, בין חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור, ונשלח גם למר דן שילון, פרופסור מרדכי קרמניצר, כבוד השופט יצחק רביבי הממונה על בדיקת מינויים ציבוריים בכירים, והובא לידיעתו גם של הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כארבעה חודשים לאחר פרסום המסמך המנומק שלי ב- 16 במאי 2002 שכותרתו הייתה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", פרסם חבר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי ב- 29 בספטמבר 2002 פוסט חריף ומנומק בעיתון "ידיעות אחרונות" וכותרתו, "דרושה רשות שידור חדשה". פרופסור דן כספי ז"ל קבע את דעתו זו ונתן לה פומבי בעקבות המשך תהליך הפוליטיזציה הבוטה של רשות השידור בשעה שראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עושים בה כחפצם וככל העולה על רוחם. מעניין, כל הנהלת ערוץ 1 ובראשה מ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף "יוסי" משולם חברה לקואליציה משותפת ו- התרעמה יחדיו כנגד חוות דעתו זאת של פרופסור דן כספי. הנהלת ערוץ 1 הקלוקל והשוקע מיהרה להדפיס מכתב ב- 2 באוקטובר 2002 לראש הממשלה אריאל שרון ובו קריאה נגדית לפטר לאלתר את פרופסור דן כספי מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור בגין כתיבת הפוסט ההוא. על שורת החותמים של אותו המכתב ההוא הקורא להדחת פרופסור דן כספי נמנו פה אחד 8 (שמונה) האישים האלה כלהלן : מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, המהנדס הראשי של ערוץ 1 רפי יהושע, הבימאי הראשי אורן שינדל, מנהל מבצעים והפקה מושון מצליח, מנהל שירותי מינהל יראון רופין, מנהל חטיבת הביצוע מנחם וולף, ומנהל חטיבת אחזקה ופיתוח בהנדסה אלי קרייתי. לא הופתעתי שבין שמונת החותמים הופיע גם שמו של הבוס הישיר שלי המזגזג רפיק חלבי. בכל שנות שירותי את השידור הציבורי מאז 1971 ראיתי ברפיק חלבי עיתונאי אמיץ. עכשיו באוקטובר 2002 בעקבות חתימתו על מסמך המחאה נגד פרופסור דן כספי ז"ל, הפך בעיניי לארנבת נפחדת. מרבית עיתונאי ערוץ 1 תמכו אף הם במנהיגם יוסף בר-אל מאבות הפוליטיזציה הבוטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. עם מינויו והפקדתו ב- 2002 של המנכ"ל יוסף בר-אל על רשות השידור, צברה שקיעתה תאוצה רבתי לעבר הבור העמוק והחשוך שהמתין לה במעמקי האדמה. אי אפשר היה עוד למנוע את התרסקותה. גם לא את קבורתה.

הנה עמוד הפתיחה של המסמך ההוא שחיברתי וכתבתי ב- 16 במאי 2016, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", ואשר שלחתי אותו ללא כל היסוס למנכ"ל המיועד ההוא יוסף בר-אל בערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב. יוסף בר-אל מוּנָה למנכ"ל הזמני של רשות השידור במארס 2002 ו- על פי צו ממשלתי למנכ"ל קבע ב- 2 ביוני 2002. על המסמך המינוי למנכ"ל רשות השידור מטעם ממשלת ישראל היה חתום מזכיר הממשלה גדעון סער. באותו התאריך ההוא של 2 ביוני 2002 החלה הספירה לאחור לא רק של כיליון רשות השידור אלא גם שלו עצמו. כיליונו שלו. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל השמיד את עצמו. ב- 2 במאי 2005 הוא הוּדָח וסוּלָק בבושת פנים מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו למשרה הרמה ב- 2002, לעבר ירכתיה האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בהיותו מנכ"ל רשות שידור פעיל, הוּדָח וסוּלָק יוסף בר-אל בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. מדובר בעבירות קלון שבגינן היה צריך לשבת בכלא מאחורי סורג ובריח.    

טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך דו"ח המחאה ההיא אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור ואשר נשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דהאן יבד"ל) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1053. זוהי תזכורת שמופיעה בפוסט מס' 926 : "שודדי הרשות האבודה" (חלק 5) שפורסם בערוץ 10 ז"ל ההוא, הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- "המקור" של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ" ורז שכניק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו והכתימו עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל". פוסט מס' 1053. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת שמופיעה בפוסט מס' 926 : "שודדי הרשות האבודה" (מס' 4). האם מדובר ב- אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית ? האם אין זה מבוא ? האם לא פתח דבר ? מדוע ה- אפילוג מקדים את ה- פרולוג ? האם האפילוג רשאי במחזה הַנֶפֶל הטלוויזיוני של ערוץ 1 להיות פרולוג והפרולוג יכול להפוך לאפילוג ? האם האפילוג והפרולוג הללו שמתערבבים זה בזה עוסקים במעשי שחיתות, התנוונות, והתפוררות של השידור הציבורי במדינת ישראל ? האם וויליאם שייקספיר צדק כשאמר "משהו רקוב בממלכת דנמרק" והתכוון לרשות השידור של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם…??? האם יש בכוחם של הפרולוג והאפילוג הטלוויזיוניים הללו ללפות ולאחוז בצבת איתנה את עושי הנבלה ולהכניסם לכלא מאחורי סורג ובריח ? האם תוכנית "המקור" ההיא של ערוץ 10 ז"ל ההוא בראשות שני שומרי הסַף שלו רביב דרוקר וברוך קְרָא, סלל עוד משעול של יושרה, אמת, ו- מוסר ? הם יש בכוחה של דֶרֶך אֶרֶץ לקבור תחתיה מעשי שחיתות, רמייה, ופשע ש- מַלְאוּ ללא רחם את הָאָרֶץ הזאת ואת רשות השידור עד גדותיהן…???

תזכורת שמופיעה בפוסט מס' 926 : תוכנית "המקור" רבת המוניטין של ערוץ 10 ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר, ועסקה ב- "שודדי הרשות האבודה", העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2001. תוכנית "המקור" של ערוץ 10, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + יואב גינאי + יו"ר אמ"י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן שרויה רשות השידור בשנים 2014 – 2011 הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה, מר נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ", ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות".

תזכורת שמופיעה בפוסט מס' 926 : כפי שכבר רשמתי לראשונה ב- פוסט מס' 612, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספרו הסידורי הוא 616, משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רְבָדִים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קְרָא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' (בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ"ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית"ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, "מוות לערבים…מוות לערבים…", שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ"ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת "מבט". עורכי "מבט" דאז היו אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי "מבט" פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות "מוות לערבים…מוות לערבים…" להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית"ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ"לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת רוויית הסכסוכים בצמרת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים הבלתי מתקבלים על הדעת בין מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם לבין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת.

טקסט מסמך : יום שני – 24 בפברואר 2014. רשות השידור של מדינת ישראל רוויה בתוהו ובוהו ושחיתות שלא היו כמותם בתולדותיה וניצבת על סף קריסה. העיתון "דה מארקר / הארץ". בטרם הטלת צו פירוק ועול כונס נכסים על רשות השידור של המנכ"ל יוני בן מנחם. העיתונאי הפעלתן נתי טוקר מפרסם את היסטוריית ריבי הסמכויות המכוערים בין שני מנהיגי השידור הציבורי מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. (באדיבות "דה מארקר / הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

ובכן, גם בתקופה הנואלת המדוברת ב-חשרת העבים ההיא של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור היה לקום במקומה "תאגיד השידור הציבורי החדש" בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

תזכורת שמופיעה בפוסט מס' 926 : ב- 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים ומינתה מינוי מופרך לגמרי את מר יונתן "יוני" בן מנחם למנכ"ל רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מרדכי "מוטי" שְקְלָאר. ל- מינויו של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, היה זה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ"ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ"לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ"ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ'. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ' מתומכיו המובהקים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע"י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב' אילנה זנגילבף. המנכ"ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. משהתמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), ימים ספורים לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, "…סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה…". לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, "…סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה…". שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר "גייזר" יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג'נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב Tip top. האמנתי איך שהוא באופן חלקי וחצוי להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את מר אמיר גילת ב- 2001 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת "גוג ומגוג". רשות השידור תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת על פי סרטם התיעודי, "שודדי הרשות האבודה", של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ"ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו"ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם. 2 שרים התנגדו להדחה דליה איציק ומאיר שיטרית, שלושה שרים נמנעו בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה. שני שרים, סילבן שלום וצחי הנגבי לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק שגאולה כהן ז"ל (אמו של צחי הנגבי) וג'ודי מוזס – ניר – שלום (אז רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו "קול ישראל" של רשות השידור. בתנאי שקר נחותים ו-מנובזים שכאלה, רשות השידור ההיא והטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1, לא היו יכולות עוד לנשום חמצן נקי. הן נפחו את נשמתן והפכו ל- ז"ל. על הריסותיהן וחורבותיהן קם ב- 15 במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן 11". 

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' משולב בהתנהלותו של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

פוסט מס' 1053. תזכורת שמופיעה ב-פוסט מס' 926. באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן היָרוּד והכּוֹשֵל ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ"ל חדש לרשות השידור במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השַר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה. פוסט מס' 1053.

נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 בראשות מנהלה ומנהיגה ארנון צוקרמן ובסיוע תומכיו דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי. 

בשנים 1979- 1973 ניצב בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהיג שידור כריזמטי, יישר דרך, והגון בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן יליד 1934, בן 81). מינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 במכרז (בראשו ישבו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם יבד"ל חבר קיבוץ בית אלפא) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא האירוע המכונֵן והחשוב ביותר בתולדותיה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. ארנון צוקרמן היה בעת ההיא גם מנהלו הישיר של יוסף בר-אל האחראי על חטיבת החדשות בשפה העַרבית.

ארנון צוקרמן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר בעל כריזמה פורצת גבולות, אלא היה גם מנהל מיטבי. איש רציני וגם קשוח אולם ישר כסרגל. ואנוכי מדגיש זאת מאוזן כ- פלס. אני הכרתי את ארנון צוקרמן כאדם מופנם ועצוּר שהחזיק "קָצָר" בשנים ההן את כל פיקודיו וגם את יוסף בר-אל, וכשהיה צריך, נתן להם להבין גם מי כאן הבוס. ארנון צוקרמן היה מנהל שקדן וקפדן שתמיד הכין את שיעורי הבית שלו. הוא מעולם לא התעסק בטלוויזיה בשמועות, רכילויות, שטויות, וזוטות. אני מתערב על כל כספי (שאין לי) שהילד ארנון צוקרמן היה תמיד עסוק בהכנת שיעורי בית בשעה שחבריו לספסל הלימודים הלכו לשחק כדורגל בשכונה ו/או סתם לבצע תעלולים כמו לפַלֵח שוקולד מהמכולת שבסביבה. לנגד עיניו של ארנון צוקרמן עמדה תמיד מטרה אחת : להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר הפסגה ככלי חשוב ואמין בתקשורת המונים. הוא עמד במשימה בכבוד. ארנון צוקרמן שימש בראשית הקריירה שלו ברשות השידור כמִנְהָלָן ראשי (בתפקיד סמנכ"ל) בשנים 1972 – 1969. מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל גייס אותו ב- 1969 ממשרד האוצר על פי המלצתו של פרופסור יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל. ארנון צוקרמן לא היה איש תּוֹכֶן, גם לא עיתונאי, לא בימאי, ואף לא מפיק בטרם מינויו ב- 1 באוגוסט 1973 למשרה הרמה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות זאת זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973 והוכיח כי מנהל הטלוויזיה איננו חייב לבוא מתחום היצירה והעיתונאות. גם איש אדמיניסטרציה שאישיותו ברוכה יכול לעשות זאת לא פחות טוב מעיתונאי, בימאי, ו/או איש הפקה. משהוטלה על ארנון צוקרמן המשימה להתייצב בראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התברר שהוא לוחם אמיץ ו- מפקד קנאי לתפקידו ולעצמאות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התרחק מהפוליטיקאים כמו מאֵש ואפילו לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (מינוי פוליטי ב- 1 באפריל 1974 של ממשלת גולדה מאיר) דריסת רגל חופשית במסדרונות המוסד אותו ניהֵל. ארנון צוקרמן לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לבני כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות בלתי מקובלת ולא מוכרת מפני שמנכ"ל רשות השידור שימֵש בתוקף תפקידו לא רק העורך הראשי של מִשדרי הטלוויזיה אלא היה גם הממונה הישיר על ארנון צוקרמן עצמו. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל אמר לי באחת משיחות התחקיר שניהלתי עמו באמצע שנות ה-2000 בביתו ברמת אשכול בירושלים אודות הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כי ארנון צוקרמן היה "שְוִויצֶר" לא קטן אבל איש נבון וישר והגון לחלוטין. צריך להזכיר כאן שוב למען קוראי הבלוג כי המנכ"ל נמצא בדרגה אחת בהיררכיה של הרשות מעל לכל מנהלי המדיה הפועלים תחתיו בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל".

ארנון צוקרמן הנָבוֹן חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. אי אפשר לצייר את התמונה הענקית הזאת למען קוראי הבלוג מבלי לאזכר שוב את הפרשה ההיא. הוא תהה על קנקנו של יוסף בר-אל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. ארנון צוקרמן חשד כל הזמן ביוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית שאיננו מנהל אותה על פי קריטריונים עיתונאיים ראויים ומקובלים. לכן הניח עליו זכוכית מגדלת. כעבור שנים רבות אמר לי בשיחת תחקיר ממושכת שהתקיימה בינינו בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ב- 27 בספטמבר 2005 במסעדה "סיליה ורביבה" ברמת השרון, כלהלן : "…ניהול חטיבת החדשות בשפה הערבית ע"י יוסף בר-אל בשנות ה- 70 הייתה שערורייה שאין כדוגמתה. הפוליטיקאים עמדו אצלו בתור. לא הייתה שם שום עיתונאות, רק שוחד מסך וחנפנות…".

לא בכדי בחן ארנון צוקרמן ובדק את יוסף בר-אל בציציותיו כל הזמן ועקב אחר מהלכיו. הנה למשל עֵדוּת אחת מיני רבות. ב- 18 בנובמבר 1976 שלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן מכתב נזיפה חמור ליוסף בר-אל האחראי על החדשות בשפה הערבית. המסמך נחשף ומתועד בסדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוסף בר-אל. ארנון צוקרמן לא עשה ליוסף בר-אל שום חשבון והנאשם קרא את המכתב ולא שכח. ששת המילים, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. זהו המסמך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נוזף קשות ביוסף בר-אל ומתרה אותו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה נשלח למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתחתית המסמך מופיעה הפסקה , כלהלן: "חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה, חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה".

האירועים הללו התחוללו לפני שנים רבות אולם הם לא נשכחו. ב- 1979 עזב ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רשות השידור ויוסף בר-אל המשיך להתקדם במשעול ההיררכיה. ב- 1977 מונה ע"י מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני והוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית והפך לאקוויוולנט לארנון צוקרמן. ב- 1990 מונה יוסף בר-אל ע"י ועדת המכרזים בראשות מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל והיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1995 מינה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33. ב- 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 היא הדיחה אותו מכהונתו הרמה והבינה כי הצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה מעשה מופרך. הנה עדות אחת מיני רבות, מיני אלפים, טבלת מִדְרוּג השוואתית המתעדת ומציגה את הרייטינג האפסי ועליבות הצפייה ב- ערוץ 33 מנת חלקו התמידית של מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל בשנים 2002 – 1995. ערוץ 33 של רשות השידור היה Channel נידח ולא חשוב על הסְקָאלָה. ערוץ נטול כריזמה וחיוניות טלוויזיונית ונעדר לחלוטין מִדְרוּג. גם לא מינימאלי. משהו שוודאי אין להתפאר ולהתגאות בו ואשר נוהל בחוסר יֶדָע וכישרון משוועים ע"י אותו יוסף בר-אל. מבין כל האופציות שעמדו לרשות השר רענן כהן הוא זיהה דווקא את יוסף בר-אל, העלה אותו מירכתי האוב של הרייטינג הטלוויזיוני, הניח את שמו בפני הממשלה, ו- אריאל שרון הציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : שנת 2002. דוגמא אחת מיני רבות. זהו דָף מִדרוּג צפייה אחד של חברת "טל גאל" בהנהלת אורן טוקאטלי המשמש מִדְגָם מייצג של אלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים דומים לוֹ של ערוץ 33 והמוּנחים בארכיון רשות השידור. דָף המדידה הקונקרטי הזה של אחד מימי מארס 2002 מהשעה 16.45 ועד 01.00  מעיד על עליבותו הנוראית של ערוץ 33 תחת ניהולו הכושל של יוסף בר-אל ועד כמה ערוץ הטלוויזיה הזה היה בלתי רלוואנטי לציבור הצופים. העובדה הזאת ואחרות לא הפריעו לשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן להציע לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון למנות את האיש הלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור, והוא אכן התמנה. ראה הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים ואשר קרוי, "רוֹש ולַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי בשנות האפל של 2005 – 2002". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בספרו התיעודי המעניין, "דן שילון בשידור חי" שיצא לאור ב- 1998, כותב דן שילון כלהלן : "שני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה, יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות, האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה העברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בעַרָבִית…לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל וצוות צילום הוחש ללשכת השַר. מהדורות החדשות בשפה העַרָבִית בטלוויזיה הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, כמו בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך".

טקסט מסמך : הספר "דן שילון בשידור חי" יצא לאור ב- 1998 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד והעורך הראשי של ההוצאה דוב אייכנוולד. מחבר הספר דן שילון מביע את דעתו בקטע הנ"ל על יוסף בר-אל מי שהעפיל לצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה המנהל שלה בשנים 1993 – 1990 ואח"כ התמנה ל- מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. ב- 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו למשרה הרמה את יאיר שטרן. ב- 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי דין של היועץ המשפטי שלה מני מזוז את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור וסילקה אותה לירכתיים האפלוליים באותו החלק ההיסטורי הקונקרטי של השידור הציבורי. (באדיבות דן שילון).

מהלכי הניהול של ארנון צוקרמן בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידו מהפכת מידע. חלקם התפרשו על ידי מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי כהתרסה נגדו אך צלחו גם מפני שארנון צוקרמן זכה לגיבוי עצום ללא סייג של מנהלי החטיבות שלוֹ. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל רחשו לו הערכה ונאמנות. לפי דעתי בלתי מוגבלת וללא קֵץ. הם הזדהו עם המקצועיות והמקצוענות של ארנון צוקרמן. ייתכן וארנון צוקרמן היה יוצא לסוג כזה של מלחמת ניהול נגד מפקדו הראשי המנכ"ל יִצְחָק לִבִנִי גם ללא תמיכת חייליו והערצת המח"טים אך הסגידה הזאת כלפיו וודאי לא הזיקה לו. ארנון צוקרמן הגשים את חלום הניהול של כל מנהיג באשר הוא. החיילים והמפקדים העריצו אותו, את אישיותו, ואת יושרתו. אינני נלאה מלציין זאת שוב ושוב  כי ארנון צוקרמן היה מנהיג אמת ו- אִי של יושרה מוחלטת. באוקטובר 1977 סיים דָן שִילוֹן (כאמור, מנהיג שידור בזכות עצמו) תקופת ניהול מוצלחת בת שלוש שנים של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא חולל שינויים (רבים) בחטיבה בתוכן ובוויזואליה שלה. עלי להזכיר לקוראי הבלוג הצעירים כי דן שילון היה המנהל הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית שייצר וויזואליה חדשה ב- 1974, את מודל ההגשה הזוגית של מהדורת "מבט", והראשון שהשתמש ב- "Sit up"באולפן כאמצעי להעברת אינפורמציה קונקרטית ע"י הכתבים השונים בתחומי הכיסוי השונים שלהם בנוסף לצוות ההגשה הקבוע באולפן. היום זה טריוויה. אז זה היה חידוש גדול.

טקסט תמונה : 1975. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. ראשיתו של עידן חדש בחטיבת החדשות תחת ניהולו ומנהיגותו של מנהל החדש דן שילון (בתום עידן צבי גיל) בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו ומנהיגותו של ארנון צוקרמן. תמונה חשובה שמתעדת את המבנה החדש של הגשת "מבט". הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר ב- "Sit up" לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד יבדלו לחיים ארוכים. ה- "Sit up" הטלוויזיוני הזוגי של צמד קריינים הפך לעמדת שידור טריביאלית. אז ב- 1975 זה היה חידוש. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ייחס את הצלחת מאמצי חטיבת החדשות בפיקודו לשקף נאמנה בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תהפוכות חיי החברה הישראלית בשלוש השנים האלה שבין 1974 ל- 1977 הודות למנהיגות השידור האמיצה והיוצאת דופן של ארנון צוקרמן. כך כתב לו דן שילון לארנון צוקרמן בדו"ח הסיכום שלו, ב- 16 באוקטובר 1977, כלהלן : "עם סיום תפקידי, מצאתי לנכון להעלות על הכתב בהרחבה יחסית, הערות סיכום לעבודת חטיבת החדשות בשלוש השנים האחרונות. הייתה זאת אחת התקופות המרתקות בחייה של החברה הישראלית, ובמאמציה של הטלוויזיה לשקף נאמנה את תהפוכותיה. אם תהיה שותף להערכתי כי מאמצים אלה הוכתרו עקרונית בהצלחה, כי אז לא אוכל שלא להעלות על נס את תרומתך המכרעת לכך. דרך קבלת החלטותיך, חשיבתך התוכניתית והמבצעית, מוסריות עקרונותיך – עשו את עבודתי ואת עבודת חטיבת החדשות בכפיפות אליך לחוויה עמוקה"[1].

טקסט מסמך : אוקטובר 1977. מסמך הסיכום "סיכום תקופה" שכתב דן שילון בתום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והגיש אותו באוקטובר 1977 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מר ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1975. שני אישים יישרי דרך ובעלי חזון. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41 בתמונה) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35 בתמונה). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 1 מתוך 2) ששלח מנהל חטיבת החדשות דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 2 מתוך 2) ששלח דן שילון מנהל חטיבת החדשות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1] ראה נספח : חוברת דו"ח הסיכום של מנהל חטיבת החדשות דן שילון שהוגש ב- 16 באוקטובר 1977 למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן.

נְאוֹרוּת (ב'). דן שילון הוא אנטי תזה של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. יוסי צמח ז"ל (משמאל) הפך להיות הבימאי הטוב ביותר בשידור הציבורי. הוא הוביל יחד עם דן שילון ואלכס גלעדי יבד"ל את מבצעי השידור הגדולים בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלה של הבחירות לכנסת במאי 1977, סיקור ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ובימוי תחרות הזמר האירופית של הארו – וויזיון  (Eurovision Song Contest) בבנייני האומה בירושלים במארס 1979. כאן ראה יוסי צמח עם השדר והמנחה יורם רונן ז"ל (מימין). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

                                                           טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. ליל הבחירות לכנסת ה- 9. יוסי צמח ז"ל (מימין) הבימאי הראשי והטוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 ו- 80 במאה הקודמת בהתייעצות עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן יבד"ל בטרם הסיקור הישיר של תוצאות מדגם הטלוויזיה של הבחירות לכנסת ה- 9 באחריות הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית' ז"ל. יוסי צמח ז"ל יוצא "להקת התרנגולים" המיתולוגית של נעמי פולני (בה היו חברים גם ליאור ייני ז"ל ו- הגששים שייקה לוי, גברי בנאי, וישראל "פולי" פוליאקוב ז"ל) היה רב אמן בבימוי טלוויזיה בתחומים שונים של התעשייה ובורג חשוב במערך השידור של ארנון צוקרמן. (באדיבות ארנון צוקרמן . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הצעידו את שידורי הטלוויזיה הציבורית בשנים 1979 – 1974 לתור הזהב שלה. ארנון צוקרמן ראה את עצמו בצדק כמנהיג השידור הציבורי והוא אכן היה כזה. מכיוון שנהנה מגיבוי ואמון ללא סייג של שרשרת הפיקוד הכפופה לוֹ בתוך בניין הטלוויזיה ובראשה מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום, וגם של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט, הרשה לעצמו להַצֵר את צעדיו של יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור העורך הראשי של רשות השידור (על פי חוֹק). יִצְחָק לִבְנִי היה הבוס הישיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אך מנהל הטלוויזיה מנע ממנו מלהתערב בשיקולי ההפקה והעריכה של  הטלוויזיה. יִצְחָק לִבְנִי נבלם ע"י ארנון צוקרמן ונדחק הצידה. המחלוקת הזאת בלטה לעין על רקע ההרמוניה ששרה בתוך חטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. דן שילון ניהל את השידור הישיר המורכב בקפידה רבה ושלח למערכה את טובי אנשיו. על רָם עֶבְרוֹן ז"ל איש אשכולות ומעמודי התווך של החטיבה (שימש גם עורך המגזין "יומן השבוע") הוטלה המשימה לסקר את מפלגת ד"ש המפתיעה. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל דיווח על ניצחונו הסנסציוני של הליכוד וכך רבים אחרים בחטיבת החדשות ההיא בראשות דן שילון. ליל השידורים הישירים של הבחירוֹת לכנסת בטלוויזיה ביום שלישי – 17 במאי 1977, בהם הביס מנחם בגין ז"ל את שמעון פרס, הייתה הצלחה תוכניתית, טכנולוגית, ולוגיסטית עליה ניצחו דן שילון ואלכס גלעדי. בעקבות תוצאות הבחירות האלה טבע חיים יבין בפתיחת הדיווח הישיר ההוא בעֶשֶר בערב את האמירה רבת המוניטין בעלת שמונה מילים, "גבירותיי ורבותיי על פי תחזית מִדְגָם הטלוויזיה – מהפך".

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. מטה מפלגת ד"ש בבחירות לכנסת ה- 9 . להלן זיהוי היושבים מימין לשמאל : אלי אייל, פרופסור יגאל ידין יו"ר מפלגת ד"ש, שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית רם עברון ז"ל, ואיש לא מזוהה. זיהוי העומדים מאחור משמאל לימין : שמואל תמיר ז"ל, יורם אלסטר, עקיבא נוף, ואיש לא מזוהה. (באדיבות גב' עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה שקרה באותו לילה במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מדהים מבחינה ההיררכיה הניהולית. שרר נֶתֶּק בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן דווקא באחד משיאי השידור הישיר בליל הבחירות ההוא ב-17 במאי של 1977. מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן שמרו על מרחק הפרדה זה מזה. כשיִצְחָק לִבְנִי ביקש להתארח במפקדת השידור הישיר שהוקמה ב- Control של אולפן א' קם ארנון צוקרמן ממושבו, פינה אותו, והלך לשוחח עם המגיש הראשי חיים יבין. עד כדי כך בלטה היריבות שלהם לעין. הם גם לא ניסו להסתיר את זה. יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הגיעו בנפרד כל אחד בגפו בשעות העֶרֶב של יום שלישי – 17 במאי 1977 לביקור מקצועי במוקֵד הבקרה והשליטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולפן א' בקומת המרתף של בניין הטלוויזיה שהיה ממוקם אז בשכונת רוממה בירושלים שָם פעלו בתיאום נפלא דן שילון מנהל חטיבת החדשות ואלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט שהיה המפיק הראשי של המִשְדָר ההוא. בדרך כלל מקובל שמנהל הטלוויזיה מתפנה מכל תפקידיו כדי ללווֹת את המנכ"ל הבכיר ממנו בהיררכיה ברשות השידור כשזה מבקר בצמתי העצבים של השידור בבניין הטלוויזיה ברוממה. זה לא קרה הפעם. כשיִצְחָק לִבְנִי התארח בחדר הפיקוד אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נעדר מהמקום, ולהפך. ארנון צוקרמן לא אהב (בלשון המעטה) את יצחק לבני.

טקסט תמונה : 17 במאי 1977. זהו אולפן א' ב-בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם אז לפני 45 שנים בשכונת רוממה בירושלים. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל מתעדכן לפני תחילת המשדר המפורסם ההוא שהעניק מוניטין עצום למנחם בגין ראש הממשלה הנבחר ולאנשי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל נעדר מהתמונה. בגבו למצלמה זהו גבי אוחנה נהגו האישי של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. (באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ליל יום שלישי – 17 במאי 1977. דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" ובטרם הודעתו הסנסציונית של חיים יבין (משמאל) אודות "המהפך" בבחירות לכנסת ישראל ה- 9. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השדר. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין) נמצא כרגיל בעניינים ובסביבה. הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל רוכן מימין על ניירותיו. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני נעדר מהתמונה מפני שאיננו נמצא באזור. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת החדשות דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שלי שניהלתי עמו, וגם בחליפת emails כלהלן : "…היחסים בין ארנון צוקרמן לבין יצחק לבני היו רעועים למדי ולא פעם נדרשתי לפַשֵר ביניהם. אלכס גלעדי ואנכי באמת אירחנו אותם בנפרד בחדר הבקרה באותו ליל הבחירות ב- 17 במאי 1977…". בשעה עֶשֶר בערב הייתה אמורה להתפרסם תחזית מִדְגַם הטלוויזיה של הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית. זאת הייתה התנסות ראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהפקת קלפי מדגמי, רעיון ויוזמה של דן שילון, בדומה למה שנהגו לעשות זה מכבר בעִתּוֹת בחירות במדינותיהן שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV, ורשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב. המתח בחדר הבקרה ובאולפן השידור היה עצום. כולם היו דרוכים . האווירה ערב הבחירות ההן ב- 17 במאי 1977 הייתה פרדוקסאלית רוויית סתירות. סקרי דעת הקהל ניבאו ניצחון למערך אבל בציבור שררה כבר זמן ארוך אווירת אכזבה ואנטגוניזם מהשלטון הוותיק. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974 דן שילון, זוכר את הפרטים בעת שיחות התחקיר עמי, ושח כלהלן : "אני זוכר היטב את ליל "המהפך" בבחירות לכנסת ה- 9. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה העברנו את מהלכן בשידור ישיר במשך 12 שעות רצופות, משמונה בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 עד לשמונה בבוקר למחרת. זה היה מבצע מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית ולוגיסטית שתבע מאמץ עילאי מכל עובדי הטלוויזיה. הצבתי את אלכס גלעדי כמפיק ראשי שלי ואת יוסי צמח כבימאי ראשי. בתשע ורבע בערב פלט המחשב את תוצאות מדגם הטלוויזיה. הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית הגיש לי את פלט המחשב עליו הייתה רשומה התוצאה המפתיעה בה המערך מודח מן השלטון ע"י הבוחר בקלפי לראשונה מאז קום המדינה ב- 1948. הראיתי את תוצאת המדגם חסרת התקדים והבלתי צפויה רק לחיים יבין. לידיעתו בלבד. נעלתי את דלתות אולפן השידור ואסרתי על כולם לצאת. לא רציתי שהמידע הסנסציוני ידלוף אך לא הסברתי לאיש מדוע אני סוגר אותן. האולפן היה מוגף. הודעתי כי אשוב בתוך דקות ספורות. עליתי לחדרו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בקומה השלישית והצגתי לוֹ את תוצאות המִדְגָם. רציתי להיוועץ עמו לפני  הפרסום . תגובתו הייתה נרגזת ועצבנית, "דן שילון זה בלתי מתקבל על הדעת. קשקוש מקושקש אחד. זרוק את זה לפח". שאלתי אותו, "ארנון האם זאת הוראה או המלצה ?". "זאת המלצתי", השיב ארנון צוקרמן, והוסיף, "אני ממליץ לא לשָדֵר את התוצאה המופרכת הזאת".

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תשע וחצי בערב. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת החדשות דן שילון (עומד) ומגיש משדר הבחירות חיים יבין (מימין) מתבוננים בנתוני פלט המחשב המבשר על ניצחון הליכוד בבחירות וכישלון טוטאלי של המערך. נתוני המחשב המבוססים על "מדגם הטלוויזיה" שהרכיב הסטטיסטיקאי ואיש הסקרים ד"ר חנוך סמית (משמאל) התבררו כמדויקים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת החדשות דאז דן שילון מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי ואומר לי כלהלן : "מצויד בגיבוי המאולץ של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן נכנסתי לחדרי, התיישבתי ליד מכונת כתיבה שלי, והדפסתי במו ידיי את מכתב ההתפטרות שאותו טמנתי בכיסי למקרה שתוצאת מדגם הקלפי תתברר כשגויה. לא רציתי להטיל על ארנון צוקרמן את האחריות לכישלוני אם אכן יהיה זה כישלון. ירדתי לאולפן והוריתי לחיים יבין לנוע קדימה עם תוצאת המדגם המפתיעה. הייתי משוכנע שתוצאת המדגם של הטלוויזיה בפיקוחו של ד"ר חנות סמית אמיתית ונכונה. למדתי את הנושא ביסודיות חודשים ארוכים לפני ליל הבחירות. נשענתי על הניסיון שרכש פיטר סנואו (Peter Snow) הכתב הפוליטי הבריטי של ITN בישראל. פיטר סנואו סייע לי רבות בהכנת מדגם הטלוויזיה המוצלח והמדויק הזה. עמירם ניר ז"ל שימש מפיק מִדְגָם הטלוויזיה שלנו. סמכתי על עמירם ניר".

טקסט תמונה : ליל הבחירות לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 45 שנים. הצילום מתעד את אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפני סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל :  ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יבד"ל, דן שילון יבד"ל מנהל חטיבת החדשות, ד"ר חנוך סמית ז"ל מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי יבד"ל מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד"ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית. (באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב (21.55). חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" בשידור ישיר של משדר הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין (משמאל) (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד"ר חנוך סמית מימין. ברקע, טלפניות המשדר הישיר. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התוצאה המרעישה של מִדְגָם הטלוויזיה בראשות ובפיקוחו של חֲנוֹך סְמִית נגדה לחלוטין את תוצאות הסקרים המוקדמים עֶרֶב הבחירות ולכן תפשה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מופתע. כמו רבים גם הוא לא האמין לתוצאה הדרמטית בה מפלגות הליכוד וד"ש הביסו בצורה כל כך נחרצת את מפלגת המערך. זה נראה כ- Flop. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הורה בתחילה לדָן שִילוֹן להשליך את נתוני המִדְגָם לפח. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הרגיש בטוח ולא סמך על תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה שהיה פרויקט ראשוני ועדיין חסר מסורת בתולדות רשות השידור. צריך להדגיש כאן ש- דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלוֹ. הוא ראה בחֲנוֹך סמית מדען סטטיסטיקה ומתמטיקה ואיש סקרים מהימן ורב ניסיון. הוא האמין בו בכל נפשו. אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אמר לו דקות אחדות לפני תחילת המִשְדָר הישיר, משהו בסגנון,  "…זאת המלצתי לזרוק את תוצאות המִדְגָם לפַּח…", אך דן שילון דחה ללא כל היסוס את ההמלצה של הבוס שלו ויצא לקרב עם הנתונים הסנסציוניים שסיפק לוֹ ד"ר חנוך סמית. דָן שִילוֹן יבד"ל (בן 80, היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 926) מנהיג שידור מיוחד, אמיץ לב, בעל ניסיון, שיקול דעת, ו-היגיון ויכולות ניתוח והסקת מסקנות, ובעל יושרה מוחלטת, לא התייעץ יותר עם איש לאחר השיחה בתשע ורבע בערב עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם לא עם יִצְחָק לִבְנִי ז"ל שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ו/או נחשב לעורך הראשי שלה. כמו מצביא שִרְיוֹן וותיק פקד על חַיִים יָבִין את הפקודה שכל טנקיסט מכיר אותה היטב, "נוּעַ, נוּעַ, סוֹף". בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, שידר חיים יבין בשידור ישיר בטלוויזיה את שלוש המילים המילה האלמותית, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !".

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977 . אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה 22:00 (עשר בעֶרֶב). ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל באולפן השידור (משמאל) מונה לחיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ל- "אוויר". מימין, הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל בודק שוב ושוב את הנתונים. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל, מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין את המשפט האלמותי בן חמש מילים, כלהלן : "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !" (באדיבות יוסף '"פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרסום תחזית מִדְגָּם הבחירות לכנסת של חנוך סמית בלילה ההוא של יום שלישי – 17 במאי 1977 בשידור ישיר בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה במדינת ישראל והדיוּק הווירטואוזי הִיווּ הצלחה עיתונאית מסחררת וסנסציונית של חטיבת החדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את פרסום ההצלחה המתמטית של המִדְגָּם לאחד האירועים הבלתי נשכחים הדרמטיים ביותר שהתחוללו בחייה של מדינת ישראל. הן השתקפו היטב ב- Prime time לפני מיליוני צופים מבעד למוניטור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעליו היו אחראיים במשותף שני ברי פלוגתה , יצחק לבני וארנון צוקרמן. אבל דן שילון גנב את המלוכה. הוא היה האיש שנטל אחריות אישית והכריע לבדו ועם מצפונו על שידור תוצאות המדגם כמות שהם. מכיוון שהיה לא רק איש מקצוע (מְעוּלֶה) אלא גם איש מוּסָר ישר והגון, השאיר "אקדח טעון" במשרדו למקרה של "פְלוֹפּ" שבו תוצאות המִדְגַם יכזיבו. הוא כתב מראש עוד באותו ערב את מכתב ההתפטרות שלוֹ מניהול חטיבת החדשות, הכניס אותו לכיס מקטורנו, ועמד להגישו למחרת בבוקר לבוסים שלו במידה ויתברר כי המדגם הכזיב והיה כישלון. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היו שותפים להחלטת החשיפה של דן שילון אך פרטנרים זוטרים. מקרה חסר תקדים בתולדות רשות השידור. יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא זוכר את הדברים בצורה קצת שונה בעת שיחות התחקיר עמי, ואומר כלהלן :

"ארנון צוקרמן בא אלי עם הנתונים המדהימים של תוצאות מדגם הטלוויזיה שנעשה ע"י הסטטיסטיקאי חנוך סמית ז"ל, ושאל אותי, "מה עושים עם זה…?". נתתי לו תשובה חיובית. אישרתי לוֹ לפרסם את תוצאות המדגם. נגולה לי אבן גדולה מהלב לאחר שהוברר כי תוצאות המדגם היו מדויקות ביותר".

דן שילון מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "לא הייתי נוכח בשיחתו של ארנון צוקרמן עם יצחק לבני שהתרחשה כנראה לאחר שיצאתי מחדרו של מנהל הטלוויזיה. אינני יודע מה נאמר שם. את מכתב ההתפטרות שלי במקרה של "פְלוֹפ" הוצאתי בסופו של דבר מכיסי והשמדתי אותו למחרת לפני ישיבת הבוקר".

ד"ר חנוך סמית קנה את עולמו באותו ליל שלישי ההוא של 17 במאי 1977. חנוך סמית יליד ארה"ב נחשב לבר סמכה מספר אחת בארץ בסטטיסטיקה וסקרים. הוא היה בקי בתחום ובעל ניסיון ושירת את הטלוויזיה הישראלית בסיקור הבחירות לכנסת ה- 8 ב- 31 בדצמבר 1973. זה היה בראשית כהונתו של ארנון צוקרמן ואז עוד טרם נערך מדגם קלפיות של הטלוויזיה. מנהל החדשות ב- דצמבר 1973 היה מר צבי גיל. ב- 1977 זכר דן שילון את פועלו של ד"ר חנוך סמית ארבע שנים קודם לכן. יחדיו הגו את רעיון המִדְגָם וייבאו אותו ארצה מחברת הטלוויזיה הבריטית ITV וסוכנות הצילום ITN. חַיִים יָבִין אמר "מהפך" אבל הצלחת השידור בליל שלישי – 17 במאי 1977 שייכת ללא כל ספק למנהל החדשות דן שילון, מתכנן ועורך בעל שיעור קומה ולמפיק שלו אלכס גלעדי.

טקסט תמונה : קיץ 1973. זהו מר צבי גיל (בן 94, היום) מי שהיה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית בשנים 1974 – 1971. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1974. זהו מנהל חטיבת החדשות דן שילון (בן 82, היום) מי שהצטיין בארבעת התחומים של תעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כלהלן : תכנון, הפקה, עריכה, ושידור (הוא היה בעצמו שדר מוביל בתחומי שידורי הספורט והחדשות). משדר הבחירות של 1973 שהופק ע"י צבי גיל נראה כמשדר לילדים בהשוואה להפקה הווירטואוזית של דן שילון את משדר הבחירות של 1977. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 31 בדצמבר 1973. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. זהו אולפן החדשות של הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים ירושלים בטרם עידן המדגמים. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי גיל מינה את יאיר אלוני (במרכז) וד"ר חנוך סמית ז"ל להוביל את משדר הבחירות לכנסת ה- 8. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 31 בדצמבר 1973. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים בעת כתיבת הפוסט הזה. מגיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר אלוני מציג את תחזית תוצאות הבחירות לכנסת ה- 8 על פי המודל הישן כפי שחזה אותן הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה עֶשֶר בערב של יום שלישי – 17 במאי 1979 הכריז חיים יבין עם פתיחת משדר הבחירות הארוך (בן תריסר שעות רצופות שנמשך עד שמונה בבור למחרת) את הכרזתו הבלתי נשכחת, "גבירותיי ורבותיי – מהפך". הסלוגן הזה סִימֵן באופן אירוני למדי את המהפך הפוליטי העתידי שנרקם כעבור שנתיים גם ברשות השידור. כל שלטון המתין לשעת הכושר כדי להפקיד בידי נאמנו את רשות השידור. במובן הזה ממשלת מנחם בגין לא הייתה שונה במאום מ- ממשלות יצחק רבין, גולדה מאיר, ולוי אשכול. היא עשתה זאת אומנם באיחור אך דאגה להציב בראש רשות השידור את היו"ר פרופסור ראובן ירון ז"ל ואת המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל.

ב-1 באפריל 1979 ממנה הממשלה בראשות מנחם בגין את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני (פרי מינויו לתפקיד הרם ב-1 באפריל 1974 ע"י ממשלת ישראל בראשות גוֹלְדָה מֵאִיר ועל פי  המלצתו החמה של השר שמעון פֶּרֶס). יצחק לבני היה מפקד רדיו גלי צה"ל בטרם מינויו למנכ"ל רשות השידור, כאמור ב-1 באפריל 1974. 

ב- 1 באפריל 1979 הודח יִצְחָק לִבְנִי מ-מִשְרָת המנהל הכללי של רשות השידור ו/או במילים אחרות ממשלת ישראל בראשות מנחם בדין לא האריכה את כהונתו והיא הסתיימה על פי החוק ב- 1 באפריל 1979 בתום 5 שנות שירות בתפקיד. הממשלה בראשות מנחם בגין מינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור החדש. לפתע התברר כי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוכשר והמשגשג ארנון צוקרמן אין שום סיכוי. בקיץ 1979 סילק יוסף "טומי" לפיד את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משהודח מנהלם הנערץ מצאה השלישייה האמיצה דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד המדיח. בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם נגד יוסף "טומי" לפיד לכישלון. אולי מראש. השלושה לא שידרו על אותו הגל של המנכ"ל החדש. משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979 שהיה עיתונאי מחונן ב- "מעריב" ופיגורה תקשורתית בעלת עוצמה ומוכשרת בפני עצמה אך מעולם לא ניהל רשת שידור, מצאו עצמם השלושה נוטשים בזה אחר זה את המוסד בעקבות מנהיגם ארנון צוקרמן שסולק הראשון . זאת הייתה טרגדיה מפני ש- דן שילון ואלכס גלעדי (שניהם יבד"ל), ומוטי קירשנבאום ז"ל היו האנשים שבנו את יסודות הבית ועכשיו נטשו אותו. שלושתם היו מוכשרים ועלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על המנכ"ל החדש חסר הניסיון אך היו נחותים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוֹסַד היררכי וכל השלושה הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד יוסף "טומי" לפיד ז"ל שהיה כידוע מינוי פוליטי. לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר. עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה שהייתה כור מחצבתם נחלש גם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עצמו, אולי מבלי שהיה מוּדָע לכך. בלעדיהם וללא ארנון צוקרמן קטנו סיכוייו להצליח בתפקידו הרָם רָב האחריות ולשַגְשֵג ולהוביל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפסגה כרשת שידור מובילה.

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 אף הוא מינוי פוליטי זוכר היטב את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן וגם את המנכ"ל שהחליף אותו יוסף "טומי" לפיד ז"ל. כך התנסח בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו לפני שתי עשרות של שנים בביתו הפרטי בהרצליה, ואמר כלהלן :

"ביני לבין יוסף "טומי" לפיד לא התנהלה כל חפיפה מקצועית. אני עזבתי והוא בא. אבל את אותו הדבר ניתן לומר על התקופה בה החלפתי את מנכ"ל רשות השידור. זה היה ב- 1 באפריל 1974. איש לא תדרך אותי גם לא שמואל אלמוג עצמו. הוא עזב ולא סייע לי להתאקלם. כולם סמכו על המנהלת הוותיקה של לשכת המנכ"לים לדורותיהם גב' רוחמה איילון. היא הייתה אישה מקצועית, מוכשרת, הגונה וישרה, וגם מסודרת וממושמעת מאוד. רוחמה איילון הייתה החופפת הרשמית והיא זאת שהכניסה את יוסף "טומי" לפיד לתפקידו. כשאני התמניתי למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג לא התנהלה גם כן כל חפיפה מסודרת. שמואל אלמוג עזב ואני נכנסתי. הייתי המנכ"ל הצעיר ביותר בהיסטוריה של רשות השידור, רק בן 39. לא התקיימה שום חפיפה מקצועית ביני לבין המנכ"ל היוצא. רוחמה איילון הייתה החופפת המעשית . היא הכניסה אותי לעניינים ולתפקידי. אני חושב שההצלחה שלי כמנהל תחנת הרדיו של גלי צה"ל בשנים 1974- 1968 הייתה הסיבה העיקרית לפנייתו של שמעון פרס אלי ליטול לידיי את הפיקוד על רשות השידור. ב- 1 באפריל 1974 התמניתי למנכ"ל רשות השידור.

מנהל הטלוויזיה היה אז ארנון צוקרמן. היו בינינו מחלוקות רבות אך טובת הטלוויזיה ורשות השידור ניצבו מעל לכל. אני חושב שהייתה בינינו הערכה הדדית. למרות המחלוקות בינינו הייתי אני המנכ"ל שאישר את הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן למנהל טלוויזיה בשלוש שנים נוספות 1979- 1976 מפני שחשבתי שהוא ראוי לתפקיד רב האחריות הזה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה בימינו מהפכת שידור ענקית לטובה. בימינו הפקנו את מבצעי השידור הגדולים של בחירות 1977, ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בשליחות השלום שלוֹ בישראל בנובמבר 1977, ותחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision song contest) במארס 1979. וגם את הפקות הספורט הבינלאומיות של כיסוי גביע העולם בכדורגל במערב גרמניה 1974, סיקור משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בסתיו 1974, כיסוי אולימפיאדת מונטריאול בקיץ 1976, וגם כיסוי מונדיאל ארגנטינה 1978. ולא לשכוח ששלחנו לכל המקומות המרוחקים האלה צוותי שידור שלנו. אני הייתה זה שביטל את פסטיבל הזמר האנכרוניסטי ומיסדתי במקומו את תחרות השירים של קדם הארו – וויזיון. הגענו להישגים טלוויזיוניים מפליגים לפני שנות דוֹר. הצלחנו להכניס לטלוויזיה הפקה מקורית כמותית ואיכותית בסדר גודל של כ- % 70 מכלל שידורי הטלוויזיה. הפריצה הגדולה הייתה בהפקה ושידורי החדשות ע"י חטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. היצירה המקורית כללה בתוכה את "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום, סדרת "עמוד האֵש" בעריכתו של יגאל לוסין, תוכנית הריאיונות האקטואלית "טַנְדוּ" בראשותו של ירון לונדון. הסרתי מלוח השידורים את כל הטלה – נובלות וסילקתי כל מיני סדרות קנויות לא חשובות. בתקופתי שודרה הסדרה "עולם במלחמה" של THAMES הבריטית. וכמובן מבצעי שידורי הספורט הגדולים. כמנכ"ל רשות השידור הייתי שותף לניהול והקצאת משאבים לטובת שידורי מונדיאל מערב גרמניה 1974 אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1976. בימיי נכרתה הברית ההיסטורית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ההערכה הגדולה שלי למִשדרי הספורט באה לידי ביטוי באישור תקציבים והצבתם בלוח מִשדרי הטלוויזיה.

אבל נדמה לי שהמטרה הגדולה שלי כמנכ"ל רשות שידור הושגה משהצלחתי לשמור על עצמאותה. בלמתי וביטלתי לחלוטין את דִבְרוּר צה"ל על ראיונות שלנו עם חייליו וקציניו. הודעתי לממשלה כי תם עידן הדברור הצבאי על האינפורמציה העיתונאית של הטלוויזיה. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הסתיימה. הדברור הצבאי לא נחוץ יותר במדינה חופשית ודמוקרטית. לא שימשתי מנכ"ל מטעם למרות שהייתי מינוי פוליטי של ממשלת גולדה מאיר. פעלתי ברשות השידור כפי שפעלתי בשעתו כמנהל גלי צה"ל מטעם. היו לי וויכוחים רבים עם ישעיהו "שייקה" תדמור, שכיהן בימים ההם סגן קצין חינוך ראשי ושימש גם הבוס הישיר שלי בגלי צה"ל. אני ביקשתי לשָדֵר רדיו אזרחי והוא רצה רדיו שסַר למשמעת הצבא. כך גם ראיתי את תפקידי ברשות השידור. לא הסכמתי בשום אופן לשָדֵר אינפורמציה שהייתה נוחה לצבא. בכך שמרתי על עצמאותה של רשות השידור.

ראש הממשלה גולדה מאיר לא אהבה אותי. גם לא יצחק רבין. הם היו מאוכזבים ממני מפני שהייתי עצמאי מידי בתפקידי כמנכ"ל רשות השידור. אפילו שמעון פרס כעס עלי ואמר לי. "יצחק לבני אתה חייב להסכים לדִבְרוּר. אני מאוכזב ממך". שמעון פרס מאוד נפגע ממני. לאחר המהפך בבחירות 1977 ביקש הליכוד להדיח אותי והחליף אותי באיש משלהם. מנחם בגין שהיה דמוקרט גדול התנגד למהלך האנטי ממלכתי הזה, וכך נשארתי בתפקידי עד אפריל 1979. רציתי מאוד להמשיך בכהונה נוספת כמנכ"ל רשות השידור אך הפוליטיקאים מהימין לא רצו. הם ביקשו להציב מישהו משלהם".

טקסט תמונה : שנת 1961. יוסף "טומי" לפיד ז"ל עיתונאי צעיר בן 29 ב-עיתון "מעריב", מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן המתנהל בירושלים. עיתונאי מבריק ואיש חכם שמעולם לא ניהל רשתות טלוויזיה ורדיו עד בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979. יוסף "טומי" לפיד הגיע לרשות השידור ולטלוויזיה לא רק חסר ניסיון אלמנטרי בניהול רשת שידור אלא הביא עִמו גם דעות קדומות. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל אמר עליו, זמן קצר לאחר מינויו למנכ"ל רשות השידור, כלהלן : "הוא ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע להרכיבה מחדש". (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] על פי עדותו האישית של מנכ"ל רשות השידור לשעבר יִצְחָק לִבְנִי.

[2] הטלוויזיה המצרית כמו רשות השידור הישראלית הייתה גם היא חברה מלאה באיגוד השידור האירופי ה- EBU.

נְאוֹרוּת (ד'). פרופסור דן כספי היה גם הוא אנטי תזה של יוסף בר-אל.

החפצים בלימוד ההיסטוריה אודות ראשית דעיכתה של רשות השידור יכולים למצוא עניין בספרו המעניין של פרופסור דן כספי (אחד מ- ל"ו צדיקים, אינני מפריז), "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". הספר הראוי בן 239 עמודים יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים הוצאה לאור". מלאכת העריכה נעשתה בידי ד"ר לֵאָה צִבְעוֹנִי. פרופסור דן כספי איש רחב אופקים, ידען בעל השכלה תלת ממדית, ואיש אֶמֶת, היה בשעתו ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע (החליף אותו פרופסור עמית שכטר), ושימש בשנים 2003 – 2000 חבר הוועד המנהל של רשות השידור. פרופסור דן כספי הישר באדם היה מבין המעטים בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור שקעקע בגלוי והטיל דופי בפרהסיה בשלטונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. פרופסור דן כספי כותב היטב ומתנסח היטב גם בע"פ. הוא הותיר עלי בשעתו רושם רב כאדם אמיץ בעל יושרה שאיננו חושש להביע את דעתו גם אם היא מנוגדת לדעתם של כל מיני חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור, שפשוט התחנפו וליקקו ליוסף בר-אל כל אחד מטעמו הוא. אין לי מילים אחרות לתאר את אווירת התמיכה הנלוזה והעלובה ההיא שהשתררה בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור בשנים 2005 – 2002, ממנה נהנה המנכ"ל יוסף בר-אל, ו- בהובלת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז מר נחמן שי (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני"). הסֶפֶר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", הוא רָב ערך לא רק בשל קעקוע עידן שלטונו המופרך של יוסף בר-אל שמסתיים בהדחתו וסילוקו מכיסאו הרם, אלא בגלל שפרופסור דן כספי המוכשר והתכליתי עוסק בהרחבה, מפרט, ומשרטט במדויק את דמותה של רשות השידור כדגם של פוליטיזציה למוסדות המדינה. הספר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", כתוב בקפידה, מנוסח היטב, ו- מנומק כהלכה. מומלץ לעיון וקריאה לכל אזרח שמתעניין בקורות מדינת ישראל בכלל ולא רק בהיסטוריה של רשות השידור. פוסט מס' 617 בבלוג יעסוק בהרחבת יתר בפועלו התקשורתי של פרופסור דן כספי במסגרת חברותו בוועד המנהל של רשות השידור כאמור בשנים 2003 – 2000.

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי ז"ל מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ויצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. הסֶפֶר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", הוא רָב ערך לא רק בשל קעקוע עִידָן שלטונו המופרך של יוסף בר-אל שמסתיים בהדחתו וסילוקו מכיסאו הרם ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל, אלא בגלל שפרופסור דן כספי המוכשר והתכליתי עוסק בהרחבה, מפרט, ומשרטט במדויק את דמותה של רשות השידור כדגם של פוליטיזציה למוסדות המדינה. הספר כתוב בקפידה, מנוסח היטב, ו- מנומק כהלכה. מומלץ לעיון וקריאה לכל אזרח שמתעניין בקורות מדינת ישראל בכלל ולא רק בהיסטוריה של רשות השידור.  

טקסט מסמך (2) : שער הכריכה האחורי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. הספר יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. הסֶפֶר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", הוא רָב ערך לא רק בשל קעקוע עִידָן שלטונו המופרך של יוסף בר-אל שמסתיים בהדחתו וסילוקו מכיסאו הרם ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל, אלא בגלל שפרופסור דן כספי המוכשר והתכליתי עוסק בהרחבה, מפרט, ומשרטט במדויק את דמותה של רשות השידור כדגם של פוליטיזציה למוסדות המדינה. הספר כתוב בקפידה, מנוסח היטב, ו- מנומק כהלכה. מומלץ לעיון וקריאה לכל אזרח שמתעניין בקורות מדינת ישראל בכלל ולא רק בהיסטוריה של רשות השידור.

עוד כמה מילים שלי בטרם סיום:

ארנון צוקרמן היה לא רק מוביל מוצלח ומשגשג של השידור הציבורי בשנים 1979 – 1973. לא רק איש אמין ו-מהימן, ויישר דרך באופן אבסולוטי. לא רק נאמן לשליחותו ולעובדיו. לא רק אדם שיודע להעניק גיבוי לאנשיו. הוא היה מנהל ומוביל צנוע ועניו נטול לחלוטין יחסי ציבור. הוא מעולם לא רץ להתראיין בעיתונים כדי לספר על גדולתו. הוא לא היה זקוק זקוק ליחסי ציבור ושיווק. הישגיו האיכותיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979 דיברו בעד עצמם. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979 היה אדם שנקרא בשפה האנגלית, "(!) The leader of the people". הוא ארנון צוקרמן היה באמת כזה. אין פלא ששנות ניהולו של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979 – 1973 נחשבות גם היום (בעת מחקר וכתיבת גם פוסט מס' 926) ל –"תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי לדורותיו (!).

פוסט מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי – 25 בינואר  2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ההערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פִּרְסוּם אִישִי.

הערה 3 : תוכנת ה- WordPress שבה ומעדכנת מעת לעת את עצמה ואת הטקסטים בפוסטים הנחקרים והנכתבים על ידי בבלוג שכתובתו YOASHTVBLOG.CO.IL.

————————————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי – 25 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————-

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 1996. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-רבע מאה של שנים. בתום השידורים הישירים שלנו את משחקי אולימפיאדת אטלנטה 96' הגיעו לשולחני מאות מכתבי תודה של צופים מכל קצווי הארץ. הנה מכתב של צופה אחד מני רבים בתום מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המורכב והמסובך והמרוחק בפיקודי ובניווטי את אירועי אולימפיאדת אטלנטה 1996. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. יולי / אוגוסט 1996. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ-רבע מאה של שנים. אנוכי במשרד ההפקה, חדר הפיקוד, הניהול, התקשורת, והשליטה שלי על השידורים האולימפיים, הממוקם ב- IBC באטלנטה 1996. נשקפים מלמעלה, שלושת השעונים המציינים את זמן ישראל, זמן GMT, ואת הזמן המקומי בעיר אטלנטה בארה"ב. ארה"ב היא מדינה כל כך גדולה עד שיש בה ארבעה שעוני זמן שונים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי – 25 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

דן שילון. דן שילון נולד מנהיג. הופעתו ה-וורסטילית הרב תחומית ורבת הכישרון ההיא של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 הייתה קצרת מועד מהיבט הזמן ה-היסטורי. אולם השפעתו על עיצוב דמותה בימים ההם של אותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הייתה מכרעת. היה לדן שילון Touch, כישרון, וגם אינטואיציה נפלאים וטהורים עם ה-Media הטלוויזיונית. אשנה ואומר פעם נוספת: דן שילון ניחן באישיות מיוחדת מלווה ב-יוֹשְרָה מושלמת ו-כֵנוּת מוחלטת. איש שניצב בעמדות ניהול בכירות בטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם לחלוטין נטול פניות. נקרתה לי בדרכי המפותלת הטלוויזיונית ההיא הזדמנות להכיר את דן שילון מקרוב. אנוכי בן 84 היום אולם לא שכחתי אותו. נזכרתי דווקא בדן שילון (בן 82, היום) מפני שלפני חודשיים ביום שלישי-23 בנובמבר 2021 מלאו 95 שנים להולדתו של אחד מגדולי שדרי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים, נסים קיוויתי. נסים, מזל טוב. עד 120 (!). המחשבות והזיכרונות נשאו אותי הלאה. דן שילון גייס בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת את נסים קיוויתי שהתגורר אז בלונדון (היה שם כתב "ידיעות אחרונות" ומפעם לפעם גם כ-שַדָּר רדיו של "קול ישראל") לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא כ-שַדָּר ספורט במקצועות הכדורגל וה-א"ק. היה מדובר בגִיוּס ו-רֶכֶש מזהיר (!). אין תחליף למנהיגות בעלת יושרה ו-כנה. דן שילון היה כזה, וגם מוכשר מאוד בתעשיית ה-Media הטלוויזיונית. פוסט מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי-25 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- 2002 הייתה גם זאת שהדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו זאת בחודש מאי של 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה קצרה.

דן שילון, אחד ממייסדי ואבות השידור הטלוויזיוני הציבורי ב- 1968 היה מנהל הספורט וגם השדר הראשי הבכיר ביותר והמוביל מטעמה של כל אירועי הספורט החשובים שהתקיימו בשנים 1974 – 1968 בארץ ובעולם. בשנים 1977 – 1974 מינה אותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן להיות מנהל חטיבת החדשות. אח"כ מינה אותו ארנון צוקרמן לשמש כתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981 – 1977. דן שילון יחדיו עם אלכס גלעדי, מוטי קירשנבאום ז"ל, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה מורה דרך של רבים. גם שלי. הוא היה איש מוכשר מאוד בתחום עיתונאות הטלוויזיה כעורך, מפיק, ושדר, ואיש שהבין מההתחלה ומן היסוד את חשיבות מדע הטכנולוגיה הטלוויזיונית המודרנית ואת השימוש המיטבי בתקשורת המונים בסיועו ובהשפעתו של אותו מדע הטכנולוגיה הטלוויזיונית המורכבת והיקרה. דן שילון בן 81 היום נותר עבורי בלתי נשכח. הוא היה מנהיג בעל תכונות של מנהיג. איש מקצוע כן ברמה גבוהה, יישר דרך, חרוץ, אמין ו-מהימן בעל יושרה מוחלטת ומשמעת אבסולוטית, בעל מוסר אישי גבוה, ובעל דוגמא אישית עליונה (!). דן שילון היה שַדָּּר ספורט מוביל (בטרם עידן אלכס גלעדי ויורם ארבל) ומגיש חדשות בכיר לצדו של חיים יבין בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה בשנים 1968 – 1967. הוא היה יוזם, מייסד, מורה ומחנך של דור שלם, ומנהל מצוין ששאף לשלמות ביצוע של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1968. אח"כ היה מנהל מצטיין, חרוץ, ונערץ של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים שבין 1974 ל- 1977, והבין היטב את פוטנציאל השידור ואת האפשרויות מרחיקות לכת הטמונות ו-גלומות בטכנולוגיה הטלוויזיונית המודרנית. בסופה של 1977 היה שליח מיטבי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות ארנון צוקרמן) לארה"ב והתמנה לכתב שלה בניו יורק לתקופה של כ-ארבע שנים עד 1981. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לדורותיהן ועל כל אגפיהן ואנשיהן חייבות לדן שילון תודה ענקית ארוכת שנים וחוב ענק (!). דן שילון למרות תפקידי המנהיגות והניהול הבכירים שבהם החזיק נותר אדם שלבו מעולם לא גבה. הוא תמיד היה נגיש לכל העובדים בדירוג העיתונאי, בדירוג ההנדסה, ובדירוג המשולב בכל רגע ובכל שלב של ההפקות בארץ ובחו"ל. אנוכי כבר בן 84. חלפו יותר מ-50 שנים מאז נפגשנו לראשונה בקיץ 1971 במשרדי חטיבת הספורט בקומה ה-5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם אז בשכונת רוממה בירושלים. הוא דן שילון נותר עבורי גם בחלוף יוֹבֵל שנים מנהל נערץ ו-אדם נערץ. אם יש אנשים כמו דן שילון אזי הם בודדים. סְפוּרִים.

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 82 (שמונים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב-שנה הזאת של 2022. סדרת 13 הספרים רחבת ההיקף הדנה ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2500 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של מהפכת הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח והיו גם בעלי סמכות ו-יתרונות עליונים בתוקף תפקידם וסמכותם, היא מותירה אף על פי כן בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כבר בעת סיקור מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 בתקופת בראשית של הטלוויזיה ישראלית הציבורית הצעירה (טרם צוידה בתקשורת לוויינים), הניחה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל אבן יסוד בעיתונאות. ההנהלה ההיא קבעה כי השַדָּר דן שילון ישדר את שלושת משחקי נבחרת ישראל בבית המוקדם בטולוקה ואת משחק הגמר באצטדיון "אָצְטֶקָה" במכסיקו סיטי – מעמדות שידור באצטדיונים במכסיקו 70'. ב- 1970 פִּרְסֵם השידור הציבורי את מניפסט הדיווח העיתונאי שלו מהשטח (!).

טקסט מסמך : 19 ביולי 1980. מסמך בעל חשיבות היסטורית עליונה ארוכת שנים. זהו אחד המסמכים החשובים ביותר בהיסטוריה של השידור הציבורי אותו חיבר וכתב מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי ערב פתיחת אולימפיאדת מוסקבה 80'. המסמך קובע כי שידורי ה- Off tube של אולימפיאדת מוסקבה 80' מהמוניטורים בירושלים ע"י אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נובע אך ורק מהחרמת האולימפיאדה ע"י ישראל ואיננו משמש תקדים לעתיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

ב- 1970 הונח נדבך יסוד חשוב בעיתונאות הטלוויזיונית ע"י מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חגי פינסקר. נקבע מפורשות ובאופן חד משמעי כי את אירועי הספורט הבינלאומיים שנבחרו ונועדו לדיווח ישיר, הטלוויזיה הישראלית הציבורית תשדר אותם ממקום התרחשותם, מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים בחו"ל. בדיוק כפי שמכסים את אירועי הספורט בארץ.   

זה היה מזמן. לפני יותר מ- 51 שנים. בקיץ 1970 אירחה מכסיקו את טורניר גמר גביע העולם בכדורגל הידוע בכינויו "המונדיאל" בהשתתפות נבחרת ישראל. ישראל תחת שרביט אימונו של עמנואל שפר ז"ל העפילה בפעם הראשונה בתולדותיה לגמר גביע העולם בכדורגל במכסיקו 1970 לאחר שדורגה בראש הבית האוקיאני לפני נבחרות אוסטרליה ו- ניו זילנד. מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אַלְמוֹג ומנהל הטלוויזיה השני חגי פִּינְסְקֶר שהתמנה לתפקיד לאחר עידן אֵלִיהוּא כָּ"ץ שלחו לראשונה את שַדָּר הטלוויזיה הטירון דָן שִילוֹן וגם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" הוותיק נחמיה בן אברהם לכסות את שלושת משחקי נבחרת ישראל בבית המוקדם בעיר המקסיקנית הרחוקה טוֹלוּקָה נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. היה מדובר בניסיון טלוויזיוני ראשון חדשני ומורכב ומסובך טכנולוגית ולוגיסטית, גם בגלל היעדר כליל תקשורת לוויינים בין מקסיקו לבין לישראל. תחנת התקשורת ל- לוויינים במישור עמק האלה (ליד ירושלים) טרם הוקמה. סיגנלי Telemexico מאצטדיוני הכדורגל ברחבי מדינת מכסיקו הענקית שהטלוויזיה הישראלית הציבורית חפצה בהם נשלחו באמצעות הלוויינים האמריקניים מ- מכסיקו לאולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ברומא, הוקלטו שם על מכונות VTR נושאות טייפים מגנטיים כבדים (רוחב הרצועות של הסרטים המגנטיים היה 2 אינטשים), ונשלחו במטוסים לשדה התעופה בלוד. משם נאספו ע"י מוניות מיוחדות והובאו לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממנה בירושלים. צריך להבין שדן שילון וסגנו דאז אלכס גלעדי ביססו ב- 1970 את הקשר הטלוויזיוני הבינלאומי שלהם עם העולם באמצעות סרטי החדשות הקצרים של סוכנות הצילום האנגלית "VISNEWS". בראש דסק הספורט של החברה ניצב איש בריטי יקר, אמין, יעיל, חרוץ, ואדיב בשם נִיל מָאלָארְד (Neil Mallard).

ב- 12 באוקטובר 1968 נערך במכסיקו סיטי טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 19 במניין הזמן החדש. האולימפיאדה היא יעד שידור טלוויזיוני ראשון במעלה אך לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד לא היה כל סיכוי להגיע לקו הזינוק שלה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקושי נעמדה על רגליה באוקטובר 1968 אולם רצון עובדיה לפרוץ קדימה ולשַדֵּר היה עצום. בעודה נתמכת ע"י משרד ראש הממשלה (בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ושר ההסברה שלו ישראל גלילי) [1] היא כבר שידרה פעמיים בשבוע את מהדורת החדשות "מבט". היו לא מעט שגיאות טכניות בראשית הדרך המפותלת תוך כדי השידורים. התמונה והקוֹל שודרו לעיתים בלא סינכרוניזציה. הצופים בסלון ביתם נבהלו מפני שחשבו שהאשם במקלט הטלוויזיה החדש שרכשו, והנה הוא כבר התקלקל. ניידת השידור ה- "OB הכָּחוֹל" יצאה מירושלים להקליט באחד הימים החמים של קיץ 1969 תוכנית בידור ב- "חַאן" בעכו. הניידת נבנתה באנגליה הקרירה ולא הותקן בה מזגן אוויר שיקרר את המכשירים האלקטרוניים הרגישים. מששבה הניידת לרוממה גילו העובדים כי סרטי ההקלטה נותרו ריקים. הקיץ החם והלח בישראל עשה שמות בניידת השידור הזאת והוציא אותה מכלל מפעולה. היא עבדה על ריק מבלי שמפעיליה יהיו ערים לבעיית הקירור [1].  בחודשים ינואר, פברואר, ו- מארס של שנת 1969 לאחר וויכוח ארוך החליטה ממשלת ישראל על סיום פעולות צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 95, היום) ועוזי פלד (בן 84, היום) ועל הכללתה של הטלוויזיה לצדו של רדיו "קול ישראל" תחת קורת ניהול משותפת של רשות השידור. בראשה הוצב ב- 31 במארס 1969 המנכ"ל ה- 1 בתולדותיה שמואל אלמוג.

אקדים ואומר כלהלן : בשל היעדר תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל, שודרו ארבעת משחקי מכסיקו 1970 (שלושה בהשתתפות ישראל + משחק הגמר ברזיל איטליה 1:4) בארץ באיחור של 24 עד 48 שעות. שמואל אלמוג וחגי פינסקר יכלו בקלות אם כן לבקש את הקלטתם באיטליה (רק עם International Sound), לצוות על דן שילון להישאר בארץ, ולהורות לו על שידור Off tube מאוחר של המשחקים הנ"ל שממילא לא נקלטו בארץ בשידור ישיר. אבל לא. הם הורו לו לטוס למכסיקו ולשדר את ארבעת המשחקים מעמדות שידור במקום התרחשותם. מדובר היה בהחלטת ניהול היסטורית כבירה ועיתונאות טלוויזיונית במיטבה. משדרים לציבור מהשטח. אין ו-לא מעתיקים מהמוניטור בשיטת ה- Off tube. 

אם לפַרֵט יותר הרי שמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שלמה אהרונסון הִפעיל החל מקיץ 1968 במסגרת הניהול שלו כוחות צעירים רבי מֶרֶץ כמו דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, חַיִים יָבִין, טוּבְיָה סַעַר, שָרִי רָז, רָן אֵדֶלִיסְט, דָן בִּירוֹן, רוֹן בֵּן יִשַי, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, מִיכָה לִימוֹר ועיתונאים אחרים מבלי להטיס כתבים לחו"ל. בשלב הזה של שידור מהדורות "מבט" בשנים הראשונות של 1970 – 1968 הן הסתפקו בפירורים חדשותיים בלבד לרבות האירועים האולימפיים של אולימפיאדת מכסיקו באוקטובר 1968. עורך "מבט" היה מוטי קירשנבאום שגם כתב את הטקסטים עבור שני המגישים שלו חַיִים יָבִין ודָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית. זהו עורך מהדורת החדשות ההיא שהייתה קרויה "מבט", מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (בן 29 בתמונה) הוגה ליד מכונת הכתיבה הישנה שלו. מוטי קירשנבאום למד קולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס – ארה"ב. ב- 1968 שב ארצה וחבר מייד לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 89 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 78 היום). מנהל חטיבת החדשות דאז היה פרופסור שלמה אהרונסון. בעת שיחות התחקיר הארוכות שלי עמו בקפה "מיכל" בתל אביב (צומת דיזנגוף – ז'בוטינסקי) אמר לי כי הציב את מוטי קירשנבאום להיות עורך "מבט" בגלל כישרונו והשכלתו הטלוויזיונית, והוסיף, "לא טעיתי". (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "שמונה ימי בראשית" (7 כרכים) במסגרת סדרת 13 הספרים שדנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס בן 7 כרכים שחקרתי וכתבתי (מכיל רבבת עמודים) ואשר קרוי "8 ימי בראשית". זהו כרך א' מבין שבעת הכרכים של הספר "8 ימי בראשית". הספר עוסק בהקמת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס בן 7 כרכים שחקרתי וכתבתי (מכיל רבבת עמודים) ואשר קרוי "8 ימי בראשית". זהו כרך א' מבין שבעת הכרכים של הספר "8 ימי בראשית" שעוסק בהקמת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סוכנות הצילום האנגלית "VISNEWS" ועורך דסק הספורט המיתולוגי שלה נִיל מַאלָארְד (Neil Mallard) היו אלה שסיפקו לטלוויזיה הישראלית הציבורית סרטי צילום קצרים אך הם פתחו לצופים הרבים צוהר לעולם החדשות והספורט הבינלאומי. אלה היו ימי בראשית. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה טרם הוקמה. לכן ל- משלוח סרטי החדשות של "VISNEWS" פעמיים בשבוע באמצעות טיסות מסחריות של חברות BA הבריטית (ראשי תיבות של British Airways) וחברת "אל על" הישראלית מלונדון לארץ, הייתה חשיבות עצומה. סרטי החדשות והספורט כללו אומנם פיסות מידע מוגבלות אך אפשרו לצופי הטלוויזיה בישראל בעת ההיא להתעדכן במתרחש בעולם. נִיל מַאלָארְד הג'נטלמן הבריטי ו- הקפדן, דאג לצרף לכל סרט חדשות או סרט ספורט, גיליון מֵידָע המתאר בדייקנות עבור עורכי הסרטים, המפיקים, והשדרנים את הנעשה בהם. הוא היה ג'נטלמן בריטי סופר מקצוען. בלתי נשכח.

טקסט תמונה : 1971. זוהי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעת הקמתה ובנייתה במישור עמק האלה ליד ירושלים. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : זהו ניל מאלארד (Neil Mallard) ) מי ש- שימש עורך הספורט הנפלא של סוכנות הצילום הבריטית "VISNEWS" במשך שנים ארוכות ורבות. שתי תוכניות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא "מבט" ו- "מבט ספורט", חבות חוב גדול לג'נטלמן הבריטי הזה ניל מאלארד שהיה לא רק איש מקצוע מעולה אלא גם אדם חרוץ ו-יעיל ו-אדיב, וסיפק לה שירותים מקצועיים במסירות רבה במשך עשרות שנים מאז 1968. בלעדיו הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראית הרבה יותר ענייה. ניל מאלארד הוא אחד האישים החשובים ביותר בתולדות מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה הנוגעת לזו של מדינת ישראל. (באדיבות ניל מאלארד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צופי הטלוויזיה בישראל לא ראו באוקטובר 1968 את השחיין גֵרְשוֹן שֶפַע בן קיבוץ גבעת חיים נושא את הדגל הלאומי ומוביל את משלחת ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מכסיקו 1968. גם הישגו המצוין של השחיין אברהם מלמד מקיבוץ רמת יוחנן שהגיע לשלב חצי הגמר במשחה 100 מ' בסגנון פרפר במשחקים האולימפיים האלה של מכסיקו 1968, ולבסוף דורג תשיעי בעולם, נדחק לשוליים. הוא הונצח בתמונות סטילס בלבד בעיתונות הכתובה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החמיצה את אָבְרָהָם מְלַמֵד והוא החמיץ אותה. סוכנות "VISNEWS" כיסתה בדרך כלל עבור רשתות הטלוויזיה בעולם (תמורת תשלום) רק את אירועי החדשות והספורט החשובים ביותר, או אירועים אחרים על פי בקשה מיוחדת של רשת טלוויזיה כזאת או אחרת. באוקטובר 1968 טרם הגיע שמה של סוכנות הצילום האנגלית בעלת המוניטין הבינלאומי לאוזניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנשיה טרם ידעו כי ניתן להשיג את השירות הזה. רק מאוחר יותר החלו להגיע מלונדון מידי שני וחמישי בשבוע הקופסאות הכחולות של "VISNEWS" שהכילו בתוכן את סרטי החדשות והספורט. ניל מאלארד היה אחד מאותם נדבכים עלומי שֵם עבור הציבור בארץ שסייע לטלוויזיה הישראלית הצעירה לעמוד על רגליה. כפי שאמרתי כבר הוא בלתי נשכח. אני מדבר בשם עצמי אבל אני חושב שהוא בלתי נשכח גם עבור דן שילון ואלכס גלעדי. ראה הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".                               

טקסט תמונה : 1970. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 52 שנים בעת כתיבת הפוסט הזה. זוהי הנהלת רשות השידור שכוללת תחת קורת ניהול אחת משותפת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק, במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים. זהו הצוות ששלח את דן שילון ונחמיה בן אברהם לשדר את מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד נתן כהן ז"ל , מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, ד"ר ישעיהו שפירו ז"ל סגן מנהל הרדיו לענייני מִנהל, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון תבד"ל (בת 89 היום בעת כתיבת פוסט מס 1035), מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, עוזר המנכ"ל נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, מהנדס הטלוויזיה והרדיו שלמה גל יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחמיה בן אברהם שידר ישיר ארצה את משחקי הנבחרת על קווי שידור מיוחדים 4W בעלי רוחב פס צר של khz 3.4 (קווי שידור ארבע גידיים) ולמרות המהמורות הטכנולוגיות הרבות בדרך הגיע קולו המרטיט בשלום ארצה. רדיו "קול ישראל" והשַדָּר נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרהם רכשו מאז שנת 1947 ניסיון רָב בשידורי כדורגל וספורט ישירים מאתרים רבים בעולם אך לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שהייתה דרדק תקשורת ומדיה טרייה, היווה טורניר מכסיקו 1970 Experiment חדש. אֶתְּגָר עָצוּם. מלאכתו של שַדָּר הטלוויזיה דן שילון הייתה מורכבת ומסובכת עשרת מונים משל נחמיה בן אברהם הוותיק מרדיו "קול ישראל". דן שילון שימש בעצם שדר בודד, ללא מפיק ובלעדי טכנאי נלווה כמקובל היום. אבל הוא היה איש טלוויזיה מדהים באיכותו רב צדדי כמו לוחם קרב עשרה בא"ק, ויָזָם נפלא. בהיעדר תקשורת לוויינים בין ישראל למכסיקו [1] נדרש דן שילון להקליט את קוֹלוֹ (השתמש גם כן בקו שידור 4W ברוחב פס צר של khz 3.4) ואת סיגנל ה- Video יחדיו באולפני RAI ברומא – איטליה. בתום ההקלטה היה צריך לדאוג לשלוח את הטייפים המגנטיים הכבדים בעלי פס ברוחב של שני אינטשים במטוסים ארצה. בקיץ 1970 טרם פעלה תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במישור עמק האלה הסמוך לירושלים והמשחקים שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית באיחור של כמה ימים. דן שילון שידר גם את משחק הגמר על גביע העולם ב- 21 ביוני 1970באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (AZTECA) במכסיקו סיטי בו גברה ברזיל על איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם. לראשונה ראו צופי הטלוויזיה בישראל את גדול שחקני הכדורגל בעת ההיא הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ הידוע בכינויו "פֶּלֶה" (בן 29) זוכה זה עתה באליפות העולם השלישית שלו ושל מדינתו בתוך שתים עשרה שנים. ראה הספר "הכדורגל הוא סמן ימני טלוויזיוני" שאני חוקר וכותב, אחד מ- 13 ספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", שאני חוקר וכותב מאז 1998. צריך להזכיר עוד ש- בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל מכסיקו 1970 נולד מוסד פרשנות הכדורגל. גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר שני שחקני נבחרת ישראל בכדורגל שסיימה את תפקידה בטורניר שימשו לראשונה כפרשנים לצדו של דן שילון בעמדת השידור באצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA) בבירה מכסיקו סיטי. זה היה חידוש מפני שנחמיה בן אברהם שַדָּר רדיו "קול ישראל" מעולם לא הציב לצִדוֹ פרשן והנה מופיע המטאור דן שילון ונוהג אחרת לחלוטין ממנו.

הטלוויזיה כ- Media של תקשורת המונים הייתה חשובה מהרדיו. דן שילון הפך במהירות לכוכב שביט והאפיל על שַדָּר הרדיו נחמיה בן אברהם הוותיק שקולו הפך זה מכבר למיתולוגי. שידור מוקלט של ארבעת משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 באולפני הטלוויזיה הישראלית בירושלים גם אם התבצע באיחור של 48 שעות סחף את הציבור והוכיח איזה פוטנציאל צפייה עצום טמון בשידורי הספורט הרלוואנטיים. מאידך, הפיגור הטכנולוגי בכל תחום מתחומי הטלוויזיה הצעירה היה רָב וניכר לעין.

טקסט תמונה : 1970. תמונה היסטורית. זהו נחמיה בן אברהם ז"ל השדר המיתולוגי והנערץ בעל הקול הייחודי של רדיו "קול ישראל" בימים ההם בעת פעולה, באחד השידורים הישירים שלו בימים ההם. (התמונה ניתנה לי באדיבות תמרה בן אברהם רעייתו של נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. תמונה היסטורית. זהו דן שילון (בן 28 בתצלום) מגיש באולפן הממוקם בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים, את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. מונדיאל מכסיקו 1970. אצטדיון "האצטקה" במכסיקו סיטי. תמונה ותיעוד היסטוריים. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 52 שנים. זהו דן שילון שדר הספורט הראשון, הבכיר, והנבחר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת כיסוי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970, מבצע את משימות השידורים הישירים שלו מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי מכסיקו (!). השידורים הישירים ההם של דן שילון במונדיאל מכסיקו 1970, הועברו באמצעות לווייני תקשורת מ-מכסיקו לאירופה, והקלטתם בוצעה באולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ברומא על טייפים VTR ברוחב שני אינטשים. אח"כ הוטסו הטייפים האלה מרומא לנמל התעופה בלוד (בטרם נקרא נתב"ג) ומשם נשלחו במוניות מיוחדות לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. שידורי מונדיאל מכסיקו 1970 היו ניסיון ההפקה הטלוויזיוני הספורטיבי הבינלאומי הראשון של דן שילון ושל מנהליו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. ניסיון של לוגיסטיקה טלוויזיונית איטית,  כבדה, ומסורבלת לפני 50 שנה, אולם בסופו של עניין, צלח (!). אלכס גלעדי סגנו של דן שילון היה האחראי בימים ההם ב-קיץ 1970 על מערכת הספורט בירושלים. ארבעת משחקי מכסיקו 1970 (שלושה של נבחרת ישראל בבית המוקדם נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה ומשחק הגמר ברזיל – איטליה 1:4) שודרו בארץ באיחור של כ- 48 שעות. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאות אלקטרונית מותנית בשימוש מושכל וזריז בטכנולוגיה חדשנית. במונדיאל מכסיקו 1970 היה דן שילון השַדָּר, וגם המפיק והטכנאי של עצמו. דבר בלתי מקובל בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ומאוחר יותר גם במקומית. שַדָּר הטלוויזיה הוא עיתונאי שצריך להתעסק בשידור ובטיב האינפורמציה שהוא מעביר לצופיו. אין הוא אמור להתעסק בהפקת השידור וגם לא בטיפול בטכנולוגיה שלו. דן שילון (אז בן 30) היה חריג בין כל רשתות השידור של ה- EBU ששידרו ממונדיאל מכסיקו 1970. הוא השתלט לבדו על מלאכת ההפקה והשידור. בהיותו בודד בשטח ובהיעדר תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל נדרש לטפל בעצמו גם בכל האתגרים הטכנולוגיים והלוגיסטיים (רבים). ביניהם למצוא (בעזרת אלכס גלעדי ופיטר מיליק שנשארו בארץ) פתרון כיצד והיכן להקליט באירופה את סיגנל הטלוויזיה של ארבעת משחקי המונדיאל, שלושה משחקים של נבחרת ישראל הראשון נגד אורוגוואי (שוּחַק בעיר פואבלה ב- 2 ביוני 1970, אורוגוואי ניצחה 0:2), השני נגד שוודיה (שוּחַק בעיר טולוקה ב- 7 ביוני 1970 והסתיים בתיקו אחת), ונגד איטליה (שוּחַק בטולוקה ב- 11 יוני 1970 והסתיים בתיקו אפס) וגם משחק הגמר ברזיל – איטליה (שוחק במכסיקו סיטי ב- 21 ביוני 1970 וברזיל ניצחה 1:4), שהוא עמד לשדֵר בקולו. לבסוף נמצא סידור טכנולוגי שארבעת המשחקים מלווים ב- תיאור של דן שילון יוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI ברומא בעזרת טכנולוגיית ה- Multi track, שאפשרה להקליט על הטייפים המגנטיים בנפרד (!) גם את ה- Sound של דן שילון וגם את ה- International sound. את ה- Mix sound עשו טכנאי הקול בירושלים בראשות עקיבא מלמד ומיכה לויירר. מכיוון שהטלוויזיה האיטלקית ורשות השידור הישראלית היו חברות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ניתן השירות הטכני של הקלטת המשחקים במחיר הוגן. הטייפים הכבדים נושאי ההקלטות בעלי רצועה מגנטית ברוחב של שני האינטשים וארוזים בקופסאות מיוחדות של חברת AMPEX, הגיעו מאיטליה לנמל התעופה לוד בטיסה, ומוניות מיוחדות המתינו להם והביאו אותם לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. הם שודרו באיחור של יום או יומיים. המגיש באולפן בירושלים של משחקי מכסיקו 1970 היה קריין החדשות שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל וסייעו בידו פִּיטֵר מִילִיק יבד"ל שהיה גם מנהל במה (Floor manager) באולפן הטלוויזיה, והמפיק אלכס גלעדי יבד"ל.

טקסט תמונה : קיץ 1970. שדר רדיו "קול ישראל" שמעון טסלר ז"ל שעבר לשורות הטלוויזיה הכללית (הטלוויזיה הישראלית הציבורית) וחברתו בימאית הטלוויזיה גב' רינה הררית תבד"ל. (באדיבות רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי פִּינְסְקֶר קבעו סטאטוס הפקה דַל שאפיין את ימי בראשית ההם, בו שַדָּר הספורט בחו"ל הוא בעצם איש כל יכול. תקדים שתוקן במידה מסוימת בעתיד אך הפך לריטואל קבוע בחלק מהפקות הספורט הבינלאומיות שלנו גם בתקופתו של המנכ"ל הבא יִצְחָק לִבְנִי שהחליף את שְמוּאֵל אָלְמוֹג. אַלֶכְּס גִלְעָדִי שימש שַדָּר, ומפיק וטכנאי של עצמו בשני שידורי הכדורסל הישירים הגדולים של מכבי ת"א נגד אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בוִוירְטוֹן – בלגיה ב- 17 בפברואר 1977, ומכבי ת"א נגד אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בבלגראד – יוגוסלביה ב- 7 באפריל 1977.

טקסט תמונה : ימי "מבט" הראשונים ב- 1969. מנהל הבמה (Floor manager) פיטר מיליק מארח באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שר הביטחון משה דיין. פיטר מיליק גוייס בשעתו למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי לסייע בהפקת ארבעת שידורי גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התשוקה לשידורי טלוויזיה במדינת ישראל גברה והתעצמה בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. סף הגירוי שיצרו שידורי הטלוויזיה המצרית, הירדנית, והלבנונית שנקלטו בחלקי הארץ השונים היה כמעט בלתי נשלט. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה. הציבור לא הסתפק עוד בשידורים הישירים של נחמיה בן אברהם ברדיו "קול ישראל" ממגרשי הכדורגל – בארץ ובעולם (מאז 1947) וגם לא ביומון המיתולוגי העיתון "חדשות הספורט" שהוא היה אחד ממייסדיו. התברר ש- "עַם הסֶפֶר" איננו שונה במאום מאומות העולם וסוגד גם הוא לעגל הזהב. תושבי מדינת ישראל רצו ב- 1968 לראות טלוויזיה, ומייד. הערגה לשידורי הספורט ברמה הגבוהה שלהם בארץ ובעולם, שלחה את הציבור לחנויות החשמל ושימשה קטליזטור לקנייה מואצת של מקלטי טלוויזיה ביתיים.

הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר ד"ר חיים יחיל דיווח ב- 1969 כי הפעלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר בשלביה הראשונים ע"י צוות ההקמה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ועוזרו עוּזִי פֶּלֶד מצאה תהודה רבה בציבור, למעלה מן המשוער. היה מדובר בנתון דרמטי : כבר במהלך השנה הראשונה של הפעלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968, קנו אזרחי ישראל למעלה מ- 150000 (מאה וחמישים אלף) מקלטי טלוויזיה ותהליך רכישתם התקדם במהירות רבה גם בשנים הבאות. התור לחנויות החשמל היה ארוך בהרבה מהתור לספריות העירוניות. תקציב רשות השידור (רדיו + טלוויזיה) לשנת הכספים של 1973 – 1972, שלוש שנים בלבד מאז סיים צוות ההקמה את מלאכתו, עמד על 66850000 (66 מיליון + 850 אֶלֶף) ל"י. האומדן היה כי תושבי המדינה החזיקו בבתיהם ב- 1972 כ- 450000 (ארבע מאות וחמישים אלף) מקלטי טלוויזיה שחייבים בתשלום אגרה בנוסף לחצי מיליון מקלטי רדיו. פירושו של דבר היה כי למעלה מ- % 80 של האוכלוסייה במדינת ישראל צופים בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההתעניינות העצומה הזאת של הציבור מחייבת את רשות השידור לספק לצרכנים שלה שירות אשר יענה במידה גדולה והולכת על ציפיותיהם. עם זאת קצב התפתחותה של הטלוויזיה היה איטי. בנוסף למחסור בתקציב היו קיימות מגבלות פיסיות, מגבלות זמן שידור, שהעיקריות שבהן היה קיומו של אפיק טלוויזיה אחד בלבד בישראל בו חייבת רשות השידור לשדֵר על פי חוק בשתי שפות עברית וערבית כמו גם הצורך להתחלק באפיק הבודד הזה עם הטלוויזיה החינוכית – לימודית. היו עוד מגבלות שידור כמו קיומם של שני אולפנים בלבד, אולפן א' ששכן בקומת המרתף ואולפן ב' שמוקַם בקומה השנייה בבניין הטלוויזיה ב- "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים. כמו כן שרר חוסר בציוד וכוח אדם מיומן, עיתונאי וטכני. כמות מצלמות הפילם והמצלמות אלקטרוניות היה מועטת. המערך הטכנולוגי הדַל כלל בתחילה רק ניידת שידור אחת להפקות חוץ. מספר העובדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969 היה 217 (מאתיים ושבע עשרה). בתוך זמן קצר של פחות משלוש שנים נוספו לה עוד 100 עובדים בתחומי השידור השונים. מדינת ישראל ניצבה מאחור ופיגרה בהרבה בהקמת רשת הטלוויזיה שלה אחרי רוב הארצות האחרות בעולם ולא רק אחרי המפותחות שבהן. מחסור בכוח אדם מיומן ומאומן לתפקידיו מחד, והדרישה למתן שירות טלוויזיה מקיף ומגוון תוך זמן קצר מאידך, העמידו את עובדי הטלוויזיה ואת מוסדותיה בפני אתגר שקשה לעמוד בו ויצר מתח מתמיד. ציפיות הציבור מהטלוויזיה היו גבוהות אך היכולת לספקן לא הדביקה את הַקֶצֶב. אף על פי כן הושגה התקדמות. בין השירותים האינפורמטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית היווסדה צריך לציין את הפקת שידור מהדורת החדשות "מבט" (הפכה למהדורה יומית בתוך זמן קצר יחסית), מהדורת החדשות הלילית הקצרה, המגזין השבועי המשודר בערבי שישי "יומן אירועים", תוכנית האקטואליה "מוֹקֵד", ואת הפקות שידורי תוכניות הספורט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עשתה כמה צעדים גדולים לפנים ונהנתה מפופולריות עצומה חסרת תקדים. רשות השידור הייתה רשאית לטפוח לעצמה על הכתף מעת לעת אף על פי שספגה בעיתונות ביקורת ציבורית מקצועית קשה. לעתים מוגזמת וגם לא תמיד מוצדקת [2]. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם הפך במשך יותר משני עשורים של שנים מאז 1947 את שחקני הכדורגל של ישראל ובראשם יעקב חודורוב, יהושע גלזר, נחום סטלמך, אלי פוקס, יצחק שניאור, יוסל'ה מרימוביץ', צבי סטודינסקי, ישראל ווייס, דוד שוויצר, משה מלמד, יוסף גולדשטיין, בועז קופמן ואחרים לכוכבי עַל – ואת עצמו לשַדָּר לאומי לא רק אָהוּד. אָהוּב. עם מיסודו של הגַל הקַל ברדיו "קול ישראל" בסוף שנות ה- 50 של המאה שעברה וההרשאה לשדר פרסומות ברדיו, ביקשו מפיקי ומשווקי הפרסומות המסחריות ואנשי יחסי הציבור שלהם להשתמש בקולו הייחודי, האָהוּד, והאימורטאלי של נחמיה בן אברהם כדי לקדם את שיווק ומכירת מוצריהם. נחמיה בן אברהם היה יכול להיות בן רגע מולטי מיליונר אך סירב והכריז בגאווה, "אני עיתונאי ולא פרסומאי. קולי איננו ניתן להשכרה". את זאת סיפרה לי בעת עריכת התחקירים שלי אלמנתו תמרה בן אברהם. בראשית  1970 הרדיו כבר לא הספיק. בתוך זמן קצר גבר דן שילון על נחמיה בן אברהם ונטל ממנו את ההילה והפופולריות של שדרן ספורט מפני שהטלוויזיה הייתה Media וכלי תקשורת מרשים מהרדיו. ראה הספר "הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי טלוויזיוני" בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אולם אלוהי הטלוויזיה והרדיו שמר בכל זאת חֶסֶד נעורים לנחמיה בן אברהם ז"ל.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב של 23 במארס 1972. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 50 שנים. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין קבוצת איניס ווארזה האיטלקית לבין קבוצת יוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. אנוכי (מימין) משמש סטטיסטיקאי והמחשב "האלקטרוני" של השדר דן שילון (משמאל) בטרם עידן המחשבים, באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר שלוֹ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

רגע של מחלוקת עיתונאי וטכנולוגי במונדיאל מכסיקו 1970 ביני לבין דן שילון. אני שם 1.000000 (מיליון) דולר על כף המאזניים שאני צודק והוא הרבה יותר משוגה וטועה. הוא מטעה.

מלחמת יום הכיפורים שפרצה לפתע במהלך הצוֹם בשבת – 6 באוקטובר 1973 מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית והארכיון שלה בלתי מוכנים. טייפים רבים (2 אינטש) נמחקו בהוראת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ארנון צוקרמן בבהילות ו- ללא מיון ו- אבחנה מוקדמת, והכל למען צורכי תיעוד והקלטות אירועי "מלחמת יום הכיפורים" המפתיעה. בין הטייפים שנמחקו היו גם עשרות טייפים Master של שידורי ספורט היסטוריים חשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לתיעוד הזה לא היה תחליף ולא עותקי גיבוי, כולל טייפים מאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. תיאורים רבים של נסים קיוויתי מתחרויות ה-א"ק והשחייה נמחקו כלא היו. גם התיעוד של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 שהתקיים ב- 7 ביוני 1970 בעיר טולוקה במונדיאל מכסיקו 1970 הושמד. נמחקו ביודעין שני הטייפים האלה שהכילו את ההקלטות של שתי המחציות במשחק ההוא ישראל – שוודיה, כאמור לטובת תיעוד מלחמת יום הכיפורים 1973. תמונת ה- Video המקורית וה- Audio (קולו) המקורי של דן שילון במשחק הזה אבדוּ לעַד. על הטייפים הגדולים האלה הוקלטו כאמור אירועי מלחמת יום הכיפורים. הושמדו ההקלטות המקוריות של לפחות 25 טייפים מארכיון הספורט שתיעדו אירועים היסטוריים חשובים נוספים, בהם כאמור גם חלק גדול מתחרויות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. המלחמה הקשה והמפתיעה מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה ואת מחלקת הארכיון שלה בלתי מוכנים לחלוטין. אולם אשמת האובדן מוטלת גם על מנהל מחלקת הספורט בשנים ההן דן שילון שלא דאג בעצמו לגַבּוֹת לפחות את קטעי ה- Highlights של חומרי השידור ההיסטוריים ההם.

במוצ"ש האחרון של חודש דצמבר 1979, ליתר דיוק ב- 29 בדצמבר 1979, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תוכנית דוקומנטרית מיוחדת בת 100 דקות מאולפן ספורט בהגשת אורלי יניב ויורם ארבל, שעסקה בסיכום אירועי הספורט בארץ ובעולם בעשוֹר ה- 70. עבדתי עליה כשנה. מכיוון ששני הטייפים ההם (רוחב הפס המגנטי שלהם לצורך הקלטת ה- Video, היה 2 אינטשים) עליהם היה מוקלט המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970 שנערך ב- 7 ביוני בטולוקה נמחקן, קניתי מחדש מרֶשֶת הטלוויזיה המכסיקנית  המסחרית "TELEVISA" טייפ Video קטן בשָחוֹר / לָבָן (בשיטת השידור הטלוויזיונית האמריקנית ב- 525 ntsc ואשר היה היה צריך להמירו לשיטת השידור הטלוויזיונית האירופית שלנו ב- 625 pal) לצורך תוכנית הסיכום המדוברת הנ"ל. היה ברור לי שאי אפשר לסכם את עשור ה- 70 בלעדי השער היחיד שכבש מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 הראשון והאחרון עד כה שישראל נטלה בו חלק. דה עקה הקול האותנטי של תיאור כיבוש השער ההיסטורי ההוא ע"י השדר דן שילון במונדיאל מכסיקו 1970, נמחק ואבד לעַד (!). שִחזרתי את תיאור המהלך הטלוויזיוני של הבקעת השער של מרדכי שפיגלר על סרט ה- Video החדש שקיבלתי מרֶשֶת הטלוויזיה המכסיקנית  המסחרית "TELEVISA" בעזרת קוֹלוֹ של שַדָּר רדיו "קול ישראל" הנודע נחמיה בן אברהם שנשמר בארכיון הרדיו "קול ישראל". השער של מרדכי שפיגלר בלוויית תיאורו של שדר הרדיו המיתולוגי ההוא, שוּדַר שוּב ושוּב על ידי בהזדמנויות שונות לאורך השנים, בדרך כלל בתוכניות הספורט שעסקו בהתכוננויות של נבחרת ישראל לקראת המונדיאלים שבדרך. קולו המונומנטלי של נחמיה בן אברהם כשהוא מתאר את הבקעת השער השוודי ע"י מרדכי שפיגלר נחרת לנצח לא רק ברדיו "קול ישראל" אלא גם בתודעתם של כלל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. דן שילון נעלב עד עמקי נשמתו מהתחבולה הטכנולוגית שלי ב- 1979. כשנקרתה לו ההזדמנות בחלוף 19 (תשע עשרה) שנים החליט להשיב מלחמה שערה ועשה זאת בספרו "בשידור חי" בעמוד מס' 90 (הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות). הוא השיב מלחמה וסיפר את גרסתו אולם מסר לציבור אינפורמציה שנראית לי כטעות ולא נכונה בלשון המעטה.

דן שילון האשים בספרו כי פעולת השִחְזוּר והצבת קולו של נחמיה בן אברהם על חשבונו נעשתה ברשלנות. אפשר להבין מהטקסט שכתב דן שילון בספרו "בשידור חי" כי הסרת קולו האותנטי מתיאור השער של מרדכי שפיגלר והצבת קולו של נחמיה בן אברהם במקומו נעשה בכוונה תחילה ובמזיד על ידי כדי לקעקע את יוקרתו שלו. להד"ם. קוֹלוֹ אָבָד לעולם. ראיתי בטקסט שלו האשמה אישית נגדי כמי שחולל את הרעיון באמצעות הטכנולוגיה. מלאכת הרכבת קול הרדיו של נחמיה בן אברהם על תמונת ה- Video הטלוויזיונית נעשתה על ידי כברירת מחדל (משום שקולו של שדר הטלוויזיה האותנטי נמחק). דן שילון עצמו כתב בעמוד 90 בספרו "בשידור חי" [1] טקסט שתוקף את העושים במלאכה (הבנתי שהוא מאשים אותי באופן אישי) על חשבון הקרבת האמת. הוא סיפר לקוראיו כי בביקור אקראי שערך בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ב- 1995, מצא את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל שוודיה 1970. זה כמובן לא היה נכון. הוא מצא את הטייפ בן שני האינטשים ששלחה לי רשת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית "TELEVISA" ב- 1979 לצורך עריכת התוכנית התיעודית "סיכום עשור ה- 70", אך קוֹלוֹ נפקד ולא היה שם. על הטייפ היו רק שני שערי המשחק של ווים טורסון בדקה ה- 54 ושל מרדכי שפיגלר שהִשווה את התוצאה ל- 1:1 בדקה ה- 56. הטֵייפּ הזה היה Mute לחלוטין. השילוב הטכנולוגי של הרכבת תמונת הטלוויזיה האותנטית יחדיו עם קוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו נחמיה בן אברהם שהיה נוכח במקום האירוע בטולוקה, היה מעשה עיתונאי נדרש כדי לשָדֵר לצופים בבית את האינפורמציה האמינה ביותר בנמצא. הוא לא נעשה בשום אופן על חשבון קוֹלוֹ המקורי של דן שילון שנמחק ואיננו קיים עוד. אני לא מכיר שום עורך מקצועי בעל אינטגריטי שהיה מסיר את הקוֹל המקורי בשפה העִבְרִית של שַדָּר הספורט הבכיר ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, מי ששידר במקור את המשחק ישראל – שוודיה מעמדת שידור באִצטדיון בטולוקה ב- 7 ביוני 1970, רק כדי להציב במקומו כתחליף קול עִבְרִי אחר של שַדָּר רדיו מ- "קול ישראל". טענתו הבכיינית של דן שילון הממורמר היא קשקוש מוחלט שלא היה לה על מה להתבסס. אלכס גלעדי היה הבוס שלי אז, ו- ידע כמוני שקולו של דן שילון מ- 1970 מַחוּק ואיננו קיים עוד. הוא היה מעורב בכל תהליך ההפקה, העריכה, והכתיבה של הסאגה הארוכה, והיה מודע לפעולת ההרכבה הטכנולוגית שלי, בה קולו של נחמיה בן אברהם ימלא בלית ברירה את החסר.

מלאכת ההרכבה הזאת הניבה קטע טלוויזיוני נפלא בלתי נשכח. איש הרדיו נחמיה בן אברהם משדר בקולו האימורטאלי רגע בלתי נשכח בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על חשבונו של המקור. דן שילון נשכח לפתע כמו קולו המַחוּק. את מקומו תפש לשברירי שניות שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם בצליל קולו הייחודי שאי אפשר היה לטעות בו, אבל דווקא במקום שהיה זר לו, במִשְדָּר טלוויזיוני. זה היה צירוף מקרים בלתי מתקבל על הדעת בו היה מעורב גם אלוהי הטלוויזיה והרדיו. נחמיה בן אברהם ז"ל מת בן 58 ב- 4 ביולי 1979. חמישה חודשים אח"כ ב- 29 בדצמבר 1979 כאילו "שב לחיים" בכל פאר והדר קוֹלוֹ. לא ברדיו "קול ישראל", אלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאמור דן שילון הנעלב נתן ביטוי מַר וזוֹעֵף לתחבולה הטכנולוגית שלי בספרו "בשידור חי" שיצא לאור ב- 1998 בעריכת אבי כצמן ובהוצאת "חמד" / "ידיעות אחרונות". הוא החליט להאשים את הביצוע הטכנולוגי המשולב שלי (Video picture + Radio sound) בספרו בטקסט חסר בסיס ובנימה ילדותית תמורת וויתור מוחלט על האמת. כך כתב שחור על גבי לבן בעמוד מס' 90 בספרו "בשידור חי" (תחילת ציטוט) : "…התעלומה הייתה גדולה. סרט המשחק של המשחק נגד שוודיה נעלם כלא היה. הגול של שפיגלר נמחק מהזיכרון הטלוויזיוני. סרט טלוויזיה שנרכש מהבריטים אִפשר לימים להקרין שידורים חוזרים של השער. הלבישו עליו את הקלטת קולו של נחמיה בן אברהם ששידר את המשחק לרדיו ובא לציון גואל. עשרים וחמש שנה אח"כ, בביקור אקראי שערכתי בבניין הטלוויזיה נשענתי על דלת חדר האיפור שפנתה לחצר האחורית של האולפן בקומת הקרקע. על הרצפה בין הדלת לבין המשקוף הבחנתי בגלגל ווידיאו ישן ששימש מעצור לדלת מפני טריקתה ברוח. "זה הפטנט החדש שלכם נגד הרוח?", שאלתי. "לגמרי לא חדש", השיב לי אחד המפיקים. הרמתי את גלגל הווידיאו והתבוננתי בו. על דופן הגלגל הייתה מדבקה, "דן שילון מכסיקו 1970, הגול של שפיגלר נגד שוודיה" (סוף ציטוט). גיחכתי לעצמי. הרי מדובר באינפורמציה לא נכונה בעליל שהוא והעורך שלו לא בדקו ולא אִמְתּוּ. בשפה בוטה מדובר בשקר גס שנובע מזיכרון לקוי ולא מרצון לקוי. אין וויכוח שמדובר בשקר. השקר ההוא מודפס בספר "בשידור חי" והוא עובדה קיימת. הוויכוח אודותיו עשוי להתנהל רק אם מחבר הספר "בשידור חי" כתב אותו למען קוראיו ביודעין ובמתכוון, ו/או באקראי. 2 הטייפים המגנטיים המקוריים בני שני אינטשים של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 נמחקו לנצח עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב- 6 באוקטובר 1973 ע"י המוֹחֵק המגנטי, מכשיר שהיה מותקן ב-"מאסטר" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקומה ב' הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מין סַד טכנולוגי שמוחק לצמיתות בתוך 3 (שלוש) שניות חומר שידור שביצירתו הושקע זמן, ידע, וממון רב. זה היה גורלם של עשרות טייפים מאסטר שהוצאו באוקטובר 1973 מגַנְזָך הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונמחקו לתמיד. מחיקתם נועדה כאמור לפנות מקום לתיעוד אירועי המלחמה הקשה של צה"ל נגד שתי מדינות אויב מצרים וסוריה. חלפו 23 שנים מאז 1998, השנה בה יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר "בשידור חי", ועד לרגע כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה. אין לי מושג כמה מהדורות של הספר הנ"ל יצאו לאור במשך השנים שחלפו ובכמה עותקים , אולם האינפורמציה הלא נכונה והמתריסה ההיא עדיין חקוקה בין דפיו של "בשידור חי". היא לא נמחקה. את הקטע המדובר החדש אודות שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ההוא במונדיאל מכסיקו 1970 ישראל – שוודיה 1:1 קניתי ורכשתי מרשת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEVISA", ולא קיבלתי אותו מהטלוויזיה הבריטית.

טקסט מסמך : עמוד מס' 90 בספר "בשידור חי" של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות. בנוגע לאינפורמציה המתפרסת בעמוד זה אודות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, סיפר לי חגי פינסקר בטרם מותו מידע שונה בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "אני התמניתי לתפקיד מנהל הטלוויזיה בראשית אפריל 1969 ע"י מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל לא על פי מכרז, אלא בגלל שהייתי איש אימונו עוד מימי ניהולו את רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967 לאחר תקופת חנוך גבתון ז"ל. הוא העריך אותי מקצועית. בסתיו 1970 נערך מכרז כדת וכדין לתפקיד מנהל הטלוויזיה ו-נקדימון "נקדי" רוגל זכה בו. ברור שרציתי להמשיך בתפקיד. ראיתי בכך שליחות".

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר "בשידור חי" שכתב דן שילון ויצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות. ספר מעניין ומרתק אודות קורותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם (!).

טקסט מסמך : 6 בינואר 2003. דן שילון ואנוכי נפגשים ב- "קפה בזל" ברחוב בזל בצפון הישן של תל אביב (במקום "קפה בזל" ניצבת שם היום מסעדה איטלקית מצוינת בשם "רוסטיקו") לצורך שיחות תחקיר אודות כתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף בת 13 ספרים (שונים) הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". בפגישה היא לפני כ- 18 שנים הוא העניק לי את ספרו כ-שי וגם הקדשה. החומר נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסכם זאת כך : דן שילון הוא Grand Master בתקשורת, בטלוויזיה, ובעיתונאות. איש מוכשר, יסודי, הגון, ואדם חושב, יוזם, ומעמיק בענף התקשורת הטלוויזיונית (!). דן שילון הוא מ-אושיות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל בכל הזמנים. איש ו-אדם ברמה גבוהה. מעטים האנשים כמותו. ועוד יותר מעטים ישוו ו/או יכולים ו/או מוכשרים להשתוות לו. דן שילון הוא אישיות טלוויזיונית וורסטילית רב תחומית ש-נמנה ב-1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ע"י שני האישים פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל וסגנו עוזי פלד יבד"ל. דן שילון שימש מפיק, עורך, שדר ומגיש בשידור הציבורי (הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1968) בתחומי הספורט והחדשות ובשידור המסחרי (הוא מייסד הזכיינית "רשת" בערוץ 2 ב- 1993 ושימש מנכ"ל ראשון שלה ואח"כ מנכ"ל משותף עם יוחנן צנגן). לפני כן היה שדר רדיו "קול ישראל" ונודע באומץ לבו בעת סיקור הקרב הקשה שניהלה חטיבת גולני במלחמת ששת הימים ביוני 1967 בעת כיבוש היעד המבוצר תל פאחר ברמה הסורית. דן שילון ייסד ו-הקים את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-1968 ושימש העורך הראשי, המגיש הראשי, והשדר הראשי שלה בשנים 1974 – 1968. סגנו היה אלכס גלעדי. בקיץ 1971 קיבלו אותי שניהם לשורותיהם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בשנים 1977 – 1974 היה דן שילון מנהל מוכשר אמין, מהימן, ורב יוזמה של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה מפקד ראשי שחייליו האמינו בו, נהו אחריו, ומעולם לא ריכלו מאחורי גבו. בשנים 1981 – 1977 שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בניו יורק. ל-דן שילון שמורות זכויות רבות אבל בפרשת הגוֹל של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 הוא שגה וטעה בשעתו, והטעה גם את קוראיו מבלי להתנצל.

טקסט תמונה : סתיו 1967. רדיו "קול ישראל" בעידן טרום הטלוויזיה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 55 שנים. אגודת העיתונאים מעניקה את שלושת הפרסים לכתבות הטובות ביותר ששידרו כתבי רדיו '"קול ישראל" משְדוֹת המערכה של "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967. יושבים בשורה ראשונה מימין לשמאל : רון בן ישי, דן שילון, ירמיהו יובל. עומדים בשורה השנייה מימין לשמאל : שלישי מימין העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ולידו חיים הרצוג (אלוף מיל.) שהיה פרשן המלחמה (בעל שיעור קומה, מצוין) ברדיו "קול ישראל" בתקופת מלחמת ששת הימים ב- 1967 ולימים נשיא מדינת ישראל. שאר הנוכחים אינם מזוהים. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי).

התוכנית הדוקומנטרית "סיכום עשור ה- 70 בספורט בישראל ובעולם" בת 100 הדקות ששודרה במוצ"ש של 29 בדצמבר 1979 הייתה יוצאת דופן בנוף שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. בולטת מפני שהיא הציגה לא רק אוסף ארכיוני בלתי נשכח של המונופול אלא חשפה גם את היכולת העיתונאית והטכנולוגית המשתפרת של השידור הציבורי הטלוויזיוני. התוכנית התיעודית זכתה לביקורות נלהבות של הציבור, של המבקרים בעיתונות הכתובה, וגם של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי'" לפיד ז"ל ששימש אז במקביל תקופה בת שמונה חודשים עד מארס 1980 גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפועל הערה שלי : במארס 1980 התמנה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ארנון צוקרמן שהודח ממנה ב- 1 באוגוסט 1979. המינוי הרם נעשה בפקודת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ובתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. לא בכל יום מוצֵא מנכ"ל רשות השידור צורך להרעיף שבחים על עובדיו. הוא עשה זאת ב- 2 בינואר 1980 [2] ועקף בדברי תודתו את מנהל החדשות חיים יבין בכך שכתב ישירות לאלכס גלעדי. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ברך ברוחב לב את אלכס גלעדי, את הבימאי שלנו יואב פלג, את עוזרי הראשי אמנון ברקאי, ואותי כעורך ומפיק ראשי של התוכנית וככותב הטקסטים שלה. הוא ברך גם את אורלי יניב על השתלבותה המוצלחת במחלקת הספורט אך שכח לציין משום מה את יורם ארבל שהיה המגיש המוביל של אותה התוכנית ההיא.

טקסט מסמך : 2 בינואר 1980. זהו מכתב הערכה ששלח מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לאלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, בתום המשדר הדוקומנטארי שהיה קרוי, "סיכום עשור ה- 70". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מוצ"ש – 29 בדצמבר 1979. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים. יורם ארבל בן 39) ואורלי יניב (בת 22) מגישים את תוכנית הספורט התיעודית, "סיכום עשור ה- 70". (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ספרו של דן שילון "בשידור חי" עמוד  90  בו הוא מספר לקוראיו על הטייפ האבוּד של המשחק ישראל- שוודיה 1:1 במונדיאל של מכסיקו 1970.

[2] ראה נספח : מכתבו של המנכ"ל יוסף "טומי" ז"ל לפיד לאלכס גלעדי מ- 2 בינואר 1980, המשבח את תוכנית הספורט "סיכום עשור ה- 70". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהדורות החדשות של רשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות בארה"ב CBS ,NBC, ו- ABC הביאו קטעי משחקים של נבחרת "הפועל" בניו יורק, ואֵלִיהוּא כָּ"ץ אולי ראה ב- 1957 את יעקב חודורוב ומרילין מונרו מתחבקים בטלוויזיה, אך למדינת ישראל הגיעו עדויות של תמונות סטילס בלבד. מי חשב אז בארץ על שידורי טלוויזיה.

טקסט תמונה : 1957. ניו יורק. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 65 שנים. נבחרת הכדורגל של "הפועל" ישראל מבקרת בארה"ב. השוער יעקב חודורוב ז"ל (שני משמאל בן 30) ושחקנית הקולנוע האמריקנית המפורסמת והמנוחה מרילין מונרו (במרכז, בת 31) מצטלמים יחדיו וגם עם מארגן מסע המשחקים השופט היהודי – אמריקני בבית הדין העליון של מדינת ניו יורק סמיואל "סם" ליבוביץ' שהיה גם סניגור משפטי מזהיר (שני מימין מעונב, בן 63). מומלץ לקרוא את הספר התיעודי המעניין ו- super מרתק "Courtroom" (בית דין) שכתב אודותיו ב- 1950 הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס. את קידום מסע המשחקים של "הפועל" ברחבי ארה"ב באמצעות תצלום משותף של מרילין מונרו יחדיו עם יעקב חודורוב תכנן סם ליבוביץ' בעצמו. יעקב חודורוב העניק לי את התמונה בעת עריכת התחקיר אודות הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הכדורגל סמן ימני טלוויזיוני" (במסגרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב ואשר מרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), וכה אמר לי : "יואש אלרואי, לא תאמין אבל מרילין מונרו הייתה לא רק שחקנית קולנוע יפה ו- אטרקטיבית, עוד יותר מושכת מהסרטים בהם הופיעה, היא הייתה גם אשת שיחה נעימה ומעניינת". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : 7 ביוני 1970. טולוקה – מכסיקו. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. אלה הם גיבורי הספורט החדשים שלנו, שחקני נבחרת ישראל דקות ספורות לפני ההתמודדות נגד שוודיה. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : דני שמילוביץ', צבי רוזן, שמוליק רוזנטל, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק "איציק" וויסוקר. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : הקפטן מרדכי שפיגלר, יהושע פייגנבאום, רחמים טלבי, יצחק שום, וגיורא שפיגל. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות לכדורגל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1970 נשאו שידורי הטלוויזיה את שמם של שחקני נבחרת ישראל ובראשם המאמן עמנואל שפר והשחקנים גיורא שפיגל ומרדכי "מוטל'ה" שפיגלר לכל סלון בית במדינת ישראל. שחקני הכדורגל היו כה אהוּדים ומפורסמים עד שהפכו לגיבורים לאומיים והשַדָּר דן שילון נעשה לכוכב טלוויזיה. הטלוויזיה קבעה מעתה סדר יום חדש ושמם של יעקב חודורוב ונחמיה בן אברהם גיבורי עידן הרָדְיוֹ ירד מהפרק.

מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל מאשרים ב- 1970 לשַדָּר הטלוויזיה דן שילון יבד"ל, להפיק ולשָדֵר את משחקי מונדיאל מכסיקו 1970 מעמדות שידור באצטדיונים. זאת הייתה בפירוש החלטה היסטורית בעלת משמעות רבה כי שדרני הטלוויזיה הישראלית הציבורית הם ראשית דבר עיתונאים שמדווחים מהשטח (!). היה זה השדר דן שילון שהקים את מוסד פרשנות הכדורגל באמצעות צמד הפרשנים מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל במונדיאל מכסיקו 1970. מרדכי שפיגלר היה שחקן כדורגל מפורסם במכבי נתניה ונבחרת ישראל אולם החמיץ במו פיו ב- 1970 את הזדמנות חייו להיות אבי מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית לדורותיה. נחום סטלמך אף הוא מגדולי הכדורגלנים של מדינת ישראל בכל הזמנים ביקש ממני להיות פרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצעתי לו לוותר על שאיפתו זו. אין שום קשר בין גְדוּלָה על כר הדשא לבין הצטיינות ליד מיקרופון הטלוויזיה. פרשנות הספורט והכדורגל שמורה ליחידי סגולה בלבד. אוצרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא הארכיון שלה.

בחודש ינואר 1970, כחצי שנה לפני טורניר גמר גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970 בהשתתפות נבחרת ישראל התכנסה וועדה מיוחדת של רשות השידור בראשותם של המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר, על מנת לדון בתכנון ותקצוב שידורי הספורט של הטלוויזיה והרדיו ביניהם כיסוי מונדיאל מכסיקו 1970. הוחלט לשלוח למכסיקו 1970 את השדרים נחמיה בן אברהם מרדיו "קול ישראל" ואת דן שילון מהטלוויזיה. לנחמיה בן אברהם זאת הייתה שגרה, נסיעה בינלאומית בפעם המי יודע כמה לחו"ל. לדן שילון זאת הייתה טיסה ראשונה וניסיון בכורה להפיק ולשדר אירוע ספורט בחו"ל בסדר גודל של מונדיאל. הוועדה החליטה כי דן שילון ישדר במכסיקו רק את שלושת משחקיה של נבחרת ישראל בבית המוקדם נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. כמו כן הוחלט כי המשחקים האחרים במונדיאל מכסיקו 1970 יירכשו וישודרו עם פס הקוֹל בשפה האנגלית מבית מדרשו של ה- BBC בראשות השַדָּר המוביל של הרשת הנודעת דייויד קולמאן (David Coleman). שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם שידר מחו"ל כבר עשרים שנה, מאז 1950. דן שילון היה השַדָּר הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזכה לשָדֵר משחקי כדורגל בגביע העולם. חלומו של כל שַדָּר ספורט. הכול היה עדיין בראשיתו. דן שילון שימש גם מֵפיק וטכנאי של עצמו. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה ליד ירושלים טרם הוקמה בימים ההם. לא הייתה קיימת כל תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל. לכן היה צריך לאתר מקום הקלטה באירופה. דן שילון בחר באולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ברומא.

דן שילון זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר היה הדמות העיקרית שהסתתרה מאחורי היוזמה להטיס אותי למכסיקו 70'. הוא היה האיש. בהיעדר עוזר טכני במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו שיפקח על ניתוב קו השידור בשפה העברית שלי ליעד ההקלטה הנכון באירופה (אולפני RAI האיטלקית ברומא), הוקלט המשחק הראשון של ישראל בטורניר נגד אורוגוואי (ישראל הפסידה 2 : 0) בטעות בסינגפור במקום ברומא. טֵייפ השידור הגיע לארץ באיחור של חמישה ימים. אבל אחר כך הכול הסתדר".

טקסט תמונה : ראשית 1970. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חגי פינסקר ז"ל דמות מופת ואיש נערץ על דן שילון ורבים מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו-רדיו "קול ישראל" בימים ההם (!). (באדיבות משפחת פינסקר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. (עמוד 1 מ- 2). זהו המסמך המקורי של סיכום פגישת פורום מנכ"ל רשות השידור המאשרת את שידורי גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 70', ברדיו "קול ישראל" הוותיק ובטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. הוחלט לשגר למונדיאל מכסיקו  1970  את הכתבים נחמיה בן אברהם ודן שילון. נכחו בפגישת פורום מנכ"ל רשות השידור : שמואל אלמוג מנכ"ל רשות השידור, ד"ר ישעיהו שפירא, חגי פינסקר, עמוס גורדון, א. כרמל, יורם רונן, דן שילון, ונחמיה בן אברהם. רשמה את הדברים מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : ינואר 1970. (עמוד 2 מ- 2). אלו הן 8 ה-הערות המקצועיות במסמך ההפקה של מכסיקו 1970, אותן כתב דן שילון, והעבירן למנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל ויורם רונן מנהל חטיבת החדשות ז"ל. אלכס גלעדי ויאיר שטרן עבדו כבר שניהם ככתבים במחלקת הספורט אך טרם הגיעו אז ל-מעמדם הבכיר. שמעון טסלר היה המגיש והעורך בירושלים ופיטר מיליק (מאנשי צוות ההקמה) שימש מפיק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

משחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 ברזיל – איטליה נערך ביום ראשון – 21 ביוני 1970 באִצטדיון ה- "אצטקה". הוא שוּדַר אצלנו באיחור של יומיים. בצורה חובבנית שאִפיינה את הימים ההם, עיתונאית וטכנולוגית. ללא אולפן ספורט ובלי מגיש מקצועי וצוות פרשנים . מערכת הספורט הייתה בראשית התהווּתה. שמעון טסלר ז"ל היה אז ראש המערכת בירושלים בהיעדרו של דן שילון ופִּיטֶר מִילִיק שימש כמפיק. אלכס גלעדי היה בקיץ 1970 רק בתחילת הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וטרם הגיע למעמדו הבכיר. הטכנאים הניחו את הטייפים הכבדים בעלי פס מגנטי ברוחב Two Inch (חמישה סנטימטרים) על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording), ושידרו את המשחק כפי שהוא. ללא הסברים מוקדמים וללא דברי סיכום. ההישג היה גם לוגיסטי בעצם שידור המשחק הבלתי נשכח ההוא. הישגו העיתונאי החשוב ביותר של דן שילון ושל מנהלו חגי פינסקר היה שידורם של כל ארבעת המשחקים מעמדות שידור באצטדיונים במונדיאל של מכסיקו 1970 בימי בראשית של עידן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חגי פינסקר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביא את הצעת השידורים של דן שילון לפורום מנכ"ל רשות השידור בראשותו של שמואל אלמוג והמליץ לקבל אותה. שמואל אלמוג קיבל את ההמלצה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ששַדָּר מטעמה נשלח לשדה ההתרחשות, למקום בו מתקיים האירוע. לא הייתה סטייה מהתקן למעט זאת של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהורה לשדר ב- 2002 בערוץ 1 את משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 Off tube מהמוניטורים בירושלים. טורניר מכסיקו 1970 הפך לתקדים טלוויזיוני היסטורי רב משמעות וארך טווח. גם שַדָּר הרדיו נחמיה בן אברהם שנחשב לשַדָּר הלאומי עד הופעתו של דן שילון, נשלח למכסיקו 1970, אך עם הרדיו זה היה מעשה שבשגרה. דן שילון שידר אומנם רק ארבעה משחקים מתוך 32 (שלושים ושניים) משחקי הטורניר, אך הוא עשה זאת מהמוקד, ממקום התרחשותם. זה היה נִדְבַּך ותקדים חשוב ביותר בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית. בעֶצֶם שידוריו קבע אז דן שילון את העיקרון העיתונאי המקוּדש של חוֹבַת השידור הישיר מהשטח (!). עמדת השידור במגרשי הספורט בארץ וגם בחו"ל הפכה לכלי נשקו של השַדָּר. היה מדובר בהתחלה, ב- שמונה ימי בראשית, אף על פי כן הנהלת רשות השידור בראשותו של המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר אימצה מייד את עיקרון השידור הישיר מהשטח במקום האירוע. רכז מערכת הספורט בירושלים היה פיטר מיליק ולמגיש תוכניות הספורט והאחראי על השידורים בארץ בהיעדרו של דן שילון נבחר שמעון טסלר ז"ל [3]. ראה גם הספר עב הרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית", אחד מ- 13 ספרים המרכיבים את הסדרה כולה הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

יורם ארבל לא מוֹטֵט בשעתו את דן שילון כשַדָּר ספורט. דן שילון "מוטט "את עצמו. הוא היה מוכשר בתחומי עשייה רבים מידַי בטלוויזיה. לא בכולם הגיע לשיאו. דן שילון הקים את מחלקת הספורט של הטלוויזיה ב- 1968 והפך מייד להיות המגיש מספר אחת של התוכנית "מבט ספורט" ושדר הכדורגל הפופולארי בישראל. משפנה לתחום ניהול והפקת חדשות בשנים 1977 – 1974 ואח"כ כשכיהן ככַּתָּב של רשות השידור בארה"ב בין 1977 ל- 1981, איבד את הפוטנציאל שהיה טמון בו כשַדָּר ספורט. הוא נשמע ארכאי ומיושן. שבע שנים של חוסר פעילות בטלוויזיה בתחום הקונקרטי של שידורי ספורט הן זמן רב מידי. עולם הטלוויזיה השתנה לחלוטין. דן שילון הציב את יסודות שידור הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא גם מיסֵד את מוסד הפרשנות בשידורי הספורט בטלוויזיה. זה התחיל לגמרי באקראי במשחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 בין נבחרות ברזיל ואיטליה. תארו לכם את שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם, שמעולם לא נקרא אגב ע"י דן שילון לדֶגֶל מחלקת הספורט בטלוויזיה, משָדֵר לאומה בשנים הרחוקות ההן את משחקי הכדורגל בלוויית פרשן צמוד . בלתי נתפש ובלתי מתקבל על הדעת. נחמיה בן אברהם היה כוכב תקשורת עַל ושייך לדוֹר אחר. תרבות שידורי הספורט בטלוויזיה וגם ברדיו שונה כיום ואיננה מאפשרת עוד לקיים שידור מקצועי רציני ללא פרשנים מיומנים. דן שילון אימץ מייד את עיקרון הצבת פרשני כדורגל ליד השדר המרכזי, עיקרון שנחמיה בן אברהם התרחק ממנו. דן שילון הֵציב לידו פרשנים כבר בתחילת הקריירה שלוֹ כשַדָּר כדורגל. מסורת מקצועית טלוויזיונית חשובה ביותר. מן ההיבט הזה של מוסד הפרשנות בשידורי הכדורגל בטלוויזיה , שידור משחק הגמר בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4 במונדיאל של מכסיקו 1970 ב- 21 ביוני 1970 באִצטדיון ה- "אַצְטֶקָה" במכסיקו סיטי היווה נקודת מפנה. ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ראשית פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן דן שילון ב- 1970 (1).

טקסט תמונה : הכרזה הרשמית של מונדיאל מכסיקו 1970. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל נענו אז לאתגר העיתונאי ושלחו את שדר הטלוויזיה דן שילון למכסיקו 1970. להנהגת רשות השידור היה בעניין הזה חזון מבורך. שידור אירוע ספורט בינלאומי מעמדת שידור בשטח הפך לציון דרך עיתונאי חשוב ביותר בתולדות השידור הטלוויזיוני הציבורי. (TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון נעזר לא בפרשן אחד אלא בשניים. הוא הזמין לעמדת השידור שלו באִצטדיון ה- "אצטקה" את מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל שני שחקני הכדורגל מהטובים והבולטים ביותר בשורות נבחרת ישראל לפני שנות דוֹר. העיתונות כינתה אותם בימים ההם "צֶמֶד הש"ינים". לדן שילון הייתה סיבה טובה להציבם בכֵּס הפרשנוּת. המוניטין שלהם. מרדכי שפיגלר ממכבי נתניה וקפטן הנבחרת וגיורא שפיגל איש מכבי ת"א היו לא רק שחקני כדורגל טובים אלא גם אהודים מאוד בעיתונות הכתובה ופופולריים בציבור.

טקסט תמונה : 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים בעת כתיבת פוסט מס' 1053. זהו צמד פרשני הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק הגמר בין נבחרות ברזיל ואיטליה של גביע העולם של מכסיקו 1970, שעבדו לצִדוֹ של השדר דן שילון בעמדת השידור באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. גיורא שפיגל (מימין) ומרדכי שפיגלר. שני כדורגלנים מחוננים בנבחרת ישראל. האחד היה פרשן מעמיק. השני צפוי וטריביאלי. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור ו- התאחדות הכדורגל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת ישראל תחת שרביטו של עמנואל שפר מגדולי המאמנים בתולדות הכדורגל הישראלי התמודדה במונדיאל מכסיקו 1970בבית ב' המוקדם בטורניר תחת שרביטו של המאמן עמנואל שפר. היא הפסידה 2:0 לאורוגוואי (נבחרת אורוגוואי העפילה עד לשלב חצי הגמר שם הובסה 3:1 ע"י ברזיל), סיימה בתיקו אֶפֶס מול איטליה (איטליה העפילה למשחק הגמר בו ניגפה 4:1 נגד ברזיל), ובתיקו אחת נגד נבחרת שוודיה בעיר טוֹלוּקָה. מרדכי שפיגלר הבקיע את שער השִוויון במשחק נגד שוודיה כרגיל ממסירה של גיורא שפיגל. שניהם היו שותפים חשובים ובעלי השפעה על ההישג הנאה.

טקסט תמונה : זוהי נבחרת שוודיה במונדיאל מכסיקו 1970. נבחרת ישראל סיימה את ההתמודדות עמה בבית המוקדם במכסיקו 1970 בתוצאה 1:1. (באדיבות הטלוויזיה השוודית SVT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  נבחרת איטליה במונדיאל מכסיקו 1970. הנבחרת האיטלקית העפילה למשחק הגמר אך לא יכלה לנבחרת ישראל בבית המוקדם. המשחק ביניהן הסתיים בתיקו אפס. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  נבחרת אורוגוואי במונדיאל מכסיקו 1970. היא גברה על נבחרת ישראל 0:2 משערים של אילדו מאניירו (Ildo Maneiro) בדקה ה- 23 וחואן מרטין מוחיקה (Juan Martin Mujica) בדקה ה- 51. (באדיבות OTI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראשית פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן דן שילון ב-שנת 1970 (2).

דן שילון בחר "בצֶמֶד השִינִים" ששמם הלך לפניהם כדי להסביר ולפַרְשֵן לאומה את מה שהוא לא יכול היה או לא ידע לעשות כשַדָּר. המוניטין שצברו גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר כשחקני נבחרת ישראל בכדורגל ובקבוצותיהם מכבי ת"א ומכבי נתניה פרש בפניהם שטיח אדום לעבר המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עיקרון מוכר. דן שילון לא היסֵס והזמין את שניהם לסייע לוֹ במשימת השידור הגדולה ביותר של חייו עד אז. לראשונה עמד לשדר משחק גמר של אליפות העולם בכדורגל זה של מכסיקו 1970. הצבת פרשנים בשידורי חדשות וספורט וכדורגל בטלוויזיה הכרחית. היא לא הייתה מובנת לפני יותר משנות דוֹר. קשה לתאר היום שידורי חדשות ללא הפרשנים אהוד יערי, אמנון אברמוביץ', עודד גרנות ואחרים, או שידורי כדורגל וכדורסל ללא אבי רצון או אלי סהר. בעניין הזה הקדים דן שילון את זמנו ותרם תרומה חשובה ביותר להתפתחות העבודה העיתונאית בשידורי הספורט בטלוויזיה.

מפני שבעמדת השידור שלוֹ  ב- "אָצְטֶקָה" היו רק שתי מערכות אוזניות ודיבור (Head sets) בעבור שַדָּר אחד ופרשן אחד, מצא דן שילון לנכון לפצל את הפרשנות בין שני הש"ינים. מוטל'ה שפיגלר נקבע להיות הפרשן של המחצית הראשונה במשחק הגמר וגיורא שפיגל בשנייה. בתקופה ההיא נחשב דן שילון לשַדָּר טוב ומקובל על הצופים אך מי ידע אז בכלל לשָדֵר כדורגל בטלוויזיה. התעוררה רק בעיה אחת בשידור. היא לא הייתה קשורה לאמינותו של שַדָּר הטלוויזיה אלא לאינטגריטי של הפרשן שלוֹ במחצית הראשונה, מי שהדיבור היה הצד החזק שלוֹ. מרדכי שפיגלר הפך במכסיקו 1970 לפרשן הכדורגל הראשון בתולדות שידורי הטלוויזיה הישראלית אי פעם. נקרתה בפניו האפשרות להטיל את צִלוֹ כשחקן כדורגל מחונן על המיקרופון אך הוא פִספֵס אותה. כבר בתחילת השיחה בינו לבין השַדָּר בטֶרֶם שריקת הפתיחה סִיגֵל לעצמו את סגנון הטריוויה הצפוי והיָרוּד. במצב של תיקו 0:0 במשחק בין ברזיל לאיטליה שח מרדכי שפיגלר לדן שילון בלשון קלה ובצורה טִבעית את גרסתו המתמטית למצב, "הנבחרת שתבקיע את השער הראשון במצב של תיקו אֶפֶס, היא זאת שתוביל" [4]. פרשנות בנאלית, קלישאה נבובה חסרת תוכן, ותובנה רדודה. פעולה חשבונית של כיתה א'. סִפְתַּח פרשנות נחוּת מאין כמוהו שמִלותיו העידו כאלף עדים על עתידו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר כפרשן בשנים הבאות. הוא חזר על הקלישאה הטיפשית הזאת גם באוזני יורם ארבל במונדיאל של ספרד 1982.

מרדכי שפיגלר (יליד 1944).

כמה מילים על מרדכי שפיגלר שהחמיץ את המיקרופון של הטלוויזיה. מרדכי שפיגלר נולד ב- 19 באוגוסט 1944 בברית המועצות. הוא עלה לישראל עם משפחתו בגיל חמש. המשפחה התיישבה בנתניה. ב- 1960 בהיותו בן 16 שיחק כבר בקבוצת הבוגרים של מכבי נתניה. הייתה לו רגל שמאל קטלנית. ארבע פעמים היה מלך השערים בליגה הלאומית (ליגת העל היום). ב- 1971 הוביל את מכבי נתניה לאליפות הראשונה בתולדותיה. מרדכי שפיגלר שיחק 375 משחקי ליגה וכבש 168 שערים. מרדכי שפיגלר שיחק במדי נבחרת ישראל 82 פעמים והבקיע 32 שערים. משחקו הראשון במדי נבחרת ישראל היה בגיל 19 ב- 29 בדצמבר 1963 בסאייגון בירת דרום ווייטנאם. ישראל ניצחה במשחק הזה0:1 משער של רובי יאנג (שחקן הפועל חיפה). משחקו האחרון בנבחרת היה ב- 28 במאי 1973 בסיאול במשחק ההפסד לדרום קוריאה 1:0משער של צֶ'ה בּוּם קוּן במסגרת קדם המונדיאל של מערב גרמניה 1974. פעמים רבות שידרתי בתוכניות הספורט השונות את שני שעריו ההיסטוריים המפורסמים של מרדכי שפיגלר, ב- 14 בדצמבר 1969 בסידני נגד נבחרת אוסטרליה, השער שהעניק לישראל את הזכות להעפיל למונדיאל מכסיקו 1970, ואת השער נגד שוודיה בעיר טולוקה במסגרת מונדיאל מכסיקו 1970. מרדכי שפיגלר היה מראשוני שחקני הכדורגל הישראליים שיצא לשחק באירופה. הוא שיחק בארבעה מועדונים, מכבי נתניה, פאריס פוטבול קלאב, פאריס סאן ז'רמן, וקוֹסְמוֹס ניו יורק בה הופיע אז גם הכדורגלן הברזילי האגדי פֶּלֶה. הוא הפך לאחד משחקני הכדורגל האהודים והפופולריים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי לדורותיו. שמו נישא בפי כל. לדאבון לֵב אין לכישורים האלה דבר עם המיקרופון. מרדכי שפיגלר היה שחקן כדורגל נערץ על כר הדשא אך הפך לגימיק בטלוויזיה.

טקסט תמונה : 1970. מרדכי שפיגלר (במרכז) היה ללא ספק כדורגלן נערץ בישראל, אולם להצלחתו על כר הדשא לא היה דבר עם המיקרופון. הוא נכשל כפרשן כדורגל בטלוויזיה. כאן הוא נראה בקבלת פנים של ספורטאים מצטיינים אצל שר החינוך והתרבות יגאל אלון ז"ל (שני מימין). ראשונה מימין היא חנה שזיפי תבד"ל אלופת ישראל לנשים בריצת 800  מ' ו- 1500 מ'. שנייה משמאל היא האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב תבד"ל. ראשון משמאל הוא עיתונאי "חדשות הספורט" יהודה גבאי ז"ל. (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום קריירה עשירה כשחקן הפך למאמן. בעונת 1983- 1982 זכה מרדכי שפיגלר המאמן עם קבוצתו מכבי נתניה באליפות המדינה. זאת הייתה הצלחה מטאורית. רבים ניבאו לו עתיד מזהיר גם כמאמן. חיש מהר הוברר כי החוק השני של אייזיק ניוטון, מִשוואת גודל הנסיקה שווה לעוצמת ההתרסקות, פועלת גם על מרדכי שפיגלר. קריירה המאמן שלו הייתה כושלת מכל היבט שהוא. כרגיל להיסטוריה יש תכונה מגונה בעיני המפסידנים. היא מזכירה לציבור את מה שהמפסידים היו רוצים לשכוח. למגִנת לבם הציבור דווקא זוכֵר.

ראשית פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן דן שילון ב- 1970 (3).

אני שב למשחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 70' בו הביסה ברזיל בכישרונה העצום את איטליה 1:4. יש חלוקת תפקידים ברורה בעת השידור בין שַדָּר הטלוויזיה לפרשן הטלוויזיה (אגב, לא רק בשידורי הספורט). השַדָּר נושא בעוֹל תיאור הדרמה ועל הפרשנים מוטל התפקיד להאיר אותה, לבאר אותה, ולהסביר את התופעות המסתתרות מאחורי מילות השַדָּר. הפרשן איננו שדר שני הוא פרשן ראשון, ולכן הוזמן לעמדת השידור. לטיב מזלו של דן שילון והציבור הפרשן במחצית השנייה היה גיורא שפיגל. גיורא שפיגל היה דברן קטן לעומת מרדכי שפיגלר אך עלה עליו לאין ארוך בניתוח מהלכי המשחק. גיורא שפיגל ניחן בטביעת עין של מסביר ויכולת של מורה למתמטיקה. הוא כמעט ולא דיבר במחצית השנייה מפני שלא נדרש. לפתע הפנה את תשומת ליבו של דן שילון לתופעה שחזרה על עצמה שוּב ושוּב על כַּר הדֶשֶא ושהייתה יכולה להיות לה השפעה על התוצאה הסופית בהתמודדות. השַדָּר לא יכול היה לאבחן אותה ולעלות עליה בכוחות עצמו. לבטח לא להעניק לה הסבר כה ממצה וברוּר כפי שעשה גיורא שפיגל. גם רוב הצופים לא יכלו לזהות אותה. "דן שילון", אמר גיורא שפיגל ואִבְחֵן את התופעה בעין המקצועית שלו, "שים לֵב שזָ'אִירְזִינְיוׁ הקיצוני הימני של ברזיל מושך כל הזמן עמוֹק לצד שמאל את השומר האיטלקי האישי שלו המֵגן גִ'יאָנִי פָאקֶטִי ומפנה בכך שטח גדול בלתי מכוסה בצד ימין. נוצר חלל בהגנה האיטלקית ואם ברזיל תנצל את הדבר אולי יובקע בשל כך שער לטובתה מאגף ימין". אח"כ השתתק.

לא חלף זמן ארוך מידי, ולשטח החשוף בצד ימין הגיח באמת בתנועה מהירה מֵגן נבחרת ברזיל קָארְלוֹס -אָלְבֶּרְטוֹ. הוא קיבל מסירה מדוּדה על סרגל מפֶּלֶה לאזור הפנוי וכבש משם את שערה של איטליה בבעיטה חזקה ושטוחה וקבע את תוצאת המשחק 1:4 לברזיל. דן שילון שידֵר בקולו בהתלהבות רבה את השער ואת שמחת הניצחון של שחקני ברזיל בעקבותיו אך גיורא שפיגל נשאר שָלֵיו ומנוּמס דיוֹ כדי לא להתערב בשידור ונמנע מלומר את הקלישאה, "אמרתי לך דן…!". הוא פשוט שתק. גיורא שפיגל היה פרשן כדורגל ענייני ועָנָיו. החַיִץ שחצץ באותו יום ראשון – 21 ביוני 1970 בעמדת השידור ב- "אצטקה" בין אֵיכוּת הפרשנות של גיורא שפיגל לדברי הטְרִבְיָה של מרדכי שפיגלר, דמה לקו המפריד בין אור היום לחושך הלילה, וְניצב כתהום פעורה שאיננה ניתנת לעולם לגישור בין הפרשן לקשקשן. בין המסבירן לברברן. בין העיקר לטָפֵל.

טקסט תמונה : 1964. מרדכי שפיגלר (במרכז) הוא אחד הכדורגלנים המוכשרים ביותר שידעה מדינת ישראל בכל הזמנים בעת ביקור בלונדון. כדורגלן מחונן ופרשן טלוויזיה רדוד. כאן בתמונה הוא נראה עם ג'ון גרינווד (מימין) מאמנה האנגלי הנודע של קבוצת ווסטהאם, ועם חלוץ נבחרת אנגליה ג'ימי גריבס. (צילום נסים קיוויתי. באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי של 25 בחודש ינואר של שנת 2022.

טקסט תמונה : אולימפיאדת סידני 2000. ספטמבר 2000. אנוכי כעורך, מפיק, ומנווט ראשי של השידורים האולימפיים מסידני לירושלים מצטלם יחדיו במשרד ההפקה שלי ב- IBC בסידני עם חלק מקבוצת העובדים במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאולימפיאדת סידני 2000, וגם עם מאמן הכדורסל היהודי – רוסי המנוח אלכסנדר "סשה" גומלסקי ובנו וולדימיר גומלסקי איש הטלוויזיה הרוסית הציבורית RTR (ראשי תיבות של Radio Television Russia). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : עורך הסרטים וכתבות ה- ENG קובי תקוע, השדר שי מוגילנר, ומפקח הקול והתקשורת אמנון אלטשולר. זיהוי העומדים מימין לשמאל : עורך הסרטים וכתבות ה- ENG משה מזרחי, השדר גדעון הוד (שימש שדר תקצירים וכדורסל במשלחת שלי), מאמן הכדורסל סשה גומלסקי, אנוכי, ובנו של סשה גומלסקי וולדימיר גומלסקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם כבר מדברים על אולימפיאדת סידני 2000 צריך להזכיר את עבודת הטלוויזיה הנפלאה של ה- Host broadcaster האוסטרלי קבוצת SOBO בראשות מנולו רומרו ואת תרומתו הטלוויזיונית העצומה של אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC ויו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF במסגרת הכיסוי היפהפה של תחרויות הא"ק. ב- 17 ימי המשחקים האולימפיים תפעלה SOBO מידי יום ביומו יותר מ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות ו- 62 (שישים ושתיים) ניידות שידור ב- 50 Locations אולימפיים בעיר סידני היפהפייה. הישג נכבד שראוי לציון.

[1] תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה הייתה ב- 1970 בתהליך הקמה והחלה לפעול רק במאי 1972.

[2] ראה דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1969.

[3] ראה נספח : מכתבו של דן שילון מאפריל 1970 ל-שמואל אלמוג, חגי פינסקר, ויורם רונן המסביר את היערכותו במכסיקו 70' ואת היערכות מחלקת הספורט בירושלים במקביל בראשותם של פיטר מיליק ושמעון טסלר.

[4] הערה : ראה את הטייפים המקוריים 2" (שני אינטשים) בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה : מונדיאל ארגנטינה 1978. יום ראשון – 25 ביוני 1978. אצטדיון "ריבר פלייט" בבואנוס איירס. משחק הגמר על גביע העולם בין נבחרות ארגנטינה והולנד. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "ריבר פלייט". השדר דן שילון ייבדל לחיים ארוכים (מימין) והפרשן יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל משדרים ישיר מעמדת שידור באצטדיון את משחק הגמר לאולפן בירושלים. יוסל'ה מרימוביץ ז"ל היה ידען מופלג בכדורגל אך ישב כפרשן בעמדת השידור לא בשל ידענותו אלא כברירת מחדל מפני שהיה איש הכדורגל היחיד, מאמן או שחקן, שהגיע מישראל לארגנטינה. חטפתי אותו מייד. הוא היה אישיות גדולה, משכמו ומעלה, בסדר גודל של ארץ ישראל הישנה והטובה. הוא היה איש אהוב, יקר, ובעל ידע עצום במשחק הכדורגל, אך סמכותו התערערה כשהמיקרופון ניצב בינו לבין ידענותו. המרחק ביניהם היה גדול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עידן ארנון צוקרמן בתור הזהב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979-1973. הימים ההם-הזמן ההוא שחלף לפני יותר מארבעה עשורים של שנים. 

טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני כ- 46 שנים. זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי. גבר משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך : ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. הוא נהנה מהערכה עצומה (אם לא לומר הערצה) של אלופי הפיקודים שלו דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל בעת כתיבת הפוסט הזה, וחייליהם.                                    (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 1053. תזכורת מהימים ההם. עידן ארנון צוקרמן יבד"ל מי שהיה היה המוביל והמנהיג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשש השנים ההן של 1979-1973. אדם רב איכויות בלתי נשכח עבורי. ארנון צוקרמן לא היה יכול להעפיל לפסגה הטלוויזיונית הישראלית ההיא ללא סיועם, עזרתם, דבקותם במשימה, ונאמנותם המקצועית המופלגת של שלושת אנשי העַל ההם שניצבו לצדו בתעשייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ואלה הם: דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל. פוסט מס' 1053. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות. פוסט מס' 1053 הועלה לאוויר על ידי ביום שלישי – 25 בינואר 2022.

בתקופת השידורים בבואנוס איירס בארגנטינה 1978 שתיתי עשרים כוסות קפה שחור ביממה ועישנתי מידֵי יום  קופסאת סיגריות "100 BROADWAY" שהכילו סיגריות ארוכות והיו חביבות גם על אלכס גלעדי. בתום שידור המשחק האחרון, יצאנו יאיר שרף ז"ל ואנוכי מידי ערב לסעוֹד את ליבנו בפיצרייה "ROMA" הנפלאה ששכנה בלֵב הבירה הארגנטינית. מעולם לא אכלתי פיצה ענקית (All Dressed) כל כך טעימה כפי שאכלתי אז ב-בואנוס איירס. זה היה המזון היחיד שדחפתי לפי פעם אחת ביממה במשך ארבעים יממות, חוץ מהסיגריות והקָפֶה.

טקסט תמונה : 1978. שהיתי בבירת ארגנטינה כ- 40 יום ו-40 לילה. עישנתי 20 סיגריות מידי יום ושתיתי 20 ספלי קפה שחור ביממה. מזוני היה פיצה ארגנטינאית אחת נפלאה בפיצרייה "רומא" בבואנוס איירס. הייתה קיימת קורלציה מלאה בימים ההם בין גודל האחריות שהייתה מוטלת עליי לבין כמות הניקוטין שהכנסתי לגופי ביודעין. אהבתי אהבה רבה את בואנוס איירס היפהפייה, המדהימה, ושוקקת חיים. איזה כרך עירוני מרתק. שמעתי שם בבואנוס איירס ללא סוף ו-ללא הרף את הקריאות בגלוי ובקול רם של בנות ארגנטינה ב- IBC אליי (ה- IBC היה מְמוּקָם ב-רובע "פיגוארואה אלקורטה" ב-בואנוס איירס), את הטקסט : "Yoash, Yo Te Quiero". ארגנטינה היפהפייה הייתה בלתי נשכחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  שנת 1977. אשנה ואפרסם שוב את התיעוד הצילומי הנ"ל המהווה את תמונת סיום של פוסט מס' 1053. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 45 שנים בעת כתיבת הפוסט הזה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (מימין, בן 55 בתמונה) ודן שילון יבד"ל (בן 37 בתמונה) מי שהיה מנהל מוכשר, חרוץ, אמיץ, ובעל יושרה של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן של 1977 – 1974. שני אישים דגולים ו-חשובים בעלי שיעור קומה, כל אחד בתחומו. אין כמותם. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

אשנה ואומר שוב. הייתה לי זכות גדולה להכיר לראשונה את דן שילון בקיץ 1971. הוא (ואלכס גלעדי) קיבלו אותי לשורותיהם בחטיבת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשה ניצב. אלכס גלעדי היה אז המִשְנֶה שלו. היה רק דן שילון אחד בתולדות השידור הציבורי הטלוויזיוני של מדינת ישראל. הוא עצמו. נראה לי לגמרי הגיוני לשוב ולומר גם היום ב- 27 בחודש ינואר של שנת 2022 בחלוף יותר מ- 50 שנים מאז, שהוא דן שילון וסגנו אלכס גלעדי היה מוריי המקצועיים, המיטביים, והיקרים בתחילת דרכי הטלוויזיונית ההיא בחודש יולי של שנת 1971. היה מדובר בצעידה במשעול ארוך, ממושך, ומפותל.

סוף הפוסט מס' 1053. הועלה לאוויר ביום שלישי – 25 בינואר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.